ליירה בלאקווה היא ילדה צעירה שחיה בקולג' באוקספורד. הוריה מתים ודודה מבקר אותה לעתים רחוקות למדי. היא ילדת-פרא – שובבה, פורקת-עול, מנהיגת כנופיית הילדים של הקולג', וקשה לנחש שהיא בעצם בת-אצילים.

חייה של ליירה נעימים בהחלט. יש לה חברים והרפתקאות והיא גם לומדת (אך לעתים רחוקות למדי). חיי ההרפתקאות הילדותיים שלה מתנהלים על מי מנוחות, אבל אז נעלם חברה הטוב ביותר, נער המטבח רוג'ר, והשמועות המתרוצצות בעולם הילדים העשיר של אוקספורד מספרות על כנופיה המכונה "האכלנים" החוטפת ילדים בכל רחבי אנגליה למטרה בלתי ידועה.

בעקבות כך מחליטים ליירה והדמון שלה פנטלימון לצאת להציל את רוג'ר. ליירה מקבלת מהמאסטר של קולג' אוקספורד מכשיר מוזר שנקרא "אלתיומטר" (מד-אמת), ומתחילה את דרכה אל הקוטב הצפוני, בחיפוש אחר רוג'ר וילדים נוספים שנעלמו.

מכאן והלאה ישתנו חייה. מסעם של ליירה ופנטלימון אל הקוטב הצפוני, בחיפוש אחרי רוג'ר ויתר הילדים החטופים, לא יהיה קל. בה בעת אסור לליירה לדעת על קיומה של נבואה עלומה העוסקת בה. היא צריכה לעשות משהו בלי לדעת מה הוא, ועליה לעשות זאת מתוך בורות, מבלי לדעת אפילו שיש לה תפקיד או משימה – גם אם לעתים חלק מן המבוגרים שסביבה יודעים על כך הרבה יותר ממנה. תפקידה זה, אגב, לא יתברר לחלוטין עד לסוף הספר – אבל לשם כך יש לטרילוגיה שני חלקים נוספים.

את "המצפן הזהוב" לא התחלתי לקרוא בראש נקי. שמעתי על הספר דברים רעים ממקור מהימן ואפשר לומר שהייתי "נגדו" מההתחלה. לא עברו יותר מחמישה עמודים וכבר הייתי מרותקת אליו לחלוטין. הספר פשוט היה כתוב טוב. טוב מאוד. מצאתי את עצמי חוזרת שוב על קטעים שכבר קראתי רק לשם התענוג שבקריאה החוזרת. העלילה זורמת ומתפתלת בצורה מקסימה, תעלומות נוצרות ונפתרות בדרכים ברורות ועקביות, אך שום דבר לא מוגש בכפית לפיו של הקורא.

העולם של "המצפן הזהוב" מיוחד מאוד ומשלב בצורה נהדרת בין קסם, מסתורין ותיאולוגיה ובין מדע ושיטות מדעיות לפתרון תעלומות. העולם המוצג בו דומה מאוד לעולמנו, ובתחילת הספר נדמה שמדובר בעולם שלנו כפי שהיה בתחילת המהפכה התעשייתית. שמות האנשים והמקומות נשמעים מוכרים למחצה. חלקם הם וריאציות על שמות של מקומות "אמיתיים" או דומים לשמות רגילים מהעולם שלנו – למשל שם הגיבורה ליירה, הדומה במקצת לשמות לורה או לארה. עם זאת, אין כל ספק שמדובר בעולם אחר, וחלק מחוקי היסוד של שני העולמות שונים לחלוטין. ההבדלים בין עולם הפנטסיה שיצר פולמן ובין עולמנו קטנים ועדינים – אך עמוקים. הגיאוגרפיה הבסיסית, למשל, תהיה מוכרת לכולנו – אנגליה היא אי, הקוטב הצפוני קר, אנשים מדברים בשפות שונות במקומות שונים. בתרבויות שונות האנשים והמנהגים יהיו שונים. השינויים החשובים ביותר מובאים בצורה אמינה ומבוססת – ובעיקר אלה הנוגעים לתיאולוגיה ולהבדלי תפישה בין העולמות.

כמו העולם, גם הדמויות אמינות ובעלות עומק, ולכולן יש מניעים אמינים, גם אם חלקם נסתרים מעיני הקוראים. גברת קולטר, אויבתה הגדולה של ליירה, נעה למשל תמיד לעבר אותה מטרה, וגם אם איננו יודעים בדיוק מהי מטרה זו, העקביות במעשיה אינה מוטלת בספק. לדמויות תמיד יש אופי ומחשבות ודעות ופחדים ונסיון, וגם הדמונים המתלווים אליהם מלמדים רבות על תחושות הילדים ועל אופי כל הדמויות.

ליירה עצמה, אך על פי שהיא נתונה במידה רבה לשליטת הנבואה וה"גורל", אינה נסחפת באופן פסיבי בזרם האירועים, אלא מניעה אותם. למרות גילה הצעיר, ליירה חכמה ובעלת מודעות עצמית ותחושת צדק חזקות להפליא – והיא חכמה תמיד, ולא רק ברגעים שבהם העלילה דורשת ממנה להיות כזו, וגם כשהיא טועה הטעות היא נסיבתית, או נגרמת עקב בורות – לא טפשות. חיי הפרא שלה כילדת-חצרות בקולג' באוקספורד ומשחקי המלחמה שערכה עם ילדים אחרים הכינו אותה להרפתקאות שנועדו לה בהמשך הספר, ומעשיה הולמים תמיד את ההגיוני והסביר לילדה חכמה ובעלת תושיה בת גילה.

לפחות שני מינים תבוניים נוספים מאכלסים את עולמו של "המצפן הזהוב" פרט לבני האדם והדמונים שלהם. הראשון הוא המכשפות, שאמנם דומות מאוד לבני אדם וגם להן יש דמונים, אך הן אינן אנושיות; השני הוא הדובים המשוריינים החיים בקוטב – שאינם אנושיים כלל, גם אם בתחילה ניתן לטעות ולחשוב כך. המכשפות הן מכשפות, והדובים הם דובים – ואין לבלבל בינם ובין הדמויות האנושיות שבספר.

"המצפן הזהוב" הוא ספר פנטסיה ללא כל ספק. ועם זאת זו פנטסיה מציאותית ואמינה. כל דמות, כל פיתול בעלילה וכל פריט מידע מתיישבים יחד בצורה מושלמת, אמינה ומהודקת.

פה ושם יש בספר גם נפילות, אך הן אינן פוגמות באופן משמעותי באיכותו. אף על פי שליירה היא הדמות הראשית, מפעם לפעם המספר "קופץ" ומגלה משהו שלא עובר במוחה של ליירה אלא במוח הדמון שלה או מישהו אחר לגמרי, והדבר מנער מעט ומוציא מריכוז. בה בעת מפריעה לעתים העובדה שבעוד שהדמון של ליירה מוזכר תמיד, הסופר מתעלם פעמים רבות מהדמונים של אנשים אחרים סביבה, כאילו לא היו כלל.

חרף הסתייגויות אלו, שני דברים אלו הם פחות או יותר הבעיות היחידות בספר – ובעיות אלה הן קוסמטיות בעיקרן ואינם פוגמות בעלילה או ברעיונות ובעומק של הסיפור. במבט הכולל, "המצפן הזהוב" הוא פשוט ספר טוב.