מאת אייזק אסימוב

סיפור האהבה שלי עם הרובוטים החל להיכתב בעשרה במאי 1939, אך ראשיתו כקורא התחילה אף קודם.

יש לזכור שאפילו בשנת 1939 הרובוטים לא היו המצאה חדשה במדע הבדיוני. בני אדם מכניים מופיעים כבר במיתוסים ובאגדות מימי הביניים, והמילה "רובוט" הופיעה בראשונה במחזהו של קארל צ'אפק, R.U.R, שעלה על הבמה בשנת 1921 בצ'כוסלובקיה ותורגם עד מהרה לשפות רבות.

R.U.R הם ראשי התיבות של "רוֹסוּם רובוטים אוניברסליים". רוסום הוא תעשיין אנגלי שפיתח יצורים אנושיים מלאכותיים, שיבצעו בעולם את המלאכות היומיומיות ויאפשרו לאנושות חיי נוחות יצירתיים (המילה "רובוט" נגזרה מהמילה הצ'כית שמשמעותה "עבודת כפייה"). כוונותיו של רוסום אמנם היה טובות, אך התוצאות לא היו כפי שתכנן: הרובוטים התמרדו והגזע האנושי הושמד.

אולי אין זה מפתיע לגלות שהקִדמה הטכנולוגית, כפי שתוארה בשנת 1921, נראתה כמובילה לאסון כלל-עולמי. זכרו ששנים ספורות קודם לכן הסתיימה מלחמת העולם הראשונה, שבה נעשה שימוש בטנקים, במטוסים ובגז רעיל, ומלחמה זו חשפה ברבים את "צדו האפל של הכוח", אם נאמץ מונחים ממלחמת הכוכבים.

נקודת המבט הקודרת המובעת במחזה R.U.R הצטרפה לזו המובעת במחזה פרנקנשטיין המפורסם ממנו, שבו יצירת יצור אנושי מלאכותי מסוג אחר הובילה לאסון, אם כי בקנה המידה קטן יותר. בעקבות דוגמאות אלה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 נהגו אנשים להתייחס אל הרובוטים כאל מכשיר מסוכן שאין ספק כי ישמיד את בוראיו. מוסר ההשכל חזר על עצמו שוב ושוב: "ישנם דברים שלא נועדו לידיעת האדם".

אפילו בנעוריי לא יכולתי לשכנע את עצמי שהידע מהווה סכנה, ושהפתרון הוא בורות. האמנתי שהפתרון חייב להיות טמון בחוכמה. אל לך לסרב להביט בסכנה, אלא עליך ללמוד לטפל בה בבטחה.

זה הרי היה האתגר שבפניו ניצבה האנושות מאז הפכה חבורת קופי אדם בראשונה לבני אדם. כל התקדמות טכנולוגית יכולה להיות מסוכנת. האש הייתה מסוכנת מלכתחילה, וכך (ואולי אף יותר מכך) היה גם הדיבור – ושניהם מסוכנים גם בימינו – אך בלעדיהם יחדלו בני האדם להיות בני אדם.

על כל פנים, אמנם לא ידעתי מה בסיפורי הרובוטים שקראתי עורר את מורת רוחי, אך חיכיתי בכיליון עיניים למשהו טוב יותר ומצאתי אותו בגיליון דצמבר 1938 של כתב העת Astounding Science Fiction. בגיליון זה התפרסם הסיפור "הלן או'לוי" מאת לסטר דל ריי, סיפור שהתייחס לרובוט באהדה. נדמה לי שהיה זה סיפורו השני בלבד של דל ריי, אך מאז אותו יום הפכתי למעריץ מושבע שלו (אנא אל תגלו לו. אסור שידע את זה לעולם).

כמעט בו-בזמן, בגיליון ינואר 1939 של כתב העת Amazing Stories, תואר רובוט באהדה בסיפור "אני, רובוט" מאת אֵאַנְדוֹ בינדר. סיפור זה היה מוצלח פחות מהסיפור לעיל, אך אני התמוגגתי. התעורר בי רצון עמום לכתוב סיפור שיתאר רובוט באהבה. בעשרה במאי 1939 התחלתי לכתוב סיפור כזה. המשימה דרשה ממני שבועיים, משום שבאותם הימים נדרש לי זמן רב לכתיבת סיפור.

