נינה מונטינו כותבת פרוזה ומאמרים עיוניים מאז שנות השמונים. סיפוריה התפרסמו בארה"ב, קנדה, בריטניה, רומניה, פולין וכעת גם בישראל. יש לה תואר שני באקולוגיה ובחקר האגמים והיא עובדת כמדענית בכירה בחברה ליעוץ סביבתי בוונקובר שבקנדה. סיפורה הנוכחי לא קשור כלל לביולוגיה, אך קשור מאוד לאנושיות… ולאהבה.

וינסנט תלש את הממשק הוירטואלי מראשו ומצא את עצמו שוכב שוב לבד בדירתו, מותש, על מיטתו הגדולה. הבקתה החמימה ובה האח נעלמה. קתרין נעלמה.

הוא נעץ מבטו בממשק הוירטואלי. הרכב שיוביל אותו אל גן העדן, אל קתרין.

הוא חש עדיין את ניחוח הלילך שלה בעיני רוחו בשעה שזימן את פניה היפות המחייכות רק אליו. לא, הזכיר לעצמו. לא אלי. אל ג'ייק, הנשא שלי. ג'ייק היה האיש שאליו היא חייכה. ג'ייק היה האיש שעמו היא התעלסה זה עתה, שהריח את תשוקתה, שחש את הליטוף העדין של רגליה החטובות. וינסנט רק תפס עליו טרמפ.

עיניו סרקו את גופו המעוות, המיובל. צלקות ושלפוחיות ארגמניות כיסו את גופו האפרפר, נטול השיער. הוא זכר איך נתקל בה לפני יומיים במסדרון תאגיד סאמסון, ואיך ידה התחככה בטעות בירכו. היא נרתעה לאחור והסמיקה מבושה, כמי שאינה מסוגלת למנוע מעצמה לנעוץ בו מבט נגעל. היא התרחקה במהירות לפני שהספיק לומר משהו. כנראה הלכה לרחוץ את ידה. אני סתם מפקח תאגיד אלמוני, חשב לעצמו. גמד מכוער וחסר שם. היא לא יודעת שאני הוא וינסנט, המשגיח שלה שעמו היא חלקה דרך המסך מחשבות יפות על חיים ועל שירה.

לפני שבועיים היא החלה להוסיף באומץ כמה הערות ידידותיות בסוף מזכר ההתקדמות שלה. הוא הגיב בהערות משלו וגילה שאין דבר לו הוא מצפה יותר במהלך יום העבודה, מאשר להודעות שהגיעו ממנה. כשפתח אותן, הוא גלש היישר אל ההערות שלה, ודחה את הדיווח הרשמי ששלחה לשלב מאוחר יותר. הוא נזכר בהודעה ששלחה לו בשבוע שעבר, שממנה התחיל הכל:

"אתה אוהב שירה, מפקח? זו אחת מתשוקותי. קראתי לאחרונה הרבה את מילטון. כתביו אמנם בני 400 שנה ויותר, אך הם מעלים עדיין בנשמתי כמיהה לגן העדן. אתה מאמין שיכול להתקיים גן עדן על פני האדמה? אולי נגזר עלינו להיכסף אליו".

עד אז היא נהגה לחתום בקוד העובד שלה: "בברכה, משתמש מסך 134872". הפעם חתמה, "שלך, וירטואלית, קתרין".

זה היה הרגע, בעת שקרא את חתימתה שוב ושוב, שבו נרקמה במוחו המזימה השנונה לאתר אותה בין מאות העובדים החולפים במעבדות המחקר של תאגיד סאמסון, בכך שימנה נשא שיעבוד עמה. זה החל באופן תמים לחלוטין. הוא רצה פשוט לדעת איך היא נראית. היתה זו אשמתם של חוש-טק.

