נָסַחְנוּ הַשְּׁתִילִים
מֵאוֹר וּמִגַּנִּים
וַנְּבִיאֵם הַבַּיְתָה
אֶל אַדְמַת קַנְקַנִּים.

וַנִּסְעַד כָּל זַלְזַל,
כָּל נִצָּה עֲדִינָה,
"וּפְרִיתֶם וּנְאִיתֶם!"
בֵּרַכְנוּם בְּצִנְעָה.

אַךְ כָּמְהוּ הַשְּׁתִילִים
בְּסֵתֶר לְבָבָם
אֶל טַל הַשָּׁמַיִם
וּתְכָלְתָּם וּזְהָבָם.

(שְׁתִילֵי-בָּיִת, יעקב לרנר)

---

"היא עושה את זה שוב", שרה אומרת

אני מביט בבתי, ואז בבובת הקפיץ המתוחכמת, הלבושה בשמלה ורודה צעקנית. שערה זהוב ועיניה כחולות והיא מחייכת אל בתי חיוך אדום כתות שדה בשל ומניעה את רגליה וזרועותיה.

שרה תולה בי את עיניה, ומתוכן אני קורא שני רגשות: הראשון – האשמה, כאילו ידעתי שזה עומד לקרות. והשני, תחינה, כאילו היא מאמינה באמת ובתמים שרק מתוקף היותי זה אשר אחז בגופה המיניאטורי של בתנו והרים אותה מבין שורשי העץ והעלים שצנחו סביבו, אני אוצר בקרבי את כל התשובות.

"שייקה", היא חוזרת שוב. "היא לא מסתכלת על הבובה".

"שמעתי אותך", אני אומר, מכה באגרופי בשולחן, ומיד מתחרט כשעפעפיה צונחים על עיניה החומות ומכסים אותן כליל. היא מושכת שוב את שערותיה מאחורי אוזניה ואינה חדלה להביט בי. מדוע היא מביטה בי כך? לעזאזל. זו בוודאי הבובה הראשונה מסוג זה בכפר. אולי באזור כולו. היא עלתה לי הון תועפות, ולמרות שהוא אינו חסר לי, אני מביט כעת בבתי, בת חמש, שעיניה נעות מדמות הפלסטיק הצבעונית והקסומה, המניעה לעומתה את זרועותיה ומשמיעה קולות מתכתיים, אל הצמחים המטפסים על החלון, אשר טל הבוקר נוצץ על עליהם ומחליק מטה באטיות. עיניה מהופנטות, עוקבות אחרי הטיפות הקטנות, והיא מחייכת.

"תסגרי את הוילון", אני מסנן, ושרה נחפזת להתיר את החוט העדין. קפלים-קפלים בצבע חמאה צונחים מטה, נפילה אטית מדי, כמעט מהוססת, כאילו שכחו איך זה להיות חופשיים, ומבטה של נאווה ניתק בכוח מן הצמח המטפס אליו החלה כבר להושיט את ידה הקטנטנה. אור השמש שנחסם בפתאומיות מרחיב את השחור שבאישוניה, מעלים את הירוק-ירוק שבהן. היא מתחילה לבכות.

"היא מפחדת מהחושך", אני אומר. "היא רק מפחדת מהחושך". שרה מהנהנת ומבטה נעוץ בשולחן, ואיש מאתנו אינו קם לנחם את בתנו. עיניה של שרה ריקות, ואני רואה את הזכרונות המאיימים שוטפים מתוכן. ומתי חשבה לאחרונה על הזכרונות הטובים, אני תוהה. מתי חשבה לאחרונה על נאווה כפי שהיתה ביום בו הבאתי אותה מהיער, תינוקת קטנה ויפהפיה, ישנה בזרועותי ואגרופה הקטנטן נעול סביב אצבעי, והיא פוקחת עיניים גדולות וירוקות כששרה מרימה אותה אל חיקה וצוחקת, קול קטן ותמים של יופי טהור.

שרה כבר אינה זוכרת את הרגעים האלו, ואם היא זוכרת אותם, אינה מדברת עליהם או חושבת עליהם. מבטה נח על שערה השחור של נאווה. בזכרונה, אני יודע, אנו יושבים על כסאות העץ בגינה ביום השמש הראשון של החורף, וניצני הורדים הראשונים שעמלה כל כך לשתול לפני אותו חורף מעלים גבעולים מכוסי קוצים מעל פני האדמה. נאווה רצה סביב על רגליה השמנמנות בהתרגשות כה רבה עד שהיא רומסת את הגבעולים העדינים. היא פורצת בבכי, ושרה ממהרת אליה, בטוחה שנשרטה ברגלה. אך כף הרגל העדינה, הרכה, והברכיים הקטנות נקיות מדם ומכל סימן שריטה.

נאווה נאבקת בחיבוקה של אמה, והיא מושיטה את ידיה ישירות אל הורדים המעוכים, ושרה זועקת מלות אזהרה, שולחת את ידיה מאוחר מדי. נאווה כבר נוגעת בורדים הקוצניים, מיישרת את הגבעולים הדקיקים השבורים. לא, קטנה, זה כבר לא משנה, אני רוצה להגיד לה. הם כבר לא יצמחו. אך הגבעול מתיישר תחת מגעה של בתי הקטנה, השברים החדים במקל הירוק הארוך מתבהרים ונעלמים, ואז שרה משתנקת ונחנקת, כי ורד אדום, יחיד, בודד ויפהפה, פורח מול עינינו תחת מגעה של נאווה כשהיא אוחזת בניצן. התינוקת שלי צוחקת ומביטה בי, כאילו מצפה שאתגאה בה, אך איני יכול לפצות את פי, כי שיערה השחור הכהה כל כך של בתי מתבהר, ובאור הבוקר אני רואה לראשונה שגוונים של ירוק שזורים בו.

שרה, שמביטה כל אותו זמן בהחלמתו ובפריחתו הלא-טבעית של הוורד, אינה מחמיצה זאת אף היא. היא מרימה את נאווה בזרועותיה וממהרת אל תוך הבית, ועיניה החומות מבוהלות עד אימה, והיא מלטפת את השיער הירוק כאילו תוכל להעלים מתוכו את הצבע באהבתה.

יומיים מאוחר יותר, כשהצבע לא נעלם, היא צובעת את שיערה של נאווה במקלחת בזהירות אין-קץ. ילדתי בוכה ובכיה קורע לב. היא בוכה אף יותר כשאיננו מתירים לה עוד להתרוצץ על הדשא. אנו לוקחים אותה למגרש המשחקים, לארגז החול. היא אינה מרוצה על הנדנדות, על הסחרחרה ועל המגלשה כשאר חבריה.

הוורד, שפרח טרם זמנו, נובל לאחר שבוע.

---

הבכי שוכך לפנות ערב. הקטנה בוהה כעת, סוף סוף, בבובה ההולכת מאליה. אצבעותיה נשלחות מאליהן אל הווילון, אך היא נמוכה מכדי להסיט אותו. כשהיא נרדמת סוף סוף, נדמה כאילו שרה מסוגלת לנשום שוב. היא מרימה את נאווה בזרועותיה ואני הולך אִתה, ואנו משכיבים אותה במיטה הקטנה שלה ומכסים אותה בשמיכה עם ציורי העננים, ומביטים בפניה הקטנות. מביטים שוב בשערה, מחפשים שוב את הסימנים ששנינו יראים מפניהם. אך תחת האור הקלוש של המסדרון והנורה השמחה שבחדר הילדים השיער שחור כליל, כמעט כחול בצבעו, ואין בו כל רמז לגוונים אחרים. המובייל ועליו הברווזים המצויירים ששרה פיסלה וצבעה בעצמה משלים עוד סיבוב חרישי סביב ראשה של נאווה, ואז אני אומר את ששנינו יודעים. "אנחנו חייבים לעבור".

"לעבור? לאן?" שרה תולה בי עיניים רחבות, אך ההפתעה בקולה נושאת עמה גם ידיעה עגומה, מעין תחושה מבשרת רעות וצפויה, ואני שונא את עצמי על דברי, יודע שהם יכאיבו לה. נערת הכפר התאהבה בי כשלקחתי אותה למסעדה יוקרתית, אך אהבה אותי כשאמרתי שאני מעדיף להיות חקלאי ולא איל הון.

"רחוק מכאן. לעיר".

שרה נרתעת. "לא".

"אין ברירה. בעוד כמה שנים היא תלך לבית הספר לבדה. היא תעצור בגינות, בפארקים, במדשאות. היא תיגע בדברים כל הזמן".

"אני אטפל בשיער שלה".

אני נאנח, ונשטף לפתע בגל של אהבה כלפי אשתי, שחושבת שצבע שיער משונה יהיה הסכנה הגדולה ביותר שתאיים על בתנו. היא אינה מסוגלת לראות בדמיונה אפשרות גרועה מזו. אינה מסוגלת להאמין שיום אחד נאווה –

ובעצם, גם אני לא מסוגל.

"תמשיכי לצבוע אותו בשחור? עד מתי?" אני מקשיח את קולי בכוונה ומצביע על הפעוטה במיטה. שנינו מנסים ללחוש ולצעוק במקביל. ראשה של נאווה זע על הכרית, אך איש מאתנו אינו מעלה בדעתו לעזוב את החדר, כאילו דווקא ברגע זה של מריבה אנו רוצים לגונן עליה יותר מכל. "עד שיום אחד היא תהיה מבוגרת מספיק כדי לשאול על זה? עד שיום אחד מישהו יראה אותה עושה משהו?"

"זה קרה רק פעם אחת!" שרה אומרת, שוב בקול שהוא חציו-תחינה וחציו-האשמה. "אתה בכלל לא בטוח ש – "

" – עד שיום אחד היא תלך ליער?"

שרה נאלמת דום. היא מביטה בנאווה הישנה, אצבעותיה חובקות את הכר, ממוללות אותו מתוך שנתה, תולשות בו כאילו היה דשא רך. אני כבר יודע שניצחתי, ואבל על נצחוני.

---

שנתיים מאוחר יותר נאווה חוצה לראשונה לבדה את הכביש בדרכה לבית הספר היסודי הממלכתי הקהילתי, אחד מרבים בתל אביב. היא בכיתה אלף. היא מביטה לימין ולשמאל בזהירות, גם אחרי שהאור ירוק. היא הולכת לבדה את שני הרחובות ונכנסת לבית הספר היסודי האפור. יש עצים בחצר הכיתות, חיוורים, דקי-גזע, חומי-עלים, שורשיהם המשוועים למים נצמדים אל פיסות אדמה קשה שהדשא שגדל עליה פעם ויתר זה מכבר על מאבקו. גזעיהם צבועים בלבן כדי להגן עליהם מפגעי העשן והמזיקים, ונאווה אינה חוננת אותם ולו במבט כשהיא עוברת על פניהם ונכנסת בשער. "לעצים יש מחלות", אנו משננים בפניה יום ולילה. "הם לא בריאים לך. אל תגעי בעצים. גם לא בשיחים ובפרחים ובדשא". והיא לא נוגעת. בעיר יש לה חברות. הן משחקות יחד בבובות, לומדות ביחד לרקום ופוצעות את אצבעותיהן על המחט, מתנדנדות יחד בגן השעשועים ומסתחררות בקרוסלה. נאווה צוחקת, ושרה מחייכת מהספסל, ומביטה, כאילו ביקשה לומר שזה כל מה שהיה נחוץ. אני אוהב אותה על שהיא מסוגלת להאמין בכך, אוהב אותה על שהיא מעריצה את ילדתנו כל כך עד שהיא מסוגלת פשוט להתעלם מכל מה שהיא יודעת.

אני רכון יום ולילה על הניירות שלי, עורך חשבונות, כותב אלגוריתמים, מעלה בחזקות. אני טוב בזה, ועד מהרה פונים אלי יותר ויותר אנשים. נשימותיה הקלות של בתי עולות בלילות מהחדר הסמוך, וחיוכה של שרה עייף אך מאיר שוב את עיניה, ללא פחד. אנו מביטים בילדתנו חוצה את הכביש ונכנסת לבית הספר, מביטים בתיק הגב הוורוד שלה, ושרה שלי כורכת סביבי זרוע, מבקשת ממני להבטיח לה שזה יהיה הסוף. שהכל יהיה בסדר. אנחנו מספרים למורים שנאווה עדינה מאוד וחולנית מאוד, חולה מכדי לצאת לטיולים השנתיים ולסיורים הלימודיים. היא אינה כועסת עלינו. בנדנדה שאני מתקין על המרפסת בקומה השניה היא יושבת וקוראת ספרים, או מביטה בשמיים, או רוקמת. היא רוקמת מחוננת. היא מביאה אלינו יום אחד תמונה שלמה שרקמה בעצמה. מתוך הבד קורצים אלינו הצבעים הירוקים, וביניהם עיגולים קטנים של כתום. פרדס, כמו זה שהיה פעם ליד ביתנו הישן. הרקמה מדויקת, יפהפיה, מעשה אמן. המראה עוצר נשימה. נאווה מתחננת, ושרה מסכימה באי רצון שנתלה אותו בחדרה.

בגיל תשע היא מתרחקת מחברותיה, ומבלה את רוב זמנה על אותה נדנדה. היא לא נראית עצובה, אך משהו בעיניה הירוקות נדמה דהוי לעתים, ואנחנו מתחילים לחשוב על אח קטן עבורה, על ילד נוסף עבורנו. הקמטים נעלמים מפניה של שרה כשהיא מדברת על כך. היא מציעה לנאווה לקחת אותה לחנות ולקנות לה תוכי או חתול – ואם תתעקש, היא אומרת לי בלילה שלפני, אולי כלב. נאווה הולכת אִתה בשתיקה, מביטה בבעלי החיים המטופחים, מהססת, מלטפת, אינה בוחרת.

באותו הערב היא נכנסת לחדרנו, דופקת על הדלת בדרכה העצורה, הביישנית, וכשמבטה קבור בשטיח הפרסי, שואלת אם במקום חיה אנחנו מסכימים לקנות לה עציץ. היא מסכימה לשלם עליו בעצמה, היא ממהרת להוסיף. היא חסכה את כל דמי הכיס שלה כבר כמעט שנה. היא רוצה רקפות, או ורדים, אבל גם צמח מטפס יהיה נחמד. מה שנרצה.

