שלך, וירטואלית
מאת נינה מונטינו
תרגום: טוני שבכר
נינה מונטינו כותבת פרוזה ומאמרים עיוניים מאז שנות השמונים. סיפוריה התפרסמו בארה"ב, קנדה, בריטניה, רומניה, פולין וכעת גם בישראל. יש לה תואר שני באקולוגיה ובחקר האגמים והיא עובדת כמדענית בכירה בחברה ליעוץ סביבתי בוונקובר שבקנדה. סיפורה הנוכחי לא קשור כלל לביולוגיה, אך קשור מאוד לאנושיות… ולאהבה.
וינסנט תלש את הממשק הוירטואלי מראשו ומצא את עצמו שוכב שוב לבד בדירתו, מותש, על מיטתו הגדולה. הבקתה החמימה ובה האח נעלמה. קתרין נעלמה.
הוא נעץ מבטו בממשק הוירטואלי. הרכב שיוביל אותו אל גן העדן, אל קתרין.
הוא חש עדיין את ניחוח הלילך שלה בעיני רוחו בשעה שזימן את פניה היפות המחייכות רק אליו. לא, הזכיר לעצמו. לא אלי. אל ג'ייק, הנשא שלי. ג'ייק היה האיש שאליו היא חייכה. ג'ייק היה האיש שעמו היא התעלסה זה עתה, שהריח את תשוקתה, שחש את הליטוף העדין של רגליה החטובות. וינסנט רק תפס עליו טרמפ.
עיניו סרקו את גופו המעוות, המיובל. צלקות ושלפוחיות ארגמניות כיסו את גופו האפרפר, נטול השיער. הוא זכר איך נתקל בה לפני יומיים במסדרון תאגיד סאמסון, ואיך ידה התחככה בטעות בירכו. היא נרתעה לאחור והסמיקה מבושה, כמי שאינה מסוגלת למנוע מעצמה לנעוץ בו מבט נגעל. היא התרחקה במהירות לפני שהספיק לומר משהו. כנראה הלכה לרחוץ את ידה. אני סתם מפקח תאגיד אלמוני, חשב לעצמו. גמד מכוער וחסר שם. היא לא יודעת שאני הוא וינסנט, המשגיח שלה שעמו היא חלקה דרך המסך מחשבות יפות על חיים ועל שירה.
לפני שבועיים היא החלה להוסיף באומץ כמה הערות ידידותיות בסוף מזכר ההתקדמות שלה. הוא הגיב בהערות משלו וגילה שאין דבר לו הוא מצפה יותר במהלך יום העבודה, מאשר להודעות שהגיעו ממנה. כשפתח אותן, הוא גלש היישר אל ההערות שלה, ודחה את הדיווח הרשמי ששלחה לשלב מאוחר יותר. הוא נזכר בהודעה ששלחה לו בשבוע שעבר, שממנה התחיל הכל:
"אתה אוהב שירה, מפקח? זו אחת מתשוקותי. קראתי לאחרונה הרבה את מילטון. כתביו אמנם בני 400 שנה ויותר, אך הם מעלים עדיין בנשמתי כמיהה לגן העדן. אתה מאמין שיכול להתקיים גן עדן על פני האדמה? אולי נגזר עלינו להיכסף אליו".
עד אז היא נהגה לחתום בקוד העובד שלה: "בברכה, משתמש מסך 134872". הפעם חתמה, "שלך, וירטואלית, קתרין".
זה היה הרגע, בעת שקרא את חתימתה שוב ושוב, שבו נרקמה במוחו המזימה השנונה לאתר אותה בין מאות העובדים החולפים במעבדות המחקר של תאגיד סאמסון, בכך שימנה נשא שיעבוד עמה. זה החל באופן תמים לחלוטין. הוא רצה פשוט לדעת איך היא נראית. היתה זו אשמתם של חוש-טק.
תוכנת החוש-טק ההולוגרפית שלו וקישור הממשק הוירטואלי לחיישן המשובץ במצחו של ג'ייק, העניקו לווינסנט חוויה שנפלה רק מהשהות פנים אל פנים מול קתרין. הודות לג'ייק, שלא ידע אפילו שהוא מעניק לווינסנט את השירות הזה, חוש-טק הניחו לוינסנט לראות, לשמוע, להריח ולטעום את קתרין מבעד לחושיו של ג'ייק. לג'ייק לא היה מושג שווינסנט יכול להתחבר אל השתל שלו או שהמפקחים נהגו להשתמש בהם לריגול אחר הנשאים. ג'ייק ידע רק שהשתל העניק לו יכולות קוגניטיביות משופרות. החיבור אל המחשב המרכזי סיפק לו יתרון אדיר, כמנהל המידע של וינסנט.
הוא בחר בג'ייק לנשא מתוך רצון להנעים עליה, ועל עצמו, את המפגש, לאחר שבירר את העדפותיה החיצוניות של קתרין בגברים. אולם כשראה אותה מסמיקה מתשוקה למראה גופו המושלם של ג'ייק, כשהריח את הרעב שלה וחש בהלמות לבו של ג'ייק, הוא ידע שהוא רוצה למעשה יותר. הרכיבה הזאת תהיה מוצלחת, הוא חשב, ומיהר להכין את הב"מ שלו למעקב מלא. ג'ייק התקדם במהירות. לאחר המפגש המשלהב שלהם בתאגיד סאמסון, ג'ייק שידל אותה לבוא אתו אל בקתתו המבודדת ופיתה אותה שם. וינסנט לא היה מוכן למתיקות הזו ולאופן שבו היא ליבתה את תשוקותיו הנשכחות. בתיווכו של ג'ייק, וינסנט חש כמאהב המושלם. הוא שידל אותה בסבלנות, ליטף אותה תחילה בעדינות והתאים את עצמו לקצבה המתגבר. היא היתה ביישנית אך לא מצטנעת והתמסרה בכל מאודה. בתום מעשה האהבה, עלתה בווינסנט תחושה מוזרה, כאילו בגד בעצמו. מגודל ההתרגשות, הוא ניתק מעצמו את הממשק הוירטואלי וכתב לה הודעה אלקטרונית בשם המפקח האלמוני שלה. הוא הרבה לצטט את מילטון.
