כששמעתי לראשונה על "מסיכת המראה", אמרתי לעצמי: "לא יכול להיות! לא יתכן שדייב מק'קין יקח את הציורים שלו ויעשה מהם סרט". הסיבה לכך ברורה – הציורים שלו הם מעין פיקאסו מחודש שמצייר בסגנון של דאלי, עם חוטף מטורף שמדביק על הציור קטעים מעיתונים של ראשית המאה העשרים. לא היתה לי ברירה – את זה הייתי חייב לראות.

אז הלכתי.

הילדה הלנה (סטפני לאונידס) מאוד לא מרוצה מהחיים שלה, אף על פי שהיא חיה בקרקס נודד. הוריה (ג'ינה מק'קי ורוב בריידון) לא נותנים לה לדעתה לחיות את החיים שהיתה רוצה, חיים רגילים כמו כל אחד אחר. כדי לפרוק את תסכולה, היא מציירת – על נייר, וגם על קירות ומרצפות. ציוריה דומים מאוד לאלה של מק'קין.

בזמן אחת מההופעות, ג'ואן, אמה של הלנה, מרגישה שלא בטוב ונאלצת להתפנות לבית החולים. כשהיא מגיעה לשם מתברר שהיא חולה במחלה קשה הדורשת טיפול מיוחד. הלנה מנסה לעודד את אמה בציורים משעשעים, אבל לא מצליחה להשתחרר מהתחושה שהכל היה באשמתה.

והנה מגיע הלילה שלפני הניתוח והלנה חולמת שהיא מגיעה לעולם אחר ומשונה. עולם של יצורים מפחידים ומוזרים, שבו החוקים המוכרים לה מאבדים את תוקפם וחוקים אחרים ובלתי מובנים תופסים את מקומם. עולם כה מוזר עד שהוא מזכיר באמת את הציורים של מק'קין. זאת רק ההתחלה. בעזרת ידיד שנקרה בדרכה (ג'ייסון ברי), הלנה מגלה שהמלכה הלבנה של העולם, אישה הדומה מאוד לאמה, נפלה למשכב, ושראש הממשלה שלה (שגם הוא כפיל כמעט מלא של אביה) מחפש קמע שישיב לה את בריאותה. הלנה מתייצבת לעזרתו.

זו פחות או יותר תבנית העלילה. רבים מביניכם בוודאי נשענים כבר לאחור על כסאותיכם ואומרים לעצמכם, "שמעתי כבר את הסיפור הזה". ואתם צודקים. "מקורות ההשראה" של הסרט, אם לנסח זאת בצורה עדינה, ניכרים בבירור. ניתן למצוא בן שאילות מ"שודדי הזמן", מ"אליס בארץ הפלאות", מ"הקוסם מארץ עוץ" ואפילו מספרו של גיימן עצמו, "קורליין". מקוריות אינה נקודת חוזק בולטת ב"מסיכת המראה", אבל אל תניחו לזה להפריע להנאה.

התסריט של גיימן פחות חזק ופחות חודר מסיפורים קודמים שלו שקראתי בעבר ב"עשן ומראות" או בסדרת "סנדמן". לא תמצאו בסרט שורות שיגרמו לכם לרצות לעצור את הכל ולחשוב על מה שנאמר זה עתה. לא תמצאו גם סצנות שיערערו את אמות הספים של המציאות או יעוררו בכם תחושת השתאות של ממש, ואפילו רעיונות חדשים ומלהיבים קשה למצוא בו. הקטעים החזקים ביותר מעוררים תחושה של "נחמד". אבל ההרגשה הזאת, ה"נחמד" הזה, נמשכת ללא הפסקה מתחילת סצינת החלום ועד סוף הסרט, וברגעים הטובים, גם אם אינם רבים, עצרתי את עצמי רק במאמץ רב מלהריע לדמויות.

התסריט של "מסכת המראה" הוא לכל היותר "בסדר". היו לגיימן יצירות מוצלחות יותר. נקודות החוזק של הסרט הן אחרות, ובראש ובראשונה איכות משחקם של סטפני ליאונדס וג'ייסון ברי, והעיצוב הויזואלי שעשה דייב מק'קין.

סטפני ליאונדס מחזיקה את הסרט על כתפיה כאילו היתה אטלס, ונושאת אותו בגאון כמו היה ילקוט קליל לבית הספר. משחקה של ליאונדס אמין, זורם והיא מצליחה להכניס תוכן אפילו לתסריט הדהוי של גיימן. ג'ייסון ברי, המשחק את חובש המסכה אותו הלנה פוגשת בעולם החלום, הוא הצלע המשלימה שלה. כשם שהיא מרכזת אליה רגשות עמוקים, ברי מככב ברגעי הציניות ההומוריסטית הקלילה. יתר השחקנים נותנים הופעה טובה אבל לא זוכים לזמן מסך רב, אך ג'ינה מק'קי, המשחקת בתפקיד כפול, עושה זאת על הצד הטוב ביותר.

אל המשחק המצוין של השחקנים מצטרף, כאמור, העיצוב המדהים של דייב מק'קין, שמעניק לסרט נופך ייחודי הקרוב לשלמות. "מסכת המראה" לוקח את כל הטענות נגד סרטים שנעשו עם סטים ממוחשבים לחלוטין וזורק אותן לכל הרוחות. הנופים של מק'קין קמים לתחיה מסביב לשחקנים בהתאמה מלאה לנסיבות, והיצורים המוזרים שהוא יצר משתלבים עם השחקנים כמעט ללא פגם, פרט לפעמים ספורות שבהם אם מסתכלים בקפידה רואים את ליאונדס כתמונה מודבקת.

"מסיכת המראה" אינו סרט מקורי וחדשני, ועבור מי שהורגל לצפות לסטנדרטים גבוהים מגיימן הוא עשוי אפילו להיות אכזבה, למרות הציורים המונפשים יוצאי הדופן של דייב מק'קין. הסרט הוא מִחזור, אבל הוא מחזור טוב והויזואליה שלו מדהימה. די בזה כדי להצדיק את הצפיה בו.

מועדי ההקרנה בפסטיבל אייקון:
יום ד', 11/10/06, 22:00, אולם YES1, סינמטק תל-אביב.
שבת, 14/10/06, 16:00, אולם YES1, סינמטק תל-אביב.

תסריט: ניל גיימן ודייב מק'קין
בימוי: דייב מק'קין
שחקנים: סטפני לאונידס, ג'ינה מק'קי, רוב בריידון, ג'ייסון ברי, רוברט לוולין, סטיבן פריי