תוכנת החוש-טק ההולוגרפית שלו וקישור הממשק הוירטואלי לחיישן המשובץ במצחו של ג'ייק, העניקו לווינסנט חוויה שנפלה רק מהשהות פנים אל פנים מול קתרין. הודות לג'ייק, שלא ידע אפילו שהוא מעניק לווינסנט את השירות הזה, חוש-טק הניחו לוינסנט לראות, לשמוע, להריח ולטעום את קתרין מבעד לחושיו של ג'ייק. לג'ייק לא היה מושג שווינסנט יכול להתחבר אל השתל שלו או שהמפקחים נהגו להשתמש בהם לריגול אחר הנשאים. ג'ייק ידע רק שהשתל העניק לו יכולות קוגניטיביות משופרות. החיבור אל המחשב המרכזי סיפק לו יתרון אדיר, כמנהל המידע של וינסנט.

הוא בחר בג'ייק לנשא מתוך רצון להנעים עליה, ועל עצמו, את המפגש, לאחר שבירר את העדפותיה החיצוניות של קתרין בגברים. אולם כשראה אותה מסמיקה מתשוקה למראה גופו המושלם של ג'ייק, כשהריח את הרעב שלה וחש בהלמות לבו של ג'ייק, הוא ידע שהוא רוצה למעשה יותר. הרכיבה הזאת תהיה מוצלחת, הוא חשב, ומיהר להכין את הב"מ שלו למעקב מלא. ג'ייק התקדם במהירות. לאחר המפגש המשלהב שלהם בתאגיד סאמסון, ג'ייק שידל אותה לבוא אתו אל בקתתו המבודדת ופיתה אותה שם. וינסנט לא היה מוכן למתיקות הזו ולאופן שבו היא ליבתה את תשוקותיו הנשכחות. בתיווכו של ג'ייק, וינסנט חש כמאהב המושלם. הוא שידל אותה בסבלנות, ליטף אותה תחילה בעדינות והתאים את עצמו לקצבה המתגבר. היא היתה ביישנית אך לא מצטנעת והתמסרה בכל מאודה. בתום מעשה האהבה, עלתה בווינסנט תחושה מוזרה, כאילו בגד בעצמו. מגודל ההתרגשות, הוא ניתק מעצמו את הממשק הוירטואלי וכתב לה הודעה אלקטרונית בשם המפקח האלמוני שלה. הוא הרבה לצטט את מילטון.

"היא לא הביטה בי מעולם כפי שהיא מביטה בג'ייק", אמר וינסנט והשפיל את עיניו אל גופו המעוות. מילדרד, האנדרואידית ב"מ מודל 20 שלו, גלשה אל מיטתו ונגעה בכתפו. "היא לא יודעת שאתה המפקח שלה, וינסנט?" אמרה בקול קטן, "אולי אתה צריך לספר לה, יתכן שתמצא חן בעיניה –"

"לא, מילדרד", התפרץ וינסטנט. הוא דימה לגלות חמלה בעיניה הירוקות והגדולות של מילדרד וקולו התרכך. "היא נהנית אולי לתקשר אתי כמפקח האלמוני שלה, אך לצערי זוהי הדרך היחידה בה היא תביט בי באופן הזה". הוא הניח את הממשק הוירטואלי על השידה. "היא לעולם לא תוכל לאהוב אותי". וינסנט נאנח מעומק ריאותיו וליטף את הממשק הוירטואלי. "אבל אני מרוצה ממה שיש לי". חיוך קל עלה על שפתיו בעודו נאבק בעונג המהול ברגשי אשמה. השימוש היצירתי שלו ביכולות טכנולוגיית המעקב של חוש-טק מתחו ללא ספק את גבולות השימוש שלו הן נועדו. "האם זה הופך אותי לסוג של סרסור?" הוא הסתכל בקפלי הסדינים וליטף את הסדין. "בסדר", מלמל ובחן את העור המנומר שעל גב ידו, "לפחות אני לא מסוכן".

"הספריה שואלת האם אתה מעוניין לשמור את תרחיש החוש-טק הזה לשימוש עתידי תחת השם קתרין 1?" לחשה מילדרד.