"היא לא הביטה בי מעולם כפי שהיא מביטה בג'ייק", אמר וינסנט והשפיל את עיניו אל גופו המעוות. מילדרד, האנדרואידית ב"מ מודל 20 שלו, גלשה אל מיטתו ונגעה בכתפו. "היא לא יודעת שאתה המפקח שלה, וינסנט?" אמרה בקול קטן, "אולי אתה צריך לספר לה, יתכן שתמצא חן בעיניה –"
"לא, מילדרד", התפרץ וינסטנט. הוא דימה לגלות חמלה בעיניה הירוקות והגדולות של מילדרד וקולו התרכך. "היא נהנית אולי לתקשר אתי כמפקח האלמוני שלה, אך לצערי זוהי הדרך היחידה בה היא תביט בי באופן הזה". הוא הניח את הממשק הוירטואלי על השידה. "היא לעולם לא תוכל לאהוב אותי". וינסנט נאנח מעומק ריאותיו וליטף את הממשק הוירטואלי. "אבל אני מרוצה ממה שיש לי". חיוך קל עלה על שפתיו בעודו נאבק בעונג המהול ברגשי אשמה. השימוש היצירתי שלו ביכולות טכנולוגיית המעקב של חוש-טק מתחו ללא ספק את גבולות השימוש שלו הן נועדו. "האם זה הופך אותי לסוג של סרסור?" הוא הסתכל בקפלי הסדינים וליטף את הסדין. "בסדר", מלמל ובחן את העור המנומר שעל גב ידו, "לפחות אני לא מסוכן".
"הספריה שואלת האם אתה מעוניין לשמור את תרחיש החוש-טק הזה לשימוש עתידי תחת השם קתרין 1?" לחשה מילדרד.
"כן, כן", אמר בקוצר-רוח. הוא משך את הסדין אל פניו בנסיון לשמר את ניחוחה, אך ידע שלא יריח דבר, וקימט את האריג לכדור. לפתע הוא הזדקף וסרק בחטף את גופו המיובל, "תשמרי אותו".
"לעזאזל, הוא מכוער נורא. כמו מפלצת מסרט גרוע", לחשה פאני לקתרין כשחיפשו יחד עמדת עבודה פנויה, שבועיים לאחר מכן. פאני הסתכלה מבעד למחיצה השקופה על הדמות הרכונה במשרד שמעליהן. הוא היה אחד מעשרים המפקחים במחלקת המחקר של תאגיד סאמסון, אך קתרין ידעה למי התכוונה פאני. היה רק מפקח מכוער אחד.
היא הגניבה מבט אל המקום בו הוא פסע כחתול בר כשעיניו מבזיקות לעברן. היא חשה את הסומק עולה בפניה. היא היתה נבוכה בשבילו והסיטה את מבטה במהירות. הוא לא שמע, כמובן, את פאני, אך אין ספק כי ידע מה אמרו עליו הבריות. הוא יכול היה לקרוא זאת במבטיהם המגונים ובגיחוכיהם. העור החלק על פניו וראשו נראה כשעווה מותכת. שטחו החלק היה מנוקד באיי שלפוחיות ארגמניות ובחריצים שנראו כלבה מותכת. היא לא יכלה שלא לחשוב על השמועה שגרסה שהוא עצמו היה זה שגרם לשריפה שהרגה מספר אנשים וכמעט עלתה לו בחייו. הם ניסו מוצר חדש במעבדה. הפיצוץ הרג שלושה מעמיתיו, וביניהם ארוסתו.
"מעניין למה הוא לא עושה ניתוח מקיף", המשיכה פאני בעת שהשתלטו על שתי תחנות עבודה ריקות. "בעידן שלנו, כאשר הננו-שחזור נגיש כל-כך, נדמה כאילו הוא רוצה להיראות כך, כדי להפחיד את כולנו".
מעניש את עצמו, חשבה קתרין, וחשה צריבה בעיניה. אילו רק היתה פאני יכולה לראות מעבר למעטפת המכוערת שלו, לגלות את עיניו המלאות עצב ורגישות. היא נזכרה במגע המקרי של ידה בירכו כשנתקלו זה בזו לפני שלושה שבועות במסדרון. נדף ממנו ריח של עשן ומתכת. עיניהם נפגשו והיא הסמיקה כנערה מתבגרת. היו לו עיני משורר. היא הסתובבה מבלי לומר מילה ונמלטה. קרוב לוודאי שהוא חשב שזו גסות רוח מצדה.
"פאני, אני מניחה שהוא מטיפוס ג'י", אמרה קתרין ובהתה בחלל האוויר. היא משכה את כסאה ושמטה לתוכו את גופה. "טיפוסי ג'י אינם מסוגלים להתמודד עם תופעות הלוואי של ננו-שחזור". אצבעותיה טסו בחימה על מסוף האלפא, ושלחו את הקוד להפעלת התמיכה הווירטואלית ואת הקישור שלה לרשת. בן-רגע גדשה את התחנה מערכת תיקיות, מדף מדומה מלא ספרים, ואגרטל פרחים.
