בדמדומי הצפון: הנשגבים / ג'ס הרטלי
מאת המערכת
זהו העידן השני של בני האנוש
היה זה לפני שנים רבות, בעת העידן הראשון, ובו בני התמותה הועלו לדרגת נשגבים על ידי השמש הבלתי מנוצח והאלים השמימיים האחרים. דמויי אלים אלו היו לנסיכי הארץ ושלטו בעידן זהב זה בעזרת פלאים לאין שעור שחוללו. אך כמו כל האוטופיות, גם עידן זה הסתיים בדמעות ובשפיכות דמים.
ספרי ההיסטוריה הרשמיים טוענים שנשגבי השמש נפלו לטירוף ולא נותר אלא להמית את כולם כדי למנוע מהם להשמיד את הבריאה כולה. אלו שהיו עד כה שליטים נאורים הפכו לעריצים ולתועבה. כמה ליחשו שנבחרי השמש נבגדו על ידי אותם אנשים אהובים שהיו סגניהם ובני לוויתם: הנשגבים העוצמתיים פחות המגיעים משושלת חמשת דרקוני היסודות. בכל מקרה, העידן הראשון הסתיים ונפתח השער לעידן של כאוס ומלחמה, כאשר העולם המתורבת התמודד כנגד הפלישה של בני הפיה המטורפים וההרס של המגפה הגדולה. זמן נורא זה הסתיים רק כאשר קיסרית הארגמן, בת הדרקונים העוצמתית, עלתה לשלטון, הביסה את כל האויבים וייסדה את הקיסרות העצומה.
למשך זמן מה, הכול התנהל על מי מנוחות – לפחות עבור אלו אשר השתחוו לכפות רגליה של הקיסרית.
אבל הזמנים שוב משתנים. קיסרית הארגמן נעלמה, או שמא מסתגרת. הכוחות האפלים של האל-מתים ובני הפיה רוחשים שוב מתחת לפני השטח. והדבר הנורא מכל מתרחש: נשגבי השמש חוזרים. לכל אורך הבריאה, גברים ונשים מגלים בתוכם את כוחות השמש הבלתי מנוצח ומתעוררים בהם זיכרונות של אותו עידן זהב מרוחק. ילדי השמש, התועבה, נולדו מחדש.
שני נשגבים – המתנקשת ברקת הרמונית והחייל דייס – כבר חצו את נתיבי גורלם בעיר המסחר המזרחית נקסוס. אך נתיבי הגורל אינם יודעים גבולות יבשתיים. נשגבי שמש אחרים חוזרים לארצות אחרות, נשגבים אשר גורלם שלוב באלו של ברקת ושל דייס.
זהו סיפורם.
פרולוג
סַאמִיאַה התנשמה בכבדות מהתשישות שאחזה בה והביטה אל תוך המעגל המקודש. חדר האבן הגדול אשר מסביבה היה שוב שקט ודומם. במקום זה, החבוי עמוק בלב ההר, לאחר קילומטרים רבים של מסדרונות פתלתלים ומאחורי דלתות גרניט עצומות, אפילו האוויר לא זע.
רצפת האבן תחת רגליה הייתה חלקה לחלוטין, מלבד מרכזה. במקום זה היו סימנים מיסתוריים ועתיקים עשויים ממתכת אוריכלקום המסודרים במעגל, שזהרו באור זהוב וחמים על רצפת הגרניט האפורה והקרה. מסביב לטבעת הרונות הייתה תעלה מלאה במלח ים טהור. רוב הרוחות נרתעו מחומר זה, וערוצים אלו הבטיחו שהרוחות הרעבות לא יהיו מסוגלת להיכנס אל המעגל המרכזי או לצאת ממנו. הרצפה בתחומה של טבעת ההגנה הייתה באורך של עשרה צעדים מצד לצד וחלקה לגמרי, כמו יתר רצפת החדר. מאות שנים של אמונה ואדיקות השאירו את המקום חלק כבזלת.
בדיוק במרכז המעגל היו שני אריות מתכת, המעוצבים ממתכת אוריכלקום נדירה. כל אחד מהם היה גבוה יותר מהאיש התמיר ביותר בשבטה של סאמיאה, וכמות המתכת היקרה של שני הפסלים הייתה מסוגלת לגרום לסוחר האמיד ביותר לפרוץ בבכי. תווי פניהם של האריות זהרו באור מנורות השמן שהיו תלויות בחדר, משקפים את הזוהר הזהוב של רונות השמירה. כל תו בפסל הראשון היה זהה בפסל השני. כל שערה וכל זיף שפם של כל אחד מן האריות היה זהה עד לפרט האחרון. סאמיאה הביטה בהם בנשימה עצורה, ובמשך זמן רב, החדר קפא שוב בדממה נצחית, בעוד האריות מביטים בה חזרה ברהבתנות זהובה.
היא קפצה בהפתעה כאשר אחד מהאריות פיהק, מפר את הדממה. מלתעותיו נמתחו, בעוד לשונו המתכתית מבצבצת מבעד לשיניו הזהובות, שהיו חדות וארוכות כסכינים.
האריה השרירי צעד לקראתה, כשהוא מנענע את רעמתו הגדולה. כל צעד משמיע בחדר הד של מתכת הפוגעת באבן. האריה התיישב, מביט בשאט נפש על גבול הרונות, ואז השיב את מבטו הגאוותן אל האישה שזימנה אותו ואת בן לוויתו ממקום מנוחתם בעיר השמיימית יוּ-שָאן. בחוכמתה הרבה, האישה עמדה הרחק מהישג ידו של האריה מהעבר השני של טבעת ההגנה. האריה התיק את מבטו ממנה וסרק את שאר החדר התת קרקעי.
הדברים נשארו כמות שהיו מאז קדמת דנא. אך פה ושם, היה ניתן להבחין בשינויים. האריה זכר כיצד המקום נראה לפני שנים רבות. כונניות הספרים עדיין היו חצובות בתוך האבן של שני הקירות הנגדיים. באותה תקופה קדומה, הן היו עמוסות בספרים גדולים העטופים בכריכות עור וסלי נצרים עמוסים במגילות, צמחי מרפא וחפצים מקודשים. כעת, יותר ממחצית הכונניות היו ריקות. לפחות האבק של החשכה הארוכה ששררה במקום נוקה מהן.
בקיר המרוחק עדיין היה המזבח הגדול, גם הוא חצוב מאבן הגרניט של ההר עצמו. בימי בראשית, למנורות הארוכות והפתוחות, אשר היו חצובות בתוך המזבח, לא חסר מעולם שמן. מתפללים היו מגיעים למקום זה, נושאים עימם מנחות לרוב. בין מנחותיהם היה שמן המופק מכלבי הים הגדולים הנמצאים על קו חוף הים הפנימי הנמצא במרחק מספר ימים ממקום זה. בימי קדם, המנורות זהרו באור תמידי, אך לאחר מכן הגיעו מאות שנים של חוסר שימוש ואפלה. כעת, כבימי עבר, המנורות היו מלאות בשמן מקודש והפיצו חום נעים. החדר בהק, מואר כפי שלא היה משך מאות בשנים.
מול המזבח, מאחורי האשה שחומת העור אשר זימנה את האריות, שתי הדלתות הגדולות עדיין עמדו על תילן. האריה תהה כמה אלפי פעמים הוא הביט בשערים הללו נפתחים לרווחה, מאפשרים גישה אל שאר חלקי המקדש. הן עוצבו ביד אומן כך שאפילו המגע הרפה ביותר היה מסוגל לפותחן. הגילופים המעוטרים אשר קישטו את המנעולים זהרו כעת, לאחר מירוק יסודי שהסיר זוהמה בת מאות שנים של הזנחה פושעת. מישהו טיפל במקדש כפי שלא נעשה זה מאות בשנים.
האריה הענק הפנה את תשומת ליבו אל האישה כהת השיער העומדת לפניו, מביט בה בעוד בן זוגו התמתח בעצלנות מאחוריו.
"זימנת אותנו משנתנו, בת אנוש", האריה נהם בקולו. "מדוע הפרעת את מנוחתנו?"
סאמיאה זקפה את גבה, עוטה על עצמה הילת אחריות שהייתה מוצקת כמו הר האבן שהקיף אותם. היא לא הייתה עוד אישה צעירה, אך גופה היה מוצק ומעוצב היטב ושריריה חזקים ומתוחים. שמלת הלבד הפשוטה שלבשה, נעשתה מצמר כבשי הטונדרה ועוצבה ללא גינונים ועיטורים מיוחדים, בניגוד מוחלט למילים החלקלקות והמפוארות שבהן השתמשה כעת. קולה מילא את חלל חדר הגרניט הגדול בקול רועם כמו של האריה.