שרה המומה, פניה חיוורות, לבנות, עיניה כמעט יוצאות מחוריהן. אני מביט בבתי בקדרות. אנו חוקרים אותה. מסתבר שהיא לוקחת מהספריה מדריכי צמחים ואנציקלופדיות של הצומח. היא יוצאת מהבית בבקרים רבע שעה מוקדם יותר כדי לעבור דרך משתלה שנמצאת מספר רחובות מבית הספר. בעל המשתלה מכיר אותה היטב. בתחתית הארון שלה, שרה מוצאת נעלים מלוכלכות ברגבים ועשבים. בוודאי התכוונה לנקות אותם לפני שנראה זאת.

אני קורע את הספרים שלקחה מהספריה, בזה אחר זה. היא אוחזת בשרוולי, צורחת, ואז בוכה ומתחננת, ולבסוף שותקת ומביטה בי. שרה אינה אומרת דבר, מבטה כבוש בקרקע ודמעות עומדות בעיניה. היא לוקחת את נעליה של נאווה, משאירה לה רק זוג אחד, זוג שעליו נוכל לראות היכן היתה. לבסוף אני מסיר מהקיר גם את רקמת הפרדס היפהפיה – את זו איני מסוגל לקרוע, אך אני מקפל אותה וטומן אותה בשולחן הכתיבה הנעול שלי, לצד הספרים, התמונות, הצילומים. גם את נאווה אני נועל בחדרה, אך עיניה של שרה נחות על גבי כשאני עושה זאת, וכשאני מסתובב ומביט בה, אני רואה במבטה כי הבינה כעת את מה שהבנתי אני לפני זמן רב.

שערה כמו מאפיר בן לילה. איש מאתנו אינו מדבר עוד על ילדים.

בגיל שתים-עשרה שרה מגלה עציץ מוחבא מתחת לחלונה של נאווה, טובל בשמש. היא הדביקה אותו באחד הלילות אל הקיר החיצוני, כדי שלא נראה אותו, והשקתה אותו. זרעי שעועית, שבוודאי לקחה מכיתת הטבע בבית הספר, נובטים בתוך כלי החרס הקטן. הפחד מביא אותי לכדי זעם, אך נאווה אינה מפחדת מפני עוד. היא חוטפת את כלי החרס מבין זרועותי ומחבקת אותו, אוחזת בגבעולים הדקיקים. אני צורח עליה. היא משיבה לי בצעקות.

שרה זועקת ותופסת בחזה. מול עינינו מתבהר שערה של נאווה. צבעו הוא כעת ירוק-שחור, כמו עלי עץ מנגו, והוא ממשיך להתבהר. היא נושאת אלי את עיניה, ונדמה שגם הן מתבהרות, ומשהו בהן פראי וחופשי ומשוחרר מכפי שראיתי אי פעם, ואור משונה עולה מבין אצבעותיה הנוגעות בצמח.

אני עומד להתנפל עליה, לעקור מבין זרועותיה בכוח את זרעי השטן האלו, את הגבעולים ארוכי הזנבות השולחים את אצבעותיהם לקחת ממני את הילדה שלי, והיא מתנשפת, מסוככת על הצמח בגופה, והירוק בשערה כבר בהיר כדשא בתחילת האביב, ובעיני נראה הצבע כמו חומצה מאכלת.

אך שנינו לא זזים ממקומנו, כי באותו רגע שרה צונחת לקרקע באטיות והשטיח העבה מעמעם את קול נפילתה, ועיניה של בתי קרועות לרווחה כשהיא מביטה בה, וידיה עוד לחוצות אל גבעולי השעועית כפי שידיה של שרה לחוצות אל צדו השמאלי של חזה. איש מאתנו אינו צועק עוד.

---

האמבולנס לא הגיע מהר דיו.

כשאנחנו חוזרים מהלוויה אני שורף את העציץ. נאווה מביטה מבלי לומר דבר, פסי הדמעות על לחייה יבשים כשהגבעולים הירוקים משחימים ומשחירים והופכים לבסוף לאפר דק.

באותו לילה, נאווה צובעת את שערה בעצמה. ידיה העדינות נכוות מהכימיקלים שבצבע, אך היא מסרבת לעזרתי, מתעקשת לחפוף את הצבע בכוח אל תוך שערה, להכאיב לעצמה.

אנו עוברים לדירה חדשה, נטולת זכרונות. גדולה יותר. כאילו החלל יוכל למלא את הריק.

כשנאווה בת שש עשרה היא מדברת ללא בושה על המחלה, מסבירה לכל מי ששואל שיש לה אלרגיה לצומח, שמתבטאת בפריחה ובתסמינים לא נעימים אחרים. היא מספרת על מחלתה פעמים רבות כל כך שנדמה שהיא מאמינה בה בעצמה. היא נזהרת מאוד שלא לשבת על הדשא. את זר הפרחים הראשון שהיא מקבלת היא מביאה אלי כשידיה הרועדות עטופות בשקיות ניילון ועיניה אינן מביטות בי, ואני משליך אותו מבעד לחלון, אל הכביש. לאחר מכן היא מקבלת רק קופסאות שוקולד. היא גדלה ומצדיקה יותר מתמיד את שמה כשהיא הופכת לאשה צעירה ויפהפיה, ושערה שחור מתמיד, גזרתה דקה ותמירה, והיא נעה כמו רוח ברחובות תל אביב, לא נוגעת בדבר, דבר אינו נוגע בה.

כשהיא מתחילה את האוניברסיטה היא מבקשת לעבור לדירה משלה, במרכז העיר. אני מסכים, מוותר עליה בלית ברירה. הבית ריק לפתע, עצוב. אני מבקר אותה מדי שבוע. היא מזמינה אותי לחנוכת בית עם מכריה מהאוניברסיטה, סטודנטים למנהל עסקים ופיזיקה ומתמטיקה. הם שואלים אותה מה תרצה שיקנו לה. היא מושכת בכתפיה. "רק לא עציצים", היא אומרת בשחוק שחציו-התנצלות. "הם תמיד מתייבשים ומתים לי".

---

---

ארגז הכלים מיטלטל לצדי. אני ממהר, מתנשף, מזיע בסרבל המלוכלך. שוב ירדתי מהאוטובוס בתחנה הלא נכונה. שנה במחלקת הגינון והגזם של העיריה, בניין גדול ומכוער שאין לטעות בו בעיר הזו, ועוד לא הצלחתי להבין באיזו תחנה לרדת. הצחוק של שני הרוסים מהמחלקה מהדהד באוזני כשאני רץ מהמלך שלמה אל אבן גבירול – או שאולי זה מהמלך ג'ורג'? המלך דוד? אני אף פעם לא יודע.

כשאני עובר את חנות הפרחים שבפינה, ניחוח עז ונפלא מתערבב בריחות העיר, העשן והפיח והמכוניות החדשות. פרחי יסמין, אני מזהה, ועם הריח באים זכרונות מהקבוצה שהדרכתי להר תבור, לפני שנה. שבילים במעלה ההר, התנשפויות, האדרנלין והלאות בשרירים, המעידה על צעידה טובה, בדרך הררית ולא במישור. והריח הזה, שהיה בכל. איזה ריח נפלא. לא, אין לי זמן לעצור ולקנות. בכל מקרה, היכן אניח אותם? בדלי האשפה שלי?

אני מסתובב וחוזר לעבר החנות.

אני מכיר את רוב חנויות הצמחים והמשתלות בעיר הזו. זו אינה מיוחדת. יש נעימות ממנה. שלט מצהיב בכניסה, כמה עציצים בחלון. על המדרכה בחוץ, בתוך דליים שהמים יבשו בהם זה מכבר, זרי פרחים קמלים בשמש. אשה צעירה עומדת ליד הדליים. לא הבחנתי בה כשעברתי על פני החנות קודם לכן. כעת אני בוחן אותה בחטף בדרכי פנימה. שיער שחור, מבריק וארוך מאוד, מהודק בצמה נוקשה. עיניים ירוקות יפות שאינן משיבות את מבטי. אני חש בריח היסמין שוב, ומשתהה להביט בה עוד רגע. האשה עצמה אינה יפה. היא רזה מדי, חיוורת, כמעט שברירית. משהו במראה שלה אינו נכון, לא ראוי כמעט, כמו מום שאיני יכול באמת לזהות. אך אני ממשיך להביט בה, מוקסם מהאופן בו היא מביטה בפרחים הדהויים שבדליים, ורגש עז כל כך בעיניה, כאילו הביטה באהוב, ואצבעותיה מרפרפות על פניהם, אינן נוגעות, רק מלטפות את האוויר שמעל, כאילו חרדה מלהפר את שלוותם של עלי הכותרת העדינים, כאילו נבהלה מהצבעים המבריקים. היא אינה משיבה את מבטי, אינה מבחינה בו. נראה שהמולת העיר חולפת סביבה.

אני נכנס לבסוף לחנות ומברך לשלום את המוכרת, זקנה חביבה השוזרת זרים כשסרט צבעוני אוחז בקפידה את שערה הלבן. "כן, אדוני?"

"זר פרחי יסמין, בבקשה".

חיוך נח על שפתיה כשהיא שולפת חוט עשוי קש ומהדקת יחדיו את הפרחים שבזר. "אנחנו לא מחזיקים פרחי יסמין", היא אומרת. "אפשר אולי לעניין אותך בנרקיסים?"

"לא יכול להיות", אני מביט סביבי, נחוש בדעתי להוכיח אותה על טעותה. זבניות בחנות פרחים לעתים קרובות אינן יודעות מה הן מחזיקות. אך מבט מהיר מוכיח שהפעם הצדק אִתה. אין פרחי יסמין בחנות הקטנה. אני חוזר החוצה ומביט בקפידה גם בדליים העומדים בחזית החנות. האשה הצעירה כבר אינה שם. וכעת אני רואה שגם הדליים אינם מאכלסים את פרחי יסמין שרציתי. יתרה מזאת – ריח היסמין עצמו נעלם כלא היה, כאילו הפיק אותו מוחי, מקסם שוא שנוצר מתוך געגוע. אני מודה לקשישה הנעימה במבוכה וממשיך הלאה. הארוע טורד את מחשבותי במהלך השבוע, אך לבסוף נשכח מזכרוני.

אני יורד באותה תחנה בטעות עוד שלוש פעמים במהלך אותו חודש. בפעם השלישית אני רואה את האשה הצעירה שוב. ליתר דיוק, איני רואה אותה: ראשית אני חש בריח היסמין העדין, המתגנב אלי כמו כייס בקרן הרחוב, וכמו קודם, אני סב על עקבי, חוזר, מביט הפעם באשה הצעירה. היא מביטה שוב בפרחים, ואף על פי שאני סוקר אותה זמן רב כעת, היא אינה מבחינה בכך. היא שקועה באותו טקס מוזר, מרפרפת באצבעותיה על פני הפרחים בנגיעה לא-נגיעה. בהחלטה רגעית, אימפולסיבית, שאינה מתאימה לי, אני נכנס לחנות וקונה זר ורדים. לבי הולם בעוצמה כשאני יוצא שוב וניצב מולה. אולי בגלל הפרחים, היא מבחינה בי מהר יותר הפעם. "שלום", אני אומר.

היא מביטה בי, נושאת אלי עיני איילה מפוחדת, ירוקות כמו עלים בשיא פריחתם. ריח היסמין מתוק מתמיד. היא מחכה שאדבר, אך אין לי מושג מה עלי להגיד. מדוע לא תכננתי זאת? "אהלן. אני גדעון… גידי. זה… זה בשבילך".

עילג, גמלוני. אין פלא שהיא לא מבינה, נדה בראשה לשלילה ועיניה רחבות ומלאות פליאה. "אין לי כסף".

"זו מתנה".

עיניה הירוקות מתקשות, ונדמה לפתע שגל של קור עולה ממנה לפתע. "לא, תודה".

היא מפתיעה אותי – לא כיוון שלא שקלתי דחיה, אלא כיוון שלא ציפיתי לדחיה שעלתה בעיניה, לא ממני, אלא ממעשי – כאילו הצעתי לה משהו מגונה, אסור. ההפתעה הודפת את המילים מבין שפתי לפני שאני עוצר בעדן. "את לא אוהבת פרחים?"

היא מושכת בכתפיה ופונה ללכת, אך לפני שהיא מסובבת את ראשה משהו בעיניה רומז לי כי פגעתי בה. אני מבקש להתנצל, אך היא כבר נעלמת בפינת הרחוב, זריזה כארנבת במנוסה. כעת היא אינה מרפה עוד ממחשבותי. אני יורד שוב באותה תחנה בכוונה תחילה בימים הבאים, אך היא אינה ליד חנות הפרחים.

בפעם השלישית היא זו שמפתיעה אותי. אני חולף מבלי דעת ברחובות ההומים, רץ שוב אל העיריה מהתחנה הלא נכונה, ושומע מאחוריי קול נשי, חזק באופן מפתיע.

"סליחה!" היא קוראת, ואני מסתובב. היא אוחזת בידה את מדריך הצמחים שלי. מאוחר מדי, אני מגלה שתיק הגב שלי נותר פתוח, וכמחצית מתוכנו בודאי פזורה כעת לאורך אחד מאותם רחובות בעלי שמות של מלכים.

אני מזהה אותה ממרחק, ומתקרב אליה. גם בעיניה ניצוץ של זיהוי, והיא מניחה את הספר על הקרקע עוד לפני שאני מגיע אליה, כאילו חוששת לגעת בידו של האדם שהעז להציע לה פרחים. לאחר דקה של שתיקה אני נזכר להודות לה, כבד-פה באופן מכאיב. "זה… של העבודה. אני מדריך טיולים של החברה להגנת הטבע, בסופי שבוע…" אני מתכופף ומרים את מדריך הצמחים. היא אינה מביטה בי, אינה מקשיבה לדברי. עיניה מרוכזות במדריך, והיא מביטה בו כמעט כפי שהביטה בפרחים. ריח היסמין המתוק אינו מרפה ממני. "את… רוצה?" אני מעז לשאול. היא נרתעת לאחור. "לא לתמיד. רק בהשאלה".

היא נדה בראשה לשלילה, אך עיניה אינן מרפות מהספרון שצילומים שונים של פרחים על כריכתו. "השבוע אני מדריך טיול למפל התנור", אני ממשיך. "היית שם פעם?"

היא נדה שוב לשלילה, ואז מדברת, קולה רך, שקט. "אני לא יוצאת הרבה מהעיר".