"טוב", אמרה פאני, והתמקמה בכסא שלידה. היא הפעילה את התמיכה הווירטואלית שלה: ערמות של תיקיות ובהן מסמכים וניירות ופוסטר של גבר עירום. "את לא חייבת להיות כל כך רגישה". אפשר לחשוב שאת אוהבת אותו או משהו". היא בהתה למרחק. "אני שמחה שאנחנו לא יודעים מי המפקחים שלנו – ושהם לא מכירים אותנו. אני אמות אם יתברר שהוא שלי. תארי לעצמך שהוא היה המפקח שלך, קתרין! כמה נורא! איזו אירוניה: היפה והחיה. נדמה לי שגם הוא יודע את זה, יודע כמה מגוחך זה יהיה – הוא לא מסתכל עליך אף פעם".
קתרין חשה את הסומק עולה על פניה. ואולי הוא סלד מיופי חיצוני? אולי היא איימה עליו.
פאני רכנה לעברה והטתה את ראשה. "באותה מידה הוא היה יכול להיות ב"מ 20, לשבת בבדידות למעלה במגדל השן שלו ולחלק לחלקנו פקודות אנונימיות, ככלים על לוח. מכוער ככלב וקר כפלדה".
קתרין נרתעה. "פאני!" היא התרכזה במסך המחשב שלה, מופתעת מהכמיהה שהתעוררה בה. הוא לא היה מכונה. אם כבר, הוא היה דומה לחיה פצועה. אף אחד לא ידע את שמו של המפקח שלו או שלה, ועל אחת כמה וכמה את זהותו. אבל לפני שבועיים, כשהיא חרגה מהכללים וחתמה בשמה, קתרין, הוא עשה כדוגמתה ומסר את שמו: וינסנט. היא ידעה שוינסנט היה החיה. היא חשה זאת בלִבה. "קולו" של וינסנט ועיני החיה הסגירו אמת אחת ויחידה. אך במקום שבו החיה הבזויה יללה בשנאה אל הירח, חיה זו קראה באוזניה שירה.
לא, לא אליה, תקנה את עצמה. היא היתה סתם עובדת גסת רוח נוספת שנתקלה בו פעם. הוא לא ידע שהיא היתה משתמשת מסך 134872, וכעת קתרין, ששלחה אליו דוחות התקדמות, ושחלקה עמו לאחרונה את מחשבותיה הפרטיות. היא הקליקה על ההודעות השמורות ומצאה את זו שחיפשה, תשובתו של וינסנט מלפני שלושה שבועות להערתה הטיפשית בנוגע לשירה ולמילטון.
היא קראה אותה כמה פעמים, ולִבה זינק בכל פעם שהזכיר את שמה:
"אני מעריץ את תשוקתך לשירה, קתרין. האין היא מפשיטה את הסיפורת על למהות האמיתית של מה שמניע את נשמתנו? אם את מאמינה בגורל, הרי כל אחד מאתנו הוא סיפור המחכה להיכתב. הסיפור שלי יהיה טרגדיה. למרבה הצער, תשוקתי היוקדת לידע השמידה את הדבר שאותו אהבתי מכל. אינני מצפה למצוא כאן בחיי את גן העדן, על פני האדמה, ולעניין זה, גם לא בשום מקום אחר".
"עוררת בי סקרנות לקרוא את מילטון. שירתו נותרת רלוונטית גם בימינו. יתכן שאת צודקת לגבי הכמיהה לגן העדן: הם שנרדמו לקול הזמיר, חבוקים נמו, ועל איבריהם העירומים המטיר הגג הפורח ורדים שהתקין השחר".
כמוה, גם הוא חתם "שלך, וירטואלית, וינסנט".
כעבור שלושה שבועות הם הוסיפו עדיין לחלוק ביניהם את הגיגיהם ותמיד מצאו הזדמנות לצטט את מילטון.
"עכשיו, זה כבר משהו אחר לגמרי!" קולה הצורמני של פאני עקר אותה משרעפיה. קתרין קיפצה בכסאה, מחקה את המסך והרימה את מבטה בציפייה בוערת לראות את פאני מציצה מעבר לכתפה. אולם פאני הביטה בגבר שצעד לקראתן. קתרין נאנחה וחשה עונג מתפרץ. ג'ייק. היא פגשה בו לפני קצת יותר משבועיים, כשוינסנט הטיל עליהם משימה משותפת.
"נו, הנה לך דוגמה משובחת". אמרה פאני. "איזה גוף מושלם, ואיזה פנים. אני מוכנה להתערב שהוא זיון מעולה".
קתרין הסמיקה. היא אמדה את עיני השחקן של ג'ייק, את הלסת המוצקה, שנשאה עליה ללא קושי את החיוך הקל שנשא תמיד על שפתיו, ואת גבותיו המושלמות, המוסתרות בחלקן מאחורי התלתלים הערמוניים השופעים. כן, הוא היה חתיך. ומלהיב.
"איזה מזל יש לך", נאנחה פאני.
"כן", אמרה קתרין, וחשה עצמה מהססת. "מזל". אף על פי שהם חוו כבר אינטימיות גופנית פעמים רבות, עדיין לא הכירה את ג'ייק. קסמו וחוש ההומור שלו הסתירו מאחוריהם עומק לא נודע – או שמא לא כלום? האם יוכל לייסד עמה מערכת יחסים אוהבת או שפשוט סונוור בתאוותו אליה?
"הוא נשא, לא?"
קתרין נדה בראשה. "נושא בתוכה פיסה מהמערכת".
"בגלל זה הוא זריז כל כך ונאור".
קתרין הנהנה. היא לא החשיבה את ג'ייק כאדם נאור במיוחד. זריז, אולי. הוא הצליח להשכיב אותה כבר בפגישתם הראשונה וכל יום לאחר מכן.
"יש לך כל כך הרבה מזל, קתרין. יש לך הכול".