"מנוחתך לא הופרעה עד כה, רוח שומר נכבד, מכיוון שמקום זה, שבימים עברו היה נודע ברבים ומפואר עד מאוד, איבד מגדולתו. המקום שפעם עמד בגאווה זקופה התדרדר עד כדי כך שאפילו חורבותיו אינן זקוקות להגנה. תהילת העידן הראשון חלפה מן העולם, נשכחה ממוחותיהם של יצירי הבריאה כאילו לא הייתה קיימת מעולם. וכך נשכחה גם מטרת קיומכם".
רגליה היחפות של האישה היו מוצבות על הקרקע האפורה והקרה, היא הייתה מקובעת במקומה עד כי נראה שהיא עצמה הייתה חצובה מהאבן שסביבה.
"זמן רב בחנתי את הכתבים, אריה שמיימי", היא אמרה. "רק אני וקומץ נוסף של אנשים יודעים שהייתה עת בה מקום זה לא היה כפי שהוא היום. אני יודעת את מטרתו, ומהי משימתכם, ורוצה לערוך עמכם ברית".
האריות הביטו בה בעיניים נוצצות בעת שדיברה עימם, וסאמיאה הבינה לפתע כיצד ארנב מרגיש תחת עינה הפקוחה של התנשמת. השוני היחידי בין הרוח הזהוב הרחוק מסאמיאה לבין בן זוגו התואם היה שפת הגוף בה כל אחד מהם נע. הוא הסתובב בחמקמקות ערמומית, בעוד שותפו היה ישיר ועוצמתי. הרוח השקט חמק אנה ואנה, צועד לאורך קשת המלח החוסמת, כאילו מנסה למצוא דרך כלשהי ממנה ניתן יהיה לאגף את סאמיאה, והביט בה כשניצוץ ערמומי בעיניו. קווצת פרוות המתכת על קצה זנבו רטטה בחוסר סבלנות.
סאמיאה היססה, בוחנת בקפידה את שני האריות. חתימת הסכמים עם רוחות היה עסק לא פשוט, והיא ידעה שרוב תוכניתה הייתה תלויה ביכולת שלה לגייס לצידה את צמד הרוחות האלו כפי שגייסה את השד פלוֹרִיבֵט. תשוקתו הקמאית של פלוריבט לצאת ולחקור את הבלתי נודע העניקה נתיב בטוח בו סאמיאה צעדה כאשר היא ניגשה אליו, אך צמד אריות שמיימים אלו נעו על קרקע שאינה מוכרת לה. היא המשיכה לפנות אל הרוח הקרוב יותר כאל אדם מכובד הנמצא במעמד הזהה לשלה, מילותיה נבחרו באותה הקפידה בה צעדן קרח מנוסה בוחר את שבילו בעת הפשרת הקרחונים של עונת האביב.
"ההזנחה שללה ממקום זה את תהילת העבר. סודותיו כעת שמורים בכרכים הכתובים בשפות שרק מעט אנשים זוכרים שהיו קיימות בכלל, ומעטים עוד יותר יודעים לפענח אותן. הדברים שלא נגנבו על ידי עכברושים וראיטונים כדי לשמש לבניית קניהם, הפכו לחסרי תועלת מפאת הזמן. תוכלו לקבל חזרה את ייעודכם המקורי, שומרים כבודים, אם זהו רצונכם. החוג שלי מסוגל להעניק לכם זאת".
סאמיאה ציפתה לתגובה מהאריות, מוכנה לשלוח אותם בכל רגע חזרה אל העיר השמיימית שממנה זימנה אותם, אם תחשוד אפילו לרגע, שיש להם כוונה עוינת כלפיה. היא ידעה שמספר רוחות שומרות נפלו לתהומות הטירוף כאשר ייעודן נשלל מהן. הצמד הזה היה זמן רב בעולם הרוחות, הרחק ממקדש זה, כך שיכול היה להיות שהם עדיין שפויים. בראותה שהם אינם מגיבים, היא המשיכה.
"שעת הדמדומים נופלת עלינו", סאמיאה אמרה, קולה מתגבר ונדמה שאווירת נבואה אופפת אותה. "זמן השררה של הנשגבים הארציים מתקרב אל קיצו. עידן חדש מגיע, ושחר נשגבי השמש הוא בלתי נמנע. השקרים שסופרו על ידי דמי הדרקונים יימחו מעל פני האדמה והאמת תזהר באור בהיר כמו זה של השמש הבלתי מנוצח!"
האריה הכוחני והשולט פיהק שוב, קוטע את חזונה הנלהב של סאמיאה בהינף כף אחת. "מספיק", הוא נהם. "את תרדימי אותנו שוב לפני שתסיימי את דבריך".
סאמיאה הנהנה, ממשיכה את דבריה בטון רגוע יותר. "כל שאני מבקשת מכם הוא דבר פשוט ביותר, שומרים כבודים. להשתמש בעזרתכם על מנת להשיב את הבריאה למצבה התקין. אני זקוקה לכוחכם, לערמומיותכם, לחוכמתכם".
האריה השמיימי הביט בה במשך זמן רב, עיני האוריכלקום זוהרות באור המנורות. "ובתמורה לכך?" הוא שאל, נשען עד כמה שהיה מסוגל לכיוון סאמיאה בתוך מגבלות המעגל החוסם. "מה את מציעה לנו עבור כך?"
"בתמורה לעזרתכם, כאשר המצב יחזור לתקנו – כאשר נשגבי השמש לא ייחשבו עוד כתועבות, אלא יוחזרו למקומם הטבעי כשליטי הבריאה – אדאג לכך שהמקדש הזה יחזור להיות כפי שהיה בימי תהילתו וישמש כמצודת הידע המקודש ומקום תפילתם של השועים לחוכמת הנסתר, אשר יציפו שוב את אולמות מקום זה בנסיון להבין את הפלאים והמיסתורין של חמש הרוחות".
האריה הביט מעבר לכתפו אל בן זוגו במשך רגע ארוך, מנהל עימו שיחה דמומה שהייתה מעבר להבנתה של סאמיאה. לאחר מכן הוא פנה שוב אל המכשפה הממתינה להם. עיני החתול הצהובות שלו אמדו את כולה, חודרות עמוק אל תוך נשמתה. סאמיאה הרגישה כיצד מבטו מפלח את דרכו אליה, מביט לא רק אל תוך נשמתה ברגע הזה, אלא גם בכל מעשי העבר והעתיד שלה. אף על פי שרק מספר שניות חלפו, נראה שרגע זה נמשך עבורה כנצח. בסופו של דבר, האריה התיישר לגובהו המלא והנהן במלכותיות.
סאמיאה נשמה לרווחה. אולי לא הייתה זאת משימה קשה כפי שדמיינה לעצמה.
"אנו נצטרך עוד דבר מה ממך", האריה גרגר, קוטע באכזריות את שלוותה של סאמיאה. מאחוריו, האריה האחר ניקה את עצמו בעצלתיים. הוא פרש טופר זהוב, בוחן את המרווח בין בהונותיו, תר אחר פגמים מדומים, ואז העביר את הטופר הרטוב על רעמתו הזהובה ממצחו עד לאפו. התנועה הייתה דומה מאוד לזו של חתול מבוית, חרף גודלה של החיה. סאמיאה הרגישה שוב כמו מכרסם הנמצא תחת עינם הפקוחה של החתולים הציידים. היא הנהנה, ממתינה לשמוע את דרישתם של האריות.
"חייו של ילד".
"אני…" סאמיאה היססה. "אתם מבקשים מחיר כבד".
האריה הקרוב יותר הטה את ראשו, מביט עליה בקור רוח. "את מבקשת מאיתנו דברים רבים. אינך קוראת לנו כדי לבצע משימה אחת. הוצבנו כאן על מנת לשמור, להרוג ולהגן. שירות אחד עבור שנה ויום, זאת היא הדרך המקובלת. אך את מבקשת מאיתנו שירות בדרגות שונות ומציעה לנו בתמורה רק את האפשרות של ההצלחה".
סאמיאה הנהנה, יודעת שהיא מאמצת יתר על המידה את גבולות הזימון מעבר לשימוש המסורתי. לא רק שרצתה את ציות הרוחות הללו, אלא גם את עזרתם ועורמתם. היא הייתה זקוקה להם כבני ברית ולא כעבדים הקשורים בשלשלאות.