"כן, כן", אמר בקוצר-רוח. הוא משך את הסדין אל פניו בנסיון לשמר את ניחוחה, אך ידע שלא יריח דבר, וקימט את האריג לכדור. לפתע הוא הזדקף וסרק בחטף את גופו המיובל, "תשמרי אותו".

---

"לעזאזל, הוא מכוער נורא. כמו מפלצת מסרט גרוע", לחשה פאני לקתרין כשחיפשו יחד עמדת עבודה פנויה, שבועיים לאחר מכן. פאני הסתכלה מבעד למחיצה השקופה על הדמות הרכונה במשרד שמעליהן. הוא היה אחד מעשרים המפקחים במחלקת המחקר של תאגיד סאמסון, אך קתרין ידעה למי התכוונה פאני. היה רק מפקח מכוער אחד.

היא הגניבה מבט אל המקום בו הוא פסע כחתול בר כשעיניו מבזיקות לעברן. היא חשה את הסומק עולה בפניה. היא היתה נבוכה בשבילו והסיטה את מבטה במהירות. הוא לא שמע, כמובן, את פאני, אך אין ספק כי ידע מה אמרו עליו הבריות. הוא יכול היה לקרוא זאת במבטיהם המגונים ובגיחוכיהם. העור החלק על פניו וראשו נראה כשעווה מותכת. שטחו החלק היה מנוקד באיי שלפוחיות ארגמניות ובחריצים שנראו כלבה מותכת. היא לא יכלה שלא לחשוב על השמועה שגרסה שהוא עצמו היה זה שגרם לשריפה שהרגה מספר אנשים וכמעט עלתה לו בחייו. הם ניסו מוצר חדש במעבדה. הפיצוץ הרג שלושה מעמיתיו, וביניהם ארוסתו.

"מעניין למה הוא לא עושה ניתוח מקיף", המשיכה פאני בעת שהשתלטו על שתי תחנות עבודה ריקות. "בעידן שלנו, כאשר הננו-שחזור נגיש כל-כך, נדמה כאילו הוא רוצה להיראות כך, כדי להפחיד את כולנו".

מעניש את עצמו, חשבה קתרין, וחשה צריבה בעיניה. אילו רק היתה פאני יכולה לראות מעבר למעטפת המכוערת שלו, לגלות את עיניו המלאות עצב ורגישות. היא נזכרה במגע המקרי של ידה בירכו כשנתקלו זה בזו לפני שלושה שבועות במסדרון. נדף ממנו ריח של עשן ומתכת. עיניהם נפגשו והיא הסמיקה כנערה מתבגרת. היו לו עיני משורר. היא הסתובבה מבלי לומר מילה ונמלטה. קרוב לוודאי שהוא חשב שזו גסות רוח מצדה.

"פאני, אני מניחה שהוא מטיפוס ג'י", אמרה קתרין ובהתה בחלל האוויר. היא משכה את כסאה ושמטה לתוכו את גופה. "טיפוסי ג'י אינם מסוגלים להתמודד עם תופעות הלוואי של ננו-שחזור". אצבעותיה טסו בחימה על מסוף האלפא, ושלחו את הקוד להפעלת התמיכה הווירטואלית ואת הקישור שלה לרשת. בן-רגע גדשה את התחנה מערכת תיקיות, מדף מדומה מלא ספרים, ואגרטל פרחים.

"טוב", אמרה פאני, והתמקמה בכסא שלידה. היא הפעילה את התמיכה הווירטואלית שלה: ערמות של תיקיות ובהן מסמכים וניירות ופוסטר של גבר עירום. "את לא חייבת להיות כל כך רגישה". אפשר לחשוב שאת אוהבת אותו או משהו". היא בהתה למרחק. "אני שמחה שאנחנו לא יודעים מי המפקחים שלנו – ושהם לא מכירים אותנו. אני אמות אם יתברר שהוא שלי. תארי לעצמך שהוא היה המפקח שלך, קתרין! כמה נורא! איזו אירוניה: היפה והחיה. נדמה לי שגם הוא יודע את זה, יודע כמה מגוחך זה יהיה – הוא לא מסתכל עליך אף פעם".

