ספר שני בסדרת "עולמות ירח"

מן הדש האחורי: פרויקט יומרני ונמהר, חומתדרקון, שהוקם במהירות ובחשאיות על פני עולמירח, הפר את האיזון של הקסם. הקוסמים היהירים שמתבצרים מאחורי חומתדרקון מעוניינים למצות את יתרונותיו בכל מחיר. קומץ בני-אדם, גיבורים ומוגי לב, משכילים ובורים, מקצתם מתנדבים ביודעין למשימה חסרת סיכוי, אחרים נסחפים או משתרבבים לפעולה הנראית להם כהרפתקה מסעירה, יוצאים להציל את העולם. לארון האבירי, בן שבע מאות השנה, ולאנדר היפהפייה והמסוכנת, טריקל המיוסרת, אנדרי הפושט דמות ולובש דמות והמוסיקאי המלכותי הגולה, ואלאס, חוברים בלית ברירה כדי לשרוד. האם יסייעו להם דרקוני הזכוכית? האם יצליחו לעמוד במבחן האישי ובלחש האמת המוטל עליהם?
בעלילה רחבת היקף טווה שון מקמאלן מארג מרתק ומפתיע של קנוניות וקשרים, אהבות ובגידות, הקרבה ואלימות, זהויות נסתרות, חוסר עכבות לצד נאמנות, ולמרבה הפלא, המתח רצוף הומור.

מן הפרק הראשון

מזימת דרקונים

בליל נישואיה של הנסיכה סנטרי לרוזן קוסרן, לא עלתה מחשבה אחת כלל ועיקר במוחו של המנצח על המוסיקה המלכותית של קיסר סארגול. הוא שמע את האמרה "עלייה תלולה נושאת עמה סכנת נפילה ארוכה, ארוכה מאוד" אך היה בטוח כי לעולם לא תחול עליו.

למילוואריוס איש טורלוסן לא היה שום כוח פוליטי של ממש. הוא רק נדרש להיראות נשוא-פנים ולוודא כי דבר לא ישתבש בנגינתה של המוסיקה במהלך אירועים רבי חשיבות. תפקידו כממונה על המוסיקה המלכותית חייב אותו להכיר את טעמו המוסיקלי של הקיסר, להיות מארגן אירועים מצוין ויעיל, לדעת אילו מסַפרי-אפּוסים, אילו זמרים ומשוררים ואילו נגנים היו חביבים או בדרכם למעלה, להכיר את כל תככי החצר והרכילות, להדר בלבושו, ולהיות מסוגל לשתות יין בכמויות ניכרות מבלי להשתכר. רק לעתים רחוקות נדרש לתת קולו בשיר, להלחין שיר או לפרוט על כלי מוסיקלי, אך כל זה היה לרוחו של מילוואריוס, מפני שהוא לא הצטיין אף לא באחד מהשניים הראשונים, והוא לא היטיב לנגן מאותם נגנים ששכר כדי שינגנו בפני הקיסר. אבל הוא היה איש ארגון קפדני ויעיל.

המוסיקה לכלולות הנסיכה הושמעה אף בלא תו שגוי אחד, בתיאום מוחלט בין כלי הנגינה. הטקס עצמו התקיים במקדש הארמון, ותזמורות כלי נשיפה נדרשו לתהלוכות, למצעדים החגיגיים, לתרועות הכבוד. בקבלת הפנים המפוארת בחדר הכס הנעים קונסורט כלי מיתר את מנגינותיו בשעת הכירה, ותזמורת נשפנים בכלי נשיפה מעץ זומנה לריקודים. אך שום דבר מכל אלה לא היה מוקד לתשומת לב כמו המוסיקה שהושמעה במקדש, כך שאף כי הלילה עדיין לא הסתיים ממש, מילוואריוס כבר החל להירגע. במשך אחת-עשרה שעות תמימות התייצב לצדם של אצילים ובני מלוכה כאשר דקלמו את המילים המחייבות, או התרוצץ מאחורי הקלעים ונופף בלוחות זמנים, כשהוא מוודא כי עשרות הנגנים ומאות הזמרים נמצאים במקומותיהם היעודים בזמן הנאות, וכי כולם ישובים כשהתווים הנכונים לנגד עיניהם.

הקריירה של מילוואריוס איש טורלוסן, המנצח על המוסיקה בחצר המלכות, נמשכה בדיוק עוד תשע דקות וחמישים ושבע שניות קודם שהגיעה לכלל חיסול קטסטרופלי ומרהיב במיוחד.

---

בחלק אחר של הארמון צצה בעיה זעירה שהיה לה הפוטנציאל להעכיר את האירוע באורח חמור הרבה יותר מאשר מיתרים ניתקים או אי תיאום בין הנגנים השונים. דירת הכלולות של הזוג שנישא זה עתה נמצאה במגדל שהשקיף על הנמל. המגדל פונה מכל המשרתים, השומרים ושרי החצר, ובסיסו היה נתון תחת שמירה כבדה. כל זה נעשה כדי להבטיח פרטיות לסנטרי וקוסרן בלילה שהיה שלהם ואך ורק שלהם.

הרוזן קוסרן ניחן במבנה גוף שצעירות רבות התעלפו למראהו. בהיותו בן למשפחה בעלת נכסים לא מבוטלים, הוא בילה את חלק הארי בחייו ברכיבה, ציד ובאימונים על מנת להצטיין בשימוש בכל כלי נשק שנחשב ראוי לג'נטלמן. אבל מרבית שרי החצר הסכימו כי ככל הנראה שכח לעמוד בתור כשחילקו את ההיגיון הפשוט. ובכל זאת, עצם היותו טיפש מכדי שיטפח שאיפות או נטיות מרדניות היה בגדר תכונה חיובית מבחינתו של הקיסר. אבל מבחינתה של הנסיכה סנטרי, זה היה עניין שונה לגמרי. היא ישבה עירומה על המיטה הזוגית האדירה, כשזרועותיה כרוכות סביב רגליה בעת שהתייפחה מאחורי הינומת השיער הברונטי שהסתיר את פניה.

"מעולם, מעולם לא עלבו בי כך!" מלמל קוסרן כששרך שוב את כותונתו. "לא בתולה! אני יודע מהן בתולות, אני שכבתי עם עשרות בתולות, ואי אפשר ללמד אותי דבר על בתולות. מה זאת אומרת, ואת, ואת, את איבדת את בתולייך לסוחר עבדים, איש מן השורה!"

"בי אדוני, הקשב נא! התחננה סנטרי. "הוא היה זה שהושיע אותי, לא סוחר העבדים."

"סוחר עבדים, מושיע, מה ההבדל בכלל? איזה נחות-דרגה המשחר לגדולה חילל את משכבייך."

"הוא היה ג'נטלמן."

"ג'נטלמן! כל קוואלר יכול להיקרא ג'נטלמן. מה היתה אחוזת משפחתו?"

"הוא היה מצפון סקאלטיקר –"

"ועוד אדם זר! אני הולך, ואני בטוח שאביך יהיה מעוניין מאוד לשמוע כיצד שיקרת לגבי מצבו של אה – כבודך."

קוסרן צעד לעבר הדלת, פתח אותה בתנופה וטרק אותה מאחוריו. הוא הספיק לעבור רק תריסר צעדים כשמשהו התנתק מבין הצללים של קמרון מקושת עשוי לבנים והפיל אותו על רצפת האבן.

הרוזן קוסרן התעורר ונוכח כי הוא מביט לתוך פנים חיוורים מאוד. עיניו של היצור מצמצו והופיע בהן שמץ קל של זוהר כחלחל בעת שפיו נפתח מעט בחיוך קלוש. קוסרן התרשם במעורפל כי זו נערה כלשהי. הוא היה מעדיף אלמלא חייכה, מכיוון שהחיוך חשף את שתי שיני הכלב העליונות שלה. אורכן היה גדול פי שלושה מכפי שהיו אמורות להיות, והן אף התנוצצו קלות. אף על פי שמבנה גופה היה דק, היא החזיקה את קוסרן בגרונו, במרחק זרוע, בידה האחת. הרוזן הצעיר השפיל את מבטו. הוא נמצא בגובה מאה רגל לפחות מעל החצר. השומרים סיירו בחצר, אך איש מהם לא נשא עיניו למעלה. באוויר עמד ריח שהזכיר איזה טחב ובשר שהרקיב.

"סנטרי, היא כועסת," אמרה הדמות, שנראתה כדמון מסוג נקבה, בלחישה חלקלקה. "זה בגללך. סנטרי, חברה שלי."

"מי… את?" הצליח קוסרן להוציא מפיו.

"אני, אני רעה מאוד. סנטרי נחמדה אלי, פעם. אסירת תודה. סנטרי, אתה פגעת."

"ששמממעעעיי," השיב קוסרן שלך ונחנק במהירות כשלפיתתה סביב צווארו התהדקה.

"יש לך מושג, כמה יותר חזקה, ממך, אני בעצמי?"

"גגגגן."

"לא זורקת אותך. רק בשביל להפחיד, זה אותך. אבל…"

"אפפפל?"

"אם לא חוזר אל סנטרי, זוחל על הקרקע, אומר סליחה, עושה יחסי מין, אז…"

"אההה?"

"קורעת את הגרון. מוצצת דם. אתה, הרבה זמן ייקח לך למות. גוף לעולם לא ימצאו, אותו. סנטרי אלמנה עליזה תהיה. ואולי שמחה? אלמנה מאושרת? התארים מבלבלים."

סנטרי עמדה מסביב לפינה סמוכה. לא היו עליה אלא שערה ודמעותיה, והיא התכוונה לרוץ אחרי קוסרן ולהתחנן בפניו לבל יבייש אותה בפני אביה. ועכשיו התברר לה בעליל כי חברתה המוזרה פונה בבקשה הרבה יותר משכנעת. קוסרן נגרר בחזרה דרך החלון, ושוחרר. הוא המשיך להתנשם ולהתנשף ברעד עוד זמן רב.

"אתה, אל סנטרי, בחזרה, תלך," אמר הקול המשיי המאיים באותו מבטא זר וכבד. "אם לא חוזר, אני חוזרת. אם סנטרי עצובה, אני חוזרת. אם סנטרי כועסת, אני חוזרת. אם לא תעמוד על ברכיים, תתפלש בעפר, אני חוזרת. אם אין יחסי מין, אני חוזרת. בשבילך, רע מאוד אם אני חוזרת."

---

מילוואריוס התבונן בנגנים הפשוטים בקונסורט המיתרים וגיחך כמו בינו לבינו. חרף המלבושים המפוארים שניתנו להם, הם הצליחו בכל זאת להיראות קצת מלוכלכים וחבוטים. אחדים מהם כבר נראו שתויים. לעומת זאת, מילוואריוס לא הותיר דבר ליד המקרה, והוא בחר בנגניו לפי יכולתם לנגן היטב בעודם שיכורים לא פחות מאשר על יכולתם לנגן היטב בכלל. יום אחד יזכה לקידום בזכות היעילות שלו, וייעשה לשר החצר של הארמון הקיסרי; בכך היה בטוח.

מסיבה כלשהי שלא היתה ברורה לו, נוכח מילוואריוס שהוא נועץ מבטו באיש שפרט על נבל כנפמלאך. הוא היה גבוה, זקנו השחור היה עשוי, שערו מתולתל, עיניו חומות, אצבעותיו ארוכות ודקות. הוא נראה כבבואתו של מילוואריוס, אילו משקלו היה שלושים ליטראות פחות. האיש נשא עיניו וריתק לרגע את מבטו של מילוואריוס. לפתע היה בו משהו מבהיל מאוד.

"אדוני הרם זכה לניצחון גדול הלילה."

