סיפור שלישי ב"בלי פאניקה" לסופר צעיר שעדיין לא פרסם ספר באורך מלא? מסתבר שכן. דיוויד לוין, פרסם אצלנו עד כה שני סיפורים: סיפורו של העיט הזהוב ונוקלאון. סיפורו החדש, בו הוא שולח סוכן מכירות לעולם זר ובלתי אנושי בעליל, זיכה אותו השנה בפרס הוגו.

הרשמקול של ווקר היה מכשיר יפהפה, עשוי אלומיניום ופלסטיק, קשיח ומבהיק ומלבני. הוא נח על הדלפק המצופה שעווה, סביבו המוצרים הגושיים, דמויי ההפרשות, של הטכנולוגיה המקומית. הצעה שיווקית ייחודית, חשב, ולפת את ידית העור של תיק המסמכים של סבו כאילו היה זה קמע.

שְקְתְ' פְּתְ' קְסְטְפְסְט, אמר בעל החנות, והמילון ההיפנו-מושתל של ווקר סיפק תרגום: "איזה חפץ משובב נפש". אצבעות מצופות כּיטין נטלו את המכשיר, תוך שהן שורטות את תיבת האלומיניום בקול שצרם לאוזניו. "מה הוא עושה?"

נדרשה לו דקה לנסח מענה. גם עם ההיפנו, תְ'פְשְפְּפְת' היתה שפה מורכבת עד אימה. "זה מקשיב וחוזר שוב", אמר. "אתה מדבר כל היום, זה זוכר הכל. טכנולוגיה מכדור הארץ. גם אם תלך שנות אור מכאן, לא תמצא כאלה". המילה ל"שנות אור" היתה הְקְשְחְתְ'סְחְט, קשה להגיה. הוא קיווה שביטא אותה נכון.

"אכן כן, יוצא דופן". הגדילים, או הזימים, שבצדי ראשו של החייזר פעמו. הוא לא השפיל את מבטו – עיניו רבות הפיאות וראשו חסר הצוואר מנעו זאת ממנו – אך ווקר הסיק כי תשומת לבו הופנתה אל הרשמקול ולא אל בן האנוש הניצב מולו. יחד עם זאת, הוא המשיך לחייך ולהישיר מבט אל עיני החייזר, בתקווה שמבטו יתפרש כהבעת יושר וכנות.

"חפץ ייחודי כזה ודאי נמצא מעבר להשג ידה של בריה צנועה כמוני", אמר לבסוף בעל המקום. סְתְ'שְסְק, בריה-צנועה-כמוני – ווקר היה מוכן למות בחיוך על פניו, ובלבד שלא יאלץ לשמוע שוב לעולם את ההברות האלו.

התמקד בערך, לא במחיר. "חשוב כמה מועיל", שרק בתגובה. "לא שוכח יותר דברים". הוא לא היה בטוח שניתן להשתמש בהְטְפְּתְ'טְק, "דברים", בדרך זו, אך קיווה שהבהיר את הנקודה.

"אולי יואיל האורח הנכבד ליטול חלקו בכוס תְ'שְש?"

חיוכו של ווקר התאבן. יותר מכל הזכיר תְ'שְש שתן חם. אך הוא גילה שדחיית הצעת לאוכל או למשקה תשים קץ מיידי למשא ומתן. "בריה-צנועה-זו-מקבלת-את-הצעתך-הנדיבה-ביותר", אמר, מניח להברות השגורות בפיו לגלוש על לשונו.

הוא בחן את המלאי של בעל החנות בעוד זה מכין את המשקה. הכל נראה כתוצרת שיעורי קדרות בבית ספר יסודי, גושים חסרי צורה ותואם בגוני חום ואפור. אך הביוטכנולוגיה של החייזרים עלתה עשרת מונים על זו של כדור הארץ – כמה מן הגבשושיות האלו יהיו שוות אלפים בעולם הבית. חבל שלא היה לו מושג מי מהן. ההתמחות שלו היתה אחרת, והוא בא הנה למכור, לא לקנות.

בעל החנות עצמו היה קטן ממרבית בני מינו, גובהו כמאה וארבעים סנטימטר, שחור ברובו, עם קצות עוקצים זהובים ועיניים ירוקות. למרות שנראה כחרק, היה בעל דם חם – תחת שריון הכיטין נחו עצמות ושרירים ואיברים שלא היו שונים מאלו של ווקר עצמו. אך אופן חשיבתו ותרבותו היו מוזרים אף יותר מאיברי פיו עוכרי השלווה.

"גביע הידידות", אמר החייזר והושיט לו ספל תְ'שְש מהביל. ווקר החניק את הצמרמורת כשנגעו אצבעותיו באלו של החייזר – חמימות, עטופות שערות דקות, ודביקות מעט – אך הוא הנהן בנימוס והגיש את הספל לשפתיו.

הוא גמע מעט ככל שניתן היה בלי לפגוע בכללי הנימוס. הטעם נותר מבחיל.

"נהדר", אמר.

כעבור ארבעים וחמש דקות, שבה השיחה לבסוף אל הרשמקול. "בעלות על חפץ מופלא ביותר זה ודאי אינה ניתנת לאומדן. אולי יואיל האורח הנכבד להשאיל את החפץ לזמן קצר?"

"לא צריך תקופת מבחן. שביעות רצון מובטחת". הוא ידע שהוא נוטל בכך סיכון, אך בכל השנים שהיה הרשמקול ברשותו, לא הכזיב אותו מעולם.

טְקְ'טְקְ'טְק, אמר החייזר בנקישה של אברי פיו. לא נמצא לכך תרגום במילון של ווקר. הוא ביקש לחנוק את היצור – האם לא יכול היה לפחות לדבוק בשפתו? – אך הוא נאבק בעצמו שלא להפגין את חוסר סבלנותו.

לאחר רגע קל, פשט החייזר את ידו – מחווה שלא אמרה דבר לווקר. "אולי ניתן לפצות את בעל החפץ המכובד על שימוש זמני בנכס".

"מבקש ברוב ענווה פרטים נוספים".

"הלוואה מסוג זה היא לרוב לתקופת זמן בלתי מוגבלת. הפיצוי נתון, כמובן, למשא ומתן…"

"מעלה הצעת מחיר?" קטע ווקר את דבריו. הוא הבין שיכול היה להיות מנומס יותר, אך הערב הלך וירד, והוא לא אכל דבר מאז הבוקר – ואם לא יסגור את העסקה באופן מוצלח, אולי לא יוותר לו די כסף לארוחת הערב.

שוב טְקְ'טְקְ'טְק. "ארבעים ושלוש", אמר לבסוף החייזר.