"אה". משתררת שתיקה, כבדה ומעיקה למרות המולת הרחובות מסביבנו. "בכל מקרה, תודה. ש… קראת לי", אני פונה ללכת, ובהחלטה של רגע מוסיף, לפני שאאבד את האומץ, "אפשר אולי להזמין אותך מתישהו לכוס קפה?"

עיניה מצטמצמות בחשדנות, ואני תוהה האם היא מדמיינת לעצמה ששמטתי בכוונה את מדריך הצמחים לידה כדי שאוכל להזמין אותה, ומוחי כבר רץ הלאה, ועומד לשלול בקול את מה שאני מאמין שהיא חושבת, אך אני עוצר בעד עצמי, ורק מוסיף במהירות, "אני מבטיח לא לקנות לך פרחים".

אני מבין איך זה נשמע רק כשהיא פורצת בצחוק, ומסמיק, אך צחוקה נעים ומצלצל ומדבק, אף על פי שהוא עצור, כמוה. ואז עיניה סוקרות אותי. אני מודע באופן מכאיב לשערי הפרוע, לידי המגוידות, לאדמה שתחת ציפורני שלעולם איני מצליח לשפשף במקלחת עד הסוף, לסרבל הכחול של העיריה, מוכתם בכתמי דשא ומטולא. אני מרגיש כמעט לא ראוי לעמוד לצדה, בן קיבוץ שנפל אל תוך העיר ובולט כמו שיח פטל פשוט הצומח במרכז ערוגת צבעונים מטופחים. כשהיא מסיימת את סקירתה פני לוהטים. "בסדר", היא אומרת לבסוף, מפתיעה אותי, ומחייכת, ואז עיניה שוב מתעכבות על הספר.

"את בטוחה שאת לא רוצה אותו? את יכולה להחזיר לי כשניפגש", אני מעודד אותה. היא מהססת. "הנה, קחי, בבקשה", אני מניח את הספר בידה. היא לא מתנגדת, ומעבירה את עיניה בין מדריך הצמחים לפני.

"תודה", היא ממלמלת לבסוף, ופונה ללכת. אני מהסס, יודע שלא נתנה לי את מספר הטלפון שלה, לא רוצה לדחוק בה.

"איך קוראים לך?" אני קורא אחריה כשהיא נמצאת כבר בפינה.

היא מסתובבת, ולרגע נדמה לי שגם ממרחק זה, אני מרגיש בריח של פרחי יסמין האופף אותי, כמו חממה המגינה עלי מריחות העיר. "נאווה", היא עונה.

---

בסופו של דבר אנו מצליחים להיפגש לקפה. אנחנו שותים אותו יחד בשתיקה באחד מבתי הקפה המודרניים. אני מנסה לגרום לה לדבר על עצמה, לספר לי, אך היא ממעטת לדבר. אני מחמיא לה על הבושם שלה, אך היא מבולבלת, אינה מבינה על מה אני מדבר. בין הספלים המצוחצחים ומפות השולחן הצבעוניות היא נראית שוב חיוורת מדי, לא-שייכת, מסוגרת. אני מביט בה ותוהה לרגע קצר מה מצאתי בה, מדוע הלם כך לבי בקרן הרחוב מול חנות הפרחים. אני משחק באוכל שלי. היא בוהה בכוס הקפה. מבלי ששאלה אותי או הביעה עניין, אני מתחיל לספר לה על העבודה שלי לסופי השבוע, על הטיולים שאני מדריך. אני מאריך בסיפור על הטיול המשעשע למפל התנור, שתפס אותי ואת קבוצת הילדים שהדרכתי דווקא בגשם קיץ מפתיע. כשאני מביט שוב מהצלחת שלי אליה, עיניה נוצצות. השינוי חד כל כך שאפילו המלצרית שלנו מגניבה מבט כשהיא חולפת על פני השולחן, כאילו תוהה איזה קסם נעשה כאן, כיצד כיסיתי בבד את הנערה החיוורת שישבה לידי והחלפתי אותה מבלי שאיש בקהל יבחין באשה הצעירה, מבריקת העיניים הזו. עיניה באמת יפות מאוד.

כשאני מציע לה להצטרף לטיול הבא שאדריך, היא נסוגה כמו חלזון אל קונכיתו. אני מזהה את סימן האזהרה ומחליף את הנושא, והרגע חולף.

ידידי שואלים אותי על אודות אותה אשה צעירה שאִתה התחלתי להיפגש, אך אני מהסס, מסרב להפגיש ביניהם. לבסוף, באחד הערבים, אחרי כמה כוסות בירה, אני שופך בפניהם את תסכולי. "היא כל כך הפכפכה. לפעמים היא קרה אלי בלי כל סיבה נראית לעין. לפעמים היא עצובה ואיני יודע מדוע, או כיצד לשמח אותה".

הם צוחקים. "נסה מתנות. תכשיטים. שוקולד. פרחים".

"היא לא אוהבת פרחים", אני ממלמל. אפילו באוזני המילים נשמעות כשקר. לעתים נדמה שאני יוצא עם שתי נשים שונות. האחת, הצעירה החיוורת, החולנית למראה, האטומה-כמעט, שמתהלכת ברחובות ההומים בלי להביט סביב, בלי לשמוע, בלי להשאיר את פסיעות רגליה על המדרכה ואת הד צעדיה באוויר. והעלמה השניה, הנערה הרכה, עם העיניים הירוקות מלאות הערגה, שהביטה בפרחים וידיה רפרפו על פניהם, מתאוות לגעת בעלי הכותרת העדינים, מתקרבות ונרתעות בדחיה ובפחד, כאילו מגע עלי הכותרת הקטיפתי יבלע את אצבעותיה כצמח טורף.

חברי משועשעים, טופחים על גבי, מציעים הצעות מגונות. אני יודע שאין להם את הפתרונות, את הדרך לפענח את תעלומת האסופית שלקחתי לי, לפתוח את ניצן הורדים הביישן הזה לאור השמש.

אני נפגש שוב עם נאווה באותו שבוע, מביא לה שוב שוקולד במקום פרחים. היא אוכלת אותו ללא התלהבות. פגישותינו תמיד שקולות מדי, מאורגנות, שלוות, כמו תוכננו כדי שלא יקרה בינינו דבר. אני חש שהיא רוצה משהו, אך אינה מסוגלת לבטא זאת בפני. וכל אותה עת התמונה שלה, אז ליד חנות הפרחים, של מבטה הרך וידיה שנשלחו מאליהן לגעת בפרחים, אינה מרפה ממני. דעתה מוסחת, והיא משחקת באוכל שלה תחת האוויר הקר הצונח עלינו מהמזגן. אבוד, אני מחפש את האור שהיה בפניה כשהביטה בפרחים, מחפש לראות אותו נשקף אליו שוב מעיניה הירוקות הכבויות, כמו עלים נובלים. מתוך מפלט אחרון, אני מציע שנצא מהעיר, נשתה קפה הפעם באחד הכפרים הסמוכים. נאווה מסרבת מבלי להעניק לדברי ולו רגע מחשבה.

את מדריך הצמחים שלי לא החזירה. לא ביקשתי. קניתי לי אחר מזמן.

עוד שבוע עובר. אני מצליח למצוא בתוכי די אומץ כדי להזמין אותה לבוא אתי לטיול שאני עומד להדריך לנחל עמוד. "היית שם פעם?" אני שואל. היא נדה בראשה לשלילה, אינה אומרת דבר. לא, היא מעולם לא היתה בשום מקום. ואפילו בעיר עצמה, לא הכירה את הגנים הציבוריים, את הפארק. נדמה שכל שהיתה העיר עבורה הוא רחובות ארוכים וסואנים, ואולי אותה חנות פרחים עלובה למראה. כרגיל, היא אינה מביטה בי, אך הפעם אני רואה כי מבטה אינו נעוץ בכוס הקפה הריקה למחצה או בקימורי המפה. עיניה נחות על שני גברתנים בסרבלים אשר עומדים סביב עץ פיקוס על המדרכה הרחוקה מאתנו. אני משיב את מבטי אל פניה וממשיך במהירות, לפני שאאבד את האומץ. "אחר כך יש טיול של החברה להגנת הטבע לראש הנקרה ולעתיקות. מאוד קל. אנשים נחמדים. מסלול פשוט. אולי את רוצה ל – "

"לא!" היא מושכת את ידה מאחיזתי, הופכת את כוס המים שלה בתנועתה המהירה. אני מביט בכתם המתפשט על המפה, וחש כאילו סטרה לי.

"למה לא?"

היא מתעלמת מכתם המים. פניה קרים. "אמרתי לך. אני לא יוצאת מהעיר".

"אבל כל כך הרבה מה לראות!" מדריך הטיולים שבי משתלט עלי, מתגבר על גדעון הביישן. "ואת אף פעם לא היית ברמת הגולן, ובכנרת, ובמדבר יהודה, ובים המלח – "

"מי אמר שאני רוצה להיות?" נאווה מתיזה, ומביטה שוב בשני הגברתנים לובשי הסרבלים. אני עוקב אחרי מבטה. אלו עובדי גזם חיצוניים של העיריה. אני מכיר אחד מהם במעורפל. הם בוחנים את ענפי העץ הארוכים שדחקו בבניין הסמוך. וכעת אחד מהם הולך אל מכונית של העיריה הניצבת בסמוך. "בעיר יש לי הכל. למה שארצה לצאת מכאן?"

לרגע אני מוכה אלם, לא בטוח כיצד עלי לענות להצהרה פשוטה והחלטית כל כך, בורה כל כך, חסרת רגש כל כך. כיצד אוכל להסביר לה את השקט ששרר בטבע? את השלווה? את העונג שבהליכה לאורך שבילים חדשים ובלתי מוכרים, של פילוס דרך ביערות? כיצד אוכל להסביר לה את היופי הבלתי נתפס של העמקים והגאיות, ההרים והנחלים? כיצד אוכל להסביר לה את יופיה של השקיעה בהרי ירושלים?

בעל הסרבל חוזר אל חברו, נושא עמו ארגז כלים גדול. הוא פותח את הארגז, ומתכופף, גבו הרחב מסתיר מפנינו את עיסוקיו.

"אני רוצה לגור מחוץ לעיר", אני אומר לבסוף, לא מתוך אומץ, אלא כיוון שזו האמת ולא אוכל להסתיר אותה מפניה בהמשך. "אני רוצה להתחתן יום אחד ולגדל ילדים באיזה קיבוץ או מושבה. אני רוצה שהם ישחקו בגינה ביום, ושבלילה יוכלו להסתכל למעלה ולראות כוכבים, כי יהיה חושך מוחלט מסביב. ואני רוצה שהם – "

"אני לא". נאווה מתרוממת מכסאה. תנועה חדה, פתאומית. מוחלטת. "אני רוצה לסיים את האוניברסיטה ולהתחיל לעבוד עם אבא שלי, ולגור כאן". היא אינה מביטה בי, ואני מבין. אך הכאב שמהדהד בעקבות מילותיה הוא רב משצפיתי.

ולמה, בעצם? אני תוהה בפני עצמי. זה היה צפוי. זה היה צפוי מאוד.

אני עוצם את עיני לרגע, מנסה לחשוב על מענה הולם, ואז שומע את קולה של נאווה, כפי שלא שמעתי אותו מעולם. נדמה שהיא נשנקת, צליל שהוא בין מחאה שדוכאה במהירות לבין כעס. אני פוקח את עיניי ומביט בפניה. קמטים נחרצים במצחה, ומבטה מקובע כעת על שני עובדי העיריה, האוחזים מסור גדול ביניהם. אני מביט בפיקוס הצומח מתוך גומה במדרכה, עצום ואצילי, מטיל צל גדול על הרחוב שתחתיו.

תחושה מוכרת, עמומה, של כאב המציף אותי. ראיתי עצים נכרתים לא פעם ולא פעמיים בעיר הזו, במסגרת עבודתי. עשיתי זאת בעצמי פעם אחת, ולא עוד. לא הייתי מסוגל לעמוד במחשבה על הגזע האדיר, עצום-הממדים, שעשרות שנות קיומו נגדעו באבחה אחת.

עם הזמן קהו חושי, אך כעת תחושת הכאב המוכרת חולפת בי שוב, חזקה פי עשרת מונים. להבה קטנה בוערת בתוך הירוק-הכבוי של עיניה של נאווה, ואני מבחין לפתע שידיה אוחזות בכוח בקצות מפת השולחן, ופרקי אצבעותיה מלבינים.

"פעם היו עוקרים אותם", אני אומר. "אחר כך ראו שזה עולה יותר מדי".

"למה הם כורתים אותו?" היא מסננת, ואני כמעט נסוג לאחור. קולה רועד מזעם.

אני עוקב אחרי מבטה, בוחן את העץ בקפדנות, שמח להסיח את דעתי מהשיחה הלא-נעימה שעוד עומדת לפנינו, אפילו במחיר ההתבוננות בעץ נושן נוסף הנגדע מעל המדרכות של העיר שהירוק בה הלך והתמעט.

"הנה, את רואה שם?" אני מצביע עבורה על אחד מענפיו האיתנים של העץ. "הוא משיר עלים אל תוך המרפסות. הדיירים כנראה התלוננו".

נאווה אינה אומרת דבר. היא מתיקה את מבטה מהעץ, כאילו דורש ממנה הדבר תעצומות נפש אדירות, ומביטה בכתם המים המתפשט כעת על מפת השולחן. למרות רעש המכוניות שברקע, שנינו מתכווצים לקולו החד של המסור כשמתחילים הגברים את מלאכת הניסור. "את רוצה עוד משהו?" אני שואל, מנסה להסיח את דעתנו מהרעש. זה יגמר בקרוב. אני מסמן למלצרית לגשת אלינו. נאווה אינה אומרת דבר.

אני מביט שוב בשני הגברים המנסרים את העץ. הם נמצאים כבר ברבע הדרך. נאווה אינה מביטה, אך ידיה עוד מכווצות לכדי אגרופים קטנים והדוקים. "אפשר ללכת מכאן אם זה מפריע לך", אני אומר לבסוף.

"לא!" היא אומרת בחדות. "זה לא מפריע. מה אמרת?" אך אני רואה על פניה שהיא משקרת, וכבר שכחה שהיא היתה זו שעמדה להיפרד ממני. אני כמעט ומסוגל לחוש את ניסור העץ, כאילו היה זה גבי שמנסרים שני עובדי העיריה. וגם היא, גבה רועד, עורה מצטמרר עם הצליל הנורא.