מילוואריוס הסתובב ונוכח שהוא עומד מול אישה בוגרת ממנו בכעשר שנים. ג'נטלמנים אחרים בחצר המלוכה ובשירות הדיפלומטי לא טרחו להקדיש לה תשומת לב, אבל מילוואריוס היה מונע על ידי שיקולים אחרים לגמרי. בחיזוריו אחר אותן גבירות מחוג נשי הארמון שכבר עברו את מיטב שנותיהן, חולל מילוואריוס רצון טוב כלפיו, ואנשים שיבחוהו כאשר לא נמצא במקום כדי להלל עצמו במו פיו.

"גבירתי אריקין, הלוא את ניצחון גדול בעצם נוכחותך," השיב מילוואריוס, כשהוא מתכופף לנשק את ידה.

אלמנה, בתה תינשא בקרוב, מוציאה סכומי עתק של זהב על החתונה, מעוניינת להרשים את החצר, הבעל המנוח עשה את הונו בספקולציות על שיירות גמילים ורכש לעצמו תואר אצולה, הבזיקו הנתונים בזיכרונו של מילוואריוס.

"הקיסר יכול בהחלט להרשות לעצמו את המשובח ביותר בכל דבר," אמרה הגבירה אריקין כשהיא מנופפת במניפתה לעבר הנגנים.

"אה, אבל סבור אני שבתך היפה מאינכמותה עומדת להינשא בחודש הבא. עלייך להקפיד לבל תאפילי על המצג הצנוע הלז, הלוא תדעי אילו עונשים מושתים על פשעי בגידה שכאלה."

הגבירה אריקין חייכה בצניעות. "הרי בנושא זה עצמו ביקשתי לדבר איתך. כמה תדרוש כדי להוציא מקולמוסך המנוני כלולות?"

"גבירתי הנערצה!" קרא מילוואריוס בשקט והניח את ידו על חזהו. "הלוא קולמוסי רשאי לשרת אך ורק את הקיסר."

"אדוני הרם מילוואריוס, אני בטוחה שיש לקולמוסך כמה וכמה שימושים שהקיסר היה מעדיף שלא לדעת על אודותיהם," השיבה הגבירה אריקין כשהיא מעפעפת בצניעות בריסיה.

"ובכן… ייתכן שאוכל לחלוק עמך מידה מסוימת של השראה בתוך, שעה, אולי, לאחר שההילולה הזאת תגיע לשלב שבו לא יידרש עוד פיקוח?"

"בחדרך, אם כן, השר מילוואריוס?"

"לא הייתי מסוגל לעמוד בעיכוב שידרוש מסע למקום הסתודדות מרוחק יותר, גבירתי הנפלאה."

בעת שנפרד ממנה, השליך מילוואריוס מבט לעבר הנגנים. הכל התנהל למישרין, למעט העובדה שנבל כנפמלאך נשען על הכיסא, והנגן לא נראה בשום מקום. מצד אחר, נראה שאיש כבר לא מקדיש תשומת לב רבה למוסיקה, כך שלא נגרם כל נזק, הרהר מילוואריוס. ניצחוני מושלם בכל זאת.

חוץ מאשר המוסיקה, נפגמה החתונה על ידי בעיות זעירות, מכעיסות. האקרובט שזינק מתוך העוגה שעוצבה בדמות הארמון המלכותי כשל, אך לא ממש נפל. החתן ענה במקום שהכלה היתה צריכה לומר את דברה בחלקים שונים של הטקס. אחד הסוסים במשמר הכבוד רוקן את סוגריו במהלך התהלוכה שהתנהלה לאורך חמישים אמות מהחצר של מקדש הארמון אל האכסדרה שבה נערכה קבלת הפנים. רק במוסיקה שלי לא היה שום דופי, הרהר מילוואריוס שוב ושוב. הקיסר אכן שמח מאוד והבטיח לעשותו לכרוז ההצהרות. ועכשיו מחכה למילוואריוס בת זוג למיטה אותה ירשים במשך שאר שעות הלילה. אף על פי שהיא קצת יותר קשישה מכפי שיעדיפו מי שיעדיפו, עורה היה צח ומושלם ועל פי השמועה היא גזרה על עצמה תזונה מסוימת בלבד – ואפילו התעמלות – על מנת לשמור על גזרתה.

אף כי מילוואריוס לא היה רשאי למכור הלכה למעשה המנון כלולות לגבירה אריקין, הוא יכול לכתוב אותו, ואחר כך להניח לשמועות לטעון כי ייתכן שהוא המלחין. על פי הפרוטוקול והמקובלוֹת, הוא היה חופשי אז לסרב להגיב במקום להכחיש נמרצות את השמועות ההן, ובכך לרמז למעשה כי הוא אכן חיבר את המזמור. הדבר הצביע גם על כך שהקיסר העניק מחסדו לבתה של האישה, והרי זוהי תכלית כל המעשה. האירוניה היתה נעוצה בכך שהמזמור כלל לא נדרש להיות מוצלח במיוחד, כל עוד הוא יסרב להכחיש כי הוא זה שכתב אותו. במקרה הגרוע ביותר, מילוואריוס יבלה לילה נעים ביותר עם הגבירה אריקין, ואחר כך ישלם לאיזה סטודנט למוסיקה, מזה-רעב, כדי שיחבר את המזמור. הוא העביר את מבטו מסביב בפעם האחרונה, החליט כי הכל מתנהל למישרין. מרבית הנוכחים הלכו והתבסמו, זללו ופלִרטטו זה עם בני זוגו של זה. מילוואריוס הצליח ללכוד את תשומת לבו של הקיסר, וזה סימן לו להתקרב.

"אדוני המוסיקאי, מה הייתי עושה בלעדיך?" אמר המונרך בשקט כשמילוואריוס השתחווה לפניו. "כל כך הרבה טרדות קטנות בגלל החתונה. האם זהו אות וסימן לכך שעד מהרה יצוצו בעיות קטנות ומרגיזות בחיי הנישואין עצמם?"

"לא אדע את התשובה, הוד מלכותך. אינני אלא מוסיקאי, ולא חוזה."

"רק המוסיקה שלך היתה ללא דופי. הרי אתה בוודאי יכול לפרש את משמעות הדבר?"

"אולי…" פתח מילוואריוס כשהוא חושב במהירות רבה. "אולי פירוש הדבר הוא שאת הנישואין אכן יפרו בעיות קטנות ומכעיסות, אבל בני הזוג יחיו בהרמוניה למרות הכל."

הקיסר חייך ואחר כך הצטחק. היתה זו הפעם הראשונה שניכר בו סימן כלשהו לעליצות במהלך כל היום כולו.

"אמור לי, ידידי ההרמוני מאין כמותו, מהו הניסיון שצברת במלאכתו של שר המשק?" שאל, וחייך לעבר מילוואריוס.

"המנצח על המוסיקה חייב להיות שר משק גם כן, הוד מלכותך, אבל שר משק אינו חייב להיות מוסיקאי."

"הו, פיקח אתה, מילוואריוס, פיקח עד מאוד. ועכשיו, מדוע רצית לדבר איתי?"

"קיוויתי לקבל רשות לפרוש לשנת הלילה, אדוני ומלכי."

"בהחלט, לך למיטתך בזה הרגע ותערב עליך שנתך. מחר ארצה להטיל עליך כמה תפקידים נוספים, התייצב לפני בשעה שלפני הצהריים. אולי תוכל להביא משהו מההרמוניה שלך לניהולו של הארמון."

מילוואריוס חש כמי שמרחף באוויר כשחמק כדי להכין את מגוריו לבואה של האורחת. פירוש הדבר היה להשליך מגילות ומנשרים חשובים-למראה פה ושם, כדי שהיא תיתקל בהם ותתרשם, אבל בתוך זמן קצר מאוד שמו יהיה הרבה יותר מרשים. הקיסר עומד למנותו כשר המשק של ארמונו בתוך שתים-עשרה שעות בסך הכל.

הוא לא יכול לדעת כי פתיל חייו של הקיסר ינותק בתוך שלוש דקות וחמישים ושבע שניות בסך הכל.

---

סנטרי חשה בלאט בחזרה אל חדר השינה של ליל הכלולות, נכנסה למיטה וישבה כשהיא מצפה לשובו של בעלה. עד מהרה שמעה מבחוץ את הצעד הזהיר של עקבי העור במגפי רכיבה. הצעדים הואטו. הם נעצרו, יד נשלחה ונקשה על הדלת הפתוחה.

"כן?" אמרה סנטרי בקול צלול, חד.

"אה, פרח יקר, אני, אה, חשבתי על כך שוב," אמר קוסרן שהחליק לתוך הדלת ונגלה לעיניה.

"אני אמנם רואה," השיבה סנטרי בחומרה.

קוסרן חשב שהיא תהיה כמעט היסטרית מרוב הקלה לנוכח שובו. אך למעשה סנטרי כלל וכלל לא נשמעה היסטרית. מצב הדברים הזה לא ניבא טובות.

"ואני החלטתי ש- טוב, את כל כך חמודה שאני לא מסוגל לעטות עלייך כלימה, לכן החלטתי לסלוח לך ולחזור למיטתך."

סנטרי הפנתה את ראשה הצדה.

"זה סיפור מתוק מאוד," אמרה סנטרי, "אבל סימני האצבעות על צווארך מספרים לי סיפור שונה לגמרי. אני חושבת שפגשת ידידה שלי, חברה שמסוגלת לטפס על קירות חלקים לגמרי, והיא חזקה יותר ממך ומסוסך גם יחד, ויש לה אי-אלו מנהגי אכילה מחרידים נורא."

קוסרן הניח את ידו על צווארו והפנה ראשו במהירות מסביב לכתפו.

"הביטי, אני, אה, באמת שאני מצטער," ענה. "מצטער מאוד, מצטער מקרב לב."

"אה, אבל בתוך זמן קצר אתה תצטער יותר, אתה תתחרט עוד הרבה יותר," הצרידה סנטרי. "אולי לא היתה לך הזדמנות להמיט עלי חרפה לעיני כלף הרוזן קוסרן, אבל אתה בהחלט ביזית אותי. הכנסת למיטתך תריסרי בתולות, מה? ובכן, אם תהין ולו לחייך לעבר תמונת דיוקנה של אישה אחרת מכאן ואילך, אכעס מאוד. אתה יודע מי תחזור אם זה יקרה?"

"כ-כ- כן."

"וזה עוד לא הכל, אתה תעשה איתי – כפי שידידתי השדה ניסחה זאת בצורה כה מקסימה – יחסי מין שש פעמים בלילה –"

"שש פעמים? ראי –"

"עד שאהרה. ועכשיו הסר מעליך את בגדיך והיכנס למיטה."

"כן, זר פרחים שלי, מיד," התלהם הרוזן, כשהוא בועט מעליו את מגפיו וממש קורע מעליו את חולצתו. "אבל, אבל, שש פעמים!"

"חשוב על מישהי אחרת, אם זה יעזור לך. אני בהחלט אחשוב על מישהו אחר."

"כל מה שתצווי, משוש עיני."

"קוסרן, עוד משהו!"

"כן, פרח הסערה שלי?"

"הפעם הראשונה ההיא אינה נחשבת להלילה."

---

מילוואריוס סובב את המפתח המעוצב, בעל שלושה קפיצים של סרט מהדק, לתוך המנעול, ואחר כך הדף את הדלת ופתח אותה. תמיד מוטב שלא להיכנס בתנופה לאחת מדלתות הארמון, במיוחד אם זוהי דלת שננעלה. אתה עלול להפריע למישהו שעסוק בגניבת כלי הכסף, והרי אנשים שכאלה טורחים בדרך כלל לשאת עמם נשק. מילוואריוס הציץ לעבר מטבע הזהב שנהג להשאיר על השולחן. אילו זה נעדר, הוא היה סוגר את הדלת, נועל אותה ומזעיק את השומרים בקולי-קולות. אך המטבע נח עדיין על שולחנו, והדבר היחיד שנע בתוך מערכת החדרים שלו היו הלהבות באח והצללים שאלה הטילו על הקירות. הוא נכנס, הסתכל מסביבו, סגר את הדלת וסובב את המפתח במנעול.