קתרין בלעה את רוקה. היא שקלה לעזוב אותו. נדמה היה שג'ייק מעוניין יותר להשתמש בפיו לנשיקות מאשר לדיבורים. אחרי שבועיים של מין נהדר היא החלה לערוג לשלווה שבאה מהחיים המשותפים עם אדם נוסף. נראה היה שלה ולג'ייק אין הרבה מן המשותף. מעולם לא שוחחו כפי ששוחחה היא עם וינסנט דרך המסך. ג'ייק היה ריאליסט משועמם. והוא לא התעניין כלל בשירה. היא החליטה לעזוב אותו לפני שהוא יזרוק אותה וימצא לעצמו הרפתקה תאוותנית אחרת.
"שלום, בנות". ג'ייק פרע את שיערה של פאני והחליק לעבר קתרין כפנתר. הוא התכופף לנשק אותה בצווארה תוך שהוא מסיט לאחור את שערה הארוך בשתי ידיו. החלטתה התעמעמה לנוכח מגעו המפתה. ג'ייק אחז בידיה ופיתה אותה לקום מן הכסא. "בואי". הוא גיחך כילד המחביא לטאה בכיסו. "יש לי משהו להגיד לך". הוא הוביל אותה מתחנת העבודה לעבר המבוא.
"מה העניין, ג'ייק?" עיניה התרוצצו לכל עבר והיא נראתה מעוצבנת עליו. "אנשים מסתכלים".
"אני לא יכול לספר לך כאן. הלילה. פגשי אותי בכיכר סמסון, מפלס 2 בשעה 23:00. אז מסתיימת משמרת הערב שלי. מבטיחה?"
"בסדר". היא השפילה את עיניה ותהתה איך תבשר לו את הבשורה המרה.
"אני אוהב אותך", אמר ומשך אותה לעברו. "התחתני אתי".
היא חשה מחנק בגרונה. אלה היו החדשות שלו? היא באה לספר לו שהיא לא אוהבת אותו, שהיא מאוהבת בגבר אחר. משורר.
"אני חייבת להגיד לך משהו, ג'ייק".
"אחר כך, אחר כך", לחש לשערה ומשך אותה לגומחת חנות נטושה. "קודם השיחה שלי". הוא ליטף בשפתיו את אוזנה, רפרף עמן על צווארה ועל פניה. נחשול צמרמורת שטף אותה. היא עצמה עיניה וחשבה על וינסנט: 'בשיחי עמדך אשכח כל זמן'. היא הניחה לו לתמרן אותה אל פינה אפלה. הוא נישק את עפעפיה, את לחייה, את שערה. אולי היתה קשוחה מדי. אחרי הכול, הוא רצה להתחתן אִתה, לחיות איתה חיי שיגרה.
היא עזרה לו לנער מעליו את בגדיו והריחה את ערגתו. הניחה לו להפשיט אותה, למשוך אותה עליו, לטעום את כתפיה, את חזה, את פטמותיה. היא דמיינה את ידיו הרועדות של וינסנט, את מבטו העדין. אצבעותיו מגששות, צוללות אל ערגתה האפלה אליו. היא נרעדה, נכנעה לתשוקתה. 'בשר מבשרי, עצם מעצמותיי את'. אחר כך, חשבה. ולא חשבה עוד.
משהו טורדני העיר את וינסנט. "קתרין נמצאת עם המאהב שלה", אמרה מילדרד והסתכלה בו מלמעלה.
וינסנט קם ממקומו, ניער את קורי השינה מעיניו וקרקר, "ספריה, התקשרי לחיישן חוש-טק, נשא התקן ג'ייק. על המסך". פניה של קתרין הופיעו על המסך הענק שעל הקיר הנגדי. היא הביטה אליו בערגה. שפתיה נפשקו בהתקרבה. וינסנט הערום העיף את השמיכות והתיישב, מתעלם מחברבורות גופו המעוות. הוא חטף את הממשק הוירטואלי מהשידה, חבש אותה לראשו והניח למסך השקוף לכסות את פניו. "ספריה, הפעילי תכנית חוש-טק וירטואלי. שמרי תרחיש נוכחי כקתרין 17. זכרי לדבב 'ג'ייק' כ'וינסנט'".
החדר נעלם ובמקומו הופיע מסדרון חשוך. הוא שכב על הרצפה הקרה והמטונפת. גופה החם החליק מעליו והוא הריח את ניחוח תשוקתה המתקתק. אולי בכל זאת ימצא גן העדן על פני אדמות! הוא חש את עצמו מתקשח ולחש. "פיסה מנשמתי אחפשך, קתרין,ואתבע את מחציתי האחרת'".
היא נרתעה והביטה בו בעיניים פעורות. לאחר מכן הטתה את ראשה, הביטה בו במבט בוחן ורכנה לעברו. הוא חש את נשימתה על עורו. "וינסנט?"
לבו הרקיע. "'איך לחיות אוכל בלעדיך, לוותר על מתק שיחך ואהבתך הצרופות באהבה, לחיות שנית זנוח באלה יערות הפרא?'"
היא נעצה בו את עיניה בתדהמה, ואז עלה על פניה חיוך נפלא והיא נישקה אותו. היא לחשה אל שערו. "באחיזת ידך העדינה בידי, וינסנט, התמסרתי, ומאותה עת הבנתי כיצד יעלו על היופי חן גברי ותבונה, הנאווה בזכות עצמה".
הוא אחז בה, אחוז תשוקה אליה ונדחק אל נמל המבטחים הלח שלה. היא התנשמה. "אוי, וינסנט! וינסנט!"