קתרין חשה את הסומק עולה על פניה. ואולי הוא סלד מיופי חיצוני? אולי היא איימה עליו.

פאני רכנה לעברה והטתה את ראשה. "באותה מידה הוא היה יכול להיות ב"מ 20, לשבת בבדידות למעלה במגדל השן שלו ולחלק לחלקנו פקודות אנונימיות, ככלים על לוח. מכוער ככלב וקר כפלדה".

קתרין נרתעה. "פאני!" היא התרכזה במסך המחשב שלה, מופתעת מהכמיהה שהתעוררה בה. הוא לא היה מכונה. אם כבר, הוא היה דומה לחיה פצועה. אף אחד לא ידע את שמו של המפקח שלו או שלה, ועל אחת כמה וכמה את זהותו. אבל לפני שבועיים, כשהיא חרגה מהכללים וחתמה בשמה, קתרין, הוא עשה כדוגמתה ומסר את שמו: וינסנט. היא ידעה שוינסנט היה החיה. היא חשה זאת בלִבה. "קולו" של וינסנט ועיני החיה הסגירו אמת אחת ויחידה. אך במקום שבו החיה הבזויה יללה בשנאה אל הירח, חיה זו קראה באוזניה שירה.

לא, לא אליה, תקנה את עצמה. היא היתה סתם עובדת גסת רוח נוספת שנתקלה בו פעם. הוא לא ידע שהיא היתה משתמשת מסך 134872, וכעת קתרין, ששלחה אליו דוחות התקדמות, ושחלקה עמו לאחרונה את מחשבותיה הפרטיות. היא הקליקה על ההודעות השמורות ומצאה את זו שחיפשה, תשובתו של וינסנט מלפני שלושה שבועות להערתה הטיפשית בנוגע לשירה ולמילטון.

היא קראה אותה כמה פעמים, ולִבה זינק בכל פעם שהזכיר את שמה:

"אני מעריץ את תשוקתך לשירה, קתרין. האין היא מפשיטה את הסיפורת על למהות האמיתית של מה שמניע את נשמתנו? אם את מאמינה בגורל, הרי כל אחד מאתנו הוא סיפור המחכה להיכתב. הסיפור שלי יהיה טרגדיה. למרבה הצער, תשוקתי היוקדת לידע השמידה את הדבר שאותו אהבתי מכל. אינני מצפה למצוא כאן בחיי את גן העדן, על פני האדמה, ולעניין זה, גם לא בשום מקום אחר".

"עוררת בי סקרנות לקרוא את מילטון. שירתו נותרת רלוונטית גם בימינו. יתכן שאת צודקת לגבי הכמיהה לגן העדן: הם שנרדמו לקול הזמיר, חבוקים נמו, ועל איבריהם העירומים המטיר הגג הפורח ורדים שהתקין השחר".

כמוה, גם הוא חתם "שלך, וירטואלית, וינסנט".

כעבור שלושה שבועות הם הוסיפו עדיין לחלוק ביניהם את הגיגיהם ותמיד מצאו הזדמנות לצטט את מילטון.

"עכשיו, זה כבר משהו אחר לגמרי!" קולה הצורמני של פאני עקר אותה משרעפיה. קתרין קיפצה בכסאה, מחקה את המסך והרימה את מבטה בציפייה בוערת לראות את פאני מציצה מעבר לכתפה. אולם פאני הביטה בגבר שצעד לקראתן. קתרין נאנחה וחשה עונג מתפרץ. ג'ייק. היא פגשה בו לפני קצת יותר משבועיים, כשוינסנט הטיל עליהם משימה משותפת.

"נו, הנה לך דוגמה משובחת". אמרה פאני. "איזה גוף מושלם, ואיזה פנים. אני מוכנה להתערב שהוא זיון מעולה".

