שקיעות והמבורגרים
מאת גארת' לין פאוול
תרגום: גל חיימוביץ\'
הסופר הבריטי הצעיר גארת פאוול מכר סיפור ראשון לכתב עת מקצועי בשנת 2005 וזכה בינואר 2006 בפרס Firebrand Great Fiction Reviews Award עבור סיפורו הנוכחי. סיפוריו התפרסמו באירופה ובארה"ב ותורגמו ליוונית, פולנית, וכעת גם לעברית. אוסף סיפורים ראשון פרי עטו צפוי להתפרסם בדצמבר הקרוב. ב"שקיעות והמבורגרים", פאוול לוקח אותנו לסוף היקום, ולהתחלה חדשה.
1.
המחשבה הראשונה שעוברת בראשי היא שאני לא זוכר שמתתי. הם אומרים לי שאף אחד לא זוכר את זה. זה כמו לנסות לתפוס את הרגע המדויק שבו אתה נרדם: כשאתה מתעורר הוא נעלם. אתה עשוי לזכור שהיית עייף, אפילו לזכור שהתחלת להרדם, אבל את המעבר אתה לא זוכר, את הרגע המדויק שבו עברת ממצב אחד למשנהו.
ואז הם מקימים אותך לתחיה.
דקה אחת אתה לא נמצא בשום מקום, שום-כלום. ובדקה הבאה אתה מתעורר בשיעולים ופרפורים במיכל ג'ל כחול.
2.
קיבתי מלאה גז ומעיי מלאים מים. מוחי מעורר תחושה של פלסטיק בידוד מותך. כל מחשבה כואבת וכל נשימה דורשת מאמץ.
הרופאים הרובוטיים מנסים להרגיע אותי. הכל יהיה בסדר, הם אומרים.
ואז, כשאני כבר מתחיל לתהות אם הגרוע מכל נמצא כבר מאחורי, הם מוציאים אותי ומראים לי את השמים.
את מה שנשאר מהם.
3.
הרופאים אומרים לי שבמשך מיליארדי שנים הייתי מת. הם נותנים לי לקרוא עלונים, לצפות בסרטים.
מיליארדי שנים!
אני מתאמץ לדמיין את זה. בכל פעם שאני כמעט מצליח, נשימתי הופכת להיות כבדה וידי רועדות.
4.
נותרו לי אי אלו זכרונות מבולבלים: פנים, שמות של מקומות, דברים כאלה. אני מדמיין חלון שממנו נשקף ערב סתו אפור וגשום, ומוזיקת סקא עמוסת בסים מתנגנת אי שם במורד הרחוב האפלולי. ואחרי זה, כלום. אני נופל על ברכי ומתחיל ליבב.
הרופאים מנחמים אותי. הם מרוצים מהתקדמותי.
5.
משהו בשמיים לא מסתדר כמו שצריך. הם מנסים להסביר, אבל קשה לי להבין.
בחיי עבדתי בחברה לתוכנות פיננסיות. עבדתי במחלקת שיווק, כתבתי מכתבים וערכתי שיחות טלפון. בזמני הפנוי אהבתי שקיעות והמבורגרים, סרטים ובירה בבקבוק.
הם אומרים שזה קשור לחורים שחורים, ומצביעים אל השמיים הריקים.
כמו כולם, דפדפתי פעם או פעמיים ב"קיצור תולדות הזמן", אבל למען האמת זה קשה לי מאוד.
6.
היום הפגישו הרופאים הרובוטיים ביני ובין מרלה. בשיערה יש נוצות והיא לובשת בגדי ויניל.
הם מראים לנו את ביתנו החדש. הוא קטן אך נוח, משהו בפשטותו היומיומית מעורר רוגע. יש בו קומקום ומצנם, מערכת סטריאו ואוסף תקליטורים. יש אפילו טלוויזיה.
"אתם יכולים להישאר כאן כמה שתרצו", הם אומרים.
המרפסת צופה על חוף ים חולי. עצי דקל נעים ברוח הנושבת מן הים.
7.
אנו נמצאים כאן כבר כמה שבועות. המידע שבעלונים מתחילים להתבהר.