קראתי לו "רוֹבִּי", והוא סיפר על רובוט אומנת שזכה לאהבה מהילד שבו טיפל ולפחד מצד אמו. אך פְרֶד פול (שהיה גם הוא בן תשע-עשרה, והקפיד מאז להשתוות אליי בגילו מדי שנה) היה חכם ממני. לאחר שקרא את הסיפור, אמר שג'ון קמפבל, עורך Astounding, לא יקבל אותו בגלל הדמיון הרב ל"הלן או'לוי". הוא צדק. קמפבל דחה את הסיפור מסיבה זו ממש.

ובכל זאת כעבור זמן קצר התמנה פרד לעורכם של שני כתבי עת חדשים, והוא היה זה שקיבל את "רובי" ב-25 במרס 1940. הסיפור הופיע בגיליון ספטמבר 1940 של כתב העת Super-Science Stories, אף ששמו שוּנָה ל"החבר המוזר" (פרד סבל מהרגל מחריד לשנות שמות, וכמעט תמיד היה השינוי לרעה. הסיפור התפרסם שוב פעמים רבות אחרי כן, ותמיד בשמו המקורי).

עם זאת באותם ימים נחלתי אכזבה מכל סיפור שלא הצלחתי למכור לקמפבל, ולכן כעבור זמן-מה ניסיתי לכתוב סיפור רובוטים נוסף. הפעם דנתי מראש בסיפור עם קמפבל כדי לוודא שלא ידחה אותו משום סיבה שאינה קשורה לאיכות הכתיבה, וכתבתי את "היגיון" שבו רובוט מגלה כביכול את הדת.

קמפבל קנה את הסיפור ב-22 בנובמבר 1940, וזה התפרסם בגיליון אפריל 1941 של כתב העת שלו. זה היה הסיפור השלישי שמכרתי לו והראשון שקיבל כפי שהוא, בלי לדרוש תיקונים. באושר רב מיהרתי לכתוב סיפור רובוטים שלישי על רובוט קורא מחשבות, וקראתי לו "שקרן!". גם אותו קנה קמפבל ופרסם בגיליון מאי 1941. היו לי שני סיפורי רובוטים בשני גיליונות עוקבים.

אחרי זה לא הייתה לי שום כוונה לעצור. הייתה לי סדרה.

היה לי יותר מזה. ב-23 בדצמבר 1940, כאשר דנתי עם קמפבל ברעיון הרובוט קורא המחשבות, נדדה שיחתנו אל החוקים ששלטו בהתנהגות הרובוט. עלה על דעתי שרובוטים הם מכשירים מלאכותיים בעלי אמצעי בקרה פנימיים, ולכן התחלנו לנסח יחד את אמצעי הבקרה האלה – שהפכו ל"שלושת חוקי הרובוטיקה".

הפעם הראשונה שניסחתי במפורש את שלושת החוקים בצורתם הסופית והשתמשתי בהם הייתה בסיפור הרובוטים הרביעי שלי, "הרובוט שנעלם", שהתפרסם בגיליון מרס 1942 של Astounding. שלושת החוקים הופיעו בראשונה בעמוד 100 של גיליון זה. בדקתי זאת כי למיטב ידעתי היה זה השימוש הראשון בהיסטוריה במילה "רובוטיקה".

בשנות ה-40 כתבתי ארבעה סיפורי רובוטים נוספים ל-Astounding. סיפורים אלה היו "לתפוס ארנבת", "בריחה!" (קמפבל קרא לו "פרדוקס בריחה", מכיוון ששנתיים קודם לכן הוא פרסם סיפור אחר באותו שם), "ראיה" ו"הקונפליקט שיכול להימנע". סיפורים אלה הופיעו בגיליונות פברואר 1944, אוגוסט 1945, ספטמבר 1946 ויוני 1950 של Astounding.

בשנת 1950 כבר החלו מוציאים לאור חשובים, בייחוד דַבֵּלְדֵיי וקוֹמְפָּנִי, לפרסם ספרי מדע בדיוני בכריכה קשה. בינואר 1950 התפרסם בדבלדיי רומן המדע הבדיוני הראשון שלי, "אבן בשחקים", והשקעתי את כל מרצי בספרי השני.

פרד פול, ששימש לפרק זמן קצר הסוכן האישי שלי, חשב שאולי ניתן לעשות ספר מסיפורי הרובוטים שלי. דבדליי לא היה מעוניינים בתקופה זו באוסף סיפורים קצרים, אך בית הוצאה זעיר בשם "נוֹם הוצאה לאור" הסכים לפרסם אותו.