רוחו נסקה כבז אל אהבתה העדינה. בתום המעשה היא השעינה את לחיה אל לחיו ומלמלה, "אני אוהבת אותך, וינסנט". הוא עצם את עיניו. אילו רק היתה זו האמת, חשב. התחושה היתה אמיתית כל-כך. כשפקח את עיניו גילה אותה מסתכלת בו בפליאה עזה. "אתה בוכה …"
וינסנט תלש את הממשק הוירטואלי מראשו ומצמץ כדי לנער את הדמעות מעיניו. החדר הופיע מחדש. שוב הוא היה במיטתו. המסך היה חשוך והיא נעלמה ממנו. וינסנט השפיל את מבטו והביט בעצמו מכוסה בזרע. הוא הניח לעיניו להישמט והתרכז במילות האהבה העדינות שלה תוך התעלמות ממה שידע – שהגיית שמו היתה מעשה המחשב – ודימה את בושם אהבתה המתוק מתערבב בזיעתו.
הוא כופף ראשו ונעץ מבטו בידיו המצומקות. הן נראו כזרדים כמושים שורצי טפילים. גופו היה מפלצתי להחריד. ניכר לעין שהיא אהבה את ג'ייק. איך יכול היה לחשוב אי-פעם שהיא אוהבת אותו.
הוא בלע את רגשותיו וקרס על ברכיו. הוא כחכח בגרונו ואמר, "נקי בבקשה את המיטה, מילדרד. אני הולך להתקלח".
"אתה מעוניין לשמור את התרחיש הזה?" שמע מאחוריו את קולה המתכתי.
"כן, כן", רטן. זו היתה הדרך היחידה בה היא תוכל להיות שלו. "בקשי מהספריה לסמן אותו בארבעה כוכבים".
וינסנט עצר כשהבחין בבבואתו במראה שבמסדרון. העור המתוח על פניו היה מבריק כפלסטיק שעיבודו הופרע, ושלמותו היתה הרוסה. הוא משך בציצת השיער היחידה שנותרה על ראשו המנומר ומשחש בכאב, הביט בהתגרות בעיניו המכווצות.
הבכי, השירה, רגשות ומחשבות אלה היו בוודאי שלו, לא של ג'ייק? בכל זאת ג'ייק הביע אותם לעיני קתרין. עד כה וינסנט היה משוכנע שחוש-טק סיפקו גישה חד-כיוונית בלבד, מהנשא אל המפקח. חוש-טק עוצב כך שיעזור לוינסנט לחוש בכל מה שקרה לנשא שלו, אולם רק כצופה פעיל. מה שקרה כעת עם קתרין רמז כי ג'ייק הגיב למסר תת-הכרתי מוינסנט. שהוא, וינסנט, יזם פעולה. הוא מצמץ לנוכח התובנה שהתגלתה לו וראה את עיניו מתרחבות בהתלהבות, ואז באשמה וחרדה.
מה התחלתי?
קתרין נשענה בגופה על ג'ייק, לחיה היתה מונחת על חזהו הפרוותי. היא ליטפה בעדינות את שערו. "כל כך מתוק מצדך שציטטת לי את מילטון", אמרה. "לא היה לי מושג שאתה מתעניין".
ג'ייק שפשף את עיניו בידיו ונראה מבולבל. "אני לא בטוח למה – איך. המילים פשוט הגיעו לפי. מעולם לא קראתי את מילטון. את זו שקוראת את הדברים האלה".
שפתיה התעקלו בשעשוע פתאומי. היא נהנתה לראות אותו בפגיעותו. "אולי פלשה אל המוח שלך מוזה פיוטית", הקניטה והעבירה את אצבעותיה בתלתליו. הוא הוכיח שמתחת לפני השטח מסתתר בתוכו עומק שמעולם לא חשדה בקיומו.
הוא חשב לרגע. "אולי אני צריך להתחיל לקרוא את זה".
היא קברה את אפה בשערו ושאפה את ריחו הגברי. "והבכי – "
הוא נרתע במבוכה, והביט בה בחשד. "למה קראת לי וינסנט? מי זה וינסנט?"
"ככה קראתי לך?" קתרין בלעה את רוקה. כשהתעלסו היא איבדה עצמה בעיניו, מדמיינת לרגע קל כי הוא באמת וינסנט. נפש וגוף שהתמזגו לשלם אחד. היא הרכינה את ראשה. "הוא רק דמות ממשחק וירטואלי ששיחקתי", אמרה כבדרך אגב. וינסנט לא יהיה שלה לעולם. בשל חוסר הנוחות שגרם יופייה החיצוני הוא בודד ממנה ללא תקנה את גשמיותו. לא רצה בה. היא חלקה "פתקי-אהבה" עם רוח רפאים. אבל ג'ייק היה כאן עמה בגופו. היא יכולה לגעת בו. יכולה לחוש בנשימתו החמה על פניה.
והוא אהב אותה. היא ידעה זאת כעת: אף אחד מעולם לא בכה למענה. הוא אפילו ציטט באוזניה שירה. היא ויתרה על הפרידה ממנו. אולי היה משהו מווינסנט אפילו בג'ייק.
יום שלישי, 15 באוגוסט 2006 בשעה 14:40 קישור לתגובה
מצד אחד חשתי כמה פעמים לאורך הסיפור שכבר קראתי (נו, וגם כתבתי) את הסיפור הזה כמה פעמים.
מצד שני, באמת כתוב יפהפה.
מרגש אפילו.
גרסת סיראנו מודרנית
יום רביעי, 16 באוגוסט 2006 בשעה 11:36 קישור לתגובה
אנשים לעולם יהיו אנשים.
מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש.
האדם הקדמון שהאל נכנס בו והאדם הסופר מודרני שמשתלט על חייו של אחר ובשני המקרים בגלל קושי בסיסי במציאת בנות זוג.
הסיפור כתוב היטב ובנוי יפה ביחד עם העולם.
העלילה… מניחה שבני האדם ישארו תמיד אותו הדבר בלי קשר ליכולות הטכנולוגיות הזמינות להם והאפשרויות שלהם לשנות את סביבתם בהתאם לרצונם.