השמיים כהים כי הגלקסיות התרחקו זו מזו יותר מדי ואש הכוכבים כבתה. בני האדם מתגודדים למען הישרדותם בקרבת גחלת החורים השחורים שנותרו.
8.
אנו יושבים על המרפסת וצופים בגלים הנשברים אל החוף. השעה מאוחרת ומוזיקה נישאת מן המטבח.
מרלה מודאגת.
הרופאים מסרו לנו עלון חדש.
במהלך ההיסטוריה, נכתב שם, האהבה שירתה מטרה אבולוציונית חשובה. היא מכריחה אותנו לדאוג לאנשים הסובבים אותנו, ומאפשרת להם לדאוג לנו. זהו השורש של הקהילה, והקבוצות ששרדו ושגשגו נהנו ממידת האהבה הגבוהה ביותר.
העלון ממשיך ומסביר איך התאימו את האישיויות שלנו, דאגו שהתכונות הגנטיות שלנו יתאימו. מסתבר שמרלה ואני תואמים בתשעים ושמונה אחוזים.
והם רוצים שנביא ילדים לעולם.
9.
כשהייתי סטודנט, אהבתי לשבת בשעות אחר הצהריים בבר במרכז העיר. הייתי קורא עיתון, פותר את התשבץ ומביט בעולם חולף מולי. זה היה דומה למדיטציה: המוח משוטט בחופשיות, קרקוש המטבעות במכונת המזל, המהום המשאבות והמקררים, רחש מלמולי עובדי הבר.
כשיצאתי בסופו של דבר מן הבר, בסביבות השעה שבה רוב האנשים גומרים לעבוד, הייתי כושל החוצה בחושים מתוגברים. הכל נראה פתאום משמעותי. רציתי לכתוב שירה או לצייר, פשוט כדי לתעד את התחושה המושלמת הזו. אך מעולם לא הצלחתי. נסיונותי לא הצליחו מעולם לעמוד באור הביקורתי שהביא יום המחרת.
לפעמים בלילה כיום, כשאני מתעורר ליד מרלה, אני מרגיש אותו דבר. הכל נראה לי חד ולא מציאותי ומלא משמעות, כאילו אני מתעורר בתוך סרט ולכל דבר סביבי יש משמעות סמלית.
אם אני ממשיך לעצום את עיני זה עובר כעבור זמן מה.
10.
תינוקות בוכים בלילה. אנו מעירים זה את זו. בחוץ יש רעש. מרלה הולכת לבדוק את מצב הילדים ואני יוצא החוצה חלבדוק מה קורה.
הטרילוביטים הארורים האלה שוב מחטטים לנו באשפה. הם מתרוצצים על החוף בחושך, חלקם גדולים ככף רגלי.
מעל ראשי ניתן לראות מגוון נאה של ירחים.
11.
אנו נמצאים כאן כבר שנה. בכל בוקר ממתינה לנו על השיש במטבח קופסת קרטון עם אוכל. לפעמים יש בה בעיקר פירות. היום מדובר בצנצנת קפה נמס וקרטון של סיגריות סילק-קאט.
כשאני פותח את מכסה הצנצנת וקורע את הצלופן העוטף את הקרטון, הריחות הדביקים המוכרים מכים בי כמו שטף אדרנלין.
מהקפה נודף ריח גן-עדן. בלי לחשוב פעמיים אני מכין לעצמי ספל קפה מהביל. ולכל הרוחות, הטעם נהדר. כאילו הלכת לבקר בעיירה שבה גרת בעבר, או למצוא שטר של חמישה דולר במכנסי ג'ינס שלא לבשת מזמן. הספל נח בטבעיות בידי, מנחם אותי.
אחרי רבע ספל מתחילה תחושה מוזרה בבטני.
אני משאיר את את הסיגריות במקומן, אבל חש בהן צופות בי.
12.
מפעם לפעם עולים בי ספקות, כמו צל החולף בזווית עיני.
האם החוף והדקלים פיתו אותנו להאמין שאנחנו מנהלים כאן חיים מושלמים, על החוף עם הילדים?
