אם הייתי מתבקש לסכם את "ירח-צל ומסעותיה" במילה אחת המילה היתה "משעמם". אם הייתי מתבקש להוסיף מילה נוספת זו היתה המילה "וחבל".
לספר "ירח-צל ומסעותיה" יש פוטנציאל להיות מרתק. העלילה, בכמה משפטים, היא כזו: בעולם שבו יש כוחות קסם שניתן להפעילם, מצליח קיסר גדול להניח את ידו על נשק עתיק ורב עוצמה. הוא משתמש בו כדי להשמיד עיר שלא נכבשה מעולם, אך נשק זה יוצא מכלל שליטה ומשמיד את היבשת כולה. בכך מתערערים סדרי העולם הפוליטיים, הטבעיים והעל-טבעיים,והעל-טבעיים, ומכאן והלאה מתחילה מהומת אלוהים שבה כולם מנסים לשים יד על הנשק הזה בתקווה שיוכלו לשלוט בו. מלכים, מלכים לשעבר ומי שהיו רוצים להיות מלכים; מלכות, מלכות לשעבר ומי שהיו רוצות להיות מלכות; קיסר אחד או שניים; מצביאים שאפתניים, ושאפתנים שאינם מצביאים. אל הקלחת הזו נוספים גם כמה נסיכות ונסיכים, מכשפות ומכשפים, חייל להשכיר, ערפדון, מסדר מלומדים עתיק וסוחר עבדים על סחורתו. אלה היו יכולים להיות רקע טוב לעולם רווי מזימות, תככים, קרבות ומעשי גבורה, אך הבעיה היא שבספר זה אף אחד מהם אינו מעניין.
הבה ננסה לעשות סדר בדברים. יש כמה אלמנטים שיכולים להפוך ספר למעניין, לסחוף את הקורא לתוך עולמו הפנימי. אציג להלן כמה מדרכים אלה, ואנסה להסביר איפה נכשל מקמאלן בכל אחת מהן.
עלילה: עלילה סוחפת יכולה לשבות את הקורא, לגרום לו לצלול בעולמן של הדמויות בנסיון להתחקות אחרי העלילה, לנחש לאן היא תוליך אותו ואותן. ב"ירח-צל ומסעותיה" יש יותר מעלילה אחת, ואף לא אחת מהן מעניינת באמת. התככים והמאבקים קטנוניים ופשטניים, וההרפתקאות מקוטעות ואקראיות. ריבוי העלילות שמקמאלן מנסה לטוות יחד הוא אחת מנקודות התורפה של הספר. עדיף היה לו לוותר על כמה דמויות, להשמיט כמה עלילות וליצור עלילות שלמות ורציפות יותר. במקום זה הקורא נחשף לריבוי קווי עלילה, כשהוא מדלג מאחד לאחר ולאף אחד מהם אין זמן ומרחב להתפתח ולהיות מלא ומעניין.
דמויות: דמויות יכולות להפוך למרכז עולמו של הקורא. זה יכול להיעשות על ידי בניית דמות שעמה הקוראים יכולים להזדהות, בניית דמות זרה אך מרתקת שהקורא מגלה עניין בה ובעיצובה או הצגת השינויים שעוברים על הדמויות עם התפתחות הספר, שינויים המובילים את הקורא במסע שאותו הן עוברות. אבל במהלך הקריאה בספר נראה שהאמירה ששם הסופר בפי אחת הדמויות, המתארת דמויות אחרות במילים "כולכם אינכם אלא מנוולים, טיפשים וחדלי אישים", היא סיכום לא רע (גם אם מחמיר מעט) של גיבורי הספר. מבין שלל הדמויות המככבות בספר יש שלוש (לארון, ולאנדר וסנטרי) שיש להן הזדמנות להיות מעניינות. אלה הן הדמויות היחידות העוברות שינוי כלשהו, ולארון הוא גם הדמות המלאה ביותר בספר. אבל שינויים אלה הם חיצוניים בעיקרם, ותיאור התמורות שחלות בהם מלאכותי ולא משכנע. יותר משדמויות אלה מתפתחות, נדמה שהן משתנות מתוך גחמת הסופר ולא בגלל שעובר עליהן תהליך משמעותי כלשהו.
