בריאן סינגר עשה ב"סופרמן חוזר" טעות גדולה אחת: הוא ניסה לספר יותר מדי סיפורים. אחד הוא סיפורו של סופרמן שנעדר חמש שנים, חוזר, ומגלה שהעולם המשיך בלעדיו. השני, סיפורה של לויס ליין שהמשיכה בחייה בלי סופרמן ורואה אותו פתאום חוזר לחייה. השלישי, סיפורו של לקס לות'ור שחוזר למזימותיו. הרביעי, סיפורו של עולם שהתגעגע לסופרמן ושמח לאמץ מחדש לחיקו את הגיבור. והחמישי הוא סיפורו של בנה של לויס ליין, שהוריו אינם נשואים והוא סובל מבעיות בריאותיות לא פשוטות.

השילוב בין כל אלה רחוק מלהיות מושלם, וביניהם נשזרת נוסטלגיה לסרט הראשון של ריצ'רד דונר עם כריסטופר ריב, שיצא אי אז בשנת 1978. הסרט שזור סצינות דומות, משפטים דומים, ואפילו העלילה הבסיסית דומה. לפעמים נדמה שאנחנו צופים ברימייק. אבל לא, זה סרט אחר שמדבר על דברים אחרים. יותר מדי דברים אחרים.

תפסת מרובה, לא תפסת, כך ניתן לסכם את הסרט באופן הטוב ביותר. בנסיונו לדחוס כמה שיותר סיפורים לתוך סרט אחד, סינגר לא מצליח לספר אף אחד מהם כשורה.

הבעיה הראשונה של הסרט טמונה באורכו. הסרט ארוך מאוד, שעתיים וחצי, ובכל זאת אף דמות לא מקבלת בו די זמן מסך. תוך כדי כך, גם המשחק נפגם. ברנדון ראות' (בתפקיד סופרמן) עשוי להיות שחקן לא רע, אבל הסרט לא מאפשר לו לחשוף את כישוריו. התפקיד שלו עציצי למדי, ניתנות לו שורות טקסט מעטות להפליא יחסית לגיבור ראשי, ורוב הזמן נראה שהוא מנסה בעיקר להיראות כמו כריסטופר ריב. קיית בוסוורת' (לויס ליין) אמנם חמודה אך עוררה בי געגועים עזים למרגו קידר קודמתה – לא שמרגו קידר היא שחקנית נפלאה במיוחד, אבל היא היתה לויס ליין בכל מהותה: עיתונאית קשוחה ואמיצה ובה בעת אישה מאוהבת שסופרמן יהיה מוכן לסובב בשבילה את העולם. קיית בוסוורת', לעומת זאת לא עוררה בי שום הזדהות. היא לא נראתה אמינה כעיתונאית, לא נראתה אמינה כאם. וגם לא נראתה מאוהבת במיוחד. את השורות שלה היא אמרה כהלכה, הביעה רגשות במקרה הצורך, אבל זה לא נראה באמת אמיתי. האשליה לא עבדה. ואין בכך פלא – התפקיד שהיה עליה לשחק לא היה הגיוני.

התמונה משתנה לטובה כשמסתכלים על הנבלים. קווין ספייסי הוא לקס לות'ור נפלא. גאון ומטורף, מוכן לרצוח מיליונים בלי הנד עפעף, אבל דואג לאנשים שאיתו. לרוע המזל, גם בו התסריט פוגע. בנקודה כלשהי בסרט הוא פוגש את לויס ואת בנה הקטן ונראה כאילו עומד להתפתח סיפור אנושי מותח ומרתק, אך זה נזנח במהירות לטובת מחזור חומרים מהסרט הראשון. תפקידו של ספייסי בסרט הוא בעיקר לקפץ מסצינה לסצינה ולתת לסופרמן סיבה להציל אנשים. שוב מדובר כאן במזימת נדל"ן מטופשת למדי, הדומה עד אימה לעלילת הסרט הראשון. פעם נוספת מאיים לות'ור להרוג אנשים בנסיון נואל להתעשר, ושוב צריך סופרמן להציל את העולם משקיעת חלקים מהיבשת. האופן בו הוא עושה את זה מופרך בעליל, ולא מסתדר עם הסרטים הקודמים בסדרה.

שתי דמויות נוספות ראויות להתייחסות בסרט. האחת לטובה, השניה לא: ארוסה של לויס ובנה. ריצ'רד וייט (ג'יימס מרסדן) הוא אחיינו של עורך הדיילי פלנט. עבור לויס הוא מהווה תחליף נוח לסופרמן, וגם אבי בנה. והוא מאוהב בה בכל לבו.