הם גדלים, חזקים וחכמים. הם קבלו מאמם את המראה ומאביהם את חוסר המנוחה.
אבל אני מרגיש שלא בטובתי שנדחפנו להביא אותם לעולם, כאילו בחרו בנו להרביה כאילו היינו חתולים גזעיים.
האם בגלל זה החזירו אותנו? כדי להביא ילדים?
האם לאנושות קרה אסון נוראי שבגללו יש צורך להחזיר לחיים יחידים לא מוכתמים מהעבר שיאכלסו את כדור הארץ מחדש? האם הצאצאים שלנו עקרים?
13.
יום אחד אני מבין.
כשהם החזירו אותנו, הם שינו בוודאי את מוחנו. אני לא יודע איך או למה, אבל אני חושב שכך הם תפרו אותנו כשהחזירו אותנו לחיים.
אני מביט במרלה ויודע שהדחף לעשות אִתה ילדים חזק יותר מ מה שהרגשתי בחיי הקודמים. בתקופה ההיא, הייתי נכנס לבהלה אילו היו משאירים אותי בחדר עם תינוק. עכשיו נדמה שאני רק רוצה עוד ועוד.
איך אוכל לומר את זה למרלה? היא כבר בחודש השלישי עם ילדנו החמישי.
"אם אשמין עוד אתה תפסיק לאהוב אותי", היא אומרת.
14.
הרופאים נעלמו. הם לא עונים לקריאותינו. בית החולים נטוש, ריק. כאילו הם מילאו את משימתם והלכו.
מרלה לא מרוצה. היא מבועתת מהמחשבה שנשארנו פתאום לבד.
15.
הם השאירו לנו עלון אחרון, נעוץ בדלת. אבל הקריאה בו לא משמחת אותנו.
הוא מספר לנו על מלחמות אכזריות שפרצו כשהכוכבים האחרונים החלו לדעוך. הוא מספר לנו שמאגרים עצומים של חיים וכוח נשרפו כשקבוצות שונות נאבקו עליהם למען השרדותן. ספינות חמקניות החליקו ככרישים מבעד למרקם הארוג של היקום. אנרגיות עצומות מוצו בהתקפות שווא.
ועכשיו אנו כאן, בבקתה ליד הים. עולם בועה קטן בקוטר של קילומטרים ספורים. שביר ואבוד באפלה המתקדמת.
16.
אנו קרובים לסוף כל הדברים. מעבר לבועת השלג המלאה בירק וחיים, היקום הפך לשממה עקרה. אולי בגלקסיות אחרות יש ניצולים נוספים, אבל הן אבדו לנו ואין להשיבן, נמשכות מאתנו אל האפלה המתפשטת, כך שאורן אינו יכול אפילו להגיע אלינו.
בסופו של דבר יתאדה גם החור השחור שמספק לנו חום ואור. אחרי כן ייוותרו לנו כמה שנים נוספות, אבל אלה כבר לא יהיו חיים.
אנחנו נעלם עם היקום הגווע. נראה את הפיסות האחרונות של שביל החלב נקרעות לגזרים, נחוש באדמה מתבקעת תחת רגלנו, נחוש בגופינו מתפוררים.
ואחר כך מה? על פניו, נראה שזה יהיה קצו של הזמן.
אבל יש לי תחושת-בטן, הרגשה שהרופאים החזירו אותנו לא רק כדי שנצפה במות הבריאה.
אם זה כל מה שהם רצו מאיתנו, מדוע עודדו אותנו להוליד כל כך הרבה ילדים?
17.
בחיי הקודמים, נהגתי מדי פעם לקרוא מדע בדיוני. ערב אחד ניסיתי במיטה להסביר למרלה את המשיכה הזו. מאחורי החולות הים געש בחוסר מנוחה.
אני רוצה לספר לה על חדוות מציאתם של עולמות מוזרים וחדשים, גדושים ביצורים מסוכנים ומוזרים, הצפייה בציים עצומים שמפוצצים זה את זה. אבל היא מסיטה את שערותיה באדישות ואני יודע שלא הצלחתי לחדור ללבה.