כאילו שהתקדמות והתפתחות האדם מוגבלות רק לתחום הטכני ואין אף התקדמות מנטלית, פילוסופית, זרמי מחשבה חדשים… גישות התמודדות חדשות עם בעיות ישנות…
דוגמא: גמד של ימי הביניים הוא יציר השטן, גמד כיום הוא מישהו רגיל שאולי צריך לקחת כדורי הורמון גדילה בכמה שנים הראשונות לחייו.
הייתי רוצה לקרוא סיפור שבונה עולם, בונה תרבות ובונה פילסופיה חדשה שתתאים למצב האנושי החדש. די לדרוך באותה הביצה שוב ושוב.
אם אינך יכול לגור בעולם וירטואלי קנה לך גוף חדש מר גמד מכוער וצא אל העולם האמיתי, אולי תלמד משהו חדש במקום לחזור על טעויות ישנות.
יום רביעי, 16 באוגוסט 2006 בשעה 15:11 קישור לתגובה
אבל מה הטעם לבנות כאן תרבות חדשה? מדובר במדע בדיוני המתרחש בעתיד הקרוב יחסית שבו עיקר השינויים החברתיים היו טכנולוגיים ביסודם. החברה עצמה נותרה חברה אנושית מודרנית, לא שונה מאוד מזו שלנו. להקשר של הסיפור הנוכחי זו בחירה מתבקשת.
אחד הדברים שהמדע הבדיוני יודע לעשות הוא ליצור חברות חדשות לגמרי, בדיוק כמו שהצעת. עצם היכולת לא מחייבת אותו לעשות את זה בכל סיפור וסיפור. אדרבה – ברבים מהם זה פשוט לא מתאים.
יום שלישי, 22 באוגוסט 2006 בשעה 4:03 קישור לתגובה
כשנכנס הטלפון הסלולרי לחיינו השתנתה החברה מהותית בתוך פחות מ5 שנים עד ללא היכר.
במיוחד אנחנו בישראל לא יכולים כמעט לדמיין את חיינו הנוכחיים ללא מכשיר סלולארי זמין ונוח.
וזה שינוי קטן למדי, לא מציאות ווירטואלית עוצמתית וכלל חושית מהסוג המשחית ביותר כמתואר בסיפור.
לאחרונה ניסיתי לקרוא קצת מד"ב ישן (hall of fame), מלפני כ30 שנה… זה מקרטע קשות…
מה שהכי מפריע לי לקרוא זה השילוב הקטלני בין היהירות האנושית האינסופית של הכותבים לבין חוסר היכולת שלהם באמת לדמיין את ההשלכות של רעיונות "מאגניבים" שעולים להם בראש.
באחד הסיפורים על שנות ה2000 רוויות הקרינה ממרומי הריחוק הגדול של שנות החמישים מציב את האישה המודרנית כמישהי שעדיין עקרת בית אמריקאית ממוצעת שלא יודעת שחוסר גפיים לתינוק זה משהו חריג ונחשב כמוטציה. סיפור גרוע להפליא וכתוב נפלא.
בסיפור אחר לעומת זאת טיסה בחלל מחייבת שיעבוד של אסירים נידונים למוות והקרבה של מתנדבים פאטריוטיים להפליא כמשגיחים של אותה אסירים- דווקא כאן כן בנה הסופר setting מתומצת אבל קולע ותרבות חברתית שמתמודדת עם העתיד באומץ.
אני אפילו לא אתחיל את הrant האינסופי על הסיפור המזוויע של זילאזני בסוף האסופה הנחשבת לטובה מכולן.
אין לי בעיה עקרונית עם חוסר היכולת של סופרים לדמיין באמת מה תרבות עתידית תהיה מבחינת הדקויות כמו סגנון לבוש וסלנג רחוב, אפילו אמות מידה של מוסר ומצפון.
מה שאני כן מצפה ממד"ב זה שיהיה גמיש מחשבתית להכיל בתוכו את השינויים הגדולים שמגיעים כתוצאה מהשלכות ההשפעות המד"ביסטיות שמוכנסות לסיפור.
"דוק" סמית עושה את זה יפה רוב הזמן. למרות שהוא נשאר תקוע על נשפי ריקודים בשמלות ארוכות וחליפות ערב הוא כן מצליח לבנות את ההשלכות החברתיות של כניסת lensman לחברה, גם אם לפעמים הוא אופטימי בצורה מוקצנת.
גם הוא נופל, בניסיונו לכתוב עלילת צד שולית על חברה על טהרת הנשים הוא נופל להנחות פסיכולוגיות שהיו נפוצות בימיו ובונה משהו מגוחך להפליא שגרם לי לרחם על האיש המסכן בעודי מגחכת באכזריות. לכולם מותר ליפול מתישהו, גם על שוביניזם בעל כורחו ולפחות אפשר להגיד שהוא באמת ניסה… זה קטע בספר שבו מורגש היטב שהסופר באמת ניסה לשבור איזו חומה מחשבתית פנימית ולרוע מזלו לא הצליח.
הסופרת הנ"ל לא נתנה לי את ההרגשה הזו כלל.
רק את התחושה ש"אין חדש תחת השמש…"
יום שלישי, 22 באוגוסט 2006 בשעה 17:40 קישור לתגובה
לא שאני שולל לחלוטין את מה שאמרת, אבל אני תוהה – מה בכלל תפקידה של הספקולציה במדע הבדיוני? האם על העתידנות להיות אמינה ומפורטת, או שמא זהו רק אמצעי לשבירת המסגרת הריאליסטית על מנת שהסופר או הסופרת יוכלו להגיע למקומות שהספרות הריאליסטית לא מאפשרת להם?