אני מחליט החלטה רגעית, לא אופיינית לי. אני קם, מבקש את סליחתה וחוצה את הכביש.

כשאני חוזר מעמיסים שני הגברים את כלי העבודה בחזרה אל התיבה ועליה סמל העיריה, ונאווה בוהה בהם, עיניה רחבות.

"ביקשתי מהם לעקור אותו בלי לפגוע בו", אני ממהר להסביר. "אני אקח אותו בשבת במשאית של העיריה ואשתול אותו מחוץ לעיר".

"והם… הסכימו?"

"אם אני אשלם את ההפרש של זמן העבודה, כן". לא היה לי כסף למותרות כאלו. ומצד שני, מערכת היחסים היחידה שלי בשנה האחרונה עמדה להסתיים בזה הרגע. לא היה לי על מה להוציא את הכסף.

אני מביט בה, ומגלה כי עיניה, הבוהות בי כאילו הצעתי בזה הרגע לקנות את תל אביב, מוצפות רגש, ונוצצות אלי בירוק מבריק, כאילו צנחו בתוכן שני עלים מהעץ בו הביטה בלהט רב כל כך. אך משנגמר הרגע, כבה אותו זוהר משונה שקרן ממנה לרגע ארוך, והיא שבה להיות האשה החיוורת הבוחשת בכוס הקפה הקר שלה. אני תוהה אם תאמר משהו נוסף, נותן לשביב של תקווה לזנק בתוכי, אך היא נותרת שקטה, ורק ידה נחה על השולחן, סמוך מאוד לידי. רגשות עזים משחקים עדיין על פניה – כלימה? חוסר אמון? היא קוברת את מבטה שוב בכתם שעל המפה. התחושה שמשהו אצלה לא נכון מתחזקת בי שוב, אך דבר אחד נעשה ברור עבורי כעת – היא לא תיפרד ממני היום.

"בואי נרד לפארק", אני מציע, מצביע לצפון, "זה רק כמה דקות הליכה מכאן".

היא נרתעת. מוקדם מדי. כמו פרח שנשתל באדמה, ועמד שם, טרי ויפהפה ועדין וצמא לגשם – אך במקום טפטוף קל זכה למבול בלתי פוסק.

אף על פי שהיא נדה בראשה, המחשבה נוטעת בי בטחון. פרחים ועצים, בניגוד לנשים, הם תחום שבו אני מבין, שאותו למדתי על בוריו. אני יודע כעת מה לעשות בה. היא לא תקמול בין אצבעותי.

אני מלווה אותה לתחנת האוטובוס.

"תבואי אתי לטיול?" אני הוגה את המילים לבסוף רק כשהיא עולה את שלוש המדרגות השחורות המלוכלכות. קולי מאוזן, מאופק, ואני אומר את הדברים כבדרך אגב, מבלי להניח לה להאמין שיש בהצעתי מעבר לטיול.

"אבוא", חרישית כל כך. כמעט שאיני שומע אותה. היא לא מסתובבת אלי כשהיא עונה.

"לאן?"

"תבחר אתה". ובהחלטה פתאומית, כמו הבזק של אור, היא רוכנת לעברי ונושקת לי קלות על שפתי, רק רפרוף מהיר, מתוק, לא יותר מכך, ומסתובבת לאחור, בורחת ממני, בורחת מהאימה שאיני יודע לאבחן את מקורה.

ריח היסמין המופלא אופף אותי, ונשאר זמן רב לאחר שהאוטובוס נוסע משם.

---

הטיול מתחיל רע מאוד.

נהג האוטובוס חוסם את אחד המסלולים ברחוב בו נאווה גרה וצופר בלי הפסקה. המטיילים, רובם קשישים חביבים בדרך כלל, נרגנים כעת, ומלמוליהם מותחים את עצבי. הדקות מתארכות, מתקתקות בשעון הגדול שבגג האוטובוס. אני פותח את המיקרופון, מכחכח בגרוני, מבקש "רק עוד כמה דקות, חברים, באמת". שאול, הנהג, פותח עבורי את הדלת, ואני רץ כאחוז אמוק מעלה, אל הדירה שבקומה השלישית.

אשה צעירה לבושה שחורים ומאופרת בכבדות פותחת עבורי את הדלת ונושפת בפני עשן. אני משתעל, נסוג לאחור, התנצלות חפוזה על כך שדפקתי על הדלת הלא נכונה עומדת על דל שפתי, אך היא פותחת את הדלת לרווחה וסוקרת את מראי במבט שגורם לי להאדים. עיניה נעצרות על ענף שיח היסמין שאני אוחז בידי, על הפרחים הלבנים הקטנטנים. "אה, אתה גדעון? נראה אם אתה תצליח להוציא אותה מהחדר", היא מושכת בכתפיה. "אני במקומך הייתי מוותרת".

היא נעה הצדה, משאירה לי רק מקום צר לעבור בו. אני נדחף מעבר לה, בוחן במהירות את סביבותי. לובשת השחורים קורסת על ספה בסלון ומגבירה את עוצמת הרדיו כדי להחריש את רעשי הרחוב. אני מבחין כי למרות מיקומה של הדירה, במרכז הלכלוך של תל אביב, היא נקיה מאוד. היא גם מעוצבת בחדשנות – ספות עור, ארונות פלסטיק גדולים, טלוויזיה. לא חשבתי עד כה על נאווה כעל מישהי בעלת כסף רב – ידעתי שהיא חיה, פחות או יותר, מהמלגה שלה. מעבר לסלון שני חדרים קטנים יותר, ודלתו של אחד מהם סגורה. אני חוצה את הסלון במהירות ודופק על הדלת. "נאווה?" אני קורא בהיסוס כשלא נשמעת תשובה. "זה גידי. אה… ההסעה כאן".

דממה. אני מקיש שוב. "נאווה?"

"אני לא רוצה ללכת", נשמע לבסוף הקול, רפה ורווי-דמעות. "סליחה. אני בטח נראית לך כמו איזה… איזה…"

היא לא מסיימת את המשפט. אני שותק, מעכל את מילותיה. הייתי משוכנע שהיתה בינינו התקדמות. "הבאתי לך משהו", אני אומר לבסוף. "זה לא פרחים, אני מבטיח".

היא צוחקת מעבר לדלת, צחוק עצוב. ואז שותקת עוד רגע, ואני רואה בדמיוני את שאול הנהג מתניע את האוטובוס ונוסע בלעדי. ואז נפתחת הדלת לכדי סדק, ועיני האיילה הגדולות, אדומות מבכי, מביטות בי. פניה חיוורות וסימני הדמעות ניכרים עליהם בבירור. אני מהסס, לא אומר דבר, חושש שכל דבר שאומר עלול לגרום לפניה להעלם שוב מאחורי דלת הפלסטיק הנוקשה. במקום זאת, אני מקרב אל הדלת את הענף הצר של שיח היסמין, ואת הפרחים הרכים. אני נזכר בארנבת בר, אי שם בהרי הגליל, שניסיתי לפתות פעם לאכול מכף ידי. "הנה. תריחי. זה הריח שחשבתי ש… זאת אומרת…"

"רגע!" פאניקה. כמעט היסטריה. אך היא אינה טורקת את הדלת בפני. ואז היא אומרת שוב, בקול רך יותר, ועדיין רווי פחד, "רגע".

נאווה פותחת את הסדק מעט יותר, ואני רואה כעת את אותה תערובת של תשוקה ודחיה בעיניה, כמו אז, בחנות הפרחים. לאחר רגע היא פותחת את הדלת. אני מקרב את ידי, ומבלי לגעת, היא שואפת את ריחו של הענף, עוצמת את עיניה, משחררת את האוויר מריאותיה בנשיפה אחת ארוכה. "אני ממש, ממש מצטערת", קולה שליו יותר כעת, ואומלל, חסר תקווה. "אני יודעת שהבטחתי, אבל אני לא יכולה לבוא".

"למה לא?"

"אני מפחדת". תשובה מיידית, טבעית. לא מה שהתכוונה לומר. גבותי מתרוממות. היא נראית מבוהלת מכנותה.

"המסלולים לא מסוכנים", אני אומר, ובתוך תוכי כבר יודע שלא לכך התכוונה. בזכרוני עולה לפתע תמונה, זכרון ישן של נערה מהמוסד לעבריינים צעירים שהיה פעם ליד ביתי, וחיוכה שהיה בו מן המסתורין והחידה, וקולה של אמי המתרה בי, "לא להסתבך עם הבנות המוזרות האלו, אתה שומע, גידי? אין להן שום דבר טוב בראש, אלו. הן רק צרות".

"לא מזה", נאווה לא מביטה בעיניי. "כלומר, יש לי מחלה ש… בחוץ… אני לא ממש בריאה…" היא משתהה, לוקחת נשימה עמוקה, מעבירה את ידה על שערה. "אף פעם לא יצאתי מהעיר".

מילים פשוטות, ברורות, לא משאירות מקום לדמיון. ובכל זאת אני זקוק לרגע כדי להבין לחלוטין את דבריה. האפשרות כמעט בלתי נתפסת עבורי. "לא יצאת מתל אביב?" נדמה לי שכמעט ניתן לשמוע את צליל לסתי הנשמטת. "אף פעם?"

"לא מתל אביב. מהעיר. מה…ערים בסביבה. מגוש דן".

"אף פעם?" באוזני עצמי אני נשמע כהד.

"פעם כן, כשהייתי קטנה. אני לא זוכרת את זה. אבל גדלתי כאן ולמדתי כאן ו… לא יצאתי מכאן אף פעם. אפילו לפארק אף פעם לא הלכתי". היא מושכת באפה.

"אבל למה?"

היא מרכינה את ראשה ולא עונה. שוב מבזיק שלט האזהרה בראשי. לא, עוד לא. היא לא תספר לי דבר מעבר למה שכבר אמרה, ואני לא אוכל לשכנע אותה, לא כך. אני מביט שוב בענף הקטן של שיח היסמין. לא היה טעם לשכנע אותה שדבר ביער לא יזיק לה. היא חששה מהלא-מוכר, פחד קמאי, ראשוני, שלא היה אפשר להרגיע במילים.

אבל אולי בתחושות.

"יש שיחים כאלה בחוץ, המונים", ואני מקרב אליה שוב את הענף, רק עוד מעט. היא לא נרתעת הפעם. "לא רק כאלה, מכל הסוגים והריחות והצבעים. ופרחים, בכל הצבעים והצורות. על האדמה, לא בדליים. ודשא כל-כך רך שאת יכולה לחלוץ נעליים וללכת יחפה… הלכת פעם יחפה בטבע?"

היא נדה בראשה לשלילה, לאט מאוד, ולראשונה מביטה בי, מסוקרנת, מרותקת.

"ועצים", אני ממשיך במהירות. "לא כמו אלו שאת רואה בחוץ על המדרכה. ענקיים. גדלים לכל הכיוונים", אני מנופף בידי בשלומיאליות, מנסה לשוא להתוות את צורתו של עץ שגדל פרא. "והם גדלים ביחד, לא במרחק של חמישה עשר מטרים בדיוק זה מזה. על האדמה, עם שורשים ענקיים ועמוקים, וענפים סבוכים שבקושי אפשר לראות דרכם שמש, ועלים ירוקים, וגזעים חומים, לא צבועים בלבן – וכל כך עבים שאף אחד לא כורת אותם, כי אי אפשר".

נאווה נושפת שוב אוויר בקול. אני מבחין כי כעת עיניה עצומות, ותוהה האם היו אלו דברי שראתה בדמיונה, או פחדיה. גם כשהיא מדברת לבסוף, היא לא פוקחת את עיניה.

"אני לא יכולה לגעת בכלום. לא באדמה, לא בצמחים, לא בעצים. בסדר? בכלום".

אני מאושר כל כך שאני מסכים מיד – מהר מדי, ואז עולה בלבי נקיפת אשם מהירה: בחלק מהמסלולים לא תוכל ללכת מבלי לגעת בדבר. אך אני יודע בחוש שאילו אגיד לה את זה היא תסרב לבוא. היא אינה מסוגלת לדמיין את זה בכלל.

והיא באה, מתרצה. אני מוביל אותה לאוטובוס והזקנים נרגעים כשהנסיעה מתחילה שוב. נאווה יושבת לצדי בחלקו הפנימי של האוטובוס, שקטה מאוד. מרגע שאנו עוזבים את העיר עיניה מביטות בעקשות ברצפה השחורה, וידיה מאוגרפות, נחות על ברכיה. אני מציע למטיילים להביט סביב, מסביר להם על המראות שהם רואים מחלונותיו הימניים והשמאליים של האוטובוס, אך נאווה לא זזה, רצינית כל-כך, חיוורת כל-כך, מכווצת במקומה מאימה.

לבי נכמר עליה, ומבלי לחשוב, מבלי לעצור כדי לאזור את האומץ שנדרש לכך, אני מושיט את ידי ואוחז בידה. להקלתי, היא מחייכת ומרימה את עיניה להביט בי, וכמו פרפר הנלכד ברשת, קולט מבטה את הדרך הכפרית שעל פניה אנו נוסעים, ועיניה מתרחבות, כאילו רצו לאסוף בתוכן את כל הירוק שבחוץ. "את רוצה להתחלף במקום?" אני שואל, והיא מהנהנת ללא אומר, ובהמשך הנסיעה היא נמצאת במקום אחר, מביטה החוצה, בולעת בעיניה את הנוף. האם ידעה שפלאות כאלו קיימים? אני לא בטוח. על כל פנים, היא אינה מושכת את ידה מידי, ואני שמח על כך.

אני מנצל את הטיול, את העובדה שאיני צריך לשים לב לדרך כמוה, כדי להביט בה. היא נעה כאילו לא היתה שם, שברירית כל כך, ונשארת איתנה להחלטתה – לא לגעת, לא להתקרב לצמחיה, לא להניח לאצבעותיה להבריש את האדמה. עוד יותר מאשר בעיר, ברור לי כעת שמשהו קרה לה. איני יודע מה זה היה – אך אני רואה זאת בוודאות, כפי שאני יכול לראות את דמותה משתקפת מעיני הזקנים, המעיפים בה מבטים רחומים, מסייעים לה לעבור מבלי לגעת בעצים סביבנו, שולחים ידיים תומכות אליה, במקום שיהיה זה ההפך. מן הסתם הם מאמינים שהיא מקרה סעד שלקחתי, נערה המטופלת על ידי. אולי הם צודקים. ועם זאת, לבסוף, לפנות ערב, כשהיא מקפלת סוף סוף את רגליה לאחר הליכה של שעתיים, מסדרת את חצאיתה הארוכה תחת ברכיה, מתיישבת על שמיכה קלה, על המדשאה ליד הזקנים, היא מחייכת. חיוך שלא ראיתי עוד על שפתיה. עיניה מבריקות, שיערה פרוע מעט מההליכה ופניה סמוקות. ואולי הכל בסדר אִתה.