מבעד לחלון נראים שניים מהירחים הבהירים יותר משתהים על קו האופק, האחד זהוב והשני בצבע הענבר. בבואותיהם מנצנצות על פני המים האפלים.
אני מספר לה שסבי חלם לצאת לים, למצוא אוצר ותהילה בארצות רחוקות ומסתוריות. לא היתה זו אשמתי שכשהגעתי לגיל הנעורים, המקומות הנידחים המעטים שעוד נותרו כבר היו מלאים בצוותי צילום של תוכניות נופש ובסטודנטים אוסטרלים. לא נותרו ארצות מסתוריות פרט לאלה שנחו בספרים שקראתי.
"אני מניח שמה שרציתי לומר הוא שכל חלומותי התגשמו", אני אומר. אני רוצה שהיא תבין שלפני שהגעתי לכאן הספריה המקומית היתה עבורי המקום הנידח היחיד.
היא מביטה בי שעה ארוכה, ואני איני מסוגל כלל לקרוא את ההבעה על פניה. ואז היא מסתובבת ומתעטפת בסדין.
הרגליים שלי מבצבצות החוצה. השערות עליהן סומרות.
18.
מרלה אומרת שאני חושב יותר מדי. היא חושבת שאני ארעיל את הילדים אם אסתום את הגולל על חלומותיהם ועל שאיפותיהם, ואומר להם שהיקום מתקרב לקצו.
אבל עמוק בפנים, אני יודע שיש עדיין תקווה.
19.
אני משתכשך במים הרדודים, ותוהה מדוע טרחו כל כך הרופאים כדי לשכפל קפה, סיגריות וגן עדן טרופי. מדוע החזירו לחיים זוג הומו סאפיינס להרבעה.
ואז הופיעו בשמיים שלושת העצמים הענקיים.
אורכו של כל אחד מהם מגיע בוודאי לחצי שנת אור. בשעות הבאות, בשעה שאנו צופים בהם, השפעת המסה שלהם מערערת את שרידי מערכת השמש שלנו, אך קודם לכן המעבורות שלהם צונחות וחוטפות מן האפר את בועת הביוספירה הקטנה שלנו.
20.
עדיין חשוך למחצה כשאני קם בצהריים והולך למרפסת עם ספל קפה. הילדים משחקים בחול העגמומי. האווירה מזכירה את סוף הקיץ והאוויר מעופש ומשומש. קשת ענקית נישאת מעלינו. אורות הגג שלה נראים ככוכבים הזוהרים בעוז. מסביבנו, על רצפת המערה, אנו רואים את אורן של בועות אחרות שנאספו. הן זורחות בצבעי ירוק וכחול באפלה הקודרת. אני תוהה את מי הן מכילות, ואם נוכל להגיע אליהם.
21.
זה יהיה הרישום האחרון ביומני.
הספינות הענקיות האלה הן כנראה תיבות מסוג כלשהו. אינני יכול לקבוע לאן הן נוסעות או מה נעשה כשנגיע לשם. אני לא יכול אפילו לומר לכם מדוע אנו כאן, מדוע אנו חיים, בקץ הזמן.
כל שאני יכול לעשות הוא לחזור על המסקנה שאליה הגיעו כל איש או אישה מאז ראשית הזמן: אינני יודע היכן אנו או כמה זמן נותר לנו, אבל אנחנו כאן.
ואנחנו נשרוד.
יום שלישי, 24 באוקטובר 2006 בשעה 19:04 קישור לתגובה
אחד מהסיפורים היותר טובים שקראתי בשנה האחרונה.
יום שישי, 19 בינואר 2007 בשעה 13:00 קישור לתגובה
מקסים! קטן, אבל מקסים.
יום שבת, 20 בינואר 2007 בשעה 18:08 קישור לתגובה
נפלא, בסיפור יש כל הזמן הרגשה של חלום מוזר, משהו פיוטי שגורם לי לחוש את התחושות שהגיבור חש.
סיפור טוב ותו לא, חוץ מכמה שגיאות תרגום.