ווקר רתח מזעם. הוא קיווה להרוויח תמורת הרשמקול דמי מחיה לשבוע, והמלון לבדו – שבקושי היה ראוי לשמו – דרש עשרים ושבע ללילה. אך הוא בילה כבר את מרבית היום בנסיון להשיג מזומנים, וזו היתה ההצעה הממשית היחידה שקיבל עד כה.

"שבעים?"

זימיו של החייזר, שבדרך קבע לא חדלו להתנועע קלות, עצרו. ווקר ידע שמשהו בדבריו העליב אותו, ולבו שקע. חיוכו, עם זאת, לא זע לרגע.

"שבעים הוא מספר ביש מזל ביותר. יהיה זה עלבון רב להציע שבעים לבריה רמת מעלה כמוך".

לעזאזל עם החייזרים האלו והנומרולוגיה התמוהה שלהם! ווקר החל לגמגם התנצלות.

"שבעים ושלוש, מאידך", המשיך החנווני, "הוא מספר ששושלתו ללא רבב. האם יואיל האורח הנכבד לקבל פיצוי בסכום זה?"

ווקר היה שקוע כל-כך בנסיון לכפר על דבריו, עד שכמעט והחמיץ את משמעות ההצעה הנגדית. אינסטינקט עסקי כלשהו, שביב דנ"א שהורישו לו אביו או סבו, הבחין בנעשה, וכך עלה בידו ללחוש "בריה-צנועה-זו-מקבלת-את-הצעתך-האדיבה-ביותר", לפני שיסתבך עוד יותר.

נדרשה לבעל החנות שעה נוספת למנות את הכסף – גושים חומים ורכים כגללי ארנב, דומים זה לזה בכל – אל תוך ידו של ווקר. הוא העביר עליהם את הקורא שלו. הלה רחרח את הגושים ובישר לו שהם שלוש שבע-עשריות, שתי תשיעיות ורביעיה, בסך הכל שבעים ושלוש כמובטח. הוא מיין אותם לכיסים נפרדים כדי לא להעניק שוב בטעות לסבל תשר בגובה של שכר שבועי. התלות בקורא תוצרת צ'וקאסטי הרגיזה אותו, אך הוא העדיף להשתמש בטכנולוגיה זרה על פני ניצול אפו לקריאת ה"כתב" הפרומוני החריף של החייזרים.

ווקר נדחק בעד פתח החנות דמוי שפתי הפות ויצא אל הרחוב החמים, המצחין והרועש. אלומות כתומות קשות של שמש אחר צהריים מאובקת הבהיקו בעמימות על שריונות ההמון הנחפז: סוכנים זעירים ובירוקרטים, פועלים כבירי גוף ולוחמים, מובילים מגושמים, חסרי דעת. בלי מכוניות, בלי מטוסים אוטומטיים… רק שלל חייזרים מרחשים, מלהגים ללא הרף בשפתם הנוקשה והשורקנית, מחככים גופים וגפיים קוצניים קשים זה כנגד זה וכנגד הכתלים המעוגלים דמויי הדלעת. פה ושם הצטופפו שניים או שלושה לגוש אחד ושקעו בשיחה תוך שהם חוסמים את תנועת העוברים והשבים, שפשוט טיפסו עליהם. החייזרים לא האמינו כלל בשמירה על המרחב האישי.

פעם אחת זחל נחיל של בני תשחורת היישר עליו – חלום בלהות של רגליים רבות מפרקים וגופים מצופים כיטין, וריח מריר כמי ביצה חלודים. הם הפילו מידו את תיק המסמכים, והוא גישש אחריו תחת לחץ גופיהם המתערבלים זה כנגד זה. הזכרון העביר בו צמרמורת – לא רק שהתיק הכיל את מסמכיו החשובים ביותר, הוא היה שייך לסבו. אביו העניק לו אותו כשהשלים את חוק לימודיו בקולג'.

הוא הידק את מקטורנו לצווארו, לפת בחוזקה את תיק המסמכים תחת זרועו, ופילס את דרכו בהמון.

---

ווקר ישב בחדר ההמתנה בציפייה לעסקה המבטיחה ביותר שלו – או, בכנות, העסקה היחידה שלו – יצרן צרכי בניין ששמו היתרגם כ'אבן ענבר'. חמישה ימי נסיעה, שמונה שבועות בעיר הגיהינום שורצת המקקים הזו, מאגר מידע המכיל חמישה עשר מגה-בייט של אנשי קשר מחמישה גזעים שונים, וכל שהעלה בכפו היה לקוח עלוב אחד. לקוח פוטנציאלי… וגם הלקוח הזה לא חתם עדיין על שום דבר. אבל ווקר פגש בו כל כמה ימים במשך שבועיים והיה בטוח שהוא עומד על סף עסקת מכירה כבדת משקל. לא היה עליו אלא להיות נוכח וזמין.

האור בחלונות, שגודלם ככף יד, השתנה מכתום לאדום בטרם הגיח בסופו של דבר אבן-ענבר ממשרדו הפנימי. "אה, בן אנוש! עונג רב הוא לבריה צנועה כמוני לזכות בכבוד שבנוכחותך משובבת הנפש". החייזר לא יכול היה להתמודד עם השם 'ווקר', ואפילו 'בן אנוש' נשמע בפיו דומה יותר להְסְשְפְּק.

"כבוד שלי, אבן-ענבר. אתה קורא מידע שאני שולח אליך לפני שלושה ימים?"

"מרתק ביותר, כן. ודאי מעולם לא עלתה על הכתב ספרות יפה מזו".

"יש לך שאלות?"

והיו ליצור שאלות, בהחלט, אין ספור שאלות – מי ביצע את התרגום, היכן שכפלו אותו עבורך, האם באמת קר שם כפי שאומרים, האם הגעת דרך פְּתְ'שְקְסְתְ'פְּט או דרך סְתְ'קְטְפְּת'… אך אף אחת מהן לא נגעה במוצר. אני יוצר קשר עסקי עם הלקוח, חשב ווקר בעגמומיות, והתמיד לתרום את חלקו לשיחה ככל שעלה בידו.

לבסוף ניסה להשתלט שוב על המצב. "העסק שלך, הולך טוב?"

טְקְ'טְקְ'טְק, אמר הלקוח, והניח את ידיו על כתפיו. "כפי שוודאי הבחין האורח הנעלה ביותר, הימים מתארכים והולכים".

לווקר לא היה מושג מה פשר הדבר. "עסקים טובים או רעים, תמיד צריך להרבות ביעילות".