---

למרות זאת, היא אינה מבקשת לעולם להצטרף אלי לטיולים. מדי שבוע אני מציע לה לבוא אתי, ומדי שבוע היא מסרבת נחרצות. אך ה"לא" מהוסס יותר, יותר מכוח ההרגל מאשר מרצון. אני שואל שוב. ושוב. ביום שישי, ממש שעות ספורות לפני הטיול, היא מסכימה. אני צריך לאחוז בידה כל הטיול, להוביל אותה, לפעמים כשעיניה עצומות. לפעמים נדמה לי שהשתגעתי. ואז אני רואה את ההבעה שעוטות פניה בטבע, וזה שווה את הכל.

באחד מאותן פעמים, בטיול להרי הגולן, היא נופלת. אני זועק, אך היא בולמת מוכנית את נפילתה בעזרת ידה, ומשתהה על האדמה הלחה עוד רגע קצר, ולבסוף כשאני עוזר לה לקום היא מרימה את ידה המאובקת אל פניה, מריחה בחשאי את הרגבים הטריים. באותו טיול היא מרפה מידי לראשונה לרגע קצר, מבלי להבחין בכך, כדי לסייע לעצמה בטיפוס על ההר, והודפת את גופה הלאה בעזרת שני גזעי עצים, ועיניה בורקות כמו אבנים טובות ופניה מלאות באור.

שבוע לאחר מכן היא הולכת את הטיול כולו וידה הימנית מלטפת-אוחזת בענפים ובצמחים ובשיחים שלצד הדרך, והיא מחייכת אלי ואני אליה, ולאחר מכן היא אינה מתיישבת עוד על השמיכה הקלה לצד הזקנים ואינה מקפלת את חצאיתה תחת שוקיה, אלא מתגלגלת על העשב, נושמת עמוקות את ריחו, ומשתרעת פרושת איברים וחסרת נשימה, שערה משתחרר מהצמה הארוכה ומעטר את ראשה כמו הילה של אור. ואז היא מושכת אותי אליה ומחבקת אותי בכוח, ואנחנו צוחקים, צחוק בריא, והקשישים נדים בראשם למשובת הנעורים הזו, ובין אניצי העשב שנשזרו בשיערה אני מניח פרח יסמין קטן ולבנבן, והפרח אינו נובל, גם שעות לאחר מכן כשאנו יורדים מהאוטובוס. אני מסייע לה לרדת מהמדרגה האחרונה, אך רגליה אינן נוגעות בקרקע, והיא נשארת בזרועותי ומחבקת אותי בכוח, ונושקת לי ולשפתיה טעם של עשב ואור שמש ועלים. "תודה", היא אומרת, ואיני צריך יותר מכך.

למחרת אני מבקר אצלה ומביא לה זר נרקיסים. היא אינה מסרבת לו, ולוקחת אותו בידה, מביטה בפרחים היפים, מריחה אותם ומיד מרפה מעט את אחיזתה, כאילו נתפסה ברגע חולשתה. היא עומדת כך, עם הזר המטפטף בידה, אינה בטוחה מה לעשות בו.

רחמי נכמרים עליה. אני רוצה לעזור, אך איני רוצה לקחת ממנה את הזר. "יש לך אגרטל?" אני שואל.

"אני לא יודעת".

אנחנו פושטים על המטבח, אך לא מוצאים אפילו כד מים. לבסוף, אני מראה לה איך לחתוך את הגבעולים, והפרחים מפוזרים על פני הדירה בעשר כוסות שונות. היא משועשעת, אך המראה משנה את הדירה, מעניק לה תחושה ביתית יותר.

"תודה", היא אומרת שוב, ומרפרפת בידה מתוך הרגל מעל עלי הכותרת העדינים. מבלי לענות, אני לוקח את ידה ומנחה אותה. היא מהססת לרגע, ואז נוגעת בפרח, מריחה אותו שוב, מאמצת אותו אל חיקה.

בשבוע הראשון בו היא מחכה לי למטה, עם תרמיל טיולים וכובע מצחייה ומכנסיים קצרים במקום החצאית הארוכה, הזקנים מוחאים לה כפיים. היא עולה לאוטובוס סמוקה.

הטיולים הופכים אותה לאדם אחר. לא רק אני והזקנים מסוגלים לראות זאת כעת. אני מביא לחדרה מדריכי צמחים – את זה שלקחה ממני לא ראיתי כבר זמן רב – ואנחנו מדפדפים יחד. אני מביא גרניום לאדניות החלון הריקות שלה, אך היא מסרבת הפעם לקבל את הפרחים, ולבסוף אנו שותלים אותם באדניות שלי, העמוסות מדי גם כך. היא מבחינה שהקירות שלי ריקים מלבד כמה תצלומים מן הטבע, ומביאה לי למחרת רקמה מעשה ידיה, עבודה יפהפיה של עץ בודד על רקע שמי הלילה, על גבעה ירוקה; תמונה אמיתית כל כך, שכמעט ניתן לחוש את המרקם המחוספס של גזע העץ, להריח את האדמה והדשא, לשמוע את קולות הצרצרים. היא מסמיקה מאוד כשאני מודה לה על המתנה, מופתעת מהנאתי, מהתלהבותי, מהכרת התודה שאני מביע.

לעתים נדמה לי שהיא עצמה באמת רק באותם טיולים של סופי שבוע. היא חיוורת יותר בימי ראשון מאי פעם. כשאנו נפגשים במהלך השבוע היא שוב שקטה, מכונסת בעצמה, דהויה כמעט. הקיצוניות אינה מטיבה עמה. אני מחליט לנסות לקחת אותה לפיקניק בפארק במקום לבית קפה. היא מהססת, אחרי כל הזמן הזה, אחרי כל הטיולים, כאילו הפארק העירוני והגזום-היטב יוכל לפגוע בה. לבסוף היא מסכימה. אני מביא שמיכה, חטיפים, לימונדה קרה. היא נשכבת על הדשא ועיניה הירוקות-ירוקות מחייכות אלי.

---

אנחנו מתחילים לנסוע לטיולים לבד, רק שנינו, באמצע השבוע. לא להרים, לא למסלולים ארוכים. סתם להיות ביחד, לבד. אני לוקח אותה לחוף בחיפה, ליער בן שמן, לעבדת, לבית נטופה, לפארק אשקלון, לגני חוגה, לנחל כזיב ולבניאס ולחצבני ולדן. לרפטינג קצר-נשימה בירדן, אחריו אנחנו נשענים על עצי האקליפטוס האדירים, סמוקי-לחיים ומתנשפים. אנחנו נוסעים לצימר שלנו בגליל, ואני שר לה בקול עבה של קיבוצניק את "חורשת האקליפטוס", שהיא אינה מכירה. עיניה נוצצות כשאני מסיים. "זה יפה", היא אומרת, מביטה מחלון המכונית השכורה בזרימתו של הירדן מבעד לצמחיה. "המחזוריות הזו, של הילדים שגדלים ומחליפים את ההורים על הגבעה. זו אגדה נחמדה, כאילו מישהו יכול לגדול ולהזדקן ולגדל את הילדים שלו ולחיות כל החיים שלו כאן".

אני צוחק, והיא אינה מבינה. לוקח לי רגע לקלוט שהיא מאמינה לחלוטין במה שאמרה. אני מבהיר את עצמי בצורה מגומגמת, איני בטוח כיצד מסבירים לאישה בוגרת את גודלה של ישראל, את מבנה ההתיישבות שבה. האם יתכן שלא ראתה דבר בכל הטיולים שלנו? או אולי נשארה עיוורת מבחירה, ממאנת להאמין שגם היא היתה יכולה לגדול ולחיות על גדות הירדן, לשכשך רגליים במים. שגם אני הייתי יכול – עודני יכול – לבנות עבורה בית על הגבעה. המחשבה הזו עולה בי בטבעיות כה רבה שאני כמעט נבהל מעצמי. אני מסביר, מגמגם, "זאת לא אגדה. השיר, זאת אומרת. יש הרבה קיבוצים ומושבים כאן באזור, כבר שנים, לפני קום המדינה. הרבה אנשים חיים כאן ומגדלים את הילדים שלהם".

היא במאבק פנימי שוב, הדחיה והמשיכה משחקים על פניה בעודה מביטה מבעד לחלון, רגשות גלויים ועזים כל כך. "זה לא מסוכן, לחיות כל כך רחוק מהעיר?" היא לוחשת.

"לא. למה שזה יהיה מסוכן? אני גדלתי באחד המושבים האלו. אני אקח אותך לשם, אם תרצי".

היא שותקת, ואני חושש ששוב הקדמתי את זמני. "תשיר לי עוד משהו", היא מבקשת לבסוף. "משהו על פרחים ועצים".

וכיוון שאני במצב רוח טוב – אחרי הכל, היא לא ביקרה את שירתי – אני שר לה את "פרח הלילך", ואת "כמו צמח בר", ורואה את עיניה דומעות פתאום.

אני עוצר בצד הדרך ומחבק אותה, ומחבק ומחבק ומחבק.

בט"ו בשבט אני לוקח אותה לנטוע עצים, ואנו נוסעים אל יערות הקרן הקיימת לישראל, לוקחים ערמת עצים צעירים ומכסים את השורשים הרכים באדמה, שתיל ועוד שתיל ועוד שתיל, עד שאנחנו נופלים מתשישות. היא שוכבת כשראשה בחיקי, ושנינו מלוכלכים באדמה, ולרגע נדמה לי שגוון ירוק עדין משתרבב אל תוך שערה השחור כל כך. אני אוסף קווצת שיער בידי, מביט בה, מוקסם. היא משיבה את מבטי, מסתנוורת לרגע מאור השמש, ואז מבינה על מה אני מסתכל. כל הצבע אוזל מפניה בבת אחת, כמו גוויה. ידיה האוחזות בידי נעשות קרות מאוד ורועדות. היא מושכת את שערה מבין ידי ומצטנפת הרחק ממני, ועיניה דומעות.

"מה? מה קרה?" אני שואל, ומושך את ידיה בידי. "נאווה?" היא מפחידה אותי. היא מתנהגת כאילו התרחש דבר נורא.

"השיער שלי – "

אני צוחק. "זה מה שקורה כשמתגלגלים בדשא. זה יעבור בחפיפה".

היא משיבה את מבטי ומוחה את דמעותיה באטיות. "זה לא".

אני מרים את גבותי. ברור שמשהו שקרה ערער את שלוותה, אך אני רגיל לא להבין לחלוטין מה מתרחש כשאנחנו יחד. "אני מבטיח שכן. בואי, נלך הביתה".

היא משפילה את עיניה. "זה קרה כבר, כשהיו מסביבי צמחים". אני מביט שוב בשערה, מבין שהיא צודקת, שהגוון הירוק עמוק מדי מכדי שיגיע מהדשא ושהוא השתלב בשיערה השחור כאילו היה שם מאז ומעולם. לרגע אני נזכר באגדות שקראתי כילד. ברוחות היער, באלפיות, בקוסמות.

במכשפות הרעות.

היא מפתיעה אותי שוב כשהיא מזנקת לעברי, תופסת את ידי בכוח רב מהנחוץ. "אל תעזוב אותי. בבקשה". תחינה. יאוש.

אני ממצמץ פעם, ואז פעמיים. "אני לא הולך לשום מקום".

"אתה לא מפחד?" היא מושיטה את קווצות השיער שוב אלי.

אני מחייך ופורע את שערה. "מפחד? ממה?" משהו קרה כאן, משהו שאיני מסוגל לתפוס לחלוטין, להבין את משמעויותיו עד הסוף. אך אין לכך משמעות עבורי. אני אוהב אותה, ודי בכך. "דווקא מתאים לך פנקיסטית".

היא צוחקת ומנגבת את דמעותיה ונושקת לי.

---

כשאנו מתראים שוב שיערה שחור כלילה, שחור מצבעה המקורי – שחור באופן לא טבעי. האם צבעה אותו? ומדוע? היא שוכבת בחיקי ואני מלטף את שערה בהיסח הדעת, תוהה על הצבע הירוק, נזכר במחלה שדיברה עליה אז בחדר, ברגישות לצמחים. אבל מחלה אמורה לעשות אדם חולה, חלש יותר. הטיולים, הצמחים, העצים, המסלולים – כל אלו עושים אותה חזקה יותר, חיה יותר… אמיתית יותר. זו אינה מחלה.

כשאני מדבר, פולט את השאלה שמתרוצצת במוחי מזה חצי שנה, אני עושה זאת כפי שאני עושה הכל – מבלי לחשוב. עלי שלכת נופלים סביבנו, מספקים את הרומנטיקה שלא מומשה – אפילו לא קניתי לה טבעת. "אל תבקש את זה".

"למה לא?"

"כי אני לא יכולה להגיד כן".

"לא יכולה או לא רוצה?"

"רוצה. רוצה מאוד. הלוואי שיכולתי".

כאב. רב יותר משחשבתי. ואולי כאבה שלה הוא שמשליך על זה שלי, גורם ללב להתכווץ כך. "אז למה לא?"

היא משפילה את ראשה, ואני איני זע. למדתי זה מכבר שעלי להעניק זמן לתשובותיה. הזמן הנחוץ לזרע לנבוט. היא דורשת סבלנות רבה. אין אנשים סבלניים יותר ממגדלי פרחים וטיילים.

"אבא שלי לא יסכים", היא אומרת לבסוף.

לא פגשתי עד כה את אביה. ידעתי כעת שהיה עשיר ותמך בה כלכלית וחי בצפון העיר. מעולם לא רצתה לקחת אותי לפגוש אותו. אני כבר הבאתי אותה מספר פעמים להורים שבמושב. ידעתי שאמי חיבבה אותה – קיוויתי שהיא לא העדיפה להדביק לנאווה את תווית ה"מטורפת", כפי שעשו כמה מחברי.

"תני לי לדבר אתו".

"לא".

"למה?"