התשובה, לפחות לטעמי היא… תלוי בסיפור ובסופר. כשאני לוקח לידי סיפור של סמואל דילייני, למשל, אני יודע שהחברה שהוא מתאר תהיה שונה לחלוטין מכל מה שאני מכיר – ובכלל זה ספריו הקודמים. כשאני לוקח ספר חדש של ג'ון וארלי אני יודע שאקבל בדרך כלל גירסה מוקצנת מאוד של החברה האמריקנית בת זמננו. ואילו כשאני לוקח ספר של אסימוב אני יודע שאפילו הקיסרות הגלקטית שתתקיים לדעתו עוד עשרות אלפי שנים תשקף ביסודו של דבר את הערכים האמריקניים של שנות הארבעים והחמישים.
האם הטלפון הנייד באמת שינה את החברה מן היסוד? המחאה המקורית שלך היתה על כך שהסיפור טוען ש"אנשים תמיד יהיו אנשים" – האנשים שלפני העידן הסלולרי היו שונים במשהו מהותי מהאנשים שאחרי בואו? אפילו החברה לא השתנתה במובן מהותי באמת – רק הנגישות למידע ולאנשים גברה באופן משמעותי. שתי ההשפעות המהותיות שעולות בדיעתי הן שכיום הרבה יותר קשה ליצור מציאות ספרותית שבה הגיבורים מנותקים לגמרי מהסביבה (מה שחייב להשפיע מאוד על מותחנים, למשל), ואי אלו שינויים באופני הדיווח החדשותי. השינוי הטכנולוגי גדול. השינוי ברמה האנושית והחברתית הרבה פחות משמעותי.
כחובבי מד"ב יש לנו נטיה לפעמים להאמין יותר מדי בכוחה של הטכנולוגיה להשפיע על המציאות. כשאני חושב על ההבדל בין המציאות שלפני עשר שנים ובין זו של היום, נראה לי שדוקא ארוע לא-טכנולוגי בעליל השפיע על המציאות העולמית הרבה יותר מהטלפון הנייד או כל שינוי טכנולוגי אחר שהתרחש בתקופה הזו: הפיגוע במגדלי התאומים. כמובן, אם נחזור עוד שנתיים-שלוש לאחור ניתקל במהפכה טכנולוגית אמיתית – האינטרנט.
המשמעויות החברתיות העיקריות שיש לטכנולוגיית המציאות המדומה במציאות נפרשת לפנינו בסיפור הזה הן שתיים. הראשונה היא עליית המדרגה בדרכי הפיקוח החברתי, והשינוי הזה אינו מהותי – המגמה עצמה קיימת גם כיום בהשפעת אמצעי תקשורת חדשים אחרים. השינוי השני נוגע לדפוסי התקשורת הבין אישיים: אפשרות טובה יותר להתחזות וליציאת "פרסונות" חליפיות – ושוב, זו בעצם הרחבה של מגמה שקיימת כבר כיום בהשפעת האינטרנט (סוג אחר של מציאות מדומה). כשאני מנסה לחשוב על השפעות עמוקות אחרות שיהיו לטכנולוגיה כזאת, אני די מתקשה בזה. המציאות המדומה היא טכנולוגיה המהווה הרחבה לטכנולוגיות קיימות, והיא אינה מהפכנית באמת בפני עצמה. היא תגרום לשינויים על פני השטח, אבל לא ברובד העמוק יותר. כמו הטלפונים הניידים שהזכרת.
יום רביעי, 23 באוגוסט 2006 בשעה 8:10 קישור לתגובה
זו תופעה מוכרת שעם העליה בצפיפות חשיבות הפרטיות עולה גם היא.
שיטת פיקוח כזו היא בניגוד ישיר לחוקי יסוד אנושיים הקשורים בכבוד האדם והזכות לפרטיות וחופש מחשבתי.
בסיפור מוסבר שהשיטה מקובלת חברתית בחברה- אולי תאגיד- בה הם עובדים.
לי זה מצביע על שינויים מרחיקי לכת בתפיסה החברתית כלפי מהות חופש הפרט.
המעשה המתואר הוא פשע, הנחתי שהוא פלילי.
הצדדים המעורבים בו לא ממש עוצרים לחשוב על זה.
הנשא של הגמד הוא דמות כמעט שטוחה, שם בשביל לשמש נשא גם בשביל הרעיון של הסיפור.
הגמד עצמו עסוק יותר באובססיה הדו כיוונית שלו- אוהב אותה- שונא עצמו, מאשר להתעכב על מהות החטא (מילה חזקה בכוונה) שהוא מעולל ביודעין למישהו תמים למדי שבאמת מנוצל כאן עד תום באמצע משלוש אהבה שהוא לא מודע אליו.
הנאהבת מנהלת רומן משולש- אחד עם המאהב האמיתי, אחד עם המאהב הוירטואלי ואחד עם הוירטואלי בתוך האמיתי.
נראה שדי נוח לה עם הבלגן הזה, היא לא טורחת להחליט מה היא רוצה ולפעול על פי זה, וכך היא נותנת למה שאני הייתי מגדירה כפשע חמור ביותר להמשך להנאתה האישית.
אותה רעיון של בחירה בין שני גברים מושכים אישית אבל אחד מהם אסור חברתית יש ב"מחול הפגיונות המעופפים" – מוצג הרבה יותר מוסרי והרבה יותר נוקב.
(מממ וגם מנוקב, נחתך, נורה, שופד, נשבר ונדקר- בכל זאת מדובר בסרט אמנויות לחימה מרהיב)
נחזור לנקודה שלך על העקרונות בסיפור. התייחסתי בנ"ל לשינוי ברמת פיקוח ולשימוש ביצירת פרסונות חליפיות ברמת התקשורת הבינאישית.