"האורח הנכבד מזכה בריה צנועה זו ביתרונותיה של נקודת מבט ייחודית".

על אף הזיעה הזולגת תחת עניבתו, חש ווקר שהוא מחליק על קרח – המלים בהן השתמש סירבו לתפוס את הלקוח. "התוכנה שמספקת החברה שלי תשפר יעילות ניהול מלאי ותפוקה בשלוש מאות אחוזים ויותר", אמר, שולף את אחד המשפטים הטובים ביותר ששינן בעבר.

"אבוי, תוכנה זו שלך, המופלאה ביותר, ודאי עולה עשרה מונים על מחשבינו הצנועים, עד כדי כך שלא יימצא תיאום ביניהם".

"אנו מציעים פתרונות מלאים. חומרה, תוכנה, תמיכה. התאמה מלאה. שביעות רצון מובטחת". ווקר חייך, מנסה לשדר בטחון – לא, לא רק בטחון. אהבה למוצר.

טְקְ'טְקְ'טְק. האם היה זה ביטוי להבעת עניין? "מרתק ביותר, כן. ייחודי מאוד. אבוי, השמש שוקעת". היצור הורה אל החלון, שהאור האדום בו דעך כמעט לשחור. "בריה צנועה זו נאלצת לבקש את מחילתו של האורח הנכבד על שגזלה כה הרבה מזמנו רב הערך".

"לא בעיה…"

"בריה זו לא תחלום לעלוב באורח נכבד בדרך זו. אנא נוח כעת, וכבד שוב מחר מוסד בלתי ראוי זה בנוכחותך הנאצלת". החייזר פנה לאחור ונמוג במשרדו הפנימי.

ווקר ישב ורתח מזעם. מקק סילק אותי, חשב, כמה עוד יכול אדם להשפיל את עצמו? הוא בהה בפני העור המהוהות של תיק-המסמכים, כמבקש למצוא בהם מענה לשאלתו, אך זה נח בחיקו, מוחץ אותו תחת משקלם משונן-הקצוות של שני דורות אנשי-עסקים שההצלחה עלתה בידם.

---

השמש אמנם שקעה, אך ברחוב שרר עדיין חום מעיק, והוא רחש חייזרים. תחת האור הירוק-צהבהב של התאורה הביו-זוהרת הם נראו זרים יותר, בריות שמחוץ לטבע. ווקר הידק אל חזהו את תיק המסמכים של סבו, בעוד ההמון המצחין נחבט בו והודף אותו, עוקצים נתפסים בבגדיו ושערו.

הוא גווע מרעב, וזה לא שיפר את גישתו לחיים. הוא הותיר את מרבית ארוחת הצהרים בצלחת, שכן לא יכול היה לשאת יותר מכמה נגיסות עלובות, ומאז חלף זמן רב. הוא קיווה שיצליח למצוא לארוחת הערב משהו מעורר תיאבון יותר, אבל לא היה אופטימי במיוחד. כמה אכזרי מצד היקום לאלץ עוברי אורח לחפש מזון כשהם רעבים.

אך אז, בעודו נסחף בין ניחוחותיו החמוצים והצורבים, של הרחוב ההומה, הבחין אפו של ווקר בריח חמים ומנחם, שהזכיר במקצת תפוחי אדמה אפויים. הוא שוטט במעלה הרחוב ובמורדו, מחליק את הקורא על קווי פרומונים שעל הקירות, המפרסמים שעוות כיטין משובחת ו-ביטוח קדחת-נשל הנהר הכחול. לבסוף, כשכבר הגיע למסקנה שמוחו חולה הגעגועים מתעתע בו, הודיע לו המסך הזעיר של הקורא שהוא עומד בפתח רוח החיים – מסעדה צמחונית.

הוא אף לא ידע קודם לכן שבשפת התְ'פְשְפְּפְת' קיים המושג "צמחוני". כך או כך, הריח היה טוב. הוא נדחף מבעד לשפתי הפות של המסעדה.

המקום היה זעיר ותקרתו נמוכה, עם דלפק מתעקל וחמש עמדות השתופפות. רק אחת העמדות היתה מאוישת, בידי חייזר חום קטן שקצות עוקציו לבנים ועיניו אדומות. הוא ישב בשקט, ידיו שלובות על הדלפק, בתנוחה שנראתה לווקר מהורהרת. לא נראו במקום אנשי צוות.

ווקר בחר עמדה, הניח עליה את מעילו המקופל כדי שישמש לו ככר, והתיישב בנוחיות רבה ככל האפשר. במקום מושבו ליד הדלפק היה החריץ הרגיל לתוכו עתידים לצקת את המזון שיזמין, והיו בו כף כפולת קצה, דוקרן קרח, מכשיר מפותל שווקר טרם פענח את מטרתו, וקערת מים קטנה (אשר, למרבה מבוכתו, נועדה לרחיצת קצות אצבעותיו, לא לשתיה). אך לא היה תפריט.

תפריטים היו הדבר המתסכל ביותר בכוכב לכת זה. מרבית הפריטים בלוחות המסומנים בפרומונים לא נמצאו במילון הקורא שלו, ותרגומם של היתר היה לקוי – כיצד היה עליו לדעת אם יוכל להכניס לפיו "סרטן חוף בסגנון צפוני"? פעם אחר פעם נותר רעב, העליב את השרת, או עשה את שני הדברים גם יחד. ובכל זאת, תפריטים היו דבר שהבין. לא היה לו מושג מה להזמין, או כיצד, בלי תפריט שעליו יוכל להורות.

הוא תופף באצבעותיו על הדוכן ונע בעצבנות בהמתנה לבואו של השרת. תגיד מה שתגיד על יצורים אלו, הם לא כשלו מעולם בנימוסיהם, והיו זריזים במלאכתם. לרוב. אך לא כאן, כנראה. לבסוף, ברוב תסכול, קם על רגליו והתכונן לעזוב. אבל בשעה שלבש את מקטורנו והכין את עצמו להתמודדות עם הקהל בחוץ, הגיע לאפו משב נוסף של אותו ניחוח תפוח אדמה אפוי. הוא נפנה אל הלקוח האחר, שהוסיף לשבת בשקט. "בלי תפריט. בלי שרת. רעֵב. איך מזמין?"

החייזר לא הסתובב אליו. "שב בדממה. עם השלווה באה ההגשמה". קולו היה לחש רפה, לא נוקשה כקולם של אלו ששמע עד כה.

עם השלווה באה ההגשמה? ווקר פתח פיו להשיב בלגלוג, אך גילה שהתחביר העומד לרשותו אינו עומד במשימה. והוא היה רעב. וריחו של המזון היה טוב. הוא פשט את מקטורנו והתיישב מחדש.