לראשונה מאז שאנו נפגשים, יש מבוכה בקולה, וסומק פושט על פניה. תמיד היתה ישירה אתי – גם כשלא היתה עצמה. כעת היא מהססת – לא בגללה, אלא כיוון שהיא חוששת לרגשותי. נעים לי לדעת שהיא רוצה למנוע ממני כאב. "לא סיפרתי לו עליך".

אני לא נעלב. נאווה כבר חשובה לי מדי, וגרוע מכך, אני מאוהב. במקום להניח לזה אני הולך וקונה חליפה ועניבה ונעליים המכלות את רוב המשכורת שלי, מסתפר, קונה את זר הפרחים הגדול ביותר אצל הזקנה החביבה בחנות הפרחים שהכירה בינינו.

אני חושב שאני מוכן. הארמון שניצב מולי ופיק הברכיים שמקדם את פני מוכיחים לי אחרת. "ישעיהו גולדשטיין", מספר לי השלט, ואני מזהה לבסוף את השם. אחד מאנשי העסקים המצליחים בעיר. נאווה מביטה בי, גאה, מלאת פליאה, מעבירה את ידה על לחיי המגולחת למשעי. היא מקישה את הקוד הפותח את השערים החשמליים, ודלת הברזל נפתחת אל גינה שאינה באמת גינה, כי אם דרכים מרוצפות בשיש יפהפה, ופסלים וחפצי אמנות, ונדנדות, וכלב שחור גדול המביט בנו בחשדנות.

בדלת כבר עומד איש מבוגר, שערו מאפיר, אך עמידתו יציבה ועיניו חכמות. הוא מחייך למראנו ופושט את זרועותיו. "נאווה, יקירתי – "

היא מתקרבת, חיוך מאיר את עיניה, ואני מביט, מוקסם, כיצד היא הופכת לילדה קטנה.

אך כשהיא יוצאת מטווח הצל של השערים הגבוהים ואור השמש נופל עליה, אביה קופא, ולרגע הוא מתנדנד, כמו עץ אדיר שסופת ציקלון טלטלה. הוא מתייצב שוב, וקולו מצליף כמו שוט. "את צובעת את השיער שלך שוב".

נאווה מנמיכה את ידיה באחת, ונסוגה, כמו אל תוך חיבוקי. אך זרועותיה אינן מושטות אלי אלא מסוככות על ראשה. "אבא – זה בסדר…"

"מתי זה קרה?"

"כשהלכנו לטיול ב… ב…" היא מאבדת את מילותיה, מפוחדת, אומללה.

"ביערות קק"ל", אני ממהר להגיד. "הלכנו לשתול שתילים לט"ו בשבט – "

אביה של נאווה מביט בי ועיניו מנוכרות, ואגרופו מורם כאילו רצה להכות אותי. "אתה לקחת אותה מחוץ לעיר?"

"כן", אני מופתע, נסוג לאחור. "כבר כמה פעמים – "

"טיפש!" הוא נע לעברי, אך נאווה חוסמת פתאום את דרכו. משהו מכעסו משתקף בעיניה. "אבא. גידי הראה לי שבחוץ – מחוץ לעיר, זה בסדר. היינו בטיולים – הרבה טיולים. הכל בסדר".

"טיולים!" הוא אוחז בזרועה בכוח. "אני אוסר עליך לצאת לטיולים!" נאווה מתכווצת. "ואני אוסר עליך להיפגש עם הגבר הזה!"

אני נע לעברה, אך אין בכך צורך. נאווה מנתקת את זרועה מזרועו של אביו. הכלב בארגז החול מייבב לפתע. עיניה הירוקות מבריקות, אך יבשות. "אפגש עם מי שארצה להיפגש, אבא".

הוא אוחז בכתפיה כמו בלון שרוקן מאוויר. "המחלה שלך, נאווה".

"הייתי ברמת הגולן, בירדן, בנחל עמוד, ביער חניתה, ובכנרת – וזה היה בסדר, אבא. הכל היה בסדר". היא מתנתקת ממנו שוב, הפעם ביתר החלטיות, ונעה אלי, אוחזת בידי. "ואני וגידי מתחתנים".

לבי מזנק בקרבי, אך אביה של נאווה מתנדנד שוב, הצבע אוזל מפניו. הוא מנופף אלי באצבע, כאילו רצה ללכוד אותי בתוך אגרופו. "אתה לא מבין מה אתה עושה, בחור צעיר. אתה תצטער על זה".

אני נד בראשי, מבולבל, מביט בחוסר אונים בחברתי – בארוסתי! – שפניה חתומות ורק עיניה הבהירות רושפות גצים, ושוב באביה שהיאוש כמו הקהה את איבריו. האם הוא חרד עד כדי כך לאבד את בתו לאדם שהיא אוהבת? "אולי כדאי… זאת אומרת, אנחנו בכלל לא מכירים… אם אפשר להיכנס, אולי נשתה כוס קפה ונדבר – "

הוא אינו מביט בי שוב. עיניו נעוצות כעת בנאווה, פניו ריקות, אגרופיו נחים, מלבינים, לצדי גופו. "זה באמת מה שאת רוצה? אחרי כל השנים האלו? אחרי מה שקרה לאמך?"

ידה לוחצת בכוח את ידי עם מילותיו האחרונות, אבל אף שריר אינו זע בפניה. היא מהנהנת, כאילו אינה בוטחת בקולה.

ישעיהו מסובב את גבו אלינו ומתרחק אל הבית.

נאווה מסתובבת גם היא, כאילו הדבר עולה לה בדמים, ומושכת אותי אִתה. רק כשטריקת השער נשמעת מאחורינו היא מניחה לי לאסוף אותה אל זרועותי. היא אינה רועדת כעת. היא שלווה. "זו לא אשמתך", היא אומרת, צופה את ההתנצלות שעומדת על שפתי. "ידעתי שזה יקרה. הרבה לפני ההצעה שלך. ידעתי כשנפגשנו. החלטתי כשנפגשנו".

היא עצובה, אך קולה יציב, וידה ממשיכה לאחוז בידי. הפגישה הקצרה השאירה אותי עם שאלות אינספור – על אביה, על אמה, על הצורה בה הגיב להצהרתה שיצאה לטיול, כאילו ביצענו פשע. על הדלת שנטרקה בפנינו, והאם תיפתח שוב.

אך אין זו העת לשאלות. נאווה משעינה את ראשה על כתפי, עיניה עצומות, ואני מחבק את כתפה ולוחש באוזניה, "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד, ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם… "

---

אחר כך באים ימים מאושרים. אנחנו מתחילים לתכנן את חיינו ביחד. בחסכונותי ובמעט עזרה מהורי אני רוכש חלקת אדמה באחד מהמושבים בגליל, מספיקה בדיוק לגידולים ולבית. את הבית אני בונה לבדי, לעתים עם קצת עזרה מהחברים. נאווה יושבת בצד ורוקמת. היא מנסה לסיים כמה שיותר רקמות כדי שתוכל למכור אותן. היא נהנית מזה, ואני נהנה להביט בה עובדת. חודשיים מאוחר יותר היא פורשת מלימודי מנהל העסקים באוניברסיטה. "ממילא שנאתי את זה. בחיים לא הייתי מסוגלת לעבוד בזה", היא מרגיעה אותי כשאני חושש להשפעתי עליה.

"זה הנוף שבו גדלתי", אני אומר כשזרועי נחה סביבה באחד הערבים, ואנו מביטים בשמש השוקעת מראש הגבעה והפיגומים נחים מאחורינו. "כבר כמה דורות שהמשפחה שלי כאן".

"למה עזבת?" היא שואלת.

"היינו מעט ילדים במושב, ואני הרגשתי שיש בעולם יותר מגבעות ועמקים והרים. רציתי לראות את העיר". אני מבחין בשעשוע על פניה. "תמיד ידעתי שאחזור".

"וכל התינוקות היו לאנשים, ושוב על הגבעה הקימו בית", היא מצטטת וחיוך נח על שפתיה.

אני צוחק, מבין את השעשוע שהיא רואה בצורה בה הדברים התגלגלו לבסוף. אני מביט בנוף ילדותי. "זה לא מקום רע לגדל ילדים". ואני מבין ששוב דיברתי בלי לחשוב ומסמיק. "זאת אומרת – "

היא מביטה בי ועיניה קורנות, ואני משתתק. רוח חמימה חולפת בין עצי האקליפטוס, ונדמה שהיא נושבת לפתע פנימה, מחממת את גופי מבפנים, מציתה אש בלבי. אני מושך אותה לעברי, ואיננו זקוקים עוד למילים. באותו הלילה, אנו מתנים אהבים מעל הגבעה, ונדמה שהעצים זזים עימנו, תנודות ענפיהם נעים בקצב המדוד שביני לבינה, הרוח המלחשת בין העלים מחקה את נשימותיה המהירות.

מאוחר יותר, כשאנו שוכבים, חסרי נשימה, על מצע של זרדים, אדמה ועלים, היא ממוללת קווצות שיער בין אצבעותיה, ולשיערה גוון ירוק-כהה.

"את רוצה שאלך לקנות לך צבע?" אני שואל, נזכר בהיסוס בפעם האחרונה בה נצבע שערה, וכיצד נשברה אז.

"לא", היא משחקת בשערה הפזור, ומעולם לא היתה כה יפה בעיני. "אני חושבת שאני אוהבת את זה".

---

בחורף הבא היא בהריון.

ביתנו כבר בנוי ברובו. אנו שוכבים על המדשאה ששתלנו בגינה. אני מחייך, מעביר יד בין קווצות שערה הארוך. ידי נעצרת בקשר, ונאווה מתכווצת. אני מושך את אצבעותי בחזרה. "סליחה".

"זה בסדר. זה הרוח והענפים". היא נשענת לאחור.

"נרדמת קודם".

"היו לי חלומות מדהימים", היא אומרת, ואני לא בטוח שהיא מקשיבה לי עוד. היא שוכבת וראשה נח על הגזע, עיניה נעוצות בענפי העצים המטלטלים ברוח.

"מה את שומעת?" אני לוחש.

נאווה אינה עונה דקה ארוכה. "נדמה לי לפעמים שהם מדברים אלי", היא אומרת לבסוף.

היא אינה מביטה בי, כחוששת מתגובתי, אך למען האמת לא קשה לי לקבל את המידע החדש. זמן רב אני תוהה על הקשר בין סביבת הצומח לצבע השיער שלה, שנע בין גוונים של ירוק ושחור בהתאם למקום בו היא נמצאת ולרגשותיה. "מה הם אומרים?" אני לוחש.

"לא הרבה. אבל זה מעניין".

"השמש והאדמה והגשם?"

"לפעמים. אבל בעיקר הדברים שקרו כאן. האנשים. הם אוהבים אנשים".

אני מתבונן בה, מהורהר. "הם יודעים למה את מבינה אותם?"

היא מושכת בכתפיה. "אני לא כל כך מצליחה לתקשר אִתם. רק להקשיב. אבל – אני חושבת שהם פגשו כבר אנשים כמוני. רק שהם לא קוראים להם אנשים".

"איך הם קוראים להם?" אני שואל, וחרד לפתע מתשובתה.

אך היא רק מושכת שוב בכתפיה. "אין להם שם. הם פשוט קיימים". היא מהורהרת. "אני לא חושבת שהם בדיוק כמוני. קצת אחרים".

אחרים? אחרים איך? והאם גם היא תשתנה? אבל אני לא שואל יותר. נאווה מבחינה בדאגה בעיני וטופחת בחיבה על לחיי המזוקנת. "אל תדאג. אני אוהבת יותר להקשיב לך. אתה מסוגל להקשיב בחזרה".

---

אנחנו מסיימים לבנות את הבית בסוף החורף. את החתונה קבענו לאביב, "כדי שאצליח להיכנס עדיין לשמלות הכלה", צוחקת נאווה. אני מתעקש לשלוח הזמנה גם לאביה, אף על פי שלא היה לנו כל קשר עמו מאז אותו יום. הוא אינו טורח להשיב, אך כשבוע לפני מועד החתונה עוצרת מול דלת ביתנו מכונית שחורה, מהודרת ומבריקה. אני יודע מי האורח לפני שהוא גולל מטה את החלונות הכהים מטה. גשם ניתך על גג המכונית ועל גג הבית, ואני מביט החוצה מבעד לחלונות הגדולים כשהוא ממהר לחצות את השביל הבוצי אל דלת הבית.

אני פותח. אביה של נאווה, מרשים שוב, גבוה ויציב כאלון, פוסע פנימה בלי לחכות להזמנה, בלי לברכני לשלום.

"נאווה לא בבית. היא הלכה לטייל ביער – "

"אני יודע איפה היא. ראיתי אותה יוצאת", הוא אומר. "אם הייתי זקוק לעוד הוכחה שאתה לא מתאים לבתי, אתה נותן לה להסתובב לבדה ביער, באמצע הלילה, בגשם הזה".

"היא מכירה את היער כמו את כף ידה", קולי נוקשה, אך האמת היא שאיני חש בנוח עם הרגלה זה של נאווה. לא עובר יום בלי שהיא מטיילת שעות מספר ביערות הסמוכים. בתחילה ליוויתי אותה, אך כעבור זמן מה הבנתי שהיא זקוקה לזמן הזה לבדה. אני תוהה אם היא מדברת עם העצים, והאם הם מספרים לה סיפורים חדשים שוב, והאם אצבעותיה מרפרפות על פני הגזעים וקוראות בהם את הסיפורים שלא סופרו. "ובקשר לגשם, הוא אינו מפריע לה". הפעם זו האמת. רק לעתים רחוקות מאוד קר לה.

"במצבה – " גדעון מתחיל, ואז עוצר. "אתה צריך לדעת מה קרה לאמא שלה", הוא אומר מבלי להביט בי.

"אני יודע מה קרה. היא סיפרה לי".

הוא מביט בי כמו מי שאפסה תקוותו האחרונה. אני רואה זאת בעיניו, ולפתע אני מבין שעל אף יציבתו, על אף בטחונו העצמי, הוא מבוהל עד אימה.

למרות הכל, הוא אוהב מאוד את נאווה. אני מחליט להרגיע אותו, לתת לו להכיר אותי. אני מכין לו כוס תה, מושיב אותו על הספות שנאווה רקמה את הדוגמאות על כריותיהן. הוא בוחן את הדירה בעיניים מוצרות. כמה סביונים שלא עמד לי לבי לנכש כעשבים רגילים נחים באגרטל על שולחן הסלון. עיניו מתעכבות על הרקמה של נאווה, שתלויה במקום הבולט ביותר בבית. "אתה אוהב אותה?" הוא שואל.

