אפשר לומר שאני לא אדם מסובך במיוחד. בדרך כלל אין צורך בפלאים גדולים כדי לרצות אותי. כאשר אני מוצא משהו שמוצא חן בעיני, אני נשאר אתו. אני יכול לאכול את אותה ארוחת צהרים במשך שבועות. אם זה טעים, זה טעים.

כך גם עם סופרים. אם אהבתי סופר מסוים, אנסה לקרוא את כל הספרים שלו. לפעמים, וזה מה שקורה בדרך כלל, הוא מתחיל לחזור על עצמו. גם זה לא מפריע לי ברוב המקרים. קחו לדוגמה את דיוויד אדיגנס. סופר פנטסיה נפלא ומוכשר. אבל כל ספריו וכל הסדרות שכתב (קראתי לפחות חמש כאלה),מתארים את אותו מאבק תמידי, אינסופי, בין טוב לרע. רקע לא רע לספר פנטסיה, אבל חוזר על עצמו. דוגמה אחרת היא מגי פיורי, שגם בספריה חוזרים על עצמם מרכיבים שונים ורעיונות, ובהם Dihamara ארץ הדרקונים. גם אם יישומם שונה לחלוטין, עדיין מדובר בחזרה.

אין זה אומר, כמובן, שאם אוכל ארוחה יוצאת דופן לא אדע להעריך אותה. כך, כל ספר או סדרה של גאי גבריאל קיי הם פגיעה בול. לא רק בגלל יכולת הכתיבה הנפלאה והסוחפת שלו, לא רק בגלל טיפולו המדהים בדמויות ובהתפתחותן, אלא בעיקר בגלל יכולתו להפתיע אותי כל פעם מחדש ברעיונות ובעקרונות חדשים, חרף העובדה שהוא קושר קשר ישיר בין העולמות שיצר בספריו "אריות אל-ראסאן", "הפלגה לסרנטיום", "שיר לארבון" (לא תורגם) וספר זה.

גם The Last Light of The Sun, ספרו האחרון של קיי, לא מאכזב. קיי נוהג לבסס את העולמות שהוא יוצר על היסטוריה קיימת ועל המיתולוגיות והפולקלור של עמים קיימים. ספרו הנוכחי מספר את סיפור התנגשותן של שלוש תרבויות. ה-The Erlings הם עם של יורדי ים קשוחים, שאותו קיי ביסס על הוויקינגים ועל המיתולוגיות שלהם. ה-Erlings זרעו במשך שנים הרס ופחד בפשיטותיהם הימיות על ארצותיהם של ה-Cyngael וה-Anglcyn, בני דמותם של הוולשים, הקלטים והאנגלוסקסונים. אך העולם, גם זה שיצר קיי, משתנה תמידית. מאזן הכוחות מתערער כאשר מנהיגם האגדי של ה-Erlings נהרג ומלך צעיר וחדש מתבסס כשליטם בלתי מעורער של ה-Anglcyn ומוביל אותם מסף השמדה לחיי שגשוג ופריחה.

הסיפור מתרחש בשלוש הארצות הללו, ומלווה בכל אחת מהן דמויות שונות, המשתייכות ברובן למשפחות המלוכה והשלטון. קיי, נאמן לגישתו, אינו מרבה לשלב את הפנטסיה בסיפור, אם כי ביצירתו זו היא נוכחת הרבה יותר מאשר בספרים קודמים שכתב. במקום זאת הוא עובר שוב ושוב בין עבר להווה ומשוטט בהיסטוריה של העמים. קיי בוחן תהליכים שעיצבו את העולם שיצר, ובודק איך השפיעו על החיים – כולל אלה של הקורא.

במקביל לפיתוח הדמויות הראשיות שוקד קיי גם על פיתוח הרקע לסיפור. כוונתו היא להדגים כיצד משפיע כל תהליך דרמטי גם על הרקע שבו הוא מתרחש. כלומר אם מסופר על אחד הגיבורים שעבר בקרבת כפר כלשהו, או על קרב שהתרחש שם, יציג קיי גם את תחושותיהם של תושבי הכפר שצפו בקרב או באיש שחלף שם. הוא מבקש לדעת אם וכיצד השפיעו האירועים על חייהם של האנשים שנותרו ברקע. כדי לעשות זאת, קיי משלב קטעים המספרים על האנשים המצויים סביב הארוע המרכזי. לעתים הם ממלאים תפקיד זה או אחר בסיפור, פעמים אחרות אין הם שותפים, אך חלק מהסיפור מוצג גם מנקודת מבטם. בדרך כלל קיי בוחר דמות כזאת, מלווה באמצעותה קטע בספר ואז, במקום לחזור לסיפור המרכזי, מספר לנו בקצרה מה קרה לדמות זו עד מותה. קטעים אלו אינם רבים ולכן אינם קוטעים את הרצף העיקרי. יחד עם זאת, הם מעניקים לסיפור שני יתרונות מרכזיים: האחד, הם עוזרים לקורא להתחבר אל העולם הפנטסטי שקיי מבקש ליצור ולהבין טוב יותר את החיים בו. יתרונם השני הוא שהם עוסקים בתובנות אנושיות עמוקות על חיים שלמים, בעיקר על החיים כאדם פשוט בעולם קשה למחייה.

כתיבתו של קיי נפלאה וזורמת. לאחר קריאת שלושים העמודים הראשונים, שבהם הקורא מתקשה במקצת להבין מיהם הגיבורים ומה הקשר בין הדמויות, הסיפור מתחיל להתקדם ומרגע זה והלאה קשה להניח את הספר. המעברים בין חלקי הספר נעשים ביד נאמנה, ופעמים רבות תוך ליווי הסיטואציה מנקודת מבט חדשה – שיטה מעניינת במיוחד, שמסייעת בהבנת השקפות העולם השונות של העמים בעולם הפנטסיה. לטעמי, חסרונו היחיד של הספר הוא שסופו, בניגוד לסיפור עצמו, צפוי לגמרי. אמנם קיי אינו נופל במלכודת הידועה של סופרי הפנטסיה ומראה לנו את "רצינותו" באמצעות הריגת כמה מהדמויות המרכזיות, אבל עדיין קשה להתנתק מהתחושה שסגירת חלק מהקצוות היתה ידועה מראש. ולמרות זאת, זהו ספר חובה לכל אוהב ספרות פנטסיה, כמו יתר ספריו של קיי.

סקירה על גאי גבריאל קיי

הפסיפס הסרנטיני – ביקורת

הפלגה לסרנטיום, פרק לדוגמה

טרילוגיית פיונאבאר

טיגאנה – פרולוג

האתר הרשמי של קיי