הוא ישב בגו זקוף וידיים שלובות, בוהה בגווני החום והשמנת על הקיר למולו. אולי הגיע הקיר ממפעלו של אבן-ענבר, שם הופק על ידי יצור כביר מהונדס גנטית, שאכל זבל והפריש חומרי בניין. הוא ניסה לא לחשוב על כך יותר מדי… הביוטכנולוגיה של החייזרים עוררה בו בחילה.

הוא הביט בקיר וחשב מה ידרש כדי למכור בכדור הארץ את מוצריו של אבן-ענבר. לא יתכן שיהיו מובנים לו פחות מהתוכנה שאותה התכוון למכור כאן, וכמאמר אביו, "סוחר טוב יכול למכור הכל". אם כי בהתחשב בכשלונו בשלוש עבודות ובקשר נישואין אחד, יתכן שהתיאור לא באמת התאים לו אי פעם. לא חשוב. הוא היה מבוגר מדי לפתוח בקריירה חדשה. לא נותר לו אלא לקוות שישרוד עד שיוכל להרשות לעצמו לפרוש. לעזוב את עבודתו החדגונית, לרכוש בית קטן ביער, לטייל עם הכלב, אולי לדוג…

הרהוריו של ווקר נקטעו כשהלקוח האחר קם מעמדת ההשתופפות שלו, פסע סביב הדלפק ונעמד מולו. "ברכות", אמר. "בריה זו מקדמת את פניו של האורח השלֵו אל 'רוח החיים'".

ווקר השתנק. "אתה… אתה השרת?"

"הכל משרתים את רוח החיים, טוב או רע, בין אם הם מבינים זאת ובין אם לאו. בריה זו משרתת גם בהגשת מזון. האורח רעב?"

"כן!" ראשו של ווקר פעם. האם החייזר לועג לו?

"אם כך, בריה זו תביא מזון. עם השלווה, באה שביעות הרצון". היצור נעלם מבעד לדלת שמאחורי הדלפק.

ווקר רתח מזעם, אך ניסה להמתין בקור רוח. כעבור רגע חזר החייזר כשבידו סיר מהביל, ויצק מנה אל החריץ שמול ווקר. האוכל נראה כחתיכות גזר סגול ותפוח אדמה צהבהב חיוור ברוטב בגון זעפרן, והריח היה נהדר. גם הטעם: אולי קצת מוזר – הגזרים הסגולים היו מרירים והותירו טעם לוואי משונה – אבל התיבול היה מורכב והתבשיל – מחמם וממלא. ווקר לגם עד הכף האחרונה.

"טוב מאוד", אמר לשרת, ששב לעמדתו הקודמת בחזית הדלפק. "כמה?"

היצור פשט את ידיו ואמר, "מוסד זה משרת את רוח החיים. כל תרומה תהיה ראויה". הוא הורה על צנצנת זכוכית שעל הדלפק, שהכילה ערמת כסף קטנה.

ווקר חכך בדעתו. כמה יוכל להתיר לעצמו במסגרת אמצעיו המצומצמים? ארוחת אמש עלתה לו חמש וחצי. מקום זה, ומזון זה, היו הרבה יותר פשוטים. אך זו היתה הארוחה הטובה ביותר שאכל מזה שבועות ארוכים. לבסוף בחר מכיסו שביעיה, סרק אותה ליתר בטחון בקורא והניח אותה בצנצנת.

"בריה זו מודה לאורח השלֵו. אנא חזור".

ווקר קד בגמלוניות, ולאחר מכן הדף עצמו מבעד לשפתי הפות של המסעדה אל הרחוב המסויט.

---

ווקר נופף מול פני פקיד הקבלה במפתח חדרו, מקל חום ומעוות, נודף סרחון פרומונים מורכבים. "מפתח לא עובד", אמר. "לא נותן לי כניסה".

הפקיד הביט במפתח, החליק אצבעותיו עליו כדי לקרוא את הצפנים. "אה. כן. בריה צנועה זו נאלצת להתנצל. פְתְ'שְפְּק מתחיל מחר".

"מה זה פְתְ'שְפְּק?"

"אויה. כן. בריה צנועה זו שכחה את נימוסיה עד כי פרח מזכרונה שהאורח הנכבד ביותר אינו מתמצא במנהגיו העלובים של מקום צנוע זה. פְתְ'שְפְּק הריהו חג פוליטי דתי. חינגה קטנה שתהיה בוודאי חסרת ערך בעיני אורחנו בעל אמות המידה הגבוהות".

"אז למה לא עובד, המפתח?"

"צנוע ככל שיהיה, פְתְ'שְפְּק הריהו חג בעל חשיבות רבה לדלי האמצעים מן המחוזות הנידחים. אלו באים לעיר בהמוניהם. חדר צנוע זה הובטח לשכמותם מזה זמן רב. ודאי אין מבקש האורח הנכבד לחלוק את חדרו?"

"לא…" החדר היה קטן מדי גם לווקר לבדו. והוא לא ביקש לגלות מה הדרך הנכונה להשתמש בחלק מהציוד בשרותים.

"כמובן. לכן מוסד צנוע ביותר זה, בניסיון עלוב לספק את רצונו של האורח המהולל ביותר, העביר את חפציו של האורח לחדר אחר". היצור אחז במפתח חדש, זהה לישן.

ווקר נטל את המפתח. "זה איפה?"

"במורד שלוש קומות. נוח להפליא ומוגן".

החדר החדש היה רחב מקודמו, ובעל שני פרוזדורים נפרדים שמטרתם עלומה. אך התקרה המעוגלת היתה נמוכה להחריד – ווקר יכול היה לעמוד זקוף בלב החדר, אך נאלץ לזחול בכל מקום אחר – והתאורה היתה עמומה, החום והלחות מעיקים עד יאוש, והמקום כולו מצחין מחייזרים.

הוא שכב ער במשך שעות, בוהה באפלה המיוזעת.

---

בבוקר גילה שמכונת הגילוח שלו נעלמה במהלך המעבר, ואִתה כמה חפצים נוספים. כשהתלונן במשרד הראשי, זכה בשבחים מופלגים וריקים מתוכן – הו, כן, האורח הנהדר ביותר ודאי צודק, אין ספק שיש לתלות את האשמה בצוותנו הנפשע– ובחשבון על שהות הלילה הקודם.

"שלוש מאות שמונים ושלוש!"