לי קשה להבין איך אפשר להזניח את השבירה של הפרטיות האישית בסיפור הזה.
ההנחה המתבקשת היא שכיוון ששיטת הפיקוח הזו מאושרת ומוכרת לציבור הנתון לה כנראה היו שינויים מרחיקי לכת חברתית שיאפשרו הזנחה כזו של הפרטיות האישית.
קשה לי לקבל את הרעיון ששבירה כזו לא מגובת בחוקים נוקשים- בדיוק כמו שמותר למשטרה לפרוץ אליך לבית אבל רק לאחר מעבר סדרה ארוכה של הגבלות וביקורות מעוגנים בחוק. גם אם הפריצה מוצדקת ,אם אין צו תקף ברגע הפריצה או אם סירבו להציג את הצו בפני יושבי הבית זה נחשב כאילו פרצת בניגוד לחוק ועל זה יחול עונש מעוגן גם הוא- הציבור מוגן ויודע את זה.
וזה מול פריצה לבית, אז מה יהיה מול פריצה למוחו וגופו של אדם?
דנו ברעיון הזה בהרחבה אלגנטית ב"הרוח במעטפת" (ghost in the shell). זה פשע ויש לך יחידה משטרתית מיוחדת לטיפול בפשעים כאילה בדיוק.
אם זו הייתה טכנולוגיה בסגנון מאטריקס (גם של מירוצללים וגם של הסרט מאטריקס) היית מקבל את הדואליות של אני במציאות מול אני במציאות המדומה.
מה שנידון בהרחבה בכמה פרקים מתוך אנימאטריקס.
אבל כאן מדובר ברחיבה על מוח נשא למטרת שימוש בגופו של אחר ( גוף בעל הfitness הגבוה יותר- בדיוק כמו שהדגים החלשים מתגנבים להפרות את הביצים מתחת לאפם של הדגים הגדולים- עקרון אקולוגי התנהגותי ידוע) לאחר היכרות בין פרסונות וירטואליות, שזה שקר נוסף במערכת מינית בין שני אנשים.
בגידה בתוך בגידה בתוך בגידה- ברמה האישית, הבינאישית והחברתית
כל זה מנוהל בתוך setting די אדיש להשלכות החוקיות והמוסכמות החברתיות שסובבות את הנושא. לכן אין חדש תחת השמש.
רומן בין שתי פרסונות וירטואליות זה משהו שגם כיום קיים ונשים מעוצבנות הורסות את המחשבים של בעליהן הבוגדים וירטואלית עם נשים וירטואליות (בתקווה נשים על כל מקרה) מהצד השני של העולם דרך האינטרנט.
בסיפור הזה רק הוספת את המימד של גניבת גוף ואת הספקות לגבי ההשפעה ההדדית של שהיית שתי תודעות בגוף אחד.
הכנס 1 יחידה מוח פיוטי של גמד מכוער לתוך 1 יחידה גוף מושלם של… לא מעניין מה הוא חושב, אנחנו מתרכזים במוח של הגמד… והרי לך השילוב המושלם, פגישה דרך האינטרנט הביאה לנישואים של הזוג המושלם. גם אם זה היה שלישיה בהתחלה וזרקנו את המיותר.
לדעתי הסופרת הייתה צריכה לחשוב על זה קצת יותר לפני שהתיישבה לכתוב את הסיפור, היא התחילה מרעיון לעוס להפליא (אפילו החתול במגפיים השתמש בו) וכדי להחיות אותו הלבישה אותו על חברה וטכנולוגיה עתידניים.
לי זה לא הספיק.
יום רביעי, 23 באוגוסט 2006 בשעה 13:03 קישור לתגובה
אם יותר לי להגיב לטיעוניה של ניהאו:
1. מסכים עם ניהאו שהסופרת לא הלכה עם זה רחוק מדי, אבל גם לסיפורים כאלה יש מקום. זה שהסיפור לא כתוב כך, עם כל ההשלכות החברתיות, לא אומר שהכותבת לא יכולה "לדמיין", אלא שכך היא בחרה. זה הפוקוס. יש אנשים שזה מספיק להם ויש כאלה שלא.
2. בהחלט יכול להיות מצב שבו יש אפשרות גישה למוח אחר, כמו זאת המתוארת בסיפור ושאין אכיפה חברתית. תקופות מעבר, שהשלכות הטכנולוגיה המסוכנות הן מעבר להבנה האנושית, נפוצות בהיסטוריה ולא חסרות דוגמאות בהן חוקים נכתבים "בדם".
ולמרות זאת, אציין שהסיפור נחמד וכתוב יפה, אבל באמת מהווה קצת אדמה חרושה מבחינתי.
יום חמישי, 24 באוגוסט 2006 בשעה 0:05 קישור לתגובה
הדיון צפוי להמשיך ביום ראשון, עם הצופים החרישיים הסליחה :)
יום שבת, 07 באפריל 2007 בשעה 18:23 קישור לתגובה
את הפנטזיה הזו אי אפשר להפסיק. זהו מסע שהתחלנו עוד בילדות ומלווה אותנו כל החיים. =כדאי לקרוא את הספר הבא (מוצג לקריאה חופשית)
על צפרדעים, נסיכות ומטפלים
יום שישי, 31 באוגוסט 2007 בשעה 21:24 קישור לתגובה
אהלן ניהאו
קראתי את הסיפור וקראתי את השיחה המעניינת שלך עם רמי שלהבת
אם אתה עדיין קורא מדי פעם, צור קשר אם בא לך. abradar1@gmail.com
שלך
אברהם
יום שני, 10 באוגוסט 2009 בשעה 18:45 קישור לתגובה
לא!!!!!!
למה באד אנד!
עד שהתחברתי רגשית, שהתאהבתי, ושהתחברתי….. באד אנד?!
למה? למה?