בשמונה ביוני 1950 הגשתי את האוסף לנום וקראתי לו "תודעה וברזל". המו"ל הניד את ראשו.

"בוא נקרא לזה 'אני, רובוט'", אמר.

"אי אפשר", אמרתי. "אאנדו בינדר כתב סיפור בשם הזה לפני עשר שנים".

"לא אכפת לי", אמר המו"ל (אם כי זו גרסה מעובדת של דבריו האמיתיים), ואני הרשיתי לעצמי להשתכנע, אם כי לא בקלות. "אני, רובוט" היה ספרי השני, שראה אור קרוב לסוף 1950.

בספר הופיעו שמונת סיפורי הרובוטים שלי מ-Astounding, לאחר שסודרו מחדש ברצף התפתחות הגיוני יותר. לאלה הוספתי את "רובי", סיפורי הראשון, שכן חיבבתי אותו למרות דחייתו על-ידי קמפבל.

בשנות ה-40 כתבתי שלושה סיפורי רובוטים נוספים שקמפבל דחה או לא ראה כלל, אך סיפורים אלה חרגו מקו ההתקדמות של שאר הסיפורים, ולכן נמנעתי מלפרסמם. אך סיפורים אלה, וסיפורים נוספים שנכתבו בעשורים שאחרי "אני, רובוט", הופיעו באוספיי הבאים – כולם בלי יוצא מן הכלל התפרסמו ב"ספר הרובוטים השלם" שיצא בהוצאת דבלדיי בשנת 1982.

"אני, רובוט" לא הכה גלים גדולים עם פרסומו, אך נמכר בהתמדה, גם אם באטיות, שנה אחר שנה. בחמש השנים הבאות הוא זכה להתפרסם במהדורה מיוחדת לכוחות הביטחון, במהדורת כריכה קשה מוזלת, במהדורה בריטית ובמהדורה גרמנית (הפרסום הראשון שלי בשפה זרה). בשנת 1956 הספר אף הופיע בכריכה רכה בהוצאת "ניו אמריקן לייבררי".

הבעיה היחידה הייתה שהוצאת נום התקשתה לשרוד, ולא טרחה מעולם לשלוח לי עדכוני מכירות חצי-שנתיים, שלא לדבר על תשלום של ממש (אותו הדבר נכון גם לשלושת ספרי "המוסד" שלי, שהתפרסמו אף הם בהוצאת נום).

בשנת 1961 הבינו בהוצאת דבלדיי את מצבה של הוצאת נום, ורכשו ממנה את הזכויות ל"אני, רובוט" (וגם את אלה לסדרת "המוסד"). מרגע זה זינקו מכירותיהם של כל הספרים. למעשה, "אני, רובוט" לא ירד מהמדפים מאז פרסומו הראשון. נכון לזמן כתיבת שורות אלה מדובר בשלושים ושלוש שנים. בשנת 1981 אף נמכרו זכויות ההסרטה של הספר, אם כי עד כה לא הופק סרט בהשראתו [למעשה, הסרט "אני, רובוט" יצא בשנת 2005, ולא היה לו קשר של ממש לעלילות ספריו של אסימוב. המת']. ככל הידוע לי, מאז התפרסם הספר בשמונה-עשרה שפות זרות, ובכלל זה רוסית ועברית.

אבל אני מתקדם מהר מדי.

בואו נחזור לשנת 1952, לשלב שבו "אני, רובוט" עדיין דשדש בהוצאת נום, וההצלחה עדיין לא נראתה באופק.

בשלב זה החלו להופיע כתבי עת איכותיים חדשים בתחום המדע הבדיוני, שנהנה מאחת מתקופות הפריחה שלו. The Magazine of Fantasy and Science Fiction ראה אור בראשונה בשנת 1949, ו-Galaxy Science Fiction בשנת 1950. מכאן והלאה איבד ג'ון קמפבל את המונופול שלו בתחום, ו"תור הזהב" של שנות ה-40 הגיע לסיומו.

התחלתי לכתוב בשביל הוראס גולד, עורך Galaxy, ואף חשתי הקלה מסוימת. במשך שמונה שנים פרסמתי אצל קמפבל בלבד, והתחלתי להרגיש כסופר של עורך אחד, ושאם חלילה יקרה משהו לקמפבל, הקריירה שלי תתרסק. הסיפורים שמכרתי לגולד הקלו במובן זה את חששותי. גולד אף פרסם בהמשכים את ספרי השני, "אבק כוכבים", אך שינה את שמו ל"טיראן" המזעזע.