"תעריף פְתְ'שְפְּק עבור הסוויטה המשובחת ביותר שלנו הוא חמש מאות ששים ואחת. מוסד בלתי ראוי הציע כבר הנחה משמעותית, תוך התחשבות באורח הנערץ מאוד ובנסיבות המצערות".

"סוויטה משובחת ביותר? חם מדי! אפל מדי! נמוך מדי!"

"אה. כן. האורח המהולל ביותר ניחן בטעם ייחודי. אבוי, חדר עלוב זה נחשב המועדף במלון. החום והתאורה זוכים לשבחים מפי לקוחותינו האחרים, שאינם נאורים למרבה הצער. החדר נוח ומנחם בעיני בריות ענוות ביותר אלו".

"אני אין כל-כך הרבה כסף. מקבלים אשראי בין-כוכבי? המחאה בנקאית?"

זימיו של הפקיד חדלו לפעום והוא נסוג צעד אחד לאחור, רוחש טְקְ'טְקְ'טְק. "ודאי לא שמעה בריה צנועה זו את האורח הנכבד מאוד, שכן הצעת תשלום אשראי במהלך פְתְ'שְפְּק הריהי בגדר עלבון חמור ביותר".

ווקר החליק לשונו על שפתיו. על אף החום המהביל בחדר המבואה, חש לפתע צינה. "יכול משלם אחרי החג?" יהיה עליו למצוא מקור נוסף לכסף המקומי.

טְקְ'טְקְ'טְק. "אם יואיל האורח הנכבד ביותר להתאזר בסבלנות…" הפקיד נעלם.

ווקר שוחח עם מנהל המשרד הראשי, עם המלונאי הבכיר, ועם התְ'קְפְש, יהא זה אשר יהא, אך מאחורי האדיבות הפזרנית המסתחררת כמערבולת אדים רעילה ניצבו העובדות כקיר קשה וצונן: הוא ישלם תמורת החדר, הוא ישלם במזומן, והוא ישלם כעת.

"מוסד זה מציע התנצלות מקרב לב על מצבו ביש המזל של האורח הנכבד", אמר התְ'קְפְש, שצבעו היה צהוב עכור ובעל קצוות עוקצים ירוקים ועיניים זהות גוון. "יחד עם זאת, אפילו בעיר צנועה ביותר זו, תשלום עבור שירותים שניתנו נדרש על ידי נוהג וחוק גם יחד".

ווקר סבל כבר את המיטב שהיה לעיר להציע – הוא נחרד מפני מה שימצא בכלא המקומי. "אני לא מספיק כסף. מה יכול לעשות?"

"אולי יואיל האורח הנכבד ביותר לשקול הלוואה זמנית של נכס פרטי כלשהו לבית המלון?"

ווקר נזכר כיצד מכר את הרשמקול שלו. "הלוואה? לתקופת זמן בלתי מוגדרת?"

טְקְ'טְקְ'טְק. "האורח הנכבד ישיר וגלוי לב ביותר".

ווקר חשב מה יכולים היצורים לדרוש, ועל מה הוא יכול לוותר. לא הטלפון, לא הקורא. "יש עניין בבגדים? נעליים?"

"האורח חד-המבט הבחין בוודאי שתושבי עירנו, בורים ועמי ארצות שכמותם, טרם למדו לכסות עצמם בדרך זו".

ווקר נאנח ופתח את תיק המסמכים. בעיקר ניירות, חסרי ערך או סודיים או שני הדברים גם יחד. "מכשיר להידוק דפים", אמר והציג את השדכן. "טכנולוגיית כדור הארץ. אין כמו זה ששים וחמש שנות אור מכאן".

"פריט כזה ודאי ייחודי וחסר תחליף", אמר התְ'קְפְש. "קבלת מכשיר נאה זה כהלוואה תטיל חרפה על מוסד צנוע זה. עם זאת, תיבת המסע…"

"לא מבין".

התְ'קְפְש נגע בעור המהוה של תיק המסמכים שבידי ווקר. "תיבת מסע זו. היא עשויה ביד אמונה".

וור חש התכווצות בחזהו. "חפץ צנוע זה… רק תיבה. חסר כל ערך".

"פני השטח ניחנו בטעם נשגב ויוצא דופן ביותר. ובריה צנועה זו לא נגעה מעולם בדבר בעל מרקם דומה לזה".

ווקר גישש ביאושו מתחת למסמכים בחיפוש אחרי משהו, מה שלא יהיה. הוא מצא מטריית כיס. "זה, מגן גשם מתקפל. מועיל מאוד. אותה טכנולוגיה בשימוש בקולטי שמש נפרשים".

"ממשלתו של האורח הנכבד תתתנגד בוודאי להשאלת טכנולוגיה כל-כך רגישה. אבל תיבת המסע, כדברי האורח, אינה אלא תיבה. ערכה עבור בריה צנועה שכמוני עולה עשרת מונים על ערכה בעיני האורח המרומם".

ציפורניו של ווקר חפרו בכפות ידיו. "תיבה בעלת… ערך אישי. הורה-ביצה של הורה-ביצה השתמש בה".

"כמה משובב נפש! תמורת הלוואה זמנית של חפץ נאה וחשוב כל כך, יואיל מוסד זה לוותר על מלוא חובו של האורח הנכבד ביותר".

זה רק תיק מסמכים, חשב ווקר. אין טעם להיאסר בגינו. אך עיניו צרבו כשרוקן אותו והעביר את תכולתו אל תיק צד זול.

---

ווקר יצא את המלון בלתי מגולח ועיניו אדומות, מחזיק בידו את כל נכסיו הנותרים: מזוודה מלאה בגדים ותיק צד. נשארו לו פחות ממאה במזומן בכיסיו, ואף לא מקום אחד לבלות בו את הלילה.

אור שמש נוקב ננעץ בעיניו ככידון מן השמיים הכחולים, השטוחים. אפילו בשעת בוקר זו גרם החום לזיעה להגיח מעורו. והרחובות שרצו חייזרים – רבים יותר, מגוונים יותר, ונרגשים יותר משראה אי פעם בעבר.

חבורה של חמישה פועלים שחורים ואדומים, גובה כל אחד שני מטרים וחצי, פילסו את דרכם בקהל בעודם שרים – או לפחות מפטפטים יחדיו בקצב. נחיל של בני נוער שחורים זחלו עליהם בכיוון ההפוך, מטילים באוויר חופן טבעות ירוקות נוצצות. בכל עבר חגו במעגלים חייזרים גדולים וקטנים, מניפים ידיהם באוויר. אחדים הלמו בתופים או נשפו בחלילים שצלילם חד וגבוה.