אך משהיה באמצע החדר נוכח לפתע כי מטבע הזהב לא נמצא עוד על השולחן.

"אוי לי, שכחתי להזמין קנקן יין יקר אותו נחלוק הלילה אהובת לבי ואנוכי!" קרא מילוואריוס בקול שגבל בצעקה, שנעשתה לפתע גבוהה וצורמנית, ממש על גבול ההיסטריה.

הוא הסתובב ונוכח כי מולו עומדת בבואה די רזה ומזוקנת של עצמו. הבבואה הטיחה אגרוף בסרעפתו. ההשתנקות שהשמיע מילוואריוס כשהתקפל והתכדר כמעט שלא נשמעה. במיומנות היאה למי שעושה דברים שכאלה לפרנסתו, הנחה הפורץ את מילוואריוס הלאה, עד שהשתרע אל מול האח, ואז כבל את פרקי ידיו לאחר שהשחיל את זרועותיו דרך מטילי הברזל הכבדים שמנעו מקורות העץ הבוערות להתגלגל לעבר הרצפה. אחר כך הוא חסם את פיו ואחר כך קשר את פרקי רגליו.

"חזרת קצת יותר מדי מוקדם, מילוואריוס," אמר הפורץ בעודו מושך ומסיר מעליו את הזקן. "ציפיתי שתעשה עוד כחצי שעה לפחות בשיחת חנפים עם הקיסר, אך אין לזה חשיבות."

מילוואריוס התבונן בעת שהפורץ הרים את גלימותיו והחל להכניס מסגרת של כפיסי מקלות מתחתיהן. בתוך זמן קצר מאוד קיבלו כפיסי העץ את צורתם של שישים ליטראות של חיי עינוגים, ולאחר שהוריד את הגלימות והחליקן היטב, לא נותר עוד שום הבדל בינו לבין המנצח על המוסיקה המלכותית, לא בקלסתר פניו ולא בצורת גופו.

"קרוב לוודאי שאתה תוהה מי אני," אמר הפורץ בקול שקט, בנימה עניינית. "לא אוכל לומר לך זאת, אבל אני יכול לספר לך על זהותי. למעשה, גנבתי את זהותי. היא השתייכה לאיכר, אך הוא לא היטיב לנצלה."

הפורץ יצא לחדר אחר, ואחר כך חזר ובידו קשת קטנה וכן סל פרחים. מילוואריוס התבונן בו כשזה משך את המיתר, נסך משהו מתוך צלוחית על חץ, ואז טען את הנשק. הוא השתומם במידת מה כשהפורץ החל להציב פרחים בתוך כלי הנשק, אך אז הבין את תכליתו – הבין אותה בבהירות מוחלטת.

"אבל בכלל לא חשוב מי אני," אמר האיש שלא היה איכר. "האיכר שהעניק לי את זהותי עובד קשה לראשונה בחייו, מזין את הדגים במרחק כחצי מיל מן הים, וייתכן שיהיה בפיו סיפור משכנע לאלים לגבי החטאים שחטא בחייו. אבל לא נעסוק בו. הסתייעתי בלחש רב עוצמה כדי לעשות את בשרי כבצק; אחר כך עיצבתי את פני בדמותם של פניך. ועכשיו אני אהיה אתה במשך רגע אחד או שניים, אהרוג את המונרך שלך, ואחר כך אחזור להיות לאיכר המת ההוא. אתה מבין, מילוואריוס, אני לא קיים."

הוא בחן את הקשת שדמתה עתה לזר פרחים.

"עם שובי, אאבד במקרה את הברדס והגלימה שלי, ואז יזהו אותי – כלומר, אותך. בטרם אשחרר אותך ואסיר את המחסום המטריד הזה מפיך, אנסוך רעל בעל עוצמה מיוחדת לתוך אוזנך. הרעל יטריף את דעתך מרוב כאב עד מהרה, ואתה תתחיל להשתולל ולהסתחרר ולצרוח כמי שנתון בחמת זעם. השומרים יחשבו שאתה נאבק בהם והם יהרגו אותך. אבוי, מילוואריוס, הייתי רוצה להשאיר אותך בחיים, כדי שתתייצב מול חמתו הנוראה של מי שעתיד להיות בקרוב יורש העצר, אך אינני יכול להתיר לך לומר לאנשים לחפש אחר איכר הנושא את דמות פניך, נכון? אתה יודע, אני מצפה בכיליון עיניים לחלק הזה בכל התנקשות והתנקשות. אותם כפילים שלי שלא-מרצונם הם האנשים היחידים להם אני יכול לספר על כישורי ושיטותי, ואני נהנה כל כך להופיע בפני קהל. לא, אנא אל תטרח לנסות למחוא כפיים."

הוא הלך. מילוואריוס הביט סביבו בקדחתנות אך לא הבחין בסמוך אליו בשום דבר שיכול לסייע לו. הוא התאמץ שוב להתיק את כבליו אבל שובהו עשה את מלאכתו נאמנה והם היו הדוקים כמיתרי נבל. למעשה כמעט שלא היה מסוגל לנוע בהם וכבר חש כיצד השלב הראשון בהתכווצות שרירים משתלט על קרסולו. הוא מתח את רגליו. כתוצאה מכך דחק את ידיו קרוב יותר ללהבות. הוא משך במהירות את רגליו בחזרה… אחר כך מתח אותן שוב, ומתח את ידו אל האש. שפשוף וחיכוך שביצע בלא לראות שחרר קורת עץ אחת, חרוכה למחצה. הוא סובב אותה כך שגחליה הלוהטות פנו לעברו, ואז הצמיד את החבלים הכובלים את פרקי ידיו אל הגחלים.

מילוואריוס לא היה מורגל באי-נוחות, והוא נרתע מהכאב החד, הבוהק של הגחלים הבוערות-הלוהטות, ואז הוא הזכיר לעצמו כי החלופה לכווייה קלה בעורו היא מוות. הוא דחק שוב את כבליו אל הגחלים, שוב ושוב ושוב. החבלים שכבלו את פרקי ידיו של מילוואריוס החלו להיחרך. וכן גם פרקי ידיו. הוא יילל מרוב כאב מבעד למחסום פיו, אבל המהומה שנגרמה על ידי המשתה הסמוך לא אפשרה לאיש לשמוע אותו. מסביבו פשט ריח של בד נשרף, שיער נשרף, של בשר נשרף. לפתע הוא נוכח כי כבליו התרופפו מעט. הם ניתקו. כשהוא התיישב הבחין מילוואריוס בכוויות המכסות חלקים רחבים למדי בשני פרקי ידיו שאפילו העלו שלפוחיות. אבל זה עדיין מעט בהשוואה לאותם חלקים בגופי שעתידים להיחרך אם יטילו עלי את האשמה למותו של הקיסר, חשב כששלף את המחסום מפיו.

"רצח!" שאג. "מתכוונים לרצוח את הקיסר! הזהירו את הקיסר!"

לזעקתו לא היתה שום תשובה. הוא ידע כי שאון המשתה והמוסיקה רמים מדי. הוא הסיר את החבלים שהידקו את רגליו וקם על רגליו, ואז נפל מיד שוב לרצפה מכיוון שחדלה זרימת הדם ברגליו. המוסיקה והשירה שעלו ממרחק נעשו לזעקות. הוא עשה את זה, חשב מילוואריוס. הוא עשה את זה כשהוא מופיע בדמותי!

לרגע אחד שכב המנצח על המוסיקה המלכותית, נוקשה מרוב ייאוש; ואחר כך נעשה הייאוש לקצף גדול ונורא. המתנקש התכוון לוודא שיראוהו מתרוצץ אנה ואנה ובידו קשת, ואז הוא יחזור שוב אל החדר, כדי לקחת את בגדי התחפושת שלו ולהסתלק. זה לא הוגן! מילוואריוס הרים את אחד המוטות שנחו באח, אלה ששימשו כדי להסיט את קורות העץ הבוערות.

זהו מתנקש אמן וברשותו כלי נשק קטלניים רבים, חשב מילוואריוס. אני מוסיקאי המחזיק בידו מוט של אח. הסיכוי שלי להפתיע אותו ולחבול בו בראשו עד אובדן ההכרה דומה לסיכוי שלי לנצח בתחרות נערת החזה החשוף של הרציף לחודש זה. אז מה עושים?

הוא שמט את המוט. למתנקש תהיה דרך להימלט מהחדר, לאחר שהוביל את השומרים בחזרה לשם. כיצד? מנין? מילוואריוס נזכר לפתע כי קיים סליק של נאהבים מאחורי לוח חשאי, אבל הוא ידע כי זה אינו מוביל לשום מקום.

מאיזשהו מרחק שמע קול נשי צורח, "מילוואריוס!" ואחריו עוד קול זועק, "מילוואריוס, מה עוללת?"

אף כי סליק הנאהבים לא הוביל לשום מקום, למסתור הזה היה יתרון – כמקום המסתור היחיד שאין להניח כי יערכו בו חיפוש בתוך רבע הדקה הראשונה להגיעם של השומרים. מילוואריוס זחל על הרצפה, עבר את הלוח המוסט וישב לו בשקט בחשכה במשך זמן שנדרש כדי לנשום חמש פעמים. הוא שמע כיצד המנעול החיצוני של הדלת מקרקש; אחר כך היא נסגרה בטריקה. הבריח הפנימי קרקש כשהמתנקש ברח מבפנים.

"ועכשיו, מילוואריוס איש טורלוסן עומד לצאת לחופשי, אך לא לאורך זמן –" פתח המתנקש.

הוא הבחין כי המנצח על המוסיקה המלכותית כבר לא נמצא במקום. מילוואריוס שמע צלצולים ונקישות קצרים בעת שהמתנקש ביצע חיפוש בהול בחדר השינה ובחדרים האחרים. אגרופים החלו לחבוט בדלת, קולות מסוקסים קראו למילוואריוס להיכנע. המתנקש החליט לבסוף לוותר על החיפוש אחר השעיר לעזאזל שלו ופשוט לברוח. אצבעות ננעצו לתוך התבליט השזור חוטי זהב וכסף של הלוח המחליק, ולחצו על מתג נסתר. אך המתג לא השתחרר והלוח בהחלט לא החליק. מילוואריוס אחז במנגנון מבפנים בכוח רב מאוד. מהצד השני של הלוח נשמעו קללות חרישיות אך עזות באיזו שפה זרה.

חבטה רמה הדהדה ברחבי המקום כשהדלת נפרצה, ואחריה נשמעו קולות של חרבות מכות זו בזו ושל רהיטים המתנפצים. זעקות וגניחות התערבבו בקולות הקרב, ועל פי הכיוון הכללי של הקריאות נדמה כי ידו של המתנקש על העליונה.

"התרחקו!" אמר מישהו ואז הוסיף, "עכשיו ירו בו!"

נשמע רחשי פיצוח רמים כשקשתותיהם של השומרים ירקו את חציהם לעבר המתנקש. לרגעים אחדים לא הצליח מילוואריוס לשמוע דבר מעבר לקול המגפיים הדורסים את השרידים המנופצים של כלי ההגשה היקרים שלו; אחר כך הכריז קול, "הבוגד מת." מילוואריוס ישב והקשיב לשומרים המדברים בזמן שחיכו כי מישהו ישכנע את קציניהם הבכירים כי המתנקש אכן מת.

"מי היה מעלה בדעתו, רכיכה שכמוהו."

"הרג חמישה מאיתנו."

"מנוול מיומן, נלחם כמו שד."

"יש לנו מזל שהרגנו אותו."