היא היססה רק לרגע ואז הנהנה. השבט שלה היה קיים מאז תחילתו בגבול הדק בין החיים למוות. רוב ארצות הצפון היו מקומות קרים יתר על המידה והיה קשה לרתום קרקע זאת לחקלאות. לעומת זאת, שבט ממותת המים השחורים הלך בעקבות העדרים הגדולים כאשר חלפו על פני הטונדרה. לעתים, הגיע חורף שהיה ארוך יותר מן הרגיל, ומשב הרוחות המקפיא היה אכזר יותר מאי פעם. בזמנים כאלו, אפילו מצבורי המזון המלאים היו מתרוקנים, ואסיף המזון של עונת הקיץ הפך לזכרון עמום. בחורפים כאלה, לא היה נדיר לשמוע על משפחה שהשאירה ילד מאחור בשלג המקפיא. המשמעות של יותר מדי פיות רעבים הייתה שכולם ירעבו למוות, והשבט חייב להמשיך להתקיים. כעת, במצב מלחמה, בדיוק כמו בזמן החורף הקשה ביותר, זמנים קשים דורשים החלטות קשות. ההקרבה של חיי אדם אחד כדי להציל חיים של רבים הייתה קשה ביותר, אך היה זה קורבן הכרחי.
"אעשה כך".
"אם כך, נעשה כמצוותך", האריה הסכים. הבטחתו הייתה תלויה באוויר, כמעט גשמית כמו גודלו העצום.
סאמיאה קדה אפיים ארצה, שיערה הארוך והשחור מכסה את פניה. כאשר היא הרימה שוב את מבטה, מעגל האבן היה ריק.
במרחק שלושה ימים מצֵ'רָאק, על קצהו של הר טרשי, עמד לו מוצב מאבן. הדרך המובילה אל המוצב מרוצפת באבני בזלת מסותתות, כך שכל אבן נראתה זהה לשכנתה, ויחדיו הן משתלבות למשטח שנראה חלק כמעט לחלוטין. בימים אלו, שביל זה היה הרוס, האבנים שנותרו במקום התירו מעבר רעוע למבקרים על סוסיהם ומנעו מכרכרות לעלות בדרך זאת. המוצב עצמו נבנה מאותן האבנים, מושלם ושחור. היה ניתן להבחין בבהירות מכל אחד מששת חלונות המוצב., בכל דבר שניסה להתקרב אליו ממרחק קילומטרים ספורים.
אילו אדם חד עין היה נמצא במקום, לבטח היה מבחין גם בארבעה מוצבים נוספים הנמצאים במרחק של מספר ימי רכיבה אחד מהשני. היה קשה להבחין בהם אפילו בימים בהירים, אך המוצבים היו יכולים לשלוח הודעות בסיסיות אחד לשני באמצעות מראות במהלך היום או בסימני אש בשעות הליל. הודעות מורכבות יותר נשלחו על ידי ציפורים מאומנות, או לפעמים על ידי שליח או רוכב, אף על פי שהדרך הייתה הרוסה והמסע בה היה מסוכן.
סֵסוּס אַדִיש צפה בדרכים ובשמיים בכל יום במהלך השבועות האחרונים. בדיוק כמותו, השומרים צפו בכל לילה, מצפים לקבלת פקודות שאיחרו להגיע. הקבוצה שלו, כמו רוב קבוצות מצוד הפראא, היו במיטבם בעודם במהלך משימה. אם העניקו להם זמן רב מדי ללא מעש, הם החלו לחרוק כמו עצמות ישנות בתוך קבר, במקום לעבוד כמו חיית ההרס השרירית והחטובה שהם אומנו להיות.
למרבה המזל, היום הזה היה היום שלו הוא ציפה. ההוראות הגיעו בצורת שפופרת שנהב מגולפת ומעוטרת בברקת אדומה. החותם על השפופרת הראה שהודעה זאת הגיעה היישר ממשרדי המסדר הטהור. אדיש התעורר בעלות השחר ומצא את ההודעה נחה על שידת מיטתו מבלי שהבחין בסימן כלשהו כיצד הגיעה לשם. השומרים לא ראו איש מגיע או עוזב, ולא היו כל סימני פריצה מעבר לנוכחות ההוראות עצמן. נראה כאילו השפופרת הגיעה היישר ממעבר, אשר, בהתחשב במקורה, לא הייתה אפשרות שהיה ניתן לשלול. דרכי המסדר הטהור לא פסקו מלהפתיע את אדיש. הוא נטל את שפופרת המגילה החתומה יחד עימו וירד במדרגות, ממתין לעדים נוספים על מנת שיוכל לקרוא את תוכנה.
כאשר הוא נכנס אל החדר, ראה כי אחד מחברי מצוד הפראא היה נוכח במקום. אוֹטְיֵינוֹ ישב על אחד מאדני החלון הגדולים והסתכל על מנהיגו היורד במדרגות מבעד לעיניים כהות ונוצצות. מכיוון שהיה לבוש כמו תמיד במשי שחור מקצות רגליו ועד לקודקודו, לא היה ניתן להבחין תמיד באוטיינו ונדיר יותר היה לשומעו. יכולתו לסרוק את האיזור ולחמוק מאויבים הצילה את הקבוצה יותר מפעם אחת, מאז שהציבו אותו בחוליית המצוד הזאת לפני מספר חודשים. אף אחד מהם לא בטח בו במאת האחוזים, אבל אדיש ידע שכל עוד אוטיינו חשב ששירותו במצוד הפראא שירת היטב את מטרותיו, הוא היה מסוגל לסמוך עליו שיפעל כמיטב יכולתו.
שאר חברי המצוד נכנסו אל החדר מחלקי המבנה האחרים, כאילו מסוגלים לחוש את סקרנותם של שאר חברי הקבוצה. כאשר הם ראו את שפופרת המגילה הנושאת את החותם המוכר והייחודי בידיו של אדיש, כל אחד מהם התיישב במקומו והביט לעבר המנהיג הגברתן. אדיש היה דם דרקון מיסוד האש, עורו היה ארגמני ועיניו בערו כאילו עשויות אבן טופז מבריקה. רעמת הארגמן הארוכה שעל ראשו הייתה מקור גאוותו ואותה נהג לקשור בעונג רב לצמות ישרות. כאשר איבד את אחיזתו ההדוקה על מזגו החם, עורו זהר כאילו עלה בלהבות, סימן וודאי לשאר חברי חוליית המצוד שעליהם להימצא במקום אחר עד אשר תצטנן דעתו, גם באופן מילולי. ברגע זה מזגו החם היה תחת שליטה, בהתחשב בעובדה שחותם השעווה על השפופרת עדיין לא נמס.
"קדימה, אשיש, אל תמתח 'תנו", מילותיה המתנגנות של טֶפֵּט קִירוֹ נאמרו במבטא האי הדרומי הכבד. היא הביטה על מפקד המצוד מבעד לשיערה הפרוע, בעוד אשיש פתח את שפופרת המגילה. לשיערותיה השחורות היה מנהג מטריד, להתנועע בפראות על ראשה, אפילו כאשר נמצאה בדלתיים סגורות. היא ישבה על רצפת האבן, ברכיה שעונות תחת סנטרה, זרועותיה מקיפות אותן, גבה מונח כנגד ספסל. "לאיפה עכשיו 'נחנו הולכים? בחזרה לאי? אולי לצפון? אולי הם 'תנו לנו סיכוי לטפל בטיפוס הזה קַאנֵקוֹ… זה יהיה נחמד, 'תפוס את שור הצפון בכבודו ובעצמו! זה יגרום לעצמותיהם של האנשים בבית 'קפוא". כמו תמיד, עיניה האפורות והבהירות של קירו נצצו באור רפאים. בני תמותה שהיו מביטים בה היו משייכים את הזוהר לטירוף. היא טענה, לכל מי שהיה מוכן לשמוע, שבעבר הרחוק, אחד מאבות אבותיה ערך עסקים עם בני הפיה וחזר מעט שונה. כאשר היא הצטרפה תחילה אל המצוד, אדיש חשב שהזוהר היה סימן לקשריה החזקים עם יסוד האוויר. אך לאחר שלמד להכיר אותה טוב יותר, הוא החל להאמין בעצמו לסיפורים של בני התמותה.