קתרין הסמיקה. היא אמדה את עיני השחקן של ג'ייק, את הלסת המוצקה, שנשאה עליה ללא קושי את החיוך הקל שנשא תמיד על שפתיו, ואת גבותיו המושלמות, המוסתרות בחלקן מאחורי התלתלים הערמוניים השופעים. כן, הוא היה חתיך. ומלהיב.

"איזה מזל יש לך", נאנחה פאני.

"כן", אמרה קתרין, וחשה עצמה מהססת. "מזל". אף על פי שהם חוו כבר אינטימיות גופנית פעמים רבות, עדיין לא הכירה את ג'ייק. קסמו וחוש ההומור שלו הסתירו מאחוריהם עומק לא נודע – או שמא לא כלום? האם יוכל לייסד עמה מערכת יחסים אוהבת או שפשוט סונוור בתאוותו אליה?

"הוא נשא, לא?"

קתרין נדה בראשה. "נושא בתוכה פיסה מהמערכת".

"בגלל זה הוא זריז כל כך ונאור".

קתרין הנהנה. היא לא החשיבה את ג'ייק כאדם נאור במיוחד. זריז, אולי. הוא הצליח להשכיב אותה כבר בפגישתם הראשונה וכל יום לאחר מכן.

"יש לך כל כך הרבה מזל, קתרין. יש לך הכול".

קתרין בלעה את רוקה. היא שקלה לעזוב אותו. נדמה היה שג'ייק מעוניין יותר להשתמש בפיו לנשיקות מאשר לדיבורים. אחרי שבועיים של מין נהדר היא החלה לערוג לשלווה שבאה מהחיים המשותפים עם אדם נוסף. נראה היה שלה ולג'ייק אין הרבה מן המשותף. מעולם לא שוחחו כפי ששוחחה היא עם וינסנט דרך המסך. ג'ייק היה ריאליסט משועמם. והוא לא התעניין כלל בשירה. היא החליטה לעזוב אותו לפני שהוא יזרוק אותה וימצא לעצמו הרפתקה תאוותנית אחרת.

"שלום, בנות". ג'ייק פרע את שיערה של פאני והחליק לעבר קתרין כפנתר. הוא התכופף לנשק אותה בצווארה תוך שהוא מסיט לאחור את שערה הארוך בשתי ידיו. החלטתה התעמעמה לנוכח מגעו המפתה. ג'ייק אחז בידיה ופיתה אותה לקום מן הכסא. "בואי". הוא גיחך כילד המחביא לטאה בכיסו. "יש לי משהו להגיד לך". הוא הוביל אותה מתחנת העבודה לעבר המבוא.

"מה העניין, ג'ייק?" עיניה התרוצצו לכל עבר והיא נראתה מעוצבנת עליו. "אנשים מסתכלים".

"אני לא יכול לספר לך כאן. הלילה. פגשי אותי בכיכר סמסון, מפלס 2 בשעה 23:00. אז מסתיימת משמרת הערב שלי. מבטיחה?"

"בסדר". היא השפילה את עיניה ותהתה איך תבשר לו את הבשורה המרה.

---

"אני אוהב אותך", אמר ומשך אותה לעברו. "התחתני אתי".

היא חשה מחנק בגרונה. אלה היו החדשות שלו? היא באה לספר לו שהיא לא אוהבת אותו, שהיא מאוהבת בגבר אחר. משורר.

"אני חייבת להגיד לך משהו, ג'ייק".

"אחר כך, אחר כך", לחש לשערה ומשך אותה לגומחת חנות נטושה. "קודם השיחה שלי". הוא ליטף בשפתיו את אוזנה, רפרף עמן על צווארה ועל פניה. נחשול צמרמורת שטף אותה. היא עצמה עיניה וחשבה על וינסנט: 'בשיחי עמדך אשכח כל זמן'. היא הניחה לו לתמרן אותה אל פינה אפלה. הוא נישק את עפעפיה, את לחייה, את שערה. אולי היתה קשוחה מדי. אחרי הכול, הוא רצה להתחתן אִתה, לחיות איתה חיי שיגרה.