"יש לו מזל, זה מה שאתה רוצה לומר, בהתחשב בעונשים המוטלים על רוצח המלך."

"היו תולים אותו בבהונותיו מעל לאש וצולים אותו באיטיות."

"נכון, ובאותו זמן היו משמיעים לו את הבלדות שלו."

"אם כך גם אתה נאלצת לשמש כשומר בהקראות השירה שלו?"

"אתם יודעים, דווקא יש בזה היגיון. משורר בלדות כל כך עלוב מתגלה כמתנקש מומחה מאין כמוהו."

"עובדה, אדם לא יכול להיות רע בכל."

מילוואריוס שחרר את המנגנון והוריד את ידו. אצבעותיו מצאו בגדים – ואת המיתר של איזשהו כלי נגינה! הצליל הרך היה רועם כצליפת ברק באוזניו של מילוואריוס, אבל השומרים לא שמעוהו. בזהירות רבה בחן את החפץ שכמעט הסגיר אותו לידיהם. היה זה נבל שטוח, כלי הנגינה של זמר נודד, הוא החליט להמשיך ולהסתתר עוד כמה רגעים, לכל הפחות עד שהקצינים יגיעו. אנשי המשמר נוטים לעשות דברים נמהרים בסערת הרגע והוא לא השתכנע כי הרגע היה כבר רגוע די הצורך לאפשר לו להגיח. נשמעו קולות של רגליים קרבות, ומישהו צעק "הק-שב!" עקבי המגפיים נקשו, ונשתררה דממה קצרה.

אני אדאג לכך שכל אחד ואחד מהנמצאים בחדר הזה יתייצב לשמירה בערבי הקריאה שלי עד ליום מותו, חשב מילוואריוס בעודו שוכב ורועד בתוך המקום הצר, המוכה רוח.

"נראה שהוא מת," אמר קול תרבותי.

"חץ מקשת גדולה החודר דרך המצח אומר תמיד את המילה האחרונה, אדוני הרם."

"האם אין כבר סיכון להתקרב אליו?"

"אני מוכן להמר על כך במשכורתי החודשית, אדוני הרם."

"הביטו בזה! מסגרת של קנים ומקלות מתחת לבגדים. איש רזה המחופש כאיש שמן!"

"מדהים. בהתחשב בכמויות המזון שהוא הגיח לקרבו, אפשר היה להניח שהוא לא ייזקק לסיוע כדי להיראות שמן."

נשתררה עוד שתיקה.

"חמתו של הנסיך סטאבז בוערת להשחית. הוא ציווה לשרוף את בית המידות והמחסן של טורלוסן."

השעה עדיין לא נוחה, חשב מילוואריוס.

"אין ספק שטורלוסן הבכור יביע את מחאתו על כך."

"טורלוסן הבכור ייזקק לראש לשם כך, וכמו כן גם אשתו. שני הבנים האחרים נמצאים מחוץ לגבולות המדינה, ואני מפקפק בכך שיחזרו אי פעם."

"תן לי את הקשת שלך, אני חייב לדווח לנסיך על מות המתנקש."

קול צעדים מתרחקים הגיע אל מילוואריוס.

"המנוול הזה מתכוון לזקוף לזכותו את ביצוע ההריגה."

"נכון, והוא גם יצליח."

השערורייה תיעשה להר געש, החליט מילוואריוס. מישהו בוודאי יודע כי הוא שמן באמת – כמובן! אשתו של לבלר האספקה, שהיתה אהובתו החשאית. חשאית, זו המילה הבעייתית. לא זו בלבד שלא תקדם בהתלהבות את האפשרות שייוודע לבעלה על הקשר – היא גם תהיה מאושרת עוד פחות מכך שייוחס לה קשר עם אדם שהואשם ברצח הקיסר. לא, משמניו של מילוואריוס לא יסייעו לו.

רק לוח עץ אחד שניתן להסיטו הפריד בינו לבין תשומת לבם של אנשי המשמר. ואם הוא יסיט את הלוח הצדה, הם ירצו לדעת – לדעת מה בעצם? מה הדבר הגרוע ביותר שהם עלולים לשאול? מדוע הוא התחבא בשקט בחדרו בזמן שהקיסר נרצח? מדוע – לא, די והותר בשאלה הראשונה.

מילוואריוס בחן את מצבו באור שהבקיע מבעד לחריצים זעירים בעץ. למעט הגלימות שלגופו, יש לידו זוג מכנסיים מלוכלכים, עשויים מסיב נוקשה, זוג מגפיים מצחינים, טוניקה מוכתמת ביין אדום, גלימת צמר, נאד יין ריק למחצה וכן נבל שטוח. הוא שלח ידו קדימה לעבר המגפיים – ומשהו התחכך קלות בפניו. מילוואריוס עמד לצרוח מרוב אימה ורק אז נוכח כי היה זה חבל שהשתלשל. הוא מישש בידו מעל לראשו וגילה חור מעוגל שנחחתך בתקרת המסתור. מכאן הצליח המנוול להיכנס למערכת החדרים שלי שהיתה נעולה, נוכח מילוואריוס. ובדרך זו גם התכוון להימלט.

קיומה של דרך מילוט שינה הכל. למילוואריוס היה הידע כי מילוואריוס איש טורלוסן מת בוודאות, וכי איש אינו מחפש את מילוואריוס איש טורלוסן. הוא בחן את התחפושת של המתנקש באורח מפורט יותר. תיק מלוכלך הנסגר בשרוכים שהכיל כמה מעות נחושת, היתר מעבר בשערי העיר עליו נכתב השם ואלאס גאנדייר, רועה עזים. לאט לאט, בשקט מוחלט החל מילוואריוס לפשוט מעליו את גלימותיו שלו ולהיכנס לבגדיו של רועה העזים. המכנסיים היו צמודים מאוד ואילו הטוניקה לא היתה מתאימה יותר.

"תביט-תביט בזה," קרא מישהו מצדו השני של הלוח.

"זהב!"

"המון זהב."

"זה התשלום שקיבל המתנקש, הרי זה ברור."

"ואיזה תשלום נדיב קיבל! אתה יכול לחוש במשקל."

"בוודאי לא יבחינו בהעדרה של מטבע אחת."

"אחת לחמִשתנו?"

"עדיין לא ירגישו בחיסרון."

"לי מגיעות שתיים, אני הרגתי את המתנקש."

עוד בטרם נעשה מילוואריוס איש טורלוסן לוואלאס גאנדייר, היו לכל אחד מאנשי המשמרת שבע-עשרה מטבעות זהב, ואילו נרתיק העור הלך ונשרף מתחת לשבכת האח. אחד מהמשכילים שבאנשי המשמר כתב "מוות לקיסר שפיתה את אהובתי" על גיליון נייר גומא והשאיר אותו במגירה שבה נמצא הזהב.

"מה שאני לא מבין הוא למה הוא ברח לכאן, המקום שבו הוא נתפס."

"יש כאן לוח סודי באיזשהו מקום, כזה שמתחלק הצדה. הוא בטח התכוון להסתתר שם."

"מאיפה ת'יודע?"

"בכל חדרי השינה בארמון יש כאלה. זה בשביל להסתיר אהובים, כמו בזמן שהבעל או האישה מופיעים בדלת באופן בלתי צפוי."

"אבל איך אתה יודע על זה?"

"טוב, היתה לי הזדמנות להשתמש בכמה מהם."

הגיעה השעה לזוז, חשב המנצח לשעבר על המוסיקה המלכותית. הוא הזדקף לאיטו. המרחב היה קטן מדי; למעשה, נראה שזהו ארון בגדים מובנה בקיר שהומר למקום מסתור. אבל מעל לראשו היה חור שנקדח בצורה לא מסודרת, ודרכו השתלשל החבל.

בזמן שהשומרים נגעו ולחצו בתבליט המשובץ על הלוח, הניף עצמו האיש שנעשה עתה לוואלאס על החבל שהותיר המתנקש במקום. המרחב היה צר והוא גם היה רחב מהמתנקש ובנוסף על כך לא היה מיומן בטיפוס. החבל נקשר לאחת הקורות, אך מעל לקורות היו לוחות עץ. הוא דחף ונוכח כי הקורות לא היו ממוסמרות. הוא טיפס ויצא לאכסדרה שהובילה אל ביצורי המגדלים. ואלאס החזיר את הלוחות למקומם ויצא החוצה, ממש בזמן שקול רגליים מהלכות נשמע מסביב לפינה.

המנצח לשעבר על המוסיקה המלכותית חשב עתה במהירות גדולה מכפי שחשב אי פעם בחייו, התיישב בשולי החומה החיצונית ופרט על הנבל השטוח. הנבל כלל לא היה מכוון וצליליו היו צורמניים, והדבר כלל לא הפתיע אותו.

"הקיסר הכביר, החכם והישיש,
הופל בידי מתנקש נועז.
מילוואריוס הקטלני, חורש מזימות
בגד בקיסרו למען חופן זהב –"

"היי! אתה! עצור!" שאג מפקד היחידה.

מכיוון שלא נע כלל, חדל תחת זאת הזמר הנודד הטרי ביותר באימפריה הסארגולנית לנגן.

"מה אתה עושה כאן?" המשיך מפקד היחידה.

"אני מחבר קינה על מות הקיסר," השיב המסתנן המלוכלך.

"אני מתכוון, איך הגעת לכאן?"

"דרך המדרגות."

"על כל המדרגות מופקדים אנשי משמר!"

"לא, אדוני הרם, אתה הורית לכל האנשים להימצא בדירתו של המנצח על המוסיקה המלכותית," אמר הסמל שלו שהחזיק בידו את לפיד היחידה.

ואלאס החווה בידו לעבר השמים המעוננים בלא להביט למעלה, ואחר כך פרט על מיתרי הנבל.

"באתי לכאן כדי לחבר את שירי בין עוצמתם הכבירה של הביצורים לבין יופיים הרגיש של הכוכבים," הכריז. "בזמן שהזוועה של רגע ההתנקשות עודנה טרייה במוחי, ביקשתי לזמן את המוזה של אמנותי על מנת –"

מפקד המשמר הניח את מגפו על חזהו של ואלאס ודחף. ואלאס צנח מעל הביצורים וצרח לאורך כל שישים הרגל שנפל עד שהגיע אל מימיה האפלים והמצחינים של תעלת החפיר.

"יש אנשים שפשוט לא מעריכים אמנות," אמר מפקד המשמר כשהוא מביט מעבר לקצה כשידיו על מותניו. אחר כך הוא התרחק משם יחד עם פקודיו.

---

עודו לופת את הנבל השטוח שלו, זחל ואלאס החדש החוצה, אל הבוץ בשולי החפיר. אחר כך הקיא את ארוחת הערב שאכל, וכן גם איזשהו שֵכר יקר מאוד, ולכל הפחות שני ליטר של מימי חפיר מצחינים, וכחצי תריסר ראשנים. שומרי המתחם הגיעו במרוצה. הם הצעידו אותו ביניהם אל שער המשרתים בחומה החיצונית של הטיילת בשטח הארמון, ואחר כך שולח לדרכו אל העיר שמחוץ לארמון בבעיטה הגונה. הוא נחפז לצאת אל הרחובות האפלים והאימתניים, אבל בינתיים כבר ירד שוב גשם והטורפים העירוניים היותר מסוכנים פרשו אל הפונדקים.

ואלאס שוטט ללא כוונה מדויקת ובסופו של דבר הגיע אל הנהר, ואל אחד משלושת גשרי האבן שהוקמו מעליו. נראה כי הגשר בוער, אך רק מכיוון שכמה תריסרי קבצנים הבעירו מדורה מגזרי עצים על גדת הנהר מתחת לגשר.

"היי, זמר נודד, הצטרף אלינו!" קרא מישהו וּואלאס לא היה זקוק לשכנוע נוסף.

