כל חובב מדע בדיוני מהרחוב מכיר עשרות עלילות עתידניות המנסות לתאר את התפתחות האנושות בעתיד הקרוב. משטרת המחשבות נובאה כבר לשנת 1984, שואה רובוטית נצפתה ב-1996, תחנת חלל מיושבת ב-2001. מעליות חלל, מושבות על הירח, ספינות דורות, קריוגניקה, מסע מהיר מהאור, מסע בזמן וכן הלאה.

ניבויים אלה נראים כיום נאיביים או יומרניים למדי. בהשוואה אליהם, "אקסלרנדו" של צ'רלס סטרוס, שנולד משורה של סיפורים המתרחשים בפער של עשר שנים זה מזה, הוא סיפור עתידני מהדור החדש – קפיצות חדות בכוח המחשוב, טרור, פוליטיקה מושחתת, כלכלה סוררת, עולם תחתון ששולח את ידו בכל, אינטרנט משודרג, הרחבות מוח וחתולים רובוטיים.

ברוכים הבאים לעשור הראשון של המאה ה-21. כוח המחשוב עדיין מכפיל את עצמו כל כמה שנים. בקרוב יוכל כל אחד להחזיק את ספריית הקונגרס, סרוקה באיכות גבוהה, בכונן זיכרון שיכול להיכנס לכיס החולצה; נאס"א מתכננת לחזור לירח ולהקים עליו בסיס קבוע; הנאנו-טכנולוגיה הפכה לתחום מחקר לגיטימי, מוצק, שנושא בחובו הבטחה גדולה; נמצאו הוכחות לקיומם של מים תת-קרקעיים על מאדים; פיזיקאים נמצאים על סף הפקת אנרגיה שמישה ויעילה מרִיק, מלא-כלום; עוד זמן לא רב יוכלו הביולוגים להגיד לנו שכעת הדבר הקבוע היחיד שנותר הוא המסים.

אבל זה כלום לעומת מה שמכין לנו צ'רלס סטרוס באקסלרנדו.

אקסלרנדו זכה בפרס לוקוס ב-2006 והיה מועמד בולט לפרס הוגו, לפרס BSFA, ולפרס ארתור סי. קלארק ובצדק. מבחינתי מדובר באחת היצירות הטובות ביותר שזכיתי לקרוא. הספר, שיצא ב-2005 וטרם תורגם לעברית, מקבל תשעה סיפורים קצרים העוקבים לאורך המאה ה-21 אחרי שלושה דורות של בני ובנות משפחת מקס. זו המאה שבה יעלו לראשונה יצור חי לרשת, שבה ייווצר לראשונה מגע עם חייזרים, שבה כוכבי לכת יפורקו למען כוח מחשוב ושבה תגיע "הייחודיות".

לפנינו עומד עולם חדש, עולם שבו מושגים כגון כלכלה ואישיות, לאומיות וזכויות יוצרים ישתנו ללא הכר. בעולם זה שולטים מושגים כמו "במורד באר הכבידה", "גיגה-שניה", "מוח מטריושקה", "מדומה-מחדש", "כלכלה 2.0" (או אחת הגרסאות המתקדמות יותר) וכמובן, "ייחודיות" או "התעלות".

בראש ובראשונה, אקסלרנדו הוא ספר מורכב. כבר בתחילתו ניתן לראות את שליטתו המוחלטת של סטרוס בשפה, וזו מצייתת לו כמשרתת נאמנה. בנוסף למילים שהוא שולף מירכתי מילון אוקספורד, הוא טורח לא פעם להמציא מונחים בעצמו ומשלב אותם בסיפור. בוויקיפדיה ניתן אף למצוא מילון מונחים המוקדש למילים ולפתגמים שבהם השתמש סטרוס בספר זה.

העולם שאותו מתאר סטרוס הוא עולם חי ונושם, ובעיקר עתיר פעילות בזמן שמנפרד מקס קופץ מיבשת ליבשת, אשתו מנסה למצוא אותו ובינתים ארגון המוזיקה של אמריקה מנסה לתבוע אותו, כשברקע נמצאת חברה שמנסה לבנות מפעל על אסטרואיד, וכמובן גם חתול רובוטי וכמה לובסטרים לקינוח. במהלך הדילוגים מסיור לסיפור, העולם משתנה והולך. פה זו עוד אישיות חשובה שמתה או הועלתה לרשת, שם מפעלים שהושלמו, אנשים שהסתבכו בצרות או נחלצו מהן וחדשות שונות ומשונות.