מרסדן עושה פה תפקיד מצוין, ומאחר שתפקידו משני מלכתחילה אין תחושה שהוא לא קיבל מספיק זמן מסך. כשסופרמן האמיתי חוזר, אין מבחינתי כצופה שום ספק שריצ'רד הוא האדם הנכון עבור לויס. כמה חבל – יש לנו גיבור טוב שמתנגש בעצם קיומו עם סופרמן, והסרט מתעלם כמעט לחלוטין מן הקונפליקט הזה. וייט נמצא שם בתור "מישהו אחר" ואין לו קיום עצמאי.

ג'ייסון וייט (טריסטן ליבו), בנם החולני של לויס וריצ'רד הוא כבר סיפור אחר – מזמן לא נתקלתי בקולנוע בילד עם יכולת משחק ירודה כל-כך. הוא משחק לא רע את התקפות האסטמה, אבל ברגע שנדרש ממנו להראות מעט בהלה, הפתעה, פניו עוטים ארשת חתומה והוא נראה בעיקר משועמם.

"סופרמן חוזר", כאמור, נראה כאוסף של סיפורים שלא מתחברים אחד עם השני. הסרט מתחיל עם שובו של סופרמן לכדור הארץ לאחר העדרות של חמש שנים שבמהלכה ביקר בשרידי קריפטון והבין שנותר יחיד במינו. בשובו הוא מגלה שהעולם למד להסתדר בלעדיו היטב ושלא זקוקים לו יותר. ליתר דיוק, זה מה שהוא רואה כתוב בעיתון, אך מיד לאחר מכן עליו להציל את לויס שנקלעת לתאונה אוירית, עם מחוות ברורות לסצינת המסוק מ-1978. זוהי סצינה מרהיבה ומותחת, אך גם נטולת אמינות. חרף הצילומים המרהיבים, תגובות האנשים מסביב לא נראות "נכונות". דונר עשה את זה טוב יותר.

התחושה ש"דונר עשה את זה טוב יותר" חוזרת שוב ושוב גם ביחסי סופרמן ולויס, וריבוי המחוות לסרט הראשון רק מבליט את הנקודה. הניסיון לסבך את לויס רגשית הצליח יותר מדי – מרוב שהיא מתוסבכת, לא ברור כלל לאיזה כיוון הדמות שלה מנסה ללכת. אותו בלבול קיים גם בעלילה כולה – הסרט מנסה מחד להיות הומוריסטי, ומאידך לוקח את עצמו ברצינות תהומית. וככזה הוא לא עובד, אין לו יסודות חזקים מספיק לשם כך.

עוד דבר ש"דונר עשה יותר טוב" הוא סיום הסרט. הסרט המקורי הסתיים זמן קצר אחרי רגע השיא שלו, כשהקהל שרוי בהתרוממות רוח. בסרט החדש רגע השיא מתרחש כחצי שעה לפני תום הסרט. מה קורה בשאר הזמן? לא לגמרי ברור. יש חיבוטי נפש של העולם, חיבוטי נפש של לויס, חיבוטי נפש של סופרמן – שלל חיבוטים שניתן ורצוי היה לצמצם לדקות ספורות לכל היותר במקום הנסיון הכושל לקחת אותנו למקום חדש בנפשו של סופרמן ללא כל תובנה שהצופים לא הגיעו אליה לבד עוד קודם לכן.

זו, אכן, הבעיה העיקרית של הסרט, הוא לא לוקח אותנו לשום מקום שלא היינו בו קודם, ולא מספר סיפור חדש. אז למה כן ללכת לראות אותו? הסיבה העיקרית אינה קשורה כלל לאיכותו – פשוט כי זה סופרמן, הגיבור החזק שאוהב את כולם ורוצה לעשות רק טוב. מעבר לכך, זהו סרט עם אפקטים שנראים כמו מאתיים מליון דולר ופסקול וויליאמסי מרהיב של ג'ון אוטמן ונעימת הנושא עם כותרות הפתיחה הכחולות הקלאסיות עושות כיף בלב. כמו כן, הוא מצליח למרות כל התלונות במטרה חשובה אחת – לקחת אותנו לאיזה מקום אחר שלא היינו בו קודם, ואולי אפילו יצדיק סרט המשך נוסף.

ואכן, ולמרות כל הכתוב למעלה, אני רוצה שיצולם סרט המשך, בתקווה שבו יאלצו לספר סיפור חדש. אם יעשו את זה, אני בטוחה שזה יהיה סיפור נפלא. היסודות כבר שם. ואילו הסרט הנוכחי? אם אתם מאוהבי סופרמן הקולנועי, לכו לראות את הסרט. לכו עם ציפיות נמוכות, אל תהססו להפעיל את האידיוטומט בכניסה לקולנוע, אבל לכו. כל היתר, מוטב שתחכו לסרט ההמשך.