"איזה רטוב אתה," ציין קבצן כשהצטרף אל העיגול על הבוץ.

"קפצתי לחפיר של הארמון," השיב קצרות, מודע לכך שההיגוי שלו, שהעיד כי הוא בעל השכלה, היה הליקוי היחיד בתחפושת שלו.

"ועל מה זה קרה?" שאל אחד מאילי הרחוב, שענד כתר שהותקן מפיסות פסולת שחוברו יחד בפיסות חבל.

"שרפו אותי," אמר ואלאס כשהוא מרים את פרקי הידיים שלו כדי להציג את הכוויות.

"ועל מה זה קרה?"

"איזה דביל אמר שהמוסיקה מה שכתבתי לא מספיק עליזה," השיב ואלאס בצער, והכל צחקו למשמע הדברים שכוונו – ואולי לא כוונו – להיות בדיחה.

"ובכן, מה אתה עומד לתת לנו?" שאל אותו איל רחוב. "אולי איזה זמר?"

ואלאס חשב במהירות. זמר נודד שאינו מסוגל לפרוט על הנבל שלו יעורר הערות. מצד אחר, פרקי ידיו נכוו קשות והנבל שלו היה רטוב.

"מעיחתול נרטבו לגמרי בזמן ששחיתי, אז המיתרים שלי לא משמיעים שום צליל," השיב. "וגם פרקי הידיים שלי שרופים."

נשתררה דממה. הדממה נתארכה. היה ברור כי ואלאס אמור לתרום משהו. הוא חשב על הארנק על חגורתו שהכיל כמה מטבעות מלוכלכות.

"אז מה יש בתוך הנאד, אם כך?" שאל קבצן לצדו.

"יין משולחנו של הקיסר," השיב ואלאס מיד.

קרוב לוודאי שהיה זה יין שהוגש לשולחן הסעודה של הנגנים, אבל איש מבין הנוכחים לא יכול לדעת זאת. הוא הציע ממנו לאיל הרחוב של הקבצנים, שקיבל את הנאד בעונג בלתי מוסווה. עכשיו היה מובטח לוואלאס מסתור למשך הלילה. קבצן שטען כי היה מרפא בעשבים הניח משחה מצחינה על כוויותיו של ואלאס, אחר כך חבש אותן ברצועות בד. ובעוד הוא יושב ליד המדורה, ומייבש את בגדיו באידוי, שעשע ואלאס את החבורה בתיאורי החתונה המלכותית – וההתנקשות שאירעה לאחריה – כשהם ישבו והעבירו את נאד היין ביניהם. ואלאס למד כיצד לנקות את קרביו של עכברוש, להתקינו על שפוד, ולצלות אותו, יחד עם כמה שירים על קבצנים, נשים הניצבות ליד פנסי הרחוב, מלחים, וכן להשתכר מיין זול ביותר. הוקל לוואלאס משנוכח כי הטבילה בחפיר אפשרה למכנסיו והטוניקה שלגופו להתמתח כדי לכסות את ממדיו בהצלחה רבה קצת יותר.

עם שחר נפסק סוף סוף הגשם, וערפל כבד ירד על הנהר. אף על פי שבגדיו של ואלאס כבר יבשו בינתיים, הם היו זולים ומחוספסים, והדיפו ריח צחנה. אבל גלימת הצמר שלו שימשה אותו כשמיכה מניחה את הדעת, והקבצנים המשיכו והבעירו את האש כל הלילה. הוא ערך לעצמו שוב חשבון נפש. יש לו הבגדים שלגופו, ארנק המכיל ארבע מטבעות נחושת, סכין קטן וכן נבל שטוח. כשתים-עשרה שעות לאחר שהעביר לרשותו את הכלי, התבונן בו סוף סוף בקפידה רבה יותר.

כפי ששמו רימז, היה זה לוח שעוצב כנבל. לא היתה לו תיבת תהודה, אלא רק חמישה מיתרים, שלושה לחִצי עצם וכן גם יתדות כוונון. הוא תוכנן על מנת שיפיק די קול שיישמע במרחק אמות אחדות. הוא גם תוכנן כך שיהיה חסר כל ערך למעשה, וכמעט בלתי שביר לחלוטין. כך שאם ייגנב אי פעם, ניתן יהיה תמיד לבנות נבל אחר בתנאי שיימצאו בקרבתך מעט פסולת עץ וכן חתול איטי. הבעיה מבחינתו של ואלאס היתה נעוצה בכך שהוא לא היה מסוגל לפרוט עליו. ואלאס הקודם היה מסוגל ככל הנראה לעשות בו משהו, אבל מי שכיהן בעבר כמנצח על המוסיקה המלכותית כלל לא היה בטוח שהכלי נועד להיות מכוון.

ובעודו יושב ומהרהר בנבל, הגיחו מתוך הערפל כמה מנערות הפנסים והצטרפו לחבורה.

"כן, יש חדשות נוספות מהארמון," אמרה אחת מהן לאיל הרחוב כשזה בירך אותן לשלום. "נראה כי המנצח על המוסיקה עדיין בחיים."

"מה את אומרת?" שאל איל הרחוב.

"שמעתי את זה מאיש מיליציה, והוא שמע מאחד השומרים. האיש שמת היה רזה, כזה, אבל אחת המשרתות שהמנצח היה דופק אמרה שהבחינה כי הוא היה בהחלט שמן. נראה שהמנצח הכניס למקום לוחם כדי שיבצע את ההריגה."

"הגיוני. אפס נפוח כזה מאנשי החצר היה מפסיד בדו-קרב נגד תרנגולת צלויה," אמר שר הרחוב.

משרתת? תהה ואלאס. כנראה שזה היה לאחר הלילה הנורא ההוא שבו התקיים המשתה בגילדת המוסיקאים.

"היא ציפתה לפרס, אבל הם כרתו את ראשה רק על כך שהכירה אותו."

ואלאס לא הוציא הגה מפיו כשהם צחקו. מה שאמרו היה נכון במידה רבה. הוא ידע כי לופתים את קרדום הלחימה בקצהו בלא המקטע המתכתי החד ההוא, והיו ברשותו כמה וכמה קרדומים טקסיים, אבל הוא מעולם לא נופף אף לא אחד מהם מתוך כעס – או אפילו במהלך האימונים, למעשה. אשר לקשתות הרחבות, הוא לא נגע באף לא אחת מהן מאז יום היוולדו. סוסים ורכיבה? הסוסים הרי כה גבוהים, ובלתי יציבים הרבה יותר מאשר מרכבה. ואלאס בפירוש לא היה פרש.

"אחת'בוקר, אדון?" שאל אותו זה שבעבר היה מרפא בעשבי ריפוי כשהוא מחזיק ריבוע בשר חרוך בזנבו.

"מה זה?" שאל ואלאס כשהוא מקבל את ההצעה מחשש שמא לא יתקבל אם יסרב.

"עכברוש צלוי בבלילה."

"אני לא רואה שום בלילה."

"לא לא, זה עכברוש שחטף בראש ועכשיו הוא בלילה, וגם צלוי."

ואלאס הסיר מעט בשר בשיניו, חייך והנהן לעבר הזקן, אחר כך ירק את הבשר ברגע שזה הפנה אליו את גבו. הוריו מתו. נדרש לוואלאס זמן מה כדי לעכל את המחשבה. במשך תקופתו בחצר המלוכה הוא ניסה לטשטש את קיומם, מכיוון שהם היו ממעמד הסוחרים, בסך הכל. אביו היה אופה, ואילו אמו חילקה את העוגות. בשל עובדה זאת הם נמנו עם הסוחרים ולא עם מעמד בעלי המלאכה. פחות או יותר. מנקודת ראות משפטית גרידא, אביו היה בעל מלאכה בעוד שאמו היתה אשתו של בעל מלאכה. לעומת זאת, היא אכן מכרה את כיכרות הלחם, הלחמניות והעוגות שלו לחמש חנויות, כך שהיתה כעין סוחרת. ועכשיו שניהם מתים, בגללו. פחות או יותר. אני מנסה לעורר בתוכי את האבל, אך האבל ככל הנראה עדיין לא התעורר, הרהר בעוד הוא חוזר לכרסם בעכברוש בבלילה. הסיכויים שראשו ישופד על כלונס ויצטרף לראשיהם של הוריו מעל לאיזשהו שער הלכו והתחזקו משעה לשעה.

"חמש מאות כתר זהב פרס על הראש שלו, מחובר לגוף או לא," הכריזה אחת מנערות הפנסים.

ואלאס הצטמרר מרוב פחד. חמש מאות כתר זהב היו סכום גדול ממה ששלושה דורות של טוחנים מסוגלים להשתכר במהלך כל ימי חייהם גם יחד. הוא ידע כל מה שניתן לדעת על טוחנים, משום שאביו העסיק טוחן אחד, לאחר שהחל לשגשג. ואלאס עזב את הגשר, כשהוא לוקח איתו את נאד היין הריק. הודות למכריו של אביו הוא ידע כי תמורת נאד יין ריק משלמים שתי מטבעות נחושת.

עוד לפני שעת הצהריים הצליח אמנם ואלאס למכור את נאד היין שלו בשתי מטבעות, והחליף אחת מהן בכיכר לחם וחריץ גבינה. ובזמן שאכל צפה בצלמו, שחצים נורו אליו ללא הרף, והושלכו אליו פירות וירקות רקובים. אחר כך שרפו אותו על המוקד. הוא זרק אבן בדמותו העשויה קש, המועלית באש, כדי להתמזג בקהל. אחד מאנשי המיליציה שהביא את הצלם כמו גם את עץ התבערה אל השוק עלה על הצד האחורי של עגלה וצלצל בפעמון כדי למשוך תשומת לב.

"שמעוני, הטו לי אוזנכם, כולכם!" צעק. "להווי ידוע לכולכם כאן וברחבי העיר כי היום, בשעות אחר הצהריים תהיה התכנסות זמרים נודדים בתוך תחומי הארמון. בהתכנסות הזאת תחולק בירה חינם לכל אחד ואחד, ובלא הגבלה."

איש המיליציה נעצר עד שהצעקות והתרועות נדמו. מוכרי הכלים המוסיקליים השונים יעשו בתוך זמן קצר עסקים טובים להפליא, אבל ואלאס הבקיא בהליכות החצר כבר ניחש את הסיבה הנסתרת לדבר. הוא הסתיר את הנבל שלו מתחת לגלימתו המוכתמת והממורטטת, וכבר החל להסתלק מהמקום.

"בסוף אחר הצהריים יעניק הנסיך סטאבז פרס לזה שישמיע, בשירה, את הברכה הנאמנה המוצלחת ביותר לקיסר שמת."

הדבר היה ברור לגמרי לוואלאס. מישהו אסף והצליב את דיווחיהם של שומרי הארמון שהיו בתפקיד בלילה הקודם. אותו מישהו הבין עד מהרה שרגעים ספורים בלבד לאחר שנהרג המתנקש, נתגלה זמר נודד במרחק אמות ספורות מן היציאה של דרך המילוט החשאית מחדר המיטות של המנצח על המוסיקה המלכותית. אם כך, ידוע כי המנצח עדיין חי, ומסתתר בתחפושת של זמר נודד. היתה רק סיבה אחת בשלה יערוך הנסיך התכנסות של זמרים נודדים, ואלאס היה די בטוח בכך שכולם עתידים לזכות בפרס לא-נעים במיוחד.

---

כאשר מדובר בלילות סערה, קשה להתמודד באלברין. גשם כמעט-מקפיא הכה בעיר הנמל, מונע על ידי הרוחות שהגיעו מלבה הצונן של יבשת סקאלטיקר. אלברין נמצאה לעתים כה קרובות בנתיבו של מזג אוויר קשה שרחובותיה היו מכוסים ביריעות, בגשרים עיליים מכוסים, סככות וגגונים, ומקלטים ציבוריים. היה קל להרחיק את המשוטטים מסמטאות קטנות ואפלות: פשוט השאירו אותן סמטאות פתוחות לשמים, והגשם הרחיק מהן את הדמויות האפלוליות שכוונותיהן מפוקפקות.