סוחר צהבהב בעל עוקצים שחורים תפס במרפקיו של ווקר והחל לסובב את שניהם סחור-סחור, מתנגש בקירות וביתר הקהל. הסוחר פטפט בעליצות בעודם חגים, אך דבריו נבלעו במערבולת הצלילים שסבבה אותם. "עזוב! עזוב!" צעק ווקר, לופת את מזוודתו ואת תיקו ומנסה להתפתל ולחמוק, אך הסוחר לא הצליח לשמוע אותו – או שמא לא הקשיב – וידי הכיטין היו חזקות עד אימה.

לבסוף הצליח ווקר להתפתל ולצאת מבין זרועות הסוחר, רק כדי להסתחרר הלאה ולהתנגש באחד הפועלים כבדי הגוף. עוקציו הקשיחים קרעו את מקטורנו של ווקר.

הפועל חדל לזמר והסב פניו אל ווקר. הוא תפס בכתפיו, הטיל אותו מצד לצד. "מה אתה?" צעק. נשימתו היתה באושה.

"מבקר מכדור הארץ", צעק ווקר חזרה. רק בקושי שמע את עצמו מדבר.

הפועל קרא לחבריו, שהתקדמו בינתיים הלאה. הם פילסו את דרכם בחזרה, וכעת הקיפו אותו חמישה וחסמו את האור לחלוטין.

"זה מבקר מהְ'תְ'", אמר הפועל הראשון.

פועל אחר חטף מלוא היד טבעות ירוקות מאחד הנערים החולפים ופיזר אותן על ראשו ועל כתפיו של ווקר. הם הביטו בו בציפייה.

"תודה?" אמר. אך נדמה שלא זה מה שביקשו.

הפועל הראשון חבט בכתפו של ווקר, וסחרר אותו לעבר אחד מחבריו. "המבקר אינו מנומס במיוחד", אמר. החייזרים התנשאו מעליו.

"בריה-צנועה-זו-מבקשת-את-מחילתה-של-הבריה-הנכבדת", גמגם ווקר, מהדק את תיק הצד לחזהו ומייחל למוצקות האבודה של תיק המסמכים של סבו. אך הפועלים התעלמו מהתנצלותו והחלו לסובב אותו ביניהם תוך שהם צועקים כאיש אחד.

כעבור כמה תריסרי סיבובים עלה בידו לפענח את פשר המזמור: "טבעות, לרקוד! טבעות, לרקוד!" ביאושו, בלי להיות משוכנע כלל שהוא עושה את הדבר הנכון, ניסה לרקוד במעגלים, כפי שראה ממעשיהם של כמה מהחייזרים.

הפועלים משכו את התיק מידיו של ווקר והחלו לרקוע ברגליהם. "טבעות, לרקוד! טבעות, לרקוד!" ווקר נופף באוויר בזרועותיו בעודו חג, מזמר יחד אִתם. נשימתו התחלפה בנשיפות קצרות וחנוקות שפגמו לו בהגיה.

הוא הסתחרר, מלעלע "טבעות, לרקוד", עד שחש את השמש קופחת על ראשו, והוסיף להסתובב עוד זמן מה עד שהבין מה פשר החמה: הפועלים, וצלם, נטשו אותו. מזה זמן מה הוא חג סחור-סחור ללא סיבה, בלב קהל שלא שת לבו אליו. הוא חדל להסתובב, שמט את זרועותיו והתנודד בסחרחורת ובהקלה. אך ההקלה לא נותרה אלא רגע – בהלה פתאומית אחזה בו כשהבין שידיו ריקות.

תיק הצד שלו נח בעבר לא הרחק ממנו, מרחק מטר ממנו, וסביבו רגלי חייזרים עוטות שריון כיטין. הוא פילס את דרכו ותפס בו לפני שנרמס יתר על המידה.

אך למרות שחיפש במשך שעה, לא מצא את מזוודתו.

---

ווקר נשען, מתנשף, על הקיר החיצוני במפעלו של אבן-ענבר. שעות ארוכות נאבק ברחובות הגועשים, חובק את התיק אל חזהו תחת מקטורנו המכופתר עד צוואר, כדי להגיע לכאן. שוב ושוב בזקו עליו טבעות ירוקות והוא רקד במעגלים והרגיש מגוחך, אך לא רצה לגלות מה יעלה בגורלו אם יסרב. הוא קדח מחום, הזיע והיה מטונף.

קו הפרומון הלח עדיין שנמתח על שפתי הפות של המשרד, ציין סגורים לרגל פְתְ'שְפְּק.

ווקר הליט את פניו. יבבות סמיכות כדבק חנקו את גרונו, והוא עמד בכתפיים שמוטות ולא הוציא הגה מפיו. הקהל החוגג שטף בסך כנהר אוכמניות שחורות.

לבסוף שב לעשתונותיו ומחט את אפו. הוא טפח על מותניו ותחב בכיסו את הממחטה הספוגה. חגורת הכסף, ובה שני מלבנים קטנים וקשים – הדרכון שלו וכרטיס החזרה – עוד נותרה בידיו. לא היה עליו אלא ללכת אל שער המעבר, לשוב הביתה – ללא דבר בידו להצדקת מסעו שעלה הון תועפות. אך עדיין נותרו ברשותו מסמכיו, הטלפון, הקורא שלו, ואחד מלקוחותיו האפשריים. זה כל מה שהיה נחוץ לו כדי להצליח, כל עוד לא ירים ידיים.

"אולי איבדתי את תיק המסמכים שלך, סבא", אמר באנגלית, "אבל את המכירה לא אאבד".

בן תשחורת שעבר ברחוב נעמד לרגע לשמע הצליל המוזר. לאחר מכן המשיך בדרכו עם יתר הקהל.

---

ווקר לא היה מעלה בדעתו שישמח אי פעם לראות משהו בעולם הזה, אך ההקלה שחש כשנכנס אל המסעדה הצמחונית 'רוח החיים' היתה מוחשית. ההתמצאות ברחובות העיר המתפתלים הפכה בלתי אפשרית כמעט עקב קְהל הפְתְ'שְפְּק, והוא החל לפקפק בכך שימצא את המקום, או ששעריו יהיו פתוחים ביום החג. הוא פסע זמן מה בכיוון ההפוך עד שמצא את הכתובת באקראי, על מפת פרומונים בצומת סמוך.

"כמה זמן פְתְ'שְפְּק?" שאל את השרת בתום הארוחה. היה זה אותו שרת כמקודם, בעל עור חום וקצות עוקציו לבנים; הוא ניצב מאחורי הדלפק, ידיו שלובות על חזהו, בעמידה המשדרת ריכוז ושלווה.