תשוקתה של קירו לקרבות הייתה מוכרת בקרב דמי הדרקונים, בייחוד בקרב אלו שהתקדמו בדרגות צבא הקיסרות כדי לקבל מקום במצוד הפראא. אך לה הייתה נטייה מפחידה לשעוט אל מקומות בהם אנשים נבונים פחדו להיכנס, ללא התחשבות בסיכוייה. אם היה צריך לשפוך דם ולקחת סיכונים, קירו תמיד הייתה שם. צחוקה המטורף, אשר היה ידוע ביכולתו להבריח גיבורים משדה הקרב, היה קצת יותר מדי פראי מכדי להיות שפוי. יותר מפעם אחת, האישה הקטנה עמדה נוטפת דם, עיניה האפורות זוהרות כמו זרחן, והפחידה אנשים שהיו פי שניים מגודלה, אשר חששו שהיא מתקרבת יותר מדי לדרכיהם של אבותיה מבני הפיה.
"סתמי את הלוע שלך, קיר, ואולי נשמע מה החדשות", הציע טֶפֵּט דָאלִיט, השכוב לאורך הספסל שעליו נשענה קירו. דאליט היה גבוה וכחוש וכפול בגודלו מזה של בת לוויתו. הוא וקירו הכירו אחד את השנייה במשך עשרות שנים. שניהם למדו בבית הפעמונים בילדותם, מחדדים את כישורי הקרב שלהם. דאליט היה אפל ורציני וניגוד מוחלט לטבעה הסוער, ומעולם לא הפסיק לכעוס על חוסר תכנונה המוקדם של קירו ולנזוף בה על תוצאות חוסר סבלנותה. אך כאשר אחת מהרפתקאותיה המטורפות השתבשה, כפי שבדרך כלל היה קורה, הוא תמיד היה הראשון שהגיע לצידה. ואבוי היה לאדם מחוץ לחוליית מצוד שהעז לגרום צער לקירו. אפילו שהיא הייתה מתעלמת ולא נעלבת מאנשים אלו, דאליט שלח לא פעם איש מהם אל מותו בטרם עת. נראה שלאיש אסור היה לגרום לצער וליגון לקירו מלבדו, לפחות כך הוא חשב. אדיש השתמש בידע זה לתועלת המצוד יותר מפעם אחת.
בקצה השני של החדר, קַתָ'אק סַאבִין השעין את גבו כנגד הקיר, מפגין חוסר עניין מזוייף במתרחש סביבו. עיניו האפורות כפלדה ממוקדות על הסכין שהשחיז. שוב ושוב, הוא העביר את הלהב בקשת מדוייקת כנגד אבן ההשחזה, עוצר לפרקים על מנת לבחון את חוד הלהב על אגודלו. סאבין שירת במצוד תחת פיקודו של אדיש זמן ממושך יותר מכל השאר. הוא אהב לגלם את התפקיד החייל הרגוע והמנוסה, אך אדיש הכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת שגם הוא כמו שאר חברי הקבוצה, רצה מאוד לדעת מה תהייה המשימה הבאה שלהם.
"אנחנו נוסעים צפונה". אדיש חתם שוב את שפופרת המגילה והניח אותה בעדינות על שולחן קרוב. ואז שוב הפנה את תשומת ליבו אל הקלף העדין שהגיע מתוכה.
קירו הריעה בשמחה. "'נחנו הולכים 'חסל ת'שור!" גופה הקטן רעד במקומו. "'ני אשפד 'תו בעצמי! 'ני –"
אדיש נענע את ראשו. "לא. המטרה שלנו הוא לא קאנקו, אף על פי שההוראות אומרות, כמובן, שעלינו להרוג אותו אם ניתקל בו".
שיערותיה של קירו נעו בהתרגשות סביב פניה, כאילו רוח פראית הסיטה אותן. אך כאשר אדיש המשיך את הודעתו, הן צנחו באכזבה. "אז מה 'נחנו צריכים 'עשות?"
דאליט בעט בקירו בקצה מגפו. "אם רק תסתמי את הלוע שלך, אולי נגלה מה המשימה שלנו".
קירו ענתה לו בתנועה עדינה של ידה. נשמע רעש חבטה רם ודאליט הביט מטה וראה את קצה מגפו משופד אל הספסל. הניצב המעוצב בראש הדרקון שהיה שייך לפגיון החביב ביותר על קירו הביט בו, ניצב זקוף דרך מגף העור העבה.
"לעזאזל, קיר, הכתמת לי את המגפיים. את אף פעם לא חושבת תחילה?" דאליט הוציא את הפגיון ממגפו, ניגב את הדם מקצהו על שרוולה של קירו. "אולי כדאי שאשמור לעצמי על הלהב הארור הזה, אם את לא מסוגלת להיזהר איתו".
"תחזיר לי 'תו, או ש'ני נשבעת ש'חתוך לך ת'גרון בזמן ש'תה ישן, ו'דמם למוות במיטה". קירו זינקה כדי לקחת את פגיונה, והספסל התנודד בצורה מסוכנת. דאליט קם על רגליו בחן, מחזיק את הסכין מעל לראשו. חיוך קטן התפרש על פניו, שיניו הלבנות מדגישות את הניצוץ הכחלחל של עורו.
"מספיק!" שאגתו של אדיש זעזעה את בניין האבן, ממלא את חלל האוויר בריח גופרית ועשן.
דאליט שמט את הפגיון לידה של קירו ובחן את הנזק שהוסב למגפו.
קירו חייכה בשמחה. "כן, דאליט… אדיש לא רוצה ש'לחם בינינו כשיש אנשים אחרים 'הרוג. 'תה לא זוכר מה שהוא אומר לך?"
האישה הדקיקה טעתה והמשיכה בהתגרויותיה יותר מדי, וזעמו של אדיש הופנה כלפיה כמו מכת ברק.
יד בוערת נורתה לעברה, סוטרת על עורפה בכוח כה עז עד כי היא התמוטטה לרצפה. דאליט הביט מעלה ממגפו ולרגע מילים שקטות חלפו בינו ובין מנהיג מצוד הפראא.
אני לא מגיב רק מכיוון שאתה המפקד, עיני האזמרגד של דאליט אמרו.
ואל לך לשכוח מה תפקידי. עיני הטופז של אדיש ענו לו, לפני שהפנה את גבו לדאליט והלך אל השולחן הארוך שהיה עמוס במפות.
דאליט הביט בו במשך רגע מתוח וארוך ואז הושיט את ידו והרים את גופה הרועד של קירו בידו האחת. "התעוררי, טיפשה שכמותך". הוא הרים את האישה הדקיקה בצווארון חולצתה ונשא אותה כמו כלבלב.
לאחר שהסכין הושחז כאוות רצונו, סאבין החזיר אותו אל הנדן שעל מותנו והניח את אבן ההשחזה על אדן האח. הוא חצה את החדר והתנשא מעל כתפו של אדיש.
"הם שולחים חולייה נוספת כדי לגבות אותנו". אדיש אמר לשולחן ולכל מי שעוד היה בחדר והאזין לו.
"זה די… מיותר". סאבין רתח מזעם, האגו שלו פגוע מהמחשבה שחוליית המצוד שלהם לא מסוגלת להתמודד נגד האתגרים המוצבים כנגדם. יחדיו, הוא ואדיש הרגו יותר מתריסר תועבות במהלך השנים האחרונות. שאר חברי המצוד נוספו כמעט לפני שנה, לאחר משימה קשה במיוחד שחיסלה כמעט את כל חברי הקבוצה הקודמת, אך מעולם הם לא נכשלו במשימה. המחשבה כאילו הם היו זקוקים לגיבוי הייתה פשוט מעליבה.
אדיש השיב מבלי להרים את מבטו מהמפות. "נראה שהם מתחזקים, במהלך החודשים האחרונים… לא שזה אי פעם האט אותנו. אך ההוראות שלנו פוקדות עלינו לפגוש את הקבוצה הנוספת ולטפל במטרה ביחד עימם. אנחנו יכולים לפעול בעצמנו; הם לא מפקדים עלינו. אבל המסדר רוצה את שנינו שם".
סאבין הנהן באיטיות. "כל עוד הם לא יסתובבו לנו בין הרגליים".
אדיש הביט מעלה על סאבין, עיניו נוצצות. "אם כך, אני מניח שפשוט אסור לנו להניח לזה לקרות, נכון?"
הצמד המשיך להכין את התוכניות למצוד.