שלוש הדמויות האפלוליות שכוונותיהן מפוקפקות ואשר נמצאו ברחובותיה של העיר ביום הארבעים לחודשלוש, 3141, לא עסקו בשוטטות. הן סרקו במכוון את מה שניתן לראות ברחובות ההם לאורו של אחד הפנסים הציבוריים הבודדים שעדיין האירו. עד אותו זמן, טרפן הצליח לחמוק מהם, אך הן המשיכו במשימתן בסבלנות הראויה לאנשי מקצוע. נערת הפנסים אליה התקרבו נבדלה מאותן שלוש דמויות אך ורק בבושם העז שלה. הסיכון התעסוקתי העיקרי שנשקף לזונות הרחוב באלבין היה דלקת ריאות, כך שכאשר הן הציגו עצמן בפומבי הן התכסו בבגדים רבים הרבה יותר מכפי שנוהגים לעשות חבריהם של אי-אלו מסדרים דתיים הנפוצים ביבשות אחרות. הנערה הסתובבה כשהגברים שכשכו בגשם בדרכם לעברה. הם הקיפו אותה. אחד הרים שק ופקעת של חבל. האחר נופף בפטיש-מקבת. השלישי הושיט את ידו ובכפו היו חמש מטבעות כסף.

"אתם בוודאי מתלוצצים!" קראה הנערה, ולא ממש צחקה.

"אין זו התבדחות," אמר האיש שהושיט את מטבעות הכסף. "תוכלי לעזור?"

"הוסף עוד מטבע כסף אחד לאלה שבכפך, ותוכל לקבל ספן מנוסה, בעל לוחית של גילדת הנגרים."

"הו, כן, ולאיזה בית עלינו לפרוץ, ובכמה שומרים נוספים עלינו להיאבק כדי להיכנס?"

"אף לא אחד."

"אף לא אחד?"

"ובכן?"

"אם הוא אכן מי שאת אומרת שהוא, שלושה על חשבון, ושלושה לאחר האיסוף."

יד חיוורת הגיחה מקפלי בגדיה של הנערה, אספה את שלוש מטבעות הכסף הצוננות, ונעלמה שוב. היא פסעה משם והשלושה הלכו אחריה. הם הסתובבו בפינה, וכאשר הגיעו לאמצע הרחוב הבא, היא נעצרה ליד דלת, במקום שבו מה שנראה כמו ערימת סמרטוטים כהים ורטובים היה שרוע באחת הפינות. מנהיגה של כנופיית הלוחצים התכופף למטה. "איחס! השתין במכנסיו!" קרא.

"לא בדיוק," אמרה הנערה כשהיא הודפת פיסת חרסינה שבורה בקצה נעלה, ואז הצביעה אל התריס מעל הדלת. "ראיתי את הכל. הוא התמקם לו כאן בפתח, אחר כך הוציא את החליל והחל לחלל. גברת הבית רוקנה עליו את סיר הלילה, ואחר כך השליכה את הסיר על ראשו כשהתברר שהוא לא הסתלק לו."

מנהיג הכנופיה מישש את הנפיחות על ראשו של האיש המעולף, ואחר כך נשא עיניו לעבר החלון. "צלפית מעולה. כן, ויש גם לוחית גילדה על השרשרת מסביב לצווארו. צורה של פטיש, הוא בפירוש נגר. את אומרת שהוא גם מלח?"

"שמעתי אותו מנגן ג'יג של דוברות הנהר קודם שפגע בו הסיר," השיבה הנערה.

"ספן-נהר, לא נותרו עוד ספנים אחרים, אני משער. טוב ויפה, נערי, טלטלו ועוררו אותו והכניסוהו לשק." הוא הטיל שני מטבעות לידה הפשוטה של הנערה. "אני צריך לנכות מטבע אחד בגלל הצחנה."

"המנוול כחוש, בנוסף על הכל," אמר האיש שהחזיק את החבל.

"זה יתקזז מהשכר שלהם תמורת הבא," ציינה הנערה. "האם הייתם מסוגלים למצוא אותו בכוחות עצמכם?"

עוד מטבע צנח לתוך ידה. הגברתן שבשלושה העמיס את השק על כתפו.

"אל תספרי לאמא," מלמל הצעיר מתוך השק, בלא שהתעורר ממש.

"שמו אנדרי," העירה הנערה.

"אז את בעצם מכירה אותו?" שאל מנהיג הכנופיה.

"ממש לא, אני לא מאלה שהולכות עם כל אחד!" אמרה הנערה כמתרעמת. "שמעתי את הגברת צועקת 'עוף מפה!' והוא צעק 'אנדרי טנונר לא עף בשביל אף אחד!".

"באמת? טוב, אז הנה חסכנו מהם את הצורך להוציא את זה ממנו במכות אחר כך. אם כך, את מתכוונת ללכת לישון בשעה מוקדמת?"

"לא, אני רוצה ללכת לבית מרזח ולשתות יין מעורב קודם. בשביל מי הוא?"

"בשביל 'ציפורסער'"

"אה, כן, ספינת החוֹפים הגדולה האחרונה? היא יוצאת שוב דרומה?"

"לא. זה משהו מיוחד, הפלגה חכורה אל פאליון, באימפריה הסארגולנית."

"פאליון!" קראה הנערה.

"אכן, כן."

"פאליון, המקום שנמצא מעבר למצרי הבכא?"

"נכון."

"אבל, אבל אתה יכול להעלות את הספינה באש ולהטביע את הצוות בקצה המזח. גריק המזה-ריר היה על סיפונה של הספינה האחרונה שחצתה את מצרי הבכא. הוא זה ששותה את השֵכר שלו מתחת לשולחן ב'עוגן האבוד' וזוחל לכל עבר על ארבעותיו."

"והספינה ההיא היתה ציפורסער'," אמר ראש כנופיית החוטפים בקור רוח של מי שלא אמור לצאת למסע בים. "המטען אפשר לכל מי שהיו על הספינה להתעשר."

"כן, בטח, וההפלגה גרמה לגריק להיעשות למטורף גמור."

כנופיית החוטפים המשיכה לדרכה, הגיעה לקצה המעבר העילי המכוסה, וצעדה היישר לתוך הגשם והאפלה. הנערה עמדה והסתכלה אחריהם, כשידה על פיה.

"הוא נראה כזה בחור צעיר ונחמד, גם כשהיה שיכור לגמרי," אמרה בלחש בחרטה כנה. "זאת אומרת, בכלל לא ידעתי, כאילו…"

קול המפץ של גלים בלתי נראים רעם מכיוון הנמל, צופה את עתידו הוודאי של אנדרי טנונר.

---

לעתים קרובות המגאליתים של מעגלי אבנטבעת ומקומות מכושפים אחרים ניצבים באין מפריע במשך אלפי שנים, אבל כולם החלו את קיומם כעבודה המשלשלת כסף לכיסיהם של בנאים. בחברות בהן הכסף עדיין לא הומצא, התשלום היה לעתים כבשים אחדות, דגים או עופות ביחס לגודלו של המגאלית, אך תמיד יש תשלום. "מפעל אבני מחשבת של גולגראבור" מעולם לא קיבלו עבודה מארגוני צדקה, כל שכן ארגוני צדקה דתיים, אך אף על פי שהזמנת הבנייה הנוכחית של המפעל היתה דתית במפורש, היא הכניסה סכומים גדולים של כסף אמיתי.

ההזמנה שקיבל גולגראבור לאסן פירטה כי יש להתקין שבעה-עשר מגאליתים, והממדים והעיצוב הכוללים ננקבו בצורה מדויקת ביותר. הקישוט היה אופציונלי. גולגראבור אהב מאז ומעולם את האסכולה הגראטוריאלית של קישוט פרחוני מהמאה העשרים ושבע, שהורה לשוליות ולסייעים שלו לכסות כל אינטש רבוע של המגאליתים העשויים אבן בבית המלאכה שלו בנר הלילה ופעמוניות כחולות שזורים ומלבלבים.

"אבל לא באזור המושב," הסביר גולגראבור לבנאי העצמאי החדש, שעבד במחצבה בפעם הראשונה. "ממדי אזור המושב מדויקים בהחלט, והוא אמור להיות עשוי מאבן חלקה, לא מקושטת."

"נראה לי שאדם ינוח עליו כשזרועותיו שרועות מעל לראשו," השיב קוסטרפטרוס.

"כך זה נראה באופן כללי, כן."

"אם כך, זה מיועד לאיזשהו מקדש, כדי להחזיק אחד מהכמרים בתנוחה של תפילה?"

"לא אוכל לענות לך. מה שאוכל לומר הוא שמשלמים לי במטילי זהב חלקים, וכי הזהב הזה הוא זהב טהור ברמה גבוהה ביותר."

"או. ובכן, אה, מי מקבל את האבנים המוכנות?"

"האבנים נעלמות, ומישהו מניח תשלום במטילי זהב במקום שבו עמדו."

"פשוט כך?"

"כן."

"כעשר טונות של סלע?"

"חמש טונות, למעשה. בבסיס האבן קצת חלולה, כאילו שהיא מיועדת לעמוד על משטח מעוגל."

"ומשאירים את הזהב במקומה?"

"מטיל זהב טהור שבטהורים."

"איך נראה הלקוח שלך? לבטח ראה אותו מישהו?"

"לא, איש לא. נאמר לנו כי אל לנו לעקוב אחר האיסוף. בשעת הדמדומים הכל פורשים להם, ועם שחר אנחנו חוזרים. המגאלית נעלם, ותחתיו נמצא מטיל זהב אחד."

"כמה אבנים הזמינו אותך לגלף?"

"שבע-עשרה, כל אחת בת חמש טונות. ועכשיו לעבודה. האבן ההיא תצא מכאן הלילה, ואחריה צריכה לצאת עוד אחת. עליך לעבוד על מספר שבע-עשרה, לבצע את הקישוטים הפרחוניים. יש להשלים את העבודה לפני סוף השבוע הזה, ואנחנו כבר מתחילים לפגר אחר לוח הזמנים. זו הסיבה לכך שהתקבלת לעבודה. צפוי בונוס גדול אם נשלים את העבודה במועד."

"אבל מי הם הקונים? אין לך שום רמז?"

"לא. יהיו מי שיהיו, בני אדם, דרקונים, רוחות או אלים, הם משלמים במטילים גדולים של זהב טהור. זה כל מה שצריך לעניין אותנו, וזה כל מה שאני רוצה לדעת."

---

קוסטרפטרוס דאג לכך שיימצא במקום קודם הדמדומים. הוא עמל קשה במשך שבוע, אפילו עשה שתי משמרות ביום, והתברר כי הוא עובד פופולרי. הוא סיפר הלצות מוצלחות, תמיד חלק את קנקן היין שלו, והתעניין במיוחד במה שאמרו אפילו המשעממים בבעלי המלאכה והשוליות על השגרות של בית המלאכה. בשלב מסוים הוא אפילו ערך תחרות כדי לראות מי יעלה את התיאוריה המוצלחת ביותר לגבי האופן שבו יובילו משם את המגאליתים שהושלמו, ועל ידי מי. הכל ריכזו את הידע ודברי הרכילות ששמעו, והתיאוריה המנצחת גרסה כי אחד האלים שלח ידו מבעד לעננים ונטל משם את המגאליתים, שישמשו ככלי משחק באיזשהו משחק לוח כביר.