"יום אחד", השיב, "אם כי יש המאמינים שאת רוחו של פְתְ'שְפְּק יש לנצור בלבנו לכל אורך השנה".

ווקר החניק רעד שחלף בו מעצם המחשבה. "עסקים כרגיל מחר?"

"הרוב, כן. יש בתי עסק שנוטלים חופשה מורחבת".

"מוצרי בניין?" חרדתו של ווקר גרמה לו להתיז את דבריו.

"אלו יהיו פתוחים". השרת הטה את כתפיו, יציבה שכמו הביעה שעשוע. "האורח הנכבד ביותר מתכנן פרוייקט בניה?"

"לא". הוא צחק צחוק רפה, צליל שהחריד את השרת. "מוכר, לא קונה".

"האורח הוא יציר מרתק ביותר". כתפיו של השרת שבו והתאזנו. "בריה צנועה זו מבקשת להושיט יד, אך אינה יודעת כיצד".

"בריה זו מחפשת לקוחות עסקיים. השרת מכיר תעשיינים? אחראֵי בקרת מלאי? מומחים לניהול משאבי ארגון?"

"האורח משתמש במילים בשפת התְ'פְשפְּפְת', אך אבוי, בריה זו אינה מבינה את דבריו".

"התנצלות. תחום התמחות מוגבל מאוד".

השרת רכן בתנועה חלקה וקרב את פניו אל גובה פניו של ווקר. סנפיריו נעו כאצות תחת זרם עדין. "בעיות עסקיות אינן נקודת החוזק של בריה זו. האם יש לאורח הנכבד בעיות בתחום המשפחתי?"

ווקר נזקק לדקה לניסוח תשובתו. "לא. הורה-ביצה, הורה-דגירה הלכו לעולמם. בריה זו ללא ילידי-ביצה. שותפת-דגירה… עזבה". לרגע שכח אל מי, או אל מה הוא מדבר. "בריה זו היתה רחוקה זמן רב מדי מן הקן. שותפת-דגירה מצאה שותף-ביצה אחר". הוא השתתק, שקוע בזכרונות.

השרת עמד לרגע בדממה והותיר את ווקר למחשבותיו. כעבור זמן מה פצה את פיו: "טוב לחלוק סיפורים כמו אלו. סיפורים שאינם מעוכלים גורמים כאב".

"מודה לך".

"בריה צנועה זו ידועה בשם רקיעי-זוהר. אם מבקש המבקר לחלוק סיפורים נוספים, יואיל לשוב למוסד זה ולדרוש אחר בריה זו בשמה".

---

כשיצא ווקר מ'רוח החיים', החמה שקעה כבר. קהל חוגגי הפְתְ'שְפְּק הידלדל והלך, ורק מעטים נותרו לרקוד ולהסתחרר תחת אורות הרחוב הירוקים-צהובים. כמעט ולא הטרידו אותו כשפסע ממלון למלון. אבוי, אמרו כולם, בריה צנועה זו מתנצלת בשצף-קצף, לא נותרו חדרים עבור האורח הנכבד ביותר. לבסוף, כשתשו כוחותיו, מצא מקום אפלולי בין הבניינים. הוא עטף את תיק הצד במקטורנו, והניח אותו תחת ראשו –ככרית, וכדי לשמור עליו. הוא ישן כמה שעות ויפגוש את הלקוח שלו עם שחר.

הוא ישן שינה עמוקה עד הנץ החמה, כשנגע בפניו הבהוב ראשון של אור היום. הוא מצמץ והתהפך, ולאחר מכן התעורר לגמרי כשחש את קרקע הסמטה הקשה תחת ראשו.

התיק נעלם.

הוא הזדקף בעיניים לטושות, אך חששותיו הגרועים ביותר התאמתו: התיק והמעיל נמוגו כאילו בלעה אותם האדמה. הוא מישש את מותניו בבהלה – הדרכון וכרטיס החזרה נותרו ללא פגע. אך הכסף, המסמכים, הטלפון והקורא שלו היו כלא היו.

---

"אה, בן אנוש!" אמר אבן-ענבר. "שוב מכבד המבקר הנעלה ביותר מוסד עלוב זה בנוכחותו". השעה היתה שעת בוקר מאוחרת. עם אובדן הקורא, הפכו שלטי החוצות, הכתובות ומפות העיר חסרי מובן עבור ווקר, והוא שוטט ברחובות שעות ארוכות בחיפוש אחרי המפעל. ללא משקלו המוכר של תיק המסמכים לצדו, חש כאילו כל משב רוח קל עלול להעיף אותו מעל האדמה.

"ביקשת אני לבוא אתמול", נשף ווקר. "אני לבוא, מפעל סגור. בא שוב היום. מאוד חשוב". גם ללא הניירות שבתיק המסמכים שלו עדיין יכול היה להשיג התחייבות מילולית, או לפחות ביטוי עז לעניין מצד הלקוח… פירור זעיר של הישג שיוכיח לחברה שלו, לאביו, לסבו ולעצמו, שלא היה כשלון חרוץ.

"ודאי נועד האורח רב הערך להיפגש עם בריות נעלות יותר מבריה חסרת חשיבות זו?"

"לא. אבן-ענבר הוא מפגש חשוב ביותר. דחוף לדון ברכישת תוכנה".

"בריה משתטחת ארצה זו מתנצלת מקרב לב על שגזלה מזמנו של האורח הנערץ, ולא תוסיף לעכב אותו, הנכבד ביותר". היצור נפנה לעזוב.

"בריה-צנועה-זו-מבקשת-את-סליחתה-של-הבריה-הנכבדת-ביותר!"

אבן-ענבר השיב מבלי לסוב על עקביו. "בריה המופיעה במוסדו של סוחר כשהיא מטונפת, מקרטעת, ומדיפה צחנת טבעות פְתְ'שְפְּק, ודאי ענייניה כה נעלים עד שאינם נוגעים למישור הארצי. אין להפריע לבריה זו במילוי חובותיה, העומדות ודאי מעבר להשגתם של בני תמותה פשוטים".

כתפיו של ווקר צנחו בתבוסה, אך אז דימה לשמוע את קולו של אביו לוחש באוזנו: תיזום את המכירה. הוא בלע את רוקו ואמר, "האם יועיל אבן-ענבר הנכבד לקבל הלוואה ללא הגבלת זמן של מערכת ניהול מלאי מידי סוחר צנוע זה?"

החייזר עצר בפתח משרדו הפנימי, ואז חזר והסתובב אל ווקר. "אם זה מה שמבקש הסוחר הנערץ ביותר, תעשיין פשוט זה יסב אליו בוודאי את תשומת לבו. האם חמישים ושלושה מיליון יהיו פיצוי נאות להלוואת מערכת שלמה?"