ממקומו על אדן החלון, אוטיינו הביט, עיניו השחורות מנצנצות.
פרק ראשון
שמש השחר בדיוק החל להתרומם מעל לקו האופק הקפוא, כאשר הסוסה הסוחבת אחריה את הכרכרה החלה את מסעה במעלה הגבעה אל טירת האבן. הסוסה האדומה והזקנה עלתה באיטיות את המדרון התלול, מניחה פרסה לאחר פרסה בקושי רב. נשימתה המאומצת הפריחה ענני קור מנחיריה בכל צעד, אף על פי שהכרכרה לא הייתה עמוסהעד כדי כך. אַנְטוֹן הביט מעלה מהאבנים החלקות מהקרח ולא היה מופתע, שחרף הקור, הוא ראה את האישה על יד דלת המטבח.
הוא לא ראה אותה מגיעה לשם. נראה שהיא הופיעה ברגע שהיה ניתן להבחין בדלת, כאילו עמדה שם כל הלילה. היא הייתה עומדת שם, ממתינה, כל בוקר במשך שנים ארוכות מכפי שהיה מסוגל לזכור. גלימות וצעיפים שחורים מכסים אותה לחלוטין מכף רגל ועד ראש, מותירים רק את עיניה וידייה חשופות. העור שהיה חשוף לעיני כל היה חיוור מאוד, חסר גיל ומושלם. עיניה היו בצבע כחול כהה כשל השמיים בעת דמדומי הקיץ, וריסיה היו הבהירות ביותר שראה מעודו. כבכל בוקר, אנטון תהה כיצד היא נראית תחת כל הצעיפים המסתוריים האלה. אך מזגה היה קפוא כמו האוויר בשעה זאת של הבוקר והיה קשה מאוד לפתח עימה שיחה קלה, קל וחומר לעסוק עימה בשיחה רצינית.
אנטון ידע שרוב הנשים הרווקות בעיירה היו יוצאות מגדרן על מנת שתהייה להן ההזדמנות לחלוק עימו כמה רגעים חמימים. מראהו הטוב וחיוכו הכובש היו שילוב מנצח. העובדה שירש בגיל צעיר את "קץ המסע", אחד מהפונדקים המשגשגים של נמל הזכוכית, רק הועילה לו. העסקים פרחו לאחרונה, כמו תשומת הלב של הנשים הצעירות בעיירה. לאנטון לא היה זמן או חשק רב לשנות את המצב הקיים.
בעודו פורק את קופסאות העץ אל תוך המטבח, האשה המצועפת בחנה את החשבון בעין חדה. הנסיון לימד אותו שכל חריגה בין הציוד שהביא לבין הפריטים הרשומים בנייר תובא לתשומת ליבו המיידית. אף על פי שהתמקחות והתווכחות טובת לב על החשבון היה חלק נעים במסחרו עם לקוחותיו האחרים, אנטון לא רצה להתווכח עם האישה הצעירה על הזמנתה.
אחת הסיבות שהוא לא רצה זאת הייתה העובדה שהיא מעולם לא טעתה. בניגוד ללקוחותיו האחרים, הטעות הראשונה שהיא הביאה לתשומת ליבו הייתה באשמתו התמימה ולא נסיון להשיג עיסקה טובה יותר. אך רמת הדיוק שלה לא הייתה כה מטרידה כמו הנסיון להסביר ולתרץ את החריגות תחת עינה האפלה והקודרת. אף על פי שזה אירע לפני זמן רב, כאשר היה בחור צעיר, ועדיין תחת חינוכו של אביו, הזכרון עדיין העביר צמרמורת במעלה גבו. הפעם היחידה הזאת גרמה לאנטון לאמץ מנהג של בדיקה כפולה ומשולשת של הניירת בכל בוקר לפני שנסע אל הטירה כדי להביא את המשלוח.
ההזמנה עצמה לא הייתה מסובכת. בכל יום הוא הביא כמות מזון המספיקה לארוחת הבוקר ולשאר ארוחות היום עבור שני תריסרי התלמידים שלמדו בספריית הטירה. התפריט השתנה לפי מעבר העונות, עשיר יותר כאשר היה ניתן להביא מזון מהארצות הדרומיות בחודשי הקציר, אך היה נדיר יותר בעונת החורף והטבחים שלו הסתמכו יותר על בשר משומר, דגים וחיטה יבשה. אך כל עוד אוכל באיכות משביעת רצון הגיע בזמן, לא הייתה תלונה מהמשגיחה המיסתורית הזאת.
לאחר שהכרכרה התרוקנה, הוא פנה אל האישה ושאל בחשש, "האם הכול בסדר?" קולו, שבדרך כלל היה חזק ורועם, נשבר במהלך השאלה, ופניו קדרו. משהו בנוגע אליה גרם לו להרגיש חוסר בטחון, והוא לא אהב את ההרגשה הזאת.
היא הביטה על בעל הפונדק. עיניה הכחולות והכהות הביטו בעיניו במשך רגע לפני שהנהנה באיטיות והגישה לו חזרה את הקבלה. הוא הביט על הנייר לאחר שנטל אותו ממנה. הוא נראה מוכתם לעומת עורה הצח, אך לובן הקלף היה טהור לעומת עורו שלו. הוא פנה חזרה אל כרכרתו, אך זינק בהפתעה כאשר היא פנתה אליו בדברים.
"נצטרך עוד תריסר כוסות ומחצית תריסר צלחות וקערות". קולה הקריר חתך כל מילה באוויר הבוקר הקפוא, כל הברה מוטעמת באופן חד. כאדם צעיר, הוא חשב שהייתה אישה זקנה החבויה מאחורי צעיפיה השחורים, עד שדיברה אליו בפעם הראשונה. קולה, כאשר היא בחרה להשמיע אותו, היה מתוק וצלול. הוא היה חייב להודות, שבאותם רגעים נדירים בהם היא בחרה לדבר איתו, הוא נהנה לשמוע אותו.
הוא נפנה אליה כשסומק לא מובן עולה על לחייו. בתקווה שהאודם לא היה גלוי כפי שהיה מורגש, הוא הנהן. "תריסר כוסות ומחצית תריסר צלחות וקערות", הוא חזר על מילותיה ביראה. "אביא לך אותן כמה שיותר מהר, גבירתי. אם הן נמצאות במלאי, אביא לך אותן מחר בבוקר. אם לא, נוכל להשיג אותן עבורך לפני סוף החודש".
היא הנהנה בקצרה. "זה מקובל עלי".
הוא פנה חזרה אל הכרכרה, שמח על כך שהשיחה הסתיימה. הוא בדק בזהירות יותר מהמקובל כאשר תייק את החשבון עם שאר הניירת מהספריה בתיק העור ששמר תחת מושב הכרכרה. במבט מהיר אל עבר דלת הכניסה, הוא רשם בזכרונו את הזמנת כלי המטבח. הוא ידע שהתשלום יהיה מיידי, כמו תמיד. הוא יישלח על ידי משרתים של אדוני הטירה דרך מתווכים של הגילדה, ולעולם לא יהיה חסר מטבע אחד, ואנטון שמח שהייתה לו מקור הכנסה קבועה.
לפני שנים, כאשר אביו עדיין ניהל את קץ המסע, היו עונות בהן הכסף מהספריה היה ההבדל היחידי בין הצלחה ורעב. אפילו שהזמנים היו טובים יותר כעת, לאנטון לא הייתה כל כוונה לסיים את קשרי המסחר שלו עם הספריה. הכנסה בטוחה היא הכנסה בטוחה.
עדיין סמוק לחיים, אנטון נכנס בפעם האחרונה אל המטבח כדי לאסוף את הארגזים שהביא אתמול. הם כעת היו חפים מאוכל אך מלאים במפות מטבח מלוכלכות מארוחות יום האתמול. הספריה והפונדק השתמשו בשירותיה של אותה כובסת. היא ניהלה את המכבסה ההגונה היחידה בעיר, ואחד השירותים שהוא סיפק היה העברת הבגדים המלוכלכים בכל יום אל הכובסת וחזרה. הכובסת עצמה הייתה אישה מבוגרת ולא היה מתקבל על הדעת שתעשה את הדרך במעלה הגבעה על מנת לקחת את הכביסה המלוכלכת. וכפי שאנטון האמין, איש לא ראה את המשגיחה של הספריה יורדת מן הגבעה.