היא עזרה לו לנער מעליו את בגדיו והריחה את ערגתו. הניחה לו להפשיט אותה, למשוך אותה עליו, לטעום את כתפיה, את חזה, את פטמותיה. היא דמיינה את ידיו הרועדות של וינסנט, את מבטו העדין. אצבעותיו מגששות, צוללות אל ערגתה האפלה אליו. היא נרעדה, נכנעה לתשוקתה. 'בשר מבשרי, עצם מעצמותיי את'. אחר כך, חשבה. ולא חשבה עוד.

---

משהו טורדני העיר את וינסנט. "קתרין נמצאת עם המאהב שלה", אמרה מילדרד והסתכלה בו מלמעלה.

וינסנט קם ממקומו, ניער את קורי השינה מעיניו וקרקר, "ספריה, התקשרי לחיישן חוש-טק, נשא התקן ג'ייק. על המסך". פניה של קתרין הופיעו על המסך הענק שעל הקיר הנגדי. היא הביטה אליו בערגה. שפתיה נפשקו בהתקרבה. וינסנט הערום העיף את השמיכות והתיישב, מתעלם מחברבורות גופו המעוות. הוא חטף את הממשק הוירטואלי מהשידה, חבש אותה לראשו והניח למסך השקוף לכסות את פניו. "ספריה, הפעילי תכנית חוש-טק וירטואלי. שמרי תרחיש נוכחי כקתרין 17. זכרי לדבב 'ג'ייק' כ'וינסנט'".

החדר נעלם ובמקומו הופיע מסדרון חשוך. הוא שכב על הרצפה הקרה והמטונפת. גופה החם החליק מעליו והוא הריח את ניחוח תשוקתה המתקתק. אולי בכל זאת ימצא גן העדן על פני אדמות! הוא חש את עצמו מתקשח ולחש. "פיסה מנשמתי אחפשך, קתרין,ואתבע את מחציתי האחרת'".

היא נרתעה והביטה בו בעיניים פעורות. לאחר מכן הטתה את ראשה, הביטה בו במבט בוחן ורכנה לעברו. הוא חש את נשימתה על עורו. "וינסנט?"

לבו הרקיע. "'איך לחיות אוכל בלעדיך, לוותר על מתק שיחך ואהבתך הצרופות באהבה, לחיות שנית זנוח באלה יערות הפרא?'"

היא נעצה בו את עיניה בתדהמה, ואז עלה על פניה חיוך נפלא והיא נישקה אותו. היא לחשה אל שערו. "באחיזת ידך העדינה בידי, וינסנט, התמסרתי, ומאותה עת הבנתי כיצד יעלו על היופי חן גברי ותבונה, הנאווה בזכות עצמה".

הוא אחז בה, אחוז תשוקה אליה ונדחק אל נמל המבטחים הלח שלה. היא התנשמה. "אוי, וינסנט! וינסנט!"

רוחו נסקה כבז אל אהבתה העדינה. בתום המעשה היא השעינה את לחיה אל לחיו ומלמלה, "אני אוהבת אותך, וינסנט". הוא עצם את עיניו. אילו רק היתה זו האמת, חשב. התחושה היתה אמיתית כל-כך. כשפקח את עיניו גילה אותה מסתכלת בו בפליאה עזה. "אתה בוכה …"

וינסנט תלש את הממשק הוירטואלי מראשו ומצמץ כדי לנער את הדמעות מעיניו. החדר הופיע מחדש. שוב הוא היה במיטתו. המסך היה חשוך והיא נעלמה ממנו. וינסנט השפיל את מבטו והביט בעצמו מכוסה בזרע. הוא הניח לעיניו להישמט והתרכז במילות האהבה העדינות שלה תוך התעלמות ממה שידע – שהגיית שמו היתה מעשה המחשב – ודימה את בושם אהבתה המתוק מתערבב בזיעתו.

הוא כופף ראשו ונעץ מבטו בידיו המצומקות. הן נראו כזרדים כמושים שורצי טפילים. גופו היה מפלצתי להחריד. ניכר לעין שהיא אהבה את ג'ייק. איך יכול היה לחשוב אי-פעם שהיא אוהבת אותו.