עולם: בניית עולם יכולה להיות עבודת אמנות. צ'יאנג עושה את זה שוב ושוב בסיפוריו. בסיפור "מי שעוזבים את אומלאס" הצליחה אורסולה לה-גווין לכתוב את אחת היצירות הטובות ביותר שאי פעם יצא לי לקרוא ללא דמויות וללא עלילה – היא פשוט בנתה עולם מהמם שמציג אמירה חשובה ומטרידה. עולמו של מקמאלן לא מעניין. הוא מוצג באופן לא רע באמצעות פעולותיהן של הדמויות וההתרחשויות בספר, אם כי מפעם לפעם יש כמה מסלקות מידע שבהן הוא מציף את הקוראים בנתונים. אבל אין בעולם זה משהו מספיק ייחודי או משמעותי בשביל להחזיק סיפור שאין בו דמויות או עלילה.
אמירה: יש ספרים שעיקרם באמירות שלהם, בנושאים שהם מעלים לדיון ובתובנות שהם מציעים. אלה נעדרים כמעט לחלוטין מרובו של הספר, עד הפרק האחרון. נראה כאילו כאשר מקמאלן הגיע לחמישים העמודים האחרונים הוא נזכר שהיו כמה דברים שביקש לומר בספר זה. לפיכך הוא הוסיף מעין פרק סיכום שקושר את הקצוות (צדיק וטוב לו, רשע ורע לו), ובו הדמויות מביעות את אותן אמירות. המסקנות האתיות והרעיוניות האלה תלושות, לא טבעיות בפי הדמויות ולא ממש נראות כנובעות מעולמן או מחוויותיהן. יותר משהצהרות אלה מעוררות מחשבה, הן מביכות. המסר היחיד העולה מהספר כולו הוא ההקבלה הגסה והמגושמת בין אותו נשק פלאים לבין הנשק האטומי על הסכנות הכרוכות בו. מסר זה מובא בצורה כה מגושמת, וחוזר על עצמו פעמים כה רבות, עד שהוא הופך משעמם וטפל.
הומור: ספרים מצחיקים יכולים להיות עונג צרוף גם אם אין בהם שום דבר אחר, "שלושה בסירה אחת" הוא אולי הדוגמה המושלמת לספר כזה. ב"ירח-צל ומסעותיה" אין הומור, ואולי טוב שכך. יש בו כמה בדיחות, כולן מאותו סוג. גילויי ההומור של מקמאלן הם כולם קריצה מתחכמת בסגנון של "כמה-מוזרים-ומצחיקים-אנחנו-עצמנו-נראים-מנקודת-המבט-של-זרים". זה יכול להיות משעשע פעם אחת, אבל אם אתה לא כשרוני במיוחד (כמו דגלאס אדמס, למשל) זה הופך מייגע כבר בפעם השנייה. בפעם החמישית זה מעורר בחילה וגועל. למרבה המזל, מקמאלן לא מנסה את זה יותר מדי פעמים.
שפה: יש סופרים שיודעים לכבול את הקורא בעבותות שפתם, גם אם אין ביצירתם ולו שמץ של דבר אחר. מקמאלן אינו כזה, והתרגום עושה לו שרות דוב. התרגום של דורית לנדס נע בין מרושל לעלוב, עם הבלחות של טעויות מטופשות. ובהזדמנות זו אני רוצה להבהיר משהו – בעברית יש דרך לחבר בין מילים ליצירת ביטויים מורכבים. המקף המחבר (מקף קטן, עליון) נועד ליצור מצמדי מילים ביטוי יחיד, כמו למשל: תת-קרקעי; בין-לאומי; בית-דין. דרך אחרת היא הלחמי בסיסים, אך אותם יש ליצור מחלקי מילים, לא ממילים שלמות – כדורגל, רמזור, מדחן (וראו את שמות היצורים בתרגומו של עמנואל לוטם ל"בז וניאלה" כדי לראות איך עושים את זה). בצורות אחרות זה נראה גרוע. כך, למשל, שם העיר "אורשחר" הוא מגוחך ומסורבל לעומת השם "אור-שחר", והספר הזה מלא ביצורים מגושמים ומטופשים כאלה.
בבסיסו של הספר טמונה הבטחה, אבל היא אינה מתקיימת. גאי גבריאל קיי היה בוודאי כותב את המזימות הטמונות בו ביד אמן; אורסולה לה-גווין היתה יוצרת עולם משכנע ומרתק; ברוס סטרלינג היה יכול לכתוב דמויות מרתקות. שון מקמאלן לא עושה אף אחד מאלה. על הכריכה האחורית נאמר שמקמאלן הושווה לקורדוויינר סמית ולג'ק ואנס, אך אני חושד שההשוואה לא האירה אותו באור מחמיא במיוחד. לא ברור לי מדוע בחרו ב"עם עובד" לתרגם דווקא את הספר הזה, ונבצר מבינתי מדוע הם מתכוונים (כפי שמוצהר על גב הספר) לתרגם את ההמשך שלו.