אנטון הוציא את הארגזים וחלף על פני האישה המצועפת. היא פינתה לו את הדרך, מחזיקה את דלת העץ של המטבח פתוחה לרווחה. הוא הרים את הארגזים אל הכרכרה וקשר אותם על מנת שלא יפלו ממנה במהלך המסע הביתה. הוא סיים את עבודתו ופנה אחורנית בדיוק בזמן לראות את קצוות גלימותיה של האישה הצעירה נעלמות בתוך המטבח. היא לא נשארה בסביבה לאחר שעסקיהם הסתיימו. הוא מעולם לא שמע אותה אומרת מילה שלא הייתה במקום. למיטב ידיעתו, איש אחר בנמל הזכוכית לא שמע אותה מדברת כלל.
רוב התלמידים בספריה שכרו חדרים בקץ המסע או בילו ערבים בדיונים רעשניים במסבאת הפונדק. הוא שמע אותם מדברים תכופות אודות מה שנעשה בטירה. מעת לעת הם רטנו על "עלמת הקרח". מדי פעם, הם קראו תגר על אחד התלמידים החדשים שינסה להפשיר את הקרח מסביבה. אך הסיפורים לא נמשכו זמן רב, ואף אחד מהם לא טען שהצליח לנהל עימה שיחה, או כל סוג של קשר אחר. באופן מוזר כלשהו, יכול היה להיות שהמילים הבודדות שהחליף עימה במהלך השנים האחרונות היו הקשר היחידי שלה עם אדם אחר מהעיירה.
המחשבה הזאת גרמה לו להרגיש מעט עצוב. הוא חשב לרגע קט לחזור למטבח ולנסות לנהל איתה שיחה. אך לאחר שהסתכל על דלת המטבח הסגורה היטב ונזכר במבטה הקפוא ומילותיה המדודות. הוא טיפס שוב על מושב הכרכרה.
"אולי בפעם הבאה, אה, אדומה?" הוא שאל את סוסתו. תשובתה היחידה הייתה המשך כרסום העשב היבש שבצבץ בקושי רב מבין אבני הדרך.
לאחר שהפנה את הכרכרה חזרה אל מורד הגבעה הקפואה, אנטון הביט אחורנית מעבר לכתפו אל חומת האבן המאיימת.
"או… שאולי לא".
הלילה ירד, עבודות הלילה כמעט והסתיימו, והספריה הייתה שלה שוב. אחרון התלמידים הרשמיים עזב את לימודיו לפני שעות, והאולמות היו ריקים שוב מההומור הנדוש וקולותיהם האנוכיים. כאשר אריאנה הסירה את האבק מהפמוט האחרון והניחה אותו במרכז השולחן הארוך, מוחה כבר היה במעלה המדרגות, מתכנן את לימודיה הערב. לפני שהשמש זרח הבוקר הזה, היא סיימה את ספר השירים הקצרים העוסקים בחיפוש אחר אהבה אבודה. הוא נכתב על ידי משוררת שכינתה את עצמה בשם העט "קוּרוֹנוּמַה" ובו נטען שהיא ננטשה על ידי בעלה האציל כדי לענות ל"קריאת הקיסרית" לפני 700 שנים בקירוב, במהלך עשרות השנים הראשונות של שלטון קיסרית הארגמן.
"חיוכו של ילד, פריחת עצי הדובדבן ונאמנות האהבה", כתבה קורונומה. "הדברים היפים ביותר הם הדברים שנגזרו להסתיים. השחר הוא התקווה, אך את היופי האמיתי ניתן למצוא רק בדמדומים, כאשר כל דברים אלו עומדים להתפוגג".
אריאנה לא הייתה מסוגלת להבין זאת. כיצד אדם מסוגל לרשום יותר מ-300 עמודים מבלי מטרה יותר מפורשת מאשר להתאונן על גורל שככל הנראה לא היה ניתן לשנות? היה קשה להאמין שלא הייתה כוונה נסתרת מעבר למילותיה של האישה.
לאחר שסיימה את משימותיה, אריאנה זינקה במהירות במעלה המגדל. היו שני גרמי מדרגות המפרידים בינה ובין ספריה היקרים, אך צעדיה הארוכים גמעו אותם חיש. היא שמחה על חופש התנועה שהיה לה לאחר שנפטרה מהגלימות והצעיפים שלבשה במהלך היום. במהלך היום, הטירה הזאת, ובייחוד הספריה הזאת, הייתה איזור מחייתם של אנשים אחרים, בערך עשרים מלומדים, אשר משפחותיהם השיגו עבורם גישה לאוסף העתיק של הידע בעזרת טובות הנאה או תשלום כספי. כמה מהם היו אנשים צעירים, המרחיבים את הידע שלהם מעבר ללימודי מוריהם הפרטיים. אחרים היו חוקרים המקושרים למשפחות בני תמותה עשירות או לשושלות עלומות של דמי דרקונים. לאחר שגילו שאין הם מתאימים למשחק הפוליטי הסבוך של האי המבורך, הם גלו את עצמם לפינות המרוחקות של הבריאה בתקווה למצוא פיסת מידע שלא התגלתה עד כה (או לפחות שלא נוצלה עד עתה), אשר תעזור למעמד משפחתם בממלכה. כולם היו זכרים, ואילו היא, כמובן, לא הייתה. העובדה הזאת, כמו העובדה של מקור לידתה הצנוע, היוו מגבלה שעליה אריאנה לא הייתה מסוגלת להתגבר, חרף תבונתה החריפה וחושיה החדים. אילו אביה לא היה המשגיח של הספריה, לא הייתה לה כלל גישה למיסתורין שהכילה. כעת, לאחר שקיבלה את תפקיד המשגיחה ככבוד למסירותו רבת השנים של אביה – או כנראה בגלל חוסר תשומת לב של פקיד מדמי הדרקונים – היא הייתה יכול לנצל את עושר הספריה כתלמידה חשאית, מכיוון שלעולם לא תתקבל לתלמידה מן המניין.
אך לאחר רדת החשכה, הספריה הייתה שלה ושלה בלבד.
היא נעצרה על מרפסת שהייתה מוצב על מחצית הדרך של גרם המדרגות. מכאן היא הייתה מסוגלת להשקיף על כל הבניין. הטירה עצמה הייתה בנוייה משלוש קומות, שהיה מבנה ענק בהתחשב בבתים המקומיים. בקומה הראשית, במטבח הגדול לבדו היו שלושה קמינים גבוהים דיו כדי שתוכל לעמוד בתוכם מבלי להיפגע בראשה מארובות האבן הגדולות. תנורי לחם שניתן היה ללכת לתוכם היו פתוחים וזנוחים. פעם, הם היו מחוממים באש, על ידי טכנולוגיה, שלאחר תור הזהב של העידן הראשון, נשכחה. כמו כן, נאבדו האמצעים של העברת כמויות המים הגדולות למטבחים שהיו פעם שוקקי חיים. כיורי האבן הענקיים הותאמו עם משאבות ידניות, שלמרות עתיקותם, היו עדיין חדשים במאות שנים ממבנה האבן. כעת, שנים רבות לאחר מותו של אביה, היא נשאה מים מהחצר בעזרת דליים. ללא תחזוקה שוטפת, המשאבה הידנית האחרונה התקלקלה מזמן, והתנורים הגדולים היו בתים לדורות על גבי דורות של סנוניות צווחניות, אשר מצאו את הארובות כמקלט נוח מהעולם החיצון, חרף ניסיונותיה לשמור על המטבח נקי ומצוחצח. היא הייתה יכולה לנקות את האבק, אך יותר מכל מקום אחר בטירה, המטבח היה עדות אילמת למותו של עידן בהיר וחי יותר.
באגף הצפוני של הבניין, במקום בו היא עמדה, מדרגות תלולות הובילו מעלה אל האולם הגדול והספריה הראשית הנמצאים בקומה השנייה ולאחר מכאן המשיכו אל הקומה השלישית, אשר הכילה ברובה מחסנים ומגורים נטושים. אריאנה התגוררה שם בגפה, בחדר שפעם אירח ארבעה תלמידים. עשרות שנים חלפו מאותו הזמן בו הספריה הייתה מקום עליה לרגל ומשכה אליה אנשים שנשארו בה חודשים ואף שנים על מנת ללמוד את עושר הידע האצור בה. כעת, התלמידים לנו באחד הפונדקים שבעיר, עולים במעלה הגבעה כל בוקר וחוזרים אליו כל ערב, עוזבים את המקום שהכיל בעבר חדרים מהודרים, שרהיטיהם כעת היו מכוסים בסדינים ודלתותיהם נעולות. הסידור התאים היטב לאריאנה.