קוסטרפטרוס היה שרוע פרקדן בתוך העשב הגבוה, כשגלימה ירוקה כרוכה מסביבו. מטיל הזהב שיועד לשמש כתשלום תמורת המגאלית שקל לפי השמועה מאה ליטראות. קוסטרפטרוס דאג להצטייד במענב חזק אליו נתפרו רצועות של תרמיל גב כדי לשאת את המטיל. מאה ליטראות – זהו אכן משקל כבד אבל הוא בחור חזק. הוא יצעד כמיל בתוך החורשה עד המקום שבו יחכה לו אחריו עם סוס ועגלה. קוסטרפטרוס ידע כי הוא מסוגל לעמוד בכך. הוא אפילו התאמן בהליכה למרחק זה כשהוא נושא משקל כבד כפליים, משום שהוא מעולם לא הסתמך על המזל. על רגליו היה זוג כפות רגליים של עוף בעל ציפורני טרף אדירות, כמחצית האמה אורכן. הן הותקנו מעור, והטפרים נעשו משנהב, וישאיר עקבות מבעיתים בעיגול החול הלבן שבו הניחו את המגאלית.

המגאלית נח על יצוע של עץ, נקשר היטב, וארבעה חבלים עבים יצאו משוליו ונארגו כשלשלת של מקלעות שיוכלו לשאת משקל גדול פי עשרה. הוא הונף מעל פלטפורמת העבודה באמצעות עגורן עץ וגלגלת, והוצב במרכז מעגל של חול לבן טהור שנגרף וסודר כהלכה.

האור נאסף במערב, והשמים הוארו על ידי שני עולמותירח ולצדם הכוכבים. אחרי כל המהלומות, הדפיקות, הקללות, תורנויות העבודה וצעקותיהם של מנהלי העבודה בשעות היום, לשקט ששרה עכשיו על בית המלאכה היתה איזושהי איכות מטרידה. במהלך היום היה זה מקום מואר, חם ורעשני, אבל עכשיו הוא היה אפל, קריר ושקט. קוסטרפטרוס שכב ללא נוע, ורק נשם. משהו עתיד להגיע, משהו יופיע. הוא חשב על כל התיאוריות שהציעו חבריו לעבודה. אולי אכן יופיע סדק באוויר שמעל המגאלית, ויד אדירה, בעלת טפרים תרד, תמשוך ותעלה את המגאלית כלפי מעלה, ותשאיר במקום מטיל זהב. השדים יכולים לפעור חורים באוויר, פשוטו כמשמעו; אחיו התמחה באמנויות הכשף והגיע לדרגה השביעית של יודעי הנסתר, והוא התמצא בדברים הללו. אבל לשדים יש שמיעה טובה, כך שחשוב לא לצעוק בקול מרוב תדהמה או פחד אם אחד מהם יופיע.

בחשכה נשמעה אוושה, ומשהו העיב לזמן קצר על הכוכבים ועולמותעולם. משק כנפיים כבירות נשמע מעל לבית המלאכה; ואז צנחה לאיטה דמות שנראתה כעטלף כביר, ירדה והתיישבה על גבי המגאלית. זה שד, לא אל, הרהר קוסטרפטרוס. מוטת הכנפיים של היצור היתה רחבה יותר מאשר כל בית המלאכה, ועיניו זהרו בצבע סגול-כחלחל בהיר. בלסתותיו אחז קרס גדול מאוד, ומאותו קרס השתלשל חבל שהתמשך למעלה, אל השמים. השד חיבר בקפידה את הוו אל לולאת החבל, וקוסטרפטרוס לא ראה עוד דבר. גם אחיו לא ראה מאומה מכיוון שדמות מכונפת אחרת, עצומה ואפלה, צנחה מעל אותו חלק מהחורשה שבו ישב זה וחיכה לו בעגלתו, היא ירקה פס מתנופף של אש לבנה לוהטת ואחר כך טיפסה ועלתה שוב במהירות לתוך שמי הלילה.

---

גולגראבור לאסן הפיל מבטו לעבר הגופה שהיתה שרועה בתוך העשב הגבוה, כשידיו על מותניו והניד בראשו. מטיל הזהב בן מאה הליטראות הושלך ככל הנראה מגובה רב, משום שהוא מחץ ומחק לחלוטין את ראשו של האיש. חלק גדול מהגוף ניתז מסביב, אבל ניכר שהוא הופתע, מפני שלא היה שום סימן למאבק. גלימה ירוקה כהה כיסתה את חלקו הגדול של הגוף אבל שתי רגליים גדולות, בעלות טפרים, בצבצו מתחתיה. גולגראבור הרים את הגלימה, ונוכח כי זו גופת אדם. לאחר שחיפש בבגדיו מצא חותם ומגילת גילדה שזיהו אותו כקוסטרפטרוס. באותו זמן הגיע במרוצה מנהל העבודה מכיוון אותו חלק בחורשה שעלה באש.

"מצאנו כמה חלקיקי מתכת ועצמות שנטחנו עד דק, ונראה שכל אלה היו פעם עגלה, סוס ועגלון," קרא לעברו.

"ואני חושב שמצאנו את השותף לדבר עבירה," השיב גולגראבור, והצביע על הגופה.

מנהל העבודה הביט בגוף, ברגלי הציפור, ובמטיל הזהב. הוא חשב זמן רב, בריכוז, קודם שניסה להשיב.

"כשהייתי נער, אמרה לי אמי, שאם לא אגמור את ארוחת הערב עד תום, יבוא אל התרנגולת ויתלוש מעלי את הזה שלי משום שבזבזתי את בשר מאמיניו. בעבר חשבתי שזה סתם סיפור, אבל עכשיו…"

"לפי המגילה שבנרתיקו, זה היה קוסטרפטרוס, הבנאי החדש שהתקבל לעבודה. ואולי קוסטרפטרוס הוא לאמיתו של דבר אל התרנגולת בתחפושת."

מנהל העבודה משך את הרגל הנושאת טפרים. היא החליקה וירדה. הוא פלט אנחת רווחה רמה.

"אני לא יכול לומר לך כמה אני שמח שהרגליים שלו מזויפות," הכריז.

גולגראבור נופף בידו מעל למטיל הזהב.

"הורה לשניים מהשוליות לאסוף אותו בעגלת הכלים, ואחר כך לשטוף מעליו את הדם וחלקי המוח."

"והגופה?"

"דאג לכך שתיאסף ותורחק מכאן לאחר שהשוטרים יראו אותה."

מנהל העבודה השליך את רגל העוף הכוזבת על גבי הגופה. "מה נאמר לעובדים שלנו?" שאל.

הם עמדו בדממה לרגע, כשהם מתבוננים בגופה.

"מטיל הזהב צנח כמדומה ממרחק של מיל שלם, לפי האופן שבו פיצח את הראש," אמר גולגראבור. "נראה שהעגלה נעשתה לאפר על ידי משהו שיכול לנשוף אש לוהטת כמו מעי כבשן, והמגאליתים מונפים לתוך האוויר כאשר לוקחים אותם מכאן. כל זה מצביע על יצורים גדולים ביותר שיכולים לעוף ולנשוף אש – והם מהירי חֵמה עד מאוד כשמנסים לעקוב אחריהם."

"דרקונים?"

"דרקונים לא קיימים."

"אם כך מה?"

"עופות גדולים מאוד ועשירים מאוד בתחפושת דרקון."

"ציפורים לא יכולות לנשוף אש."

"אם כך אנחנו בפירוש מצמצמים את האפשרות לדרקונים."

"אבל אתה אמרת שדרקונים לא קיימים."

"כמובן שלא, אבל אילו היו קיימים, ואילו נודע להם שאתה יודע על קיומם, הם היו מסוגלים להטיל מטיל זהב גם על ראשך."

"אם כך מדוע הדרקונים שאינם קיימים זקוקים למגאליתים בני חמש טונות?"

"אין לי מושג, וגם לא אכפת לי."

"אה, עדיין לא אמרת לי כיצד נסביר זאת לעובדים שלנו."

"אמור להם כי מעקב אחר הלקוחות שלנו הוא רעיון מסוכן מאוד, והראה להם את ההוכחה לכך. ועכשיו לך להניע את האנשים! כבר בזבזנו די זמן הבוקר."

---

העובדה ש"ציפורסער" הגיעה בכלל היתה גורם להשתאות בפאליון. מבוך החולות והסלעים שהשתרע ברחבי הכניסה לנמל פעל עתה כשובר גלים טבעי כנגד הנחשולים האדירים, שהתנוססו לגובה של הרים מחמת הסופה הטוריאנית האחרונה, ושום נווט לא ניאות לחתור אל הספינה ולהנחותה לתוך הנמל. אבל התברר שהדבר לא הפריע כלל ל"ציפורסער". גל גדול במיוחד אחז בספינה, הניף אותה גבוה והשליך אותה בשלום מעל לסלעים בתוך מערבולת קצף רועמת. בתוך תחומי הנמל הגיעו הגלים לגובה חמש רגליים לערך, ובתוך הגלים הללו יכלו אנשי הצוות לנוע בלא קושי כלשהו על פני שובר הגלים הפנימי לעבר הרציף.

בשלב הזה העזו סוורים נועזים אחדים לצאת חרף הרוח המייללת ולמרות הגשם הצורב כדי לסייע לצוות לקשור את הספינה אל המזח. מה שנותר מדגלון העגינה העיד בספינה כי מוצאה מאלברין ביבשת סקאלטיקר, בסך הכל ארבע מאות מילין דרומה משם. בדרך כלל המסע לא היה דורש הרבה יותר מאשר שבוע, אבל ההפלגה הזאת נתמשכה לכדי שלושים ושניים ימים בגלל סערה שלא שככה אף לרגע. גשם קר, עז, צלף בעיר, נישא על ידי רוח שייבבה כמו דרקון שפצעו אנוש.

הסוורים קירבו את כבש העלייה למזח אל הספינה, וקרסיו התחברו לדופן הספינה. אישה כבת שלושים שפניה קמוטים ואפורים הגיחה והתנהלה בזהירות לעבר הרציף. על כתפה היה תיק צד גדול וגלימותיה היו ספוגות במים שהציפו את הספינה כשזו נישאה מעל הסלעים. לאחר שירדה מן הכבש, היא צנחה על ברכיה והחלה לנשק לקורות העץ הרטובות של המזח. הגשם הכה בה בלא רחמים והרוח הטיחה לעברה קצף, גשם ולעתים אף ברד.

פקיד רשות עטוף היטב בגלימות חש לאורך המזח, נעצר והושיט את ידו לעבר האישה.

"ברוך בואך לפאליון, השער אל האזורים הטרופיים," אמר כשסייע לה לקום על רגליה. "האם את נכונה להשמיע הצהרה בפני האלים, יהיו אשר יהיו האלים שאת עובדת אותם, כי אינך נושאת בשום גזר דין על איזשהו פשע אזרחי או פלילי בתחומי האימפריה של סארגול או בעלות בריתה, וכמו כן להצהיר אם את נושאת עמך סחורות ששוויין עולה על חמישה כתרי זהב?"

האישה שלחה ידה לתוך גלימותיה, משמשה בתוכן לרגע, ואחר כך שלפה כתר זהב אחד. היא הניחה אותו בכפו של פקיד הרשות.

"לא," קרקרה בקול ניחר, במלוא המרץ שנותר למי שהקיאה בלא הרף כמעט במשך שלושים ושניים ימים.

"אה, אני מבין," השיב פקיד הרשות כשהוא מושיט מגילה קטנה. "עלייך רק לכתוב את שמך בחלק התחתון של הגיליון, בזמנך החופשי. רצוי שתזכרי שהוא נלקח מחבילה שהוכרזה כגנובה, על כן מוטב לך לא להסתבך בצרות. היו עוד נוסעים על סיפונה של הספינה?"

"אף לא אחד שמסוגל לנוע."

"אה, טוב. אבקר אותם בלא דיחוי."