ווקר נשען על הקיר כהלום רעם. הקיר היה חמים, עגלגל, ופעם קלות. "כן", אמר לבסוף. "כן. נאות".

---

"איפה לעזאזל היית, ווקר? הטלפון שלך מנותק כבר כמה ימים. ואתה נראה זוועה". גליסון, מנהלו של ווקר, לא נראה טוב יותר בעצמו – פניו היו חסרי צבע ומעוותים במסך הסגלגל של הטלפון הציבורי, עקב אי תאימות בין המערכת החייזרית והאנושית.

"הייתי עסוק". הוא החדיר את גושיש המידע של אבן-ענבר אל פתח הקבלה של הטלפון.

עיניו של גליסון נפערו לרווחה כשעלה החוזה על מסך התצוגה. "רואים שהיית! נפלא!"

"תודה". התלהבותו של גליסון לא חדרה את הקהות שעטפה את נפשו של ווקר. כל עונג שיכול היה להפיק מן העסקה עצמה התפוגג לאחר שלושה ימים של משא ומתן.

"אתה תהיה איש המכירות של הרבעון! והמסיבה מחר בלילה!"

מסיבת סוף הרבעון. הוא חשב על פניהם הלבביות והשטחיות של עמיתיו למקצוע, על ההלצות הגסות והברכות דלות הערך שהיו בכל מס"ר שבה השתתף אי פעם. האם באמת יש משמעות לכך ששמו יתנוסס בראש הרשימה? ואז לחזור אל דירתו הריקה ולצאת אל היום החדש כדי לפתוח רבעון חדש מנקודת האפס…

"מצטער", אמר ווקר. "אני לא יכול להגיע".

"זה בסדר, מה חשבתי לעצמי? זאת בטח נסיעה של חמישה ימים, עם כל המעברים. תראה, תן צלצול כשתגיע לפה. יש לך את המספר שלי בבית?"

"בטלפון שלי". היכן שלא יהיה.

"בסדר, טוב, אני חייב לזוז. נתראה בקרוב".

הוא ישב זמן רב בתא הקטן, הצפוף, המואר עמומות. המסך הירקרק, דמוי הביצה, של תא הטלפון נראה כשלולית הולכת ומתנקזת של מים עכורים, והפנים המשתקפות בה היו פניו של אדם ללא משפחה, ללא כלב, ללא בית קטן ביער. למרות שכעת אולי יהיה איש המכירות של הרבעון, נותרו לו עוד רבעונים רבים עד הפרישה, וכולם מלאי עמל כקודמיהם.

כעבור זמן מה שמע נקישת פרקי אצבעות מצופות כיטין על כותל התא, וקול מדבר. "בריה צנועה זו מבקשת את סליחתו של הלקוח הנכבד. לקוחות אחרים מבקשים להשתמש בטלפון".

דלת התא נפתחה בקול נפץ, כמו תרמיל זרעים. ראשו של ווקר בצבץ החוצה, ועיניו מצמצו מול האור, וסדרן הטלפון הציבורי שאמר, "אה, לקוח נכבד ביותר. בריה עלובה זו מקווה ששיחתך התנהלה היטב?"

"כן. טוב מאוד".

"מחיר השיחה מאתיים ששים ושלוש".

לווקר היו שש במזומן בכיס מכנסיו. היתר נעלם עם המקטורן. הוא חכך לרגע בדעתו, ואז חיטט בחגורת הכסף שעליו ושלף מלבן פלסטיק קטן.

"מהו זה?"

"כרטיס לכדור הארץ".

"כרטיס בין כוכבי? לכדור הארץ? ודאי טעתה בריה צנועה זו בהבנת הנאמר".

"בין כוכבי. לארץ".

"זה שווה אלפים!"

"כן". ואז, באנגלית, אמר, "שמור את העודף אצלך".

הוא הותיר מאחוריו את הסדרן המגמגם באי הבנה.

---

הגבר קילל את החום ואת ההמון כשנדחף מן הרחוב מבעד לשפתי הפות של המסעדה, אך כשראה את ווקר, עצר כהלום רעם ובהה סתם כך רגע ממושך. "ישו!" אמר לבסוף, באנגלית. "חשבתי כבר שאני בן האדם היחיד בכל העולם הנידח הזה".

ווקר היה צנום ושזוף מאוד. שערו וזקנו, השזורים שערות שחורות ולבנות, התארכו, אך היו מסורקים בקפידה. הוא עמד שלוב זרועות, בתנוחה של הרמוניה ויציבות. הוא לבש חצאית לבנה קצרה ותו לא. "ברכות", אמר כמנהגו בשפת התְ'פְשְפְּפת', "בריה זו מקדמת את פני האורח בבואו אל רוח החיים".

"מה אתה עושה כאן?" המלים האנגליות נשמעו באוזניו עגולות וצעקניות עד גיחוך.

ווקר נקש בשיניו והשמיע צליל הדומה לטְקְ'טְקְ'טְק. לאחר מכן השיב באנגלית, "אני… מגיש מזון". צליל המילים דגדג בפיו.

"אני מתכוון, כאן, בעולם הזה".

"אני חי פה".

"אבל למה באת לכאן? ולמה לעזאזל נשארת?"

ווקר שתק לרגע. "באתי למכור משהו. זה היה מכדור הארץ. התושבים כאן לא היו זקוקים לו. אחרי זמן מה הבנתי והפסקתי לנסות. מאז אני הרבה יותר מאושר". הוא הורה על אחת מעמדות ההשתופפות. "שב בבקשה".

"אני, אה… נראה לי שאני מוותר".

"אתה בטוח? התְ'קְש הְסְפְּתְ'ק משובח היום במיוחד".

"תודה, אבל לא". האיש נפנה ללכת, אך אז עצר, שלף כסף מכיסו, והעביר עליו קורא. "הנה", אמר והושיט את הכסף לווקר. "בהצלחה".

לאחר שנסגרו שפתי הפות של המסעדה מאחורי המבקר, נגע ווקר בכסף, ואז רחרח את קצה אצבעו. שלוש מאות ואחת עשרה, סכום מכובד.

הוא חייך, הניח את הכסף בצנצנת התרומות, ושקע בצפיה ללקוח הבא.

---

כל הזכויות שמורות © 2005, דיוויד ד' לוין. פורסם במקור בכתב העת אסימוב'ס, גליון מרץ 2005.

---

דיוויד לוין – האתרגרסת המקור

סיפורו של העיט הזהוב

נוקלאון