בדיוק ממולה, האגף הדרומי של הטירה היה פתוח לרווחה מקצה האולם הגדול אל קצה הקומה השלישית, שהייתה בגובה של יותר מחמישה עשר מטרים. הלילה, הלבנה האירה באורה הכסוף דרך חלונות המשכית הגדולים, קרניה מתפצלות לאינספור רסיסים, שהאירו את פנים הבניין באור דמדומים בוהק. חלונות המשכית הוצבו לכל אורך הקיר הדרומי ונעשו במלאכת מחשבת של זכוכית מזוגגת וצבועה. הרבה זגוגיות הוחלפו במהלך שנות קיום הספריה, הצבעים השתנו במרוצת השנים. כאן ושם, רסיס של זגוגית זהר באש אזמרגד או אודם, אשר יכולה הייתה להיות מתקופת בניית הטירה, והחלונות עתיקים יותר גרמו לחלונות החדשים להתבייש בעצמם: הם עדיין חיים וזוהרים, ואילו שארי בשרם המודרניים עמומים וכבויים.
במקום בו אריאנה עמדה בקומה השניה, המרפסת הייתה פרושה מעל האולם הגדול. רצפות בצורת עץ אלון עתיק הפרושות תחתיה זהרו באור הלבנה, כעדות למלאכת הנקיון שביצעה נאמנה. בתמורה לכך שנוכחותה נסבלה בספריה, אריאנה מירקה את מקדש הידע הזה, למרות פלישתם היומיומית והמטרידה של המלומדים האחרים. אריאנה האמינה שלפני אלפי שנים, מצודות כדוגמת זאת היו נפוצות. צוות אחזקה גדול היה ניצב בכל חדר, מטפל בעניינים היומיומיים וההכרחיים של האצילים, המלומדים והאלכימאים. כעת, האוכל הובא בכל בוקר, והכביסה נלקחה לאזרחים מקומיים שעסקו בכך כמו אבותיהם וסביהם, מהתקופה שהטירה ירדה מגדולתה לפני מאות שנים. כל עבודת התחזוקה בתוך הבניין הייתה באחריותה, עבודה שהיא הפכה למדע מדוייק, כדי שתוכל לנצל כמה שיותר מהזמן החופשי שלה ללימודים.
הבעתה השלווה התכווצה. המלומדים הצעירים אשר הגיעו לכאן למספר שעות קצר של "לימוד" בכל יום, לא העריכו את הפלא שהקיף אותם. הם שיחקו בלימודים כמו תינוקות עם תכשיטים נוצצים. מעטים מהם הבינו מעט מהדברים אותם למדו, ומעט עוד יותר מהם היו בעלי תאווה לחפש מעבר בכתבים שלא היו כתובים בניבים שהיו מוכרים בממלכה. הם היו כמו פרות, מלומדים רשמיים אלו, שמחים לרעות באותו כר אחו, ללא מניע או תאווה לעבודתם. זה הפך את הנידוי שלה מחברתם גם למטריף את הדעת, אך עדיין לסביל. אילו היו מתירים לה לעבוד עימם, ולא להישאר מאחוריהם ברקע, ולהגביל את לימודיה לאור נרות ולבנה, אילו היו מתירים לה לבלות בספריה בשעות היום, לא רק כאשר המלומדים "האמיתיים" נעדרו מפאת החגים, החופשות ושנות השבתון שלקחו… הדברים היו יכולים להיראות אחרת. היה יכול להיות שלא הייתה חוקרת עד להיכן שהגיעה, לא הייתה מעמיקה אל תוך כתבים וכרכים שהובילו אותה למקום בו הייתה כעת. אך עדיין, לא היה ניתן לומר ששנות הבידוד לא השפיעו עליה. אדם לא היה מסוגל לסבול שנים של חוסר התחשבות, השוואה לכיסאות ולשולחנות הבניין, הלצה של בדיחות חסרות טעם, מבלי שתהייה על כך שום השפעה.
לפני זמן רב, היא למדה שכל הפגנת חיבה כלפיה הייתה דבש הנועד להוליך אותה שולל אל הלצה אכזרית. בזמן שאביה היה עדיין חי, ניסיונותיה המוקדמים להיות מוכרת כמלומדת כמותם השאירו אותה פתוחה להעלבות וזלזול, מצד המשגיח שלא ידע כלל קרוא וכתוב וגם מצד התלמידים, אשר משפחותיהם שילמו על מנת שילמדו כאן. בשנים שחלפו מאז מותו של אביה, היא גילתה שנהנתה מאוד מכך שהיא עצמה ידעה שחוכמתה רבה יותר משלהם, שהיא מצטיינת מהם במחקר ומסוגלת לתרגם יותר שפות מכפי שהתלמידים "הרשמיים" מסוגלים לאחר שנות לימודים ארוכות עם מוריהם. המרירות שבה הפכה לשריון, חסין כנגד כל אחד שלא היה ראוי לתשומת ליבה. התלמידים הרשמיים היו רק הסחת דעת, נטל שהיה צריך לסבול רק על מנת שתוכל לשפר את לימודיה. היא עטפה את עצמה בידע זה כפי שעטפה את עצמה מדי יום בצעיפים ובגלימות, והפכה להיות חלק בלתי נפרד מהטירה. היא הפכה להיות כאחות למטאטאים ולדליים, הנכנסים אל תוך הארונות בפינות החשוכות, כדי שלא יפריעו לתלמידים הגברים בעבודתיהם.
אריאנה נטלה נשימה עמוקה והביטה במעלה המדרגות אל הספריה. היא חייכה לעצמה, נהנית מהדממה, שותה אותה כפי שטועם יינות נהנה מבציר משובח. באיטיות ובכוונה רבה, היא עלתה במדרגות אל הספריה בקצב איטי, כל צעד מכסה רק מדרגה אחת במעין טקס אישי. היא עזבה את עולם השמש מאחוריה, צעד אחר צעד, נכנסת אל מקלט זה, בו היא ממלאת את תפקיד החוקרת והמלומדת. בעת שהגיעה אל דלתות העץ של הספריה הראשית, לא היו מחשבות בראשה מלבד אילו פלאים היא תמצא בפנים.
היא נכנסה אל החדר, חוצה שורת מדפים שהיו מטרתה במהלך החודשים האחרונים. אף על פי שלא היה לה עניין רב בשירי אהבה היסטוריים, תמיד הייתה אפשרות שאחד מהספרים הכיל מידע עלום. היא לא תניח לעצמה להירתע מאלפי פזמונים משמימים ונוגים, אם ימצא בהם זרע אחד של הבנה טהורה. אפילו שקורונומה נראתה בתחילה כאכזבה, היא לא תוותר על התקווה שבשלב כלשהו בלימודיה הליליים היא תצליח להפוך את אינספור הדפים המלאים בהתייבבויות רגשיות לאמת נצחית אחת.
אריאנה הייתה נחושה בדעתה לעבור על כל ספר בספריה בזאת, ואילצה את עצמה לשם כך לקרוא כרכים שנכתבו על ידי מלחים ורועי צאן, סוחרים ונסיכים, מלומדים ומשרתים. היא אילצה את עצמה לשבת שעות על גבי שעות בתרגום מעיק, כאשר היה צורך בכך, כדי להבטיח שהיא לא דילגה על דקויות מילים שמהן ניתן לדלות מידע חשוב. הלילה, לאחר שסיימה את עבודותיה של קורונומה, היא עברה לספר הבא, לשיריו של בֵּרנְלָאק, אשר תורגמו לפני מאות שנים מהמסמך המקורי. פניה של אריאנה קדרו, היא הייתה מעדיפה להחזיק בידה את המקור, לא מרוצה מהעובדה שאדם אחר פירש את הכתבים הללו לפי רצונו האישי. אך מבט חטוף על המדפים הקרובים לא הראה שהעותק המקורי היה בנמצא, ובפעם השנייה, אריאנה הרהרה במרירות על ההבדלים בין תפקידה הנוכחי בטירה ובין האנשים שלמדו כאן במהלך שעות היום.