אך אם חשדתם לרגע שמדובר בספר טכני, יבש ומשמים, דוגמת המדריך הביתי לחורים שחורים, קבועי פלאנק וגלקסיות ננסיות, כלל אינכם בכיוון. לפני הכל מדובר כאן במשפחה – משפחה שלא לגמרי מתפקדת. אבי המשפחה הוא מנפרד מקס, אדם מגה-יצירתי שמנסה לעצב את העולם לפי תפיסתו האלטרו-קפיטליסטית. אשתו היא פמלה מקס, המשתמשת בשיטות של המאה העשרים כדי להוציא ממנו את מה שהיא רוצה. בתם היא אמבר מקס שמעדיפה לעזוב את הבית שבכדור הארץ לטובת האסטרואידים והמרחבים הווירטואליים. נכדם, לקינוח, הוא סירחאן שמנסה להסתגל לעולם שבו מי שמוגדר כאנושי בלבד (בניגוד לעל-אנושי, אחר-אנושי או לא-אנושי) פשוט לא שורד.

הטכנולוגיות הנכנסות לשימוש במהלך חייהן הן טכנולוגיות שמשנות ללא הכר את יכולת התפיסה, ניהול המשאבים ותשומת הלב, את אורך החיים והגדרת העצמי. בתנאים אלה מצליחה המשפחה למשוך לכל אורך המאה ה-21 את הסכסוכים הפנימיים שלה ואת סכסוכיה עם כל שאר מערכת השמש, וזאת, בדרכים שמצריכות קריאה שניה כדי להבין עד הסוף.

מעט מאוד דברים הפריעו לי בספר. פרט לחיבתו הרבה של סטרוס למילים שאיש זולתו אינו מכיר, הספר סובל משתי בעיות סותרות לכאורה – הוא רחב יריעה מדי וממוקד מדי, לדעתי. מחד הוא נפרש לאורך מאה שנים לפחות ומכסה את כל מערכת השמש, ננס חום אחד וכמה חורי תולעת ומאידך מתמקד רק במשפחה אחת ובכמה דמויות שדרכם מצטלבת עם דרכם של בני המשפחה. בשל כך נוצר בו הרושם כאילו המקסים הם אחראים הבלעדיים כמעט על כל השינויים והתמורות שעובר על המין האנושי. בעיני, קביעה זו נראית יומרנית במקצת, והייתי מעדיף לדעת יותר על ארועים שהתרחשו מחוץ למסגרת המשפחתית המצומצמת. הייתי רוצה לדעת יותר על שלל הדמויות האחרות המלוות את העלילה – על ג'יאני, על פייר, על ריטה ועל אנט וכמובן שהייתי רוצה לדעת יותר על פרנקלין, על הארגון שלו, על איינקו ועל הלובסטרים.

ההגדרה "מהו אנושי" עוברת תמורות רבות בין הסיפורים והעשורים השונים, ובסופו של דבר לתוצאה שבסופו אין כמעט שום קשר למקור. מפליא, לפיכך, שמבחינת סטרוס נדמה שעבור רוב תושבי כדור הארץ, המעבר מתרחש ללא כל צרימה או התנגדות. שינויים שבמצבנו החברתי הנוכחי היו נדרשים להם עשורים רבים עד שיעברו את כל המחסומים האתיים והדתיים שהיו מציבים מולם, מתחוללים בספר תוך שנים ספורות. רוב העולם מתייחס אלים כאילו היה רק סוג נוסף של עגבנייה אורגנית. בעולם שבו לכל אחד יש אפשרות להרחיב את פעילות מוחו, לשכפל את עצמו, להעלות ולהוריד את תודעתו, לשחזר את עצמו מגיבוי, לשלוח סוכנים חכמים למשימות ולאחר מכן לשלב את הזיכרונות שלהם יחד, יש עיסו מזערי בלבד בשאלות האתיות והמוסריות הנובעות משפע האפשרויות החדשות.

למרות זאת, אקסלרנדו הוא ספר מהנה ביותר. אילו הייתי קצת יותר נועז הייתי מעיז לקרוא לו 'מבשר הסייברפאנק החדש'. בקטעים מסוימים בספר הרגשתי צורך עז לקרוא לעצמי את הדברים בקול רם, רק בשביל לטעום את המשפטים הגרנדיוזיים שהרכיב סטרוס. הספר מעניין כמותחן טכנולוגי, מציג בצורה מרתקת יחסים בין-אישיים המתנהלים על רקע שינויים דרמתיים באנושיות ובסביבתה ומציג בפני הקוראים השערה מרתקת על עתיד אפשרי שאליו אנו עשויים להגיע. למרות שניתן להוריד את הספר בחינם מהרשת באתר הרשמי, אני מצפה בכליון עיניים ליום שבו אוכל לקנות מהדורה עברית שלו.