ובעוד הפקיד חש לעלות על הספינה, החלה האישה לפסוע בצעדים כושלים לאורך המזח. צעיר מיהר לרדת את המדרגות האחרונות בחומת הרציף והתקרב בריצה אל המזח.

"בכירה מלומדת?" פנה אליה. "הבכירה המלומדת טריקל ממסדר המטרולוגנים?"

האישה הפנתה ראשה לעברו ומיקדה את עיניה האדומות, המלאות ורידים שפקעו, בפני הצעיר.

"כן," הצרידה.

"הרקטור המלומדת פיאודוריאן שלחה אותי לקדם את פנייך," הסביר. "היא מצטערת על כך שנבצר ממנה להיות כאן באופן אישי-אישי, אם אפשר לומר כך, חה-חה."

הניסיון להתבדח נתקל בהתעלמות, ואולי נתפס כניסוח בדקדוק קלוקל, או הוחמץ לגמרי.

"בוודאי לא כפי שאני מצטערת על כך שעשיתי את המסע הזה על מנת להימצא כאן אישית," לחשה הבכירה בקול צרוד.

"התנקשו בחייו של הקיסר לא מכבר, לכן נדרשו שירותיה של הרקטור פיאודוריאן בחצר המלכות."

"קיסר בר מזל," מלמלה הבכירה.

"גבירתי הנעלה!" קרא הצעיר. "אל לך להקל ראש במותו של קיסרנו."

"בחור צעיר, במשך יותר משלושים יום הייתי מוכנה למות בשמחה על מנת להימלט מהגלים, הרוח, הקצף, הספינה המתגלגלת שהפילה והשליכה אותך, מן ההקאות, והצעקות 'שאבו את המים, מנוולים, שאבו!'. גם ברגע זה ממש אינני יודעת מדוע לא הרגתי את עצמי עוד ביום הראשון להפלגה."

"אך כל זה הוא חלק מהחיים בלב ים, גבירתי הכבודה. ראי, גם אני הפלגתי בים –"

"והאם ספינתך נישאה באוויר בגין עוצמת הגלים והרוח?" לחשה אליו טריקל בקול צרוד.

הצעיר עילע. "בהחלט לא," הצליח לומר.

"בהחלט כן. חדלתי לספור לאחר הטיסה העשירית שלנו." היא נעצרה ונשענה על אחד מעמודי המעגן, אוששה עצמה ביציבותו. "מעולם לא האמנתי באהבה ממבט ראשון עד שראיתי את קורות העץ של המזח הזה."

"אבל מדוע יצאת מסקאלטיקר?"

"קודם כל, על מנת להיפגש עם גבירתך. מה שמך?"

"אה! אני מתנצל בשפל רוח על כך שלא הצגתי את עצמי. הזעזוע שנגרם לי בראותי את מצוקתך גרם לי –"

"מה השם שלך?" התעקשה טריקל.

"ברינאר, ברינאר! ברינאר בולסארוס, הממונה הראשי בפועל על אקדמיית האמנויות האתריות של פאליון. אנחנו מכנים אותה שלושת האלפים כאשר –"

"אני יודעת, אני יודעת, שלושת האלפים כשאתם מנסים להרשים את הריבות בבית המרזח, האר' כשאתם שיכורים, והאהה כשאתם נרדמים בהרצאות משעממות. ועכשיו הובל אותי לבית המרחץ של האקדמיה, והואל לשאת את התרמיל שלי. בזמן שארחץ, אתה תשרוף את בגדי."

"לשרוף אותם, גבירתי הנעלה?" השתנק ברינאר.

"עד שתצליח אפילו החרוצה שבכובסות להרחיק מהם את צחנת הקיא, אני כבר אמות מזקנה. בדוק את התרמיל שלי. יש לי בגדים חלופיים חתומים בנייר שעווה ועור."

מאחוריהם, על סיפונה של "ציפורסער" נופף פקיד הרשות בזרועותיו שלוש פעמים לרוחב. פעם אחת הביעה בדקו את מגילת הירידה לחוף שלה, הפעם השנייה אמרה, עצרו אותה, והשלישית – החרימו כל מה שהיא נושאת עמה. כשהבכירה וברינאר הגיעו לקצה המזח הגיחו פקיד רשות שני ושני שומרים מהבניין, שהשלט שנשא עליו הכריז מכס, בלו, ורישום אזרחים זרים. הם חסמו את דרכם.

"בשמו של נסיך הכתר, עצרו והכריזו –" פתח הפקיד.

הוא לא הצליח להמשיך. טריקל נשפה סבך של קורי אש לתוך ידיה המכופות והשליכה אותו לרגלי הפקיד, שם הוא התפוצץ ברעם מרשים ביותר. האיש עף למרחק אמות אחדות באוויר יחד עם כמה חלקים מאריחי המדרכה. השומרים צנחו על ברכיהם ואצו להתחבא זה מאחורי זה. פקיד הרשות החל לקום על רגליו, אבל משהגיע לתנוחת כריעה החליט כי יהיה זה מן התבונה שלא להזדקף יותר.

"הבכירה המלומדת שבמלומדות טריקל ארימר אשר על המטרולוגנים," נהמה הנוסעת היחידה של "ציפורסער" שעדיין היתה מסוגלת להלך. "עד לאחרונה באלברין, בירתה של צפון סקאלטיקר."

"נ- נ- נ- נעים מאוד," השיב הפקיד.

"הליצן שפגש אותי ליד הספינה לקח ממני כתר זהב כתשלום על אגרת הנמל, ואמר שאתם תיתנו לי מגילה חוקית, תכתבו את שמי ברישום הנוסעים הנכנסים, ותיתנו לי עודף של ארבעים ושבעה ואסאלים מכסף."

"הוא אמר כך?"

"יהיה זה מן החוכמה לעשות זאת," הזהיר ברינאר.

כעבור שתי דקות יצאה הבכירה ארימר ממשרד המכס, הבלו ורישום אזרחים זרים ובידה מגילה חוקית, נרתיק קטן של כסף, בתחושת הסיפוק שנבעה מן הידיעה כי שמה נרשם כדין ביומן הנמל. היא גם דרשה פרס של עשרה ואסאלים כסף נוספים על כך שנתנה להם מגילה ריקה שלדבריה מצאה על המזח.

"אם יש דבר אחד שאינני מסוגלת לשאת, הרי זה פקיד רשות מושחת שאינו נותן תמורה לכסף," מלמלה כשהם החלו לעלות במדרגות חומת הרציף.

"כן, זה מפר את עקרונותיה של כלכלת הסחר החדשה הזאת שהכל מדברים עליה," אמר ברינאר.

עד מהרה עברו את החומה ונמצאו בין הבניינים הסמוכים לרציף. האנשים המעטים שחלפו על פניהם היו בדרכם לראות את הספינה הגדולה האחת שהגיעה למקום זה חודש.

"ובכן, מסע מלהיב, את אומרת?" שאל ברינאר כשהם צעדו, חולקים את שכמיית הגשם שלו.

"אם אתה יכול להתלהב מגלים בגובה שלוש מאות רגל, אכן, כן," השיבה טריקל.

"לא ייתכן!" קרא בקול התלמיד, שהיה סבור כי הבכירה מתלוצצת, אבל נהג בחוכמה ולא צחק.

"הממונה ברינאר אשר על שלושת האלפים, גאות הים והנחשולים מהאוקיינוס המערבי מסוחררים בין סקאלטיקר לאקרמה על ידי מצרי הבכא, ולאחר שנה של סערות טוריאניות בלתי פוסקות כמעט, הם נעשו לנחשולים גבוהים, גבוהים מאוד-מאוד. שלושה ימים לאחר שחצינו את פי המצר ראיתי גל אחד גדול במיוחד נוחת מעל לפסגת דרקון-ים ומפיץ את קצפו על ראשה. גובהו של הסלע ההוא עולה ללא ספק על שלוש מאות רגל. בארבעה-עשר הימים שנדרשו כדי לעבור את המצר מסופקני אם ראיתי ולו גל בודד אחד שהתנשא לגובה פחות ממאה רגל. אנחנו נדחקנו במהירות כה גדולה לעבר האוקינוס הרוגע שחלפנו על פני איי מאלדרין. הייתי מוכנה לתת הכל על מנת לעצור שם, אבל הקברניט אמר שהוא לא יצליח בשום אופן לשכנע את מלחיו לחזור ועלות על הסיפון אם נעצור שם יותר מן השעות הדרושות על מנת להצטייד באספקה. רק אחד מאנשי הצוות לא נעשה לשבר-כלי מלהג קודם שנקשרנו למזח הנמל, והוא נהרג על ידי תורן שנפל עליו ביום החמישי להפלגתנו משם."

"אך את שרדת לכל הפחות."

"האם אתה מנסה לומר לי שאינני שבר-כלי מלהג?"

כאשר הגיעו לתשלובת מקדש האקדמיה, פנתה טריקל היישר אל המטבח, הוציאה מן התנור כיכר לחם אפויה למחצה, והחלה לאכול אותה, כשהיא מסבירה בין נגיסה לנגיסה כי חלמה במשך כל הדרך מאלברין על אוכל חם ויבש שאין לו טעם של מלח. אחר כך היא רחצה במים חמים, כשמגש של עוגיות ותה חם צף על מי הסבון.

ברינאר פרק את תיק הצד של הבכירה בעוד היא פוקחת עינה מן האמבט. הוא מיין את תכולתו, והניח את מערכת הבגדים היבשים באריזתם החתומה בצד. היה שם גם גליל נייר-שעווה חתום ועליו שמה של פיאודוריאן.

"למעט הבגדים החלופיים שלי והמגילות ההן בוודאי לא היו עוד חפצים יבשים על סיפונה של 'ציפורסער'," אמרה טריקל. "קח את המגילות אל פיאודוריאן המלומדת. ועכשיו, אני חייבת לנוח… הודע לי… לאחר שהיא תקרא אותן."

מחוץ לחדר האמבטיה הורה ברינאר למשרתת לוודא כי ראשה של הבכירה לא יישמט מתחת לפני המים באמבט, במקרה שתירדם.

"המגילות בוודאי חשובות מאוד, אם היא עברה סיוט שכזה כדי להביאן לכאן," ציינה הנערה.

"אינני מסוגל להבין מדוע לא שלחה סוכן חמוש שכיר או אפילו אוטון-ציפור-שליח," השיב ואז הוסיף, "אלא אם כן יש בהודעה יותר מן הטקסט הזה."

—

כעבור שעה חזרה פיאודוריאן מהארמון, ומצאה את ברינאר מחכה ובידו המגילות.
"ומה שלומה של טריקל המלומדת שבמלומדות?" שאלה ראש האקדמיה.
"כחושה, מותשת, מרוטת עצבים, וקפואה עד לשד עצמותיה," השיב ברינאר. "היא דיברה על נחשולים שגובהם שלוש מאות רגל, על סערות טוריאניות, על רוחות שהשליכו את 'ציפורסער' באוויר פשוטו כמשמעו."
"אישה מסכנה. ההפלגות כלל אינן מיטיבות איתה. ובכן, מהו הדבר שחשיבותו העצומה חייבה אותה לבוא לכאן ולהביא את החדשות הללו בעצמה?" ברינאר הושיט לידה את המגילות. לאחר שקראה שורות אחדות הניחה להן פיאודוריאן לצנוח לחיקה ואז הרימה ידיה והחלה לעסות את רקותיה.
"חדשות רעות, גבירתי הכבודה?" שאל הצעיר.
"איש צעיר, האיגרת הזאת מציגה ממדים חדשים לגמרי למונח חדשות רעות. בכירת המטרולוגנים
נמצאת כאן כדי לעצור את בנייתה של מכונת האתר, חומתדרקון."

---

ירח צל ומסעותיה – ביקורת

ירח צל ומסעותיה – פרק לדוגמה