אם הם היו מואילים בטובם להתעורר מקהות החושים העצלה שלהם די זמן כדי לפתח תאווה לדבר אחר מלבד יין, היה ניתן לשלוח מכתב אל אחד ממרכזי הלמידה האחרים, ולבקש לבקר בהם במשך זמן מה כדי לבחון את העבודות המקוריות. בעזרת סכום כסף נאות שהיה מגיע אל המקומות הנכונים, הם אפילו היו מסוגלים להשיג את הכתבים המקוריים אליהם. אך לרוע מזלה, היא הייתה המלומדת היחידה שחשבה אפילו על הרצון לרכוש ספר שלא עוסק בשירי זימה ושתייה לשוכרה, ולא הייתה לה סמכות או אפילו רשות למשוך כסף מקופת הספריה.
אריאנה סירבה להיכנע למרירות הגואה במחשבותיה ונטלה את הספר הקטן העטוף בכריכת עור וסימנה את מקומו על המדף כדי שתוכל להחזיר אותו, טרם יגיעו המלומדים האחרים בבוקר למחרת. היא ירדה במדרגות אל מקום הקריאה האהוב עליה, במושב תחת חלון הקתדרלה באולם הגדול. במקום זה היא בילתה את מרבית לילותיה.
אודות נפילתה של עיר הכסף חלף תחת עיניה החדות, המילים מספרות את האגדה העתיקה על הלוחמת הדגולה והאגדתית סוּזָאקֵה ואודות המאבק בין אדונה לבין משפחתו של בעלה האהוב. כבודה של הגיבורה אילץ אותה לציית לפקודותיו של אדונה ולהוביל את צבאו נגד משפחת מחותניה, אך היה ידוע שאם תעשה כך, אהבת בעלה למשפחתה ואהבת ילדיהם לסביהם היו מדרדרים את המשפחה לתהומות הטירוף. שיא הספר התרכז בסצינה בה הגיבורה ובעלה נפרדו אחד מן השני, בטקס שנערך חמש פעמים, אשר לאחריו נאמרות שבע מילות אהבה. אריאנה הניחה את הספר על ברכיה, נשענה אחרונית כנגד קיר האבן כדי להרהר במשמעות מאחורי המילים שנבחרו על ידי הסופר.
עפעפיה החיוורים של אריאנה נשמטו באיטיות, בעודה מתחבטת אודות מילות המשורר. לעתים קרובות הייתה מנמנמת קלות במהלך הלמידה, משתמשת בהן כדי להתיר למוחה לשוטט בין המשמעויות השונות של המשפטים שלמדה לפני כן. הרבה פעמים, כאשר נראה שאינה מצליחה להבין את המשמעות של פסקה עלומה מסויימת, נמנום שכזה היה מאפשר למוחה להשתמש באינטואיציה הגלומה בה ולחבר את ההיבטים השונים של הסיפור ומאפשר לה לפתור את המשמעות האמיתית.
בעודה מנמנמת, היא דמיינה את הסצינה במוחה. הלוחמת עמדה ברום זקוף ולבושה בשריונה השחור והבוהק, סוס הקרב לצידה. באור הזוהר של השמש הזורחת, בעלה וילדיה עמדו לבושים בגלימות לבנות ורשמיות בטקס הפרידה הרציני. הם השתחוו עמוקות בכבוד לאישה ולאימם האהובה. ביודעה שקיים סיכוי שהיא לא תראה אותו שוב בחיים אלו, היא פקדה על בעלה לזכור את ימי אהבתם תחת עצי הלילך.
"דבר לא יהיה מסוגל להרוס זאת", דבריה של הלוחמת, נלחשות באוזנו של בעלה, דגדגו את אוזניה של אריאנה, כאילו נאמרו רק לה. "אנחנו כאיש אחד".
אריאנה כמעט הייתה מסוגלת להריח את עצי הפרי. היא הטתה את ראשה אל עבר זוהר השחר בחלומה, מרגישה את חומו על פניה. השמיים התבהרו והתחממו, כאשר השמש עלה במלואו מעל פני הקרקע. לאחר מספר פעימות לב, הוא זהר באור כה בהיר עד כי הנוף וכל האנשים סביבה נעלמו מעין. אריאנה גילתה שהיא אינה מסוגלת להסיט את מבטה.
השמש בער. זוהרו צרב את עיניה, עורה, שיערה, הופך את כולם לאבק. היא ניסתה לצרוח, אך האור מילה את פיה, אפה, ריאותיה וצרב אותם לחלוטין. הוא חלף דרך כולה, שורף את כל מהותה, ולא הייתה לה דרך להילחם נגד זה. כעבור מספר שניות, היא הושמדה כליל, עד אשר לא נותר זכר מאריאנה. לא הייתה אישה, לא מלומדת, שום דבר מלבד השמש בכל גדולתו, בוער ככבשן. היא לא הייתה מסוגלת לנשום, לחשוב או להרגיש דבר מלבד האור הצח שהיה בתוכה וסביב הריק שפעם היה היא.
לאחר שחלף נצח, השמש החל לשקוע באיטיות מעבר לאופק. בעודו צנח הרחק ממנה, הוא טיהר, ריפא ובנה אותה מחדש בעוד האור השקוף עוטה על עצמו את גווני הדמדומים. במקום כלשהו בין צבעי הקובאלט והורד, היא מצאה את עצמה, שלמה וללא פגע. שוב היא הייתה אריאנה.
השמש שיחרר את אחיזתו בה, ואריאנה התנשמה בכבדות, מחזיקה בכריות תחת ידיה כאישה טובעת הנאחזת באדמה מוצקה. ליבה פעם בחוזקה והיא נאבקה להפריד בין חלום ומציאות. מסביבה האולם הגדול זהר באור, כאבני קורל, ספיר וארד. האור היה בדיוק כמו בחלומה, אך אור זה היה אמיתי ולא בקע מהקתדרלה או מהנר הקטן שלידה, אלא מתוך גופה.
למשך זמן ארוך, אריאנה הביטה בפליאה על ידיה, מוארות בלהבה כחולה-זהובה, ולאחר מכן היא הבינה את אשר מתרחש, והבנה זאת היממה אותה. עורה עיקצץ, בעודה נזכרת בלהבתו החורכת של השמש, בברכתו, בהבטחתו. אור נשמתה זהר ללא גבולות, והאוויר סביבה בהק מהאנרגיה הפועמת ממנה. זה היה כאילו נשמתה נחצתה לשניים, כמו ביצה שהתפוצצה וגילתה שהיה בה יותר מכפי שהייתי יכולה להכיל. היא לא הייתה צריכה לראות את סימן חצי המעגל על מצחה כדי לדעת שהיא נבחרה. היא הרגישה זאת בנשמתה, וכאשר עצמה את עיניה, היא ראתה אותו מוטבע בה מאחורי עפעפיה. הבנתה באותו הרגע התרחבה, וכל פיסות המידע שהיא קראה על נשגבי השמש, ה"תועבה", ה"טמאים", היו ברורים לה. כל מסמך אשר נכתב על ידי השליטים מדמי הדרקונים באי המבורך כינה אנשים כאלה כאחוזי שדים, אימות התאבים לעוצמה מהאגדות העתיקות. להבות השמש הבלתי מנוצח שרפו את השקרים הללו והוכיחו את צדקתו.
היא ידעה אז, ללא ספק, שהיא נבחרה על ידי השמש הבלתי מנוצח. היא ידעה שחיפושה אחר ידע לא יהיה רק על מנת ללמוד, אלא כדי לבער את הבורות ולהשמיד את הרשעות של אלו המשעבדים אחרים כמותה בשלשלאותיהם.
היא זינקה בהפתעה, כאשר הבינה שהלילה חלף מהר יותר מכפי שחשבה. "אינני יכולה לאבד כעת את מקומי", היא אמרה לעצמה, חושבת על כל אותם הספרים המכילים רמזים אודות ייעודה החדש. אם האחרים ידעועל זאת, אם השמועה תתפשט, יצודו אותה. או גרוע מכך, יאלצו אותה לעזוב את כתבי היד יקרי הערך הללו. היא לא הייתה מוכנה לכך.
אור השחר צבע את השמיים בגווני ורוד וזהב. אריאנה התרכזה וכיבתה את הלהבות בתוכה לאודים בוערים. היא כיבתה את הזוהר הזהוב הבוקע ממנה, את האור המכריז קבל עם ועדה את היותה נשגבת. לעת עתה, נס נשגבותה יצטרך להישאר סודי, אם היא תרצה להמשיך בלימודיה. היא אספה את גלימותיה וצעיפיה סביבה, הרימה את ספר השירים הקטן, אשר נפל מברכיה במהלך הלילה, וחזרה מעלה כדי להניח אותו בזהירות על המדף, מסירה כל סימן על אשר אירע הלילה.