הוא בלע את רגשותיו וקרס על ברכיו. הוא כחכח בגרונו ואמר, "נקי בבקשה את המיטה, מילדרד. אני הולך להתקלח".

"אתה מעוניין לשמור את התרחיש הזה?" שמע מאחוריו את קולה המתכתי.

"כן, כן", רטן. זו היתה הדרך היחידה בה היא תוכל להיות שלו. "בקשי מהספריה לסמן אותו בארבעה כוכבים".

וינסנט עצר כשהבחין בבבואתו במראה שבמסדרון. העור המתוח על פניו היה מבריק כפלסטיק שעיבודו הופרע, ושלמותו היתה הרוסה. הוא משך בציצת השיער היחידה שנותרה על ראשו המנומר ומשחש בכאב, הביט בהתגרות בעיניו המכווצות.

הבכי, השירה, רגשות ומחשבות אלה היו בוודאי שלו, לא של ג'ייק? בכל זאת ג'ייק הביע אותם לעיני קתרין. עד כה וינסנט היה משוכנע שחוש-טק סיפקו גישה חד-כיוונית בלבד, מהנשא אל המפקח. חוש-טק עוצב כך שיעזור לוינסנט לחוש בכל מה שקרה לנשא שלו, אולם רק כצופה פעיל. מה שקרה כעת עם קתרין רמז כי ג'ייק הגיב למסר תת-הכרתי מוינסנט. שהוא, וינסנט, יזם פעולה. הוא מצמץ לנוכח התובנה שהתגלתה לו וראה את עיניו מתרחבות בהתלהבות, ואז באשמה וחרדה.

מה התחלתי?

---

קתרין נשענה בגופה על ג'ייק, לחיה היתה מונחת על חזהו הפרוותי. היא ליטפה בעדינות את שערו. "כל כך מתוק מצדך שציטטת לי את מילטון", אמרה. "לא היה לי מושג שאתה מתעניין".

ג'ייק שפשף את עיניו בידיו ונראה מבולבל. "אני לא בטוח למה – איך. המילים פשוט הגיעו לפי. מעולם לא קראתי את מילטון. את זו שקוראת את הדברים האלה".

שפתיה התעקלו בשעשוע פתאומי. היא נהנתה לראות אותו בפגיעותו. "אולי פלשה אל המוח שלך מוזה פיוטית", הקניטה והעבירה את אצבעותיה בתלתליו. הוא הוכיח שמתחת לפני השטח מסתתר בתוכו עומק שמעולם לא חשדה בקיומו.

הוא חשב לרגע. "אולי אני צריך להתחיל לקרוא את זה".

היא קברה את אפה בשערו ושאפה את ריחו הגברי. "והבכי – "

הוא נרתע במבוכה, והביט בה בחשד. "למה קראת לי וינסנט? מי זה וינסנט?"

"ככה קראתי לך?" קתרין בלעה את רוקה. כשהתעלסו היא איבדה עצמה בעיניו, מדמיינת לרגע קל כי הוא באמת וינסנט. נפש וגוף שהתמזגו לשלם אחד. היא הרכינה את ראשה. "הוא רק דמות ממשחק וירטואלי ששיחקתי", אמרה כבדרך אגב. וינסנט לא יהיה שלה לעולם. בשל חוסר הנוחות שגרם יופייה החיצוני הוא בודד ממנה ללא תקנה את גשמיותו. לא רצה בה. היא חלקה "פתקי-אהבה" עם רוח רפאים. אבל ג'ייק היה כאן עמה בגופו. היא יכולה לגעת בו. יכולה לחוש בנשימתו החמה על פניה.

והוא אהב אותה. היא ידעה זאת כעת: אף אחד מעולם לא בכה למענה. הוא אפילו ציטט באוזניה שירה. היא ויתרה על הפרידה ממנו. אולי היה משהו מווינסנט אפילו בג'ייק.

---

נינה מונטינו – אתר הבית