אני רוצה להגיד 'יותר מאת חיי' או 'כפי שלא אהבתי מעולם אשה אחרת'. אך איני אדם של מילים כאלו. "כן".

הוא בוחן אותי באותן עיניים עמוקות, ומהנהן. "אני מאמין לך".

"תודה". איני בטוח מהי התגובה הנכונה.

"נאווה מאומצת".

אני לוגם מכוס התה שלי בזהירות, מסווה את תגובתי. "היא מעולם לא סיפרה לי".

"היא לא יודעת".

עוד לגימה. לשוני נכווית מחום המשקה. ישעיהו בוחן אותי היטב. "אתה מבין מה אני מנסה לספר לך?"

"אני מבין", אני אומר, משתהה על מילותי, "שגידלת את נאווה בצורה לא כל-כך נכונה, והיית רוצה לפצות על כך – "

"שוטה!" הוא מצליף בי במילותיו הגבוהות, וקם על רגליו. על אף נמיכות קומתו, משהו בו גורם לי להירתע לאחור. "לנאווה אסור לחיות כאן".

"היא מאושרת כאן יותר משהיתה אי פעם בעיר!" גם הטונים שלי מטפסים, מבלי שאני מרגיש בכך.

"היא אינה אנושית!" הוא מתפרץ, ומיד משפיל את עיניו, נסוג, ידיו אוחזות בראשו. אני שותק, מביט בו בעיניים קרועות לרווחה. "לא לגמרי, לפחות. בוודאי שמת לב לכך".

"מה זאת אומרת, שמתי לב?" אך אני כבר יודע על מה הוא מדבר, וגם הוא יודע זאת. "אני יודע שלשיער שלה יש תכונות משונות, וכשהיא בסביבת עצים היא קצת יותר – "

"היא באה מהיער. כשמצאתי אותה היא היתה בקושי בת יומיים".

לרגע דבריו מחליקים מעלי כמו גשמים ראשונים מעל העלים. עור התוף שלי רוטט, אך איני שומע אותם. אני לוקח נשימה עמוקה. "ננטשה?"

"אני לא חושב. היא היתה שקועה למחצה בתוך העץ".

אני מביט בו, קפוא, הבעתי אטומה. "זה לא יתכן".

"הגזע היה אטום לחלוטין. אבל היא שקעה בתוכו. זה מה שהן עושות".

"עושות?"

"דריאדות". המילה נאמרה סוף סוף, בוקעת מפיו כאילו היה עליו לשבור בריח מתכת כדי לחלצה. הוא נאנק, קורס שוב על הספה, אוחז בראשו. "אתה יודע מה זו דריאדה?" הוא ממשיך לבסוף, כאילו השתיקה קשה מדי עבורו.

נשימתי נתקעת בגרוני. אני מכריח את עצמי לחייך. "נימפת-יער, או משהו מיתולוגי כזה, נכון? רוח עצים?"

הוא אינו עונה לשאלתי. "אתה חייב להרחיק אותה מהיער".

אני קם, אוחז בכוח בכוס שלי. "היער טוב בשבילה".

"בינתיים". הוא פולט צחוק מריר. "בינתיים. ככל שההריון יתקדם…"

ומעבר להפתעה, לחוסר האמון, לשעשוע המסוים ולספק בשפיותו של אותו אדם זקן ומרשים, אני מבין מה הוא הרגש שנאבקתי כדי לא לקרוא לו בשם מהרגע שצעד אל תוך ביתנו. פחד.

"מה יקרה? מה יקרה לה?"

"אני לא יודע… אני לא בטוח". הוא חופן את ראשו. "תמיד חשבתי שהיא עלולה לחזור יום אחד אל היער".

"ולכן לא רצית להוציא אותה מהעיר", הבנה כלשהי, חמלה, מתערבות בדחיה שאני חש כלפי האיש הזה. הוא ניסה להגן על נאווה. ואני עושה אותו דבר.

"חקרתי קצת לגבי דריאדות – "

"זה לא מה שהיא".

"אני לא יכול להיות בטוח בכלום. אבל השיער שלה ירוק יותר והעיניים שלה ירוקות יותר משהיו בפעם האחרונה שהתראינו".

אני מכריח את עצמי לחשוב, לחשוב, להפעיל את ההגיון. "איך חקרת? בספרי מיתולוגיה יוונית? זה מגוחך – "

"מה עוד היא יכולה לעשות?" הוא מביט בי כעת, קורא אותי כפי שנאווה עושה זאת. כמו ספר פתוח.

"היא…" אני משפיל את עיניי. "היא גורמת לפרחים לגדול".

"היא עשתה את זה תמיד", הוא חסר סבלנות, רגש שאני כבר מתחיל לזהות, למעשה, כחרדה. "מה עוד?"

"היא טוענת שהיא יכולה לשמוע אותם מדברים אליה".

הוא מצמצם שוב את עיניו. "היא מסוגלת לצוות עליהם?"

"מה – "

"לדבר אִתם? לגרום להם לעשות דברים?"

נשימתי נתקעת בגרוני. "לא".

"לעבור דרכם? ראית אותה מכניסה לתוכם יד או רגל?"

"לא".

"מה לגבי התינוק?"

"תינוקת". נשימתי נפלטת בבת אחת, וראשי מסתחרר. "מה בקשר אליה?"

הוא בוחן אותי כעת, ומאט את קצב דיבורו, מתופף בידו על ברכו. "דריאדות לא יכולות ללדת. לא בצורה אנושית. העצים שלהם מפרים את האדמה שיוצרת דריאדות חדשות. לידה אינה אפשרית".

"אז היא לא דריאדה". הקלה פתאומית. רבה יותר משהיתה אמורה להיות עבורי, אדם מעשי שאינו מאמין בסיפורי ילדים.

"אתה לא מקשיב!" הוא מתפרץ שוב. ואז נאנח. "היא בהריון, אבל היא לא תלד. משהו יקרה לה, או לתינוקת, או – "

"מספיק!" אני קם על רגלי, הולך אל הדלת ופותח אותה. מעולם לא גירשתי איש מביתי. אך איש מעולם לא אמר לי דברים כאלו.

ישעיהו מביט בי, בדלת ובגשם הניתך על גג מכוניתו החדישה. הוא קם על רגליו באטיות, ולרגע נראה באמת כאדם זקן.

"אל תיתן לה ללכת ליער", הוא מזהיר. "היא לא תחזור".

אני טורק את הדלת אחריו.

אני מנסה לעבוד על סידורי החתונה, אך לא מצליח להתרכז. אפילו מדריכי הצמחים שלי אינם מסיחים את דעתי. אני מבין שאני בוהה בשעון. שמונה בערב, תשע, עשר. היא לא חזרה.

אני יוצא לגינה לנכש עשבים. לפני חודש שתלנו כאן ורדים. הם צמחו כל כך יפה שהבאתי פרחים אחרים, מסוגים שונים, ונאווה ציינה שאנחנו יכולים למכור אותם. בהתחשב ביכולת שלה, זה יהיה בוודאי רווחי יותר מסתם גידולים חקלאיים. אני עובד במהירות, בגשם, בחולצה קצרה, ואיני יודע אם הנוזל הנוטף על פני הוא גשם, זעה או דמעות.

חצי שעה מאוחר יותר היא חוזרת, יבשה תחת מעיל הגשם הרחב שלה, קצרת נשימה ומאושרת. חיוכה דועך כשהיא רואה אותי. "מה אתה עושה כאן בשעה – "

אבל היא לא מסיימת את המשפט, כי אני רץ אליה ומושך אותה אלי ומחבק אותה ואוחז בה ולא מרפה. והיא צוחקת ומחבקת אותי בחזרה, אבל חיוכה נעלם, וידה הארוכה נשלחת כדי ללטף את ראשי ואני קובר את פני בשערה ונושם עמוק את ריח היסמין המשכר. "גידי. אתה רועד".

אני נד בראשי לשלילה.

"מה קרה?"

אני לא אומר דבר. והיא מבינה, ואינה לוחצת. באותו לילה איני מרפה ממנה בשנתי. אני חולם על שדה ענק של שיחי יסמין, פרחים קטנים ולבנים וריחניים כל כך, וגבעוליהם אינם ירוקים כי אם שחורים-שחורים, והם מתפוררים כשאני מנסה לקטוף אותם והופכים לאבק בין אצבעותי.

---

לירח הדבש אנחנו נוסעים לאירלנד. נאווה מתרוצצת מחוץ לבית ההארחה בו אנו שוהים, כילדה בחנות ממתקים, מתרוצצת בין העצים אדירי הממדים, צווחת בעונג ומתעלמת מאזהרותיה של המארחת החרדה שלנו. בטנה מטלטלת כמו היתה ישות נפרדת, ואני מביט לרגע מאלבום התמונות שאני מסדר על המרפסת, האלבום הראשון שלנו, כדי לחייך אליה. מי היה האיש שאמר שנשים הן הכי יפות בהריונן?

המארחת שלנו ממלמלת באנגלית במבטא אירי כבד, מביעה את חששותיה לתינוק. לומר לה שאין בכך טעם? שאי אפשר להפריד את נאווה מהעץ? אני נועץ עוד תמונה באלבום ומביט בה. נאווה עומדת לצדי ברגע שבירת הכוס, יפהפיה בניגוד החד בין שמלתה הלבנה הפשוטה ושערה השחור כעורב – לכבוד הארוע החליטה לצבוע אותו בכל זאת. למרות זאת, אביה לא הגיע. נדמה היה שזה לא משפיע עליה, אך אז, וגם כעת בתמונה אני רואה את קימורי הכאב הקלים מעל שפתיה. העצבות הולמת אותה, אני מהרהר, ותוהה מדוע זה עלה בדעתי. אני מחליק את אצבעי על התמונה, על פניה. היא נראית כמו שלגיה מרהיבה, בת יער קסומה, מאפילה עלי בנוכחותה הלא-ארצית. עיני המתבוננים בנו נעוצות בה. פרחים מעטרים את החופה מעל ראשנו, קיסוסים-קיסוסים, וידה מתקמרת סביב בטנה. אני מרים שוב את עיני מהתמונה אליה, מבחין שהקימור רחב יותר כעת. חושב שוב, מאושר, על התינוקת. נאווה הולכת אלי, חסרת נשימה, עיניה בורקות ולחייה סמוקות. ואולי אין פלא שהיא יפה כל כך כעת. זו סביבתה הטבעית.

לא. אני סוגר את האלבום בטריקה עזה, כמו מבקש לסגור בין דפיו את המחשבות שטורדות אותי מאז ביקורו של ישעיהו. לא אפול קורבן להזיותיו של איש זקן שביקש למנוע אושר מבתו.

"רוצה ללכת לטיול?" היא שואלת, ואני לוקח את ידה.

אנחנו מטיילים. החשכה נופלת מוקדם, ואני מבלבל את הכיוונים, היער העצום והלא-מוכר משטה בי. אך נאווה משוכנעת שהיא יודעת את הדרך חזרה. "אני אזהה את העצים שעברנו", היא אומרת, מושכת בכתפיה. "כל עץ הוא אחר. איך אתה לא מבדיל?"

היא הולכת לפני בבטחון, ואני מביט בה ומשתאה. פעם הייתי אני זה שאחז בידה והוביל אותה בשבילים לא מוכרים. כעת היא מובילה אותי לאור הכוכבים בארץ זרה, פוסעת בין העצים כאילו היה זה היער הקטן שליד ביתנו ולא חורשת ענק שהיא מכירה יומיים בלבד.

גשם מתחיל לרדת, חזק מכפי שהורגלנו בארץ. נאווה מתעטשת, ואני עוטף אותה בחיבוקי. אנחנו ממהרים כעת. היא צדקה – עברנו כאן קודם לכן. הדרך נראית מוכרת. ברק מאיר את השמיים ורעם מכה. אנחנו מחישים שוב את צעדנו, כמעט רצים. נאווה מועדת, ואני אוחז בה, קולט את נפילתה. ענפי העצים מטלטלים ברוח. היא מביטה בהם ומקדירה את פניה. אני רוצה לשאול מה הם אומרים לה הפעם, אך איני מעז.

קול חד של ענפים נשברים נשמע, ונאווה זועקת, מטילה אותי הרחק ממנה בדחיפה. אשוח עצום בגודלו נופל, בוער מהברק, כרות.

אני צועק את שמה. חושך.

כשהברק מאיר שוב נאווה רכונה על ברכיה, מסוככת על פניה בידיה העדינות. האשוח האדיר לא נפל. העצים שסביבו הושיטו ענפים ארוכים, והם אוחזים בו, בולמים אותו בצורה לא טבעית, כמו סככה מעל ראשה של נאווה. הענפים הדקים רועדים ברוח. בתושייה שלא ידעתי שיש בי, אני מתעשת, רץ אליה, מושך אותה מבין העצים.

האשוח נופל בקול נורא, מכסה בגודלו את האדמה שעליה עמדנו לפני רגע קצר. נאווה מזדעזעת, מביטה לאחור. היא בוכה.

"את בסדר. הכל בסדר".

"הוא מת".

היא לא בוכה מהחוויה שעברה עליה. היא בוכה על העץ שנגדע. אני אוחז בה, מלטף את שערה הרטוב הירוק, מניד בראשי בדממה.

וכעת אני מבחין שיש רק דמעות על פניה, ולא גשם. הוא חדל לרדת.

נדמה שאנחנו עומדים כעת בחלק אחר לחלוטין של היער. הכוכבים אינם מאירים עוד מבין ענפי העצים, ורוח קלילה מנשבת בין ענפים שנראים שונים במידת-מה מהעצים שראינו עד כה – בהירים יותר, או כהים יותר, או כבדים יותר. איני מסוגל לומר בוודאות, אך אני משוכנע שהם אינם אשוחים. אני מרים את ראשה של נאווה מכתפי. "איפה אנחנו?"

היא מביטה סביבה לראשונה. "לא יודעת. כנראה תעיתי. אני לא זוכרת את המקום הזה". היא משתהה, מביטה סביבה ופניה מתבהרים. "זה… יפה".

"בואי נחזור".

היא מהנהנת, מנגבת את פניה. "אני חושבת שאני יכולה למצוא את הדרך".