גם גולד לא היה העורך החדש היחיד שלי. מכרתי סיפור רובוטים להווארד בראון, שערך את Amazing בתקופה הקצרה שבה ניסה להפוך לכתב עת איכותי. הסיפור, שנקרא "שביעות רצון הלקוח מובטחת", התפרסם בגיליון אפריל 1951.

אך פרסום זה היה חריג. לא התכוונתי לכתוב בשלב זה סיפורי רובוטים נוספים. הרגשתי שעם פרסומו של "אני, רובוט" באופן טבעי בא לקצו החלק הזה בקריירה הספרותית שלי, ופניתי לעניינים אחרים.

אך גולד, שכבר פרסם סדרה אחת פרי עטי, השתוקק לפרסם סדרה נוספת, מה גם שספרי החדש "זרמי חלל" פורסם באותה עת בהמשכים אצל קמפבל.

ב-19 באפריל 1952 שוחחנו גולד ואני על פרסומו של ספר חדש ב-Galaxy. הוא הציע שאכתוב ספר רובוטים. הנדתי את ראשי בתקיפות. הרובוטים שלי הופיעו בסיפורים קצרים בלבד, ולא הייתי בטוח שאצליח להקדיש להם ספר באורך מלא.

"ודאי שאתה מסוגל", אמר גולד. "אולי תכתוב על עולם הסובל מפיצוץ אוכלוסין, שבו רובוטים תופסים את משרותיהם של בני האדם?"

"מדכא מדי", אמרתי. "אני לא יודע אם מתחשק לי להתמודד עם סיפור סוציולוגי מורכב".

"כתוב את זה כמו שאתה אוהב. אתה אוהב ספרי בלשים. כתוב על רצח שבוצע בעולם הזה ותן לבלש שלך לפתור אותו בעזרת שותף רובוט. אם הבלש לא יפתור את התעלומה, הרובוט יתפוס את מקומו".

נדלקתי. קמפבל תמיד אמר שבסיפור בלשים מד"בי יש סתירה פנימית, שהטכנולוגיה המתקדמת תאפשר לבלשים לעקוף בקלות רבה מדי את המכשולים העומדים בפניהם, ושזו תהיה הונאה של הקוראים.

ישבתי לכתוב סיפור בלשים קלאסי שלא ירמה את הקורא – ובכל זאת יהיה מדע בדיוני אמיתי. התוצאה הייתה "מערות הפלדה". הספר הופיע ב-Galaxy כסדרה של שלושה חלקים בגיליונות אוקטובר, נובמבר ודצמבר 1953, והתפרסם בשנת 1954 בהוצאת דבלדיי כספרי האחד-עשר.

"מערות הפלדה" היה בפירוש ספרי המצליח ביותר עד אז. הוא נמכר טוב יותר מכל ספריי הקודמים, תגובות הקוראים עליו היו חביבות יותר, וחיוכיהם של אנשי דבלדיי (ההוכחה הטובה ביותר) היו חמים מאי-פעם. עד אז הם רצו שאגיש להם תקצירי עלילה ופרקים לפני מסירת החוזה, אך אחרי "מערות הפלדה" די היה בהצהרה מצדי שאני עומד לכתוב ספר חדש, והחוזה הוגש לי ללא דיחוי.

למעשה, הצלחתו של "מערות הפלדה" הייתה כה גדולה, עד שלא היה ספק שאכתוב ספר המשך. אני מניח שהייתי מתחיל לכתוב אותו מיד אילולא התחלתי באותה עת את כתיבתו של ספר מדע פופולרי ונהניתי מכך הנאה מרובה. את "שמש עירומה" התחלתי לכתוב רק באוקטובר 1955.

מרגע שהתחלתי בכך, התקדמה כתיבת הספר בקלות רבה. הספר איזן במובנים רבים את קודמו. "מערות הפלדה" התרחש בכדור הארץ, עולם שבו היו בני אדם רבים ורובוטים מעטים, ואילו "שמש עירומה" התרחש בסולריה, עולמם של בני אדם מעטים ורובוטים רבים. וחשוב מכך, אף שברוב ספריי אין כלל התייחסויות רומנטיות, ל"שמש עירומה" הכנסתי אפילו סיפור אהבה מאופק.