אנחנו סבים על עקבינו, ולאחר זמן מה הגשם מתחיל שוב לרדת. העצים נראים מוכרים שוב. אנחנו עושים את שארית הדרך לבית ההארחה במהירות. חצי שעה לאחר מכן, עטופים במגבות יבשות ובשמיכות מול האח, אני מעז לשאול מה התרחש ביער.

עיניה של נאווה מבריקות, אך לא בשל הדמעות. שערה נדמה כמרחף סביבה כשהיא מרימה את ראשה להביט בי, עטרה של ירוק בהיר-בהיר כמו גבעולי אביב רעננים.

"אתה לא מבין?" היא שואלת, ומושיטה את ידה לאחוז בידי. "הם שמעו אותי. הם… הבינו אותי. סוף סוף".

היא מאושרת, והיא מבקשת לחלוק עמי את אושרה. אך איני לוקח את ידה. אני משפיל את עיני אל רצפת העץ ולא אומר דבר.

---

יתר ימי ירח הדבש עוברים עלי בחרדה. איני מניח לנאווה לצאת מטווח ראייתי. בסוף לשנינו נמאס, ואנחנו חוזרים לארץ. אני שותל צבעונים בשדה שבחוץ, ונאווה עוזרת לי. היא עובדת מדי פעם על הרקמה שלה, אך מפסיקה במהירות. אני מספר לשכנות שהיא עצבנית בגלל ההריון, אך יודע שהעובדה שלא הצליחה ליצור שוב קשר עם העצים מתסכלת אותה. "אולי זה בגלל שהיית בסכנה", אני מציע באחד הערבים. "אולי זה איזה רפלקס. משהו שאת מסוגלת לעשות רק במצב כזה".

היא מושכת בכתפיה, אדישה. אך היא ממשיכה ללכת מדי יום ליער, ואני מלווה אותה. אנחנו שותקים, הולכים יד ביד. מדי פעם מבטה משתהה על עץ זה או אחר, ואז אנחנו ממשיכים הלאה.

בטנה הולכת ותופחת. אני מכין לתינוקת עריסה והיא תופרת בגדים קטנים, סורגת גרביים. אנחנו מתווכחים בלילות על שמות. אני רוצה לקרוא לילדה שירה או נטע. היא רוצה שם של פרח. ורד, או נרקיס.

הקיץ מתקרב והפרחים דורשים השקיה רבה, ניכוש וגיזום. נאווה מבטיחה לי שהיא תהיה בסדר, שהיא מעדיפה להיות לבד בטיוליה, ואני נותן לה ללכת לבדה בחוסר רצון. יותר מכל אני חושש שהצירים יתחילו יום אחד כשתהיה לבד באמצע היער, אך היא מבטיחה לי שבשבועות האחרונים לפני הלידה לא תלך לטייל. יוני מתחיל, החודש השמיני שלה. היא חוזרת לפנות ערב מדי יום, אפופה באור פנימי הקורן מתוכה.

---

עד הלילה שבו היא אינה חוזרת.

אני מקיץ לפנות בוקר, על הספה, ועל פני חריצים ממדריך הספרים שקראתי בחצות, לפני שנרדמתי.

המפתח של נאווה אינו תלוי על הוו. אני מתעורר במהירות, הולך אל המיטה. היא ריקה ומוצעת. איש לא ישן בה מאז הלילה הקודם. נעליה של נאווה אינן במקומן. היא מעולם לא הגיעה הביתה.

אני ממהר החוצה, משתהה בקושי כדי ללבוש חולצה. השכנות לא ראו אותה. אני מתקשר לחברותיה. איש לא שמע ממנה דבר מאז אתמול בלילה.

לבסוף אני מתקשר גם אל ישעיהו. הוא אינו מוכיח אותי. למעשה, הוא אינו מבזבז כמעט זמן על דיבורים. הוא מבקש שאחכה לו, שלא אצא מהבית, ומנתק.

אינני מסוגל לחכות. אני הולך ליער. אני צועד במהירות, חסר מנוחה, רץ לעתים, צועק את שמה. ענפים מכים בפני, וזעה נוטפת על עורפי ועל צווארי. אני הולך את היער כולו פעם, פעמיים, שלוש. מצפון לדרום, ממזרח למערב, בכל כיוון אפשרי. שעות ארוכות לאחר מכן – איני יודע כמה בדיוק, אך גרוני ניחר מצעקות ודמעות זולגות על לחיי ואני אוחז בכוח בגזעי העץ שעל פניהם אני חולף, מנסה לשווא להשאיר את חותמי, את טביעות אצבעותי בגזעם, ואולי מנסה לקרוע אותם כדי שיוציאו מתוכם את אהובתי, כי אני כבר יודע, נאווה לא ברחה, ולא נחטפה, והיא אינה באחד מבתי החולים שבסביבה. נאווה איננה.

אבל גזעי העצים שאצבעותי נשרטות על פניהם שונים כעת. הם מחוספסים יותר, רחבים יותר. הדשא תחת רגלי היחפות רך יותר. אפילו האוויר על פני קריר יותר, לא המשב החמים של חודש יוני הישראלי. אני מביט מעלה, ובאור השמש אני רואה שוב את העצים של אירלנד.

לא, לא את העצים של אירלנד – את העצים האחרים שראינו אז, ביער, שלא היו בדיוק עצי אשוח ולא עץ אחר שהצלחתי לזהות. כעת, באור היום, אני מסוגל לראות בוודאות שהם אכן שונים מכל עץ אחר שאי פעם ראיתי. הגזעים רחבים יותר, הדוגמאות עליהם משונות. הצבעים בהירים יותר, מבריקים יותר. העלים ענקיים וצבעיהם ירוק-אזמרגד וברקת.

לרגע אני עומד, צועק שוב את שמה של נאווה, חרד מכדי לפחוד לגורלי שלי, מקשיב לדממה. ואז, במרחק, נשמע קול בכיו של תינוק.

אני קופא לרגע, ומתעשת, ממהר דרך העצים. האדרנלין מצית את שרירי הדואבים. נדמה שכעת ענפי העצים עצמם נשלחים אלי, לעצור אותי. צללים משונים בעלי פנים, רוחות קלות, מרחפות לרגע מול פני, כאילו רצו ללחוש משהו על אוזני, אך אני עושה את דרכי ישר ביניהן והן נמוגות. אני מכריח את עצמי שלא לחשוב על כך, להתמקד ביבבה הקטנה שבאה מהמרחק.

בין שורשיו של עץ יפהפה, מרהיב בגודלו ובצורתו, שוכבת תינוקת קטנטנה, ערומה. עיניה ירוקות וגדולות, עורה חיוור ופלומת השיער הרכה שעל ראשה ירוקה כמו ניצן ורדים. העץ כולו, כך נדמה, כאילו נשתל סביבה, ענפיו מכופפים לקראתה, מגוננים עליה. נראה שנבהלה קודם מצעקותי, אך כעת היא שוכבת, מביטה בעץ שסביבה, שקטה כמו תמונה, ורק קצות אצבעותיה נעים, אוחזים פעם בעלה, פעם בשורש. ריח יסמין עולה מן העץ.

אני מושיט את ידי להרים את התינוקת, ושומע צליל לא ברור, כמו המיה או תחינה מרוחקת. אני מביט בעץ. לרגע נדמה לי שהצליל הגיע ממנו.

לא. מעולם לא הייתי מסוגל להבין את העצים. זו תמיד היתה נאווה.

וכעת היא לא תספר לי עוד לעולם מה אומרים לה העצים.

הענפים נעים קלות ברוח, מתקרבים אלי, כמו מנסים לחבק אותי – או לחטוף מידי את הילדה. אני מאמץ את התינוקת אל חיקי. היא בוכה שוב. אני עוטף אותה בחולצה שלי ופונה ללכת, כשאני מבין ששוב אין לי מושג היכן אני. בוודאי שלא ביער הקטן שליד ביתנו. אני טומן את עיני באדמה, מנסה לעקוב אחרי צעדי, לחזור בדרך שבה באתי. הרוחות בעלות הפנים מרחפות שוב מול פני, אך אני איני מביט בהם, מתרכז בצעידה. התינוקת מתעייפת לאחר זמן מה ומפסיקה לבכות. היא ישנה בזרועותי ואני מחזיק אותה קרוב יותר אלי, מסרב לחשוב על המשמעויות העולות מהיצור הקטן שבידי.

אני מעז להרים שוב את מבטי רק כשאני חש ברוחות יוני החמימות. בין העצים מאירה שמש, ובחוץ, ליד השדה, חונה מכונית שחורה גדולה. ישעיהו שעון על קיר הבית ועיניו, שדמעות גדולות עומדות בהן, מביטות בי ובתינוקת ואינן מרפות.

---

חושי קהים כשהאחות לוקחת ממני את הילדה, שוקלת אותה, בודקת אותה. ישעיהו מלווה אותי לאורך המסלול בבית החולים, מסביר במקומי שאשתי השאירה את הילדה ונעלמה, שמצאנו אותה ככה, לא, אנחנו לא יודעים למה. לא, אנחנו לא מבינים למה השיער שלה כזה. כן, היא פשוט קמה ועזבה. ברחה. משהו בי מזדעק על חוסר הצדק, על רצח האופי שהוא עושה לנאווה, נאווה שלי, שלעולם לא היתה עוזבת.

שלעולם לא היתה משאירה את ילדתה, את בתנו – את בתי, למות לבדה ביער.

אנחנו חוזרים על ההסבר בפני המשטרה. ישעיהו מדבר בצורה שקולה, נינוחה כמעט. ידו נחה על כתפי בקלילות, והוא מפעיל מעט לחץ באצבעותיו כשהוא רוצה שאשתוק. אני מעדיף לשתוק ממילא. נראה שהוא יודע טוב יותר ממני מה לומר. נראה שהוא חשב על כך.

הם גובים תצהיר והולכים, מבטיחים לי שאם יהיה להם מה לספר הם יחזרו, שיחפשו ביער. לא יהיו להם תשובות, אני יודע. הלכתי בעצמי את כל היער. הם לא ימצאו כל זכר לנאווה. כאילו לא התקיימה מעולם.

"היא לא תחזור", ישעיהו אומר כשאנחנו לבדנו סוף סוף במכונית השחורה הגדולה, והוא מביט מבעד לשמשה ואצבעותיו לופתות את ההגה.

"לא", אני עונה, אף על פי שלא היתה זו שאלה. אני מצמיד את התינוקת – את בתי – אל חיקי לפני שהרגש משתלט עלי, עוצם את עיני ונושם עמוקות את ריחה.

"חשבת מה יהיה השם שלה?"

"יסמין", אני עונה אוטומטית, מבלי לחשוב. "קוראים לה יסמין".

הוא מביט בי ועיניו רכות. "אתה מענה את עצמך".

לרגע חודרת פליאה מבעד למסכת הקהות וחוסר הרגש שאני חש. "אתה הרגשת את הריח".

"תמיד". הוא משתהה, מוחה שוב דמעות מעיניו. עיניי שלי יבשות.

בכניסה לביתי אנחנו נפרדים. הוא מציע להישאר, לעזור. אני דוחה את ההצעה בנימוס. הבית קטן אפילו מכדי להכיל את אובדני.

"אני אתן לכם כל מה שתצטרכו", הוא אומר. "יש לי משאבים היום, הרבה יותר משהיו כשגידלתי את נאווה. יש ערים בעולם – טוקיו, ניו-יורק. אין שם כמעט צמחיה בכלל. אתם יכולים לעבור לגור שם, אני אשלם על הכל".

אני מביט בו בבהלה, חושב על נאווה. נזכר באשמה שחשה כשהתקרבה לצמחיה, בדחיה ובמשיכה ששיחקו על פניה מחוץ לחנות הפרחים. בסבל שחוותה, בהכחשה שחייתה בה שנים רבות כל כך, נעה כמו צל של עצמה ברחובות העיר, קהה, חסרת רגש. כמעט מתה. אני נד בראשי. "אני אגדל אותה כאן, בכפר".

הוא מביט בי לרגע ואינו אומר דבר. ואז מניד ראשו בכוח. "אתה תאבד אותה ברגע שתהיה מבוגרת דיה ללכת".

אני נד בראשי. כבר החלטתי. "אולי. אבל היא תהיה ילדה יותר מאושרת מאמא שלה".

הוא קם על רגליו, וניכר בו שהוא רוצה להגיד משהו חריף ועוצר בעד עצמו. "מה שחשוב הוא לא שתהיה מאושרת, אלא שתחיה".

"היא תחיה. היא תחיה חיים נפלאים". אני מביט בעיניו, וכעת איני מבוהל עוד – אני נחוש. בתי הקטנה אינה זקוקה להגנה מהיער – היא זקוקה להגנה מהאדם הזה.

הוא צוחק ומחכך את צווארו בכוח, משחרר את העניבה. "אתה מטורף, גדעון". הוא הולך בחזרה אל המכונית. "אני אקח ממך את הילדה הזאת. אני אזמן אותך לבתי משפט, אם אני אצטרך, אני אאשים אותך שהרגת את נאווה – "

"נאווה לא מתה", אני קורא אחריו, ואחיזתי בתינוקת מתהדקת. "ואם היא היתה חיה, היא לא היתה נותנת לך לגדל את יסמין כמו שגדלת אותה. היא היתה מעדיפה לקחת אותה ליער בעצמה".

אף על פי שהוא עומד בגבו אליי, כתפיו, שהתרוממו עד כה בקריאת תיגר, שחות לפתע. הוא לוקח צעד נוסף קדימה, נשען על המכונית, נתמך בה. אנחה גדולה מטלטלת את גופו. "יום אחד", הוא אומר לבסוף. "אתה תחפש אותה ביער הזה, ולא תמצא".

הוא נכנס אל המכונית ונוסע משם, ואני מאמץ אל לבי את בתי, את יסמין, ואיני אומר דבר. היא מתעוררת מהתזוזה הפתאומית ופוקחת את עיניה, אך היא אינה מביטה בי. מבטה נע אל סיגליות שצומחות באדניות החלון. היא מושיטה יד קטנה מכדי לחבק, מכדי לאחוז, מכדי לגעת. אני מקרב אותה אל החלון ונותן לה לאחוז בפרח, והיא מחייכת, חיוך של תינוקת שגילתה את הדבר הנפלא הראשון בעולמה החדש.

המשך

---

סיפור זה פורסם בפרויקט בין הזמנים – בחזרה לאספמיה

שתילי בית / יעקב לרנר

חלק 2