הייתי מרוצה מאוד מספר ההמשך והאמנתי בלבי שהוא עולה על "מערות הפלדה", אך מה אעשה בו? התרחקתי מעט מקמפבל, שפיתח התעניינות מוזרה בפסאודו-מדע בשם דיאנטיקה והחל להתעניין בצלחות מעופפות, בפאראפסיכולוגיה ובעניינים מפוקפקים אחרים. עם זאת הייתי חייב לו הרבה וחשתי רגשי אשמה על כך שהעברתי את רוב יצירותיי לגולד, שפרסם בהמשכים שניים מספריי בזה אחר זה. אך היות שלא הייתה לו כל נגיעה ל"שמש עירומה", יכולתי לעשות בספר כחפצי.

היות שכך, הצעתי את הספר לקמפבל, שלקח אותו ללא מחשבה שנייה. הוא התפרסם בשלושה חלקים בגיליונות אוקטובר, נובמבר ודצמבר של Astounding, וקמפבל אף לא שינה את שמו. בשנת 1957 יצא הספר לאור בהוצאת דבלדיי כספרי העשרים.

הצלחתו של הספר לא הייתה פחותה מזו של "מערות הפלדה", ואולי אף עלתה עליה, ובדבלדיי מיהרו לציין שלא אוכל לעזוב אותו סתם כך. אצטרך לכתוב ספר שלישי ולהפוך את הסדרה לטרילוגיה, כמו שלושת ספרי "המוסד" שלי.

הסכמתי ברצון. כבר חשבתי על קווי העלילה הכלליים של הספר השלישי, והיה לי שם בשבילו – "גבולות האינסוף".

ביולי 1958 נפשתי עם משפחתי במשך שלושה שבועות על החוף במרשפילד שבמסצ'וסטס והתכוונתי לעבוד שם ולכתוב חלק נכבד מספרי החדש. העלילה הייתה אמורה להתרחש באורורה, מקום שבו האיזון בין בני אדם לרובוטים לא נטה לטובת בני האדם כמו ב"מערות הפלדה" וגם לא לטובת הרובוטים כב"שמש עירומה". ולא רק זה, המרכיב הרומנטי עמד להיות חזק במידה ניכרת.

הכול היה מוכן, ובכל זאת משהו השתבש. בשנות ה-50 פיתחתי עניין גובר והולך בכתיבה עיונית, ובראשונה בחיי ישבתי לכתוב רומן שלא הצליח להלהיב אותי. כעבור ארבעה פרקים נמאס לי ונכנעתי. הגעתי למסקנה שבלבי לא הייתי מסוגל להתמודד עם הצד הרומנטי, ולא יכולתי למצוא את האיזון המדויק בין בני אדם לרובוטים.

כך נשארו פני הדברים במשך עשרים וחמש שנים. בכל השנים האלה לא ירדו "מערות הפלדה" ו"שמש עירומה" מהמדפים. הם פורסמו יחד ב"ספרי הרובוטים", הם הופיעו עם כמה סיפורים קצרים אחרים ב"שאר הרובוטים" וזכו להתפרסם בכמה מהדורות בכריכה רכה.

אם כך, במשך עשרים וחמש שנים יכלו אנשים לקרוא בהם, ואני מקווה שאף להפיק מהם הנאה. עקב כך כתבו לי רבים וביקשו שאכתוב ספר שלישי. בכנסים ביקשו ממני זאת אנשים פנים אל פנים. הבקשה חזרה ונשנתה יותר מכל בקשה אחרת (פרט לתביעה לספר "מוסד" רביעי).

ובכל פעם ששאלו אותי אם אני מתכוון לכתוב ספר רובוטים שלישי, תמיד השבתי, "כן – בבוא היום – התפללו שאחיה חיים ארוכים".

משום-מה הרגשתי שאני חייב לעשות את זה, אך ככל שהשנים חלפו הייתי בטוח שלא אוכל לעמוד בזה, והשתכנעתי בעצב רב יותר ויותר שהספר השלישי לא ייכתב לעולם.

ובכל זאת במרס 1983 מסרתי להוצאת דבדליי את ספר הרובוטים "המיוחל". לא היה לו שום קשר לניסיון הכושל משנת 1958, והוא נקרא "רובוטים של שחר".

– אייזק אסימוב
ניו יורק

[פורסם כהקדמה ל"שמש ערומה", הוצאת ינשוף, 2007. תרגום: רמי שלהבת. 238 עמודים].