(המאמר נכתב עבור מגזין הספרות היהודי Nextbook.org)

"אני מביט סביב, ונזכר בהבטחה שהובטחה לאברהם, יצחק, וישראל – 'ארבה את זרעכם ככוכבי השמים' – ואני חושב לעצמי, 'הבטחה היא הבטחה, אבל אפילו עם הבטחה אפשר להגזים'", אומר מילצ'יק, מתקן טלוויזיות יהודי מנוגה. "הכוכבים עצמם הם די והותר, אבל כשלכל כוכב יש עשרה, עשרים, כוכבי לכת…"

מילצ'יק הוא המספר בן המאה ה-28 בסיפורו של וויליאם טן "בנוגה, יש לנו מה זה רב!", הסיפור הראשון בקובץ Wandering Stars (כוכבים נודדים: קובץ של מדע בדיוני ופנטזיה יהודיים). הספר, שיצא לאור בשנת 1974 ועדיין זוכה למהדורות חדשות, סימן את הופעתו הבלתי נמנעת של תת-ז'אנר חדש – ובהתחשב במספר היהודים שבין כותבי המדע הבדיוני לא היה מכך מנוס. אבל שלושים שנה אחרי כן, המדע הבדיוני היהודי עדיין לא מצא את התיאודור הרצל שלו, את היצחק בשביס זינגר שלו, את הפיליפ רות שלו.

כותבים יהודים כמו אייזק אסימוב, הארלן אליסון, רוברט סילברברג וג'ו הולדמן שיחקו תפקיד מרכזי בביסוס הלגיטימיות של המדע הביוני כז'אנר ספרותי, אבל ביצירות החשובות שלהם אין מרכיב יהודי ייחודי. ספרו של רות הקשר נגד אמריקה (2004) הוא תרגיל בהיסטוריה חלופית – ז'אנר המקורב למדע הבדיוני – וחלק ניכר מיצירתו של יצחק בשביס-זינגר, שיום הולדתו המאה נחוג השנה, ניתן לסווג כפנטזיה. אך ספריהם של סופרים אלה, ובצדק, אינם עומדים על מדפי המדע הבדיוני בחנויות. ואף על פי שניתן לראות גם את ספרו של הרצל, אלטנוילנד (1902), שהיה רומן אוטופי על שיבה לארץ הקודש, כיצירת מדע בדיוני יהודית, הוא אינו מוצלח במיוחד באף אחד מהתחומים הנ"ל. סביר יותר להניח שצעיר או צעירה יהודים שאוהבים מדע בדיוני יעדיפו לקחת לידם את טרילוגיית המוסד של אסימוב, יצירה ז'אנרית קלאסית, על פני הסיפור "אל הדור הרביעי" של אותו כותב: הנסיון הישיר היחיד של אסימוב להתמודד עם היהדות, דרך סיפור סנטימנטלי עד כדי מבוכה.

"היו ימים, אתם יודעים, שאיש לא קישר בין יהודים לבין מדע בדיוני ופנטזיה", כתב אסימוב בהקדמה שלו לכוכבים נודדים. "כתיבת רומנים גדולים – כן, זה היה מותר לילד יהודי… אחרי הכל, על מה יכתבו כל הסופרים היהודים הגדולים האלה? על מתודיסטים? אבל מדע בדיוני ופנטזיה (עדיין בכתבי עת זולים – פוי) היו עניין אחר. בימים בהם הייתי חובב נלהב של כתבי העת הזולים האלה, הסיפורים שהתפרסמו בהם עסקו כולם באמריקנים ממוצא צפון-מערב אירופאי, ואלה לחמו בקרבות גבורה מול שודדי חלל, מפלצות מעולמות אחרים, וקוסמים מרושעים (שלא להזכיר את הנסיכות המאדימיות לבושות החזיה). איזה מין מקום הוא זה לילד יהודי?"

ההומור של אסימוב מכסה על תחושה כלשהי של חוסר נוחות. הוא לא שמר מצוות, ותרומתו למדע הבדיוני היהודי במשך קריירה פורה להדהים – עד מותו בשנת 1992 הוא כתב או ערך למעלה מחמש מאות ספרים – הסתכמה בשלושה ניסיונות בלבד: "אל הדור הרביעי", דמות בשם ג'וזף שוורץ בספר אבן בשחקים (הוצאת אודיסיאה, 2002), ושימוש אקראי באנגלית "יידישאית" למען האפקט הקומי. "אני כותב את ההקדמה הזו", הוא כותב, "משום שלמרות סדר חיי חסר האמונה אני יהודי מספיק".

השאלה מה נחשב "יהודי מספיק" שזורה בכל הסיפורים באוסף ובהמשך שלו עוד כוכבים נודדים משנת 1981, והיא הטרידה את כותבי המדע הבדיוני האלה לא פחות מאשר את כותבי הזרם המרכזי של הספרות. "בנוגה, יש לנו מה זה רב!", למשל, הוא מונולוג, המושמע בנופך האנכרוניסטי-להפליא של חגורת הבורשט[1], הנוגע לוויכוח המרכזי של הקונגרס הניאו-ציוני הבין-כוכבי הראשון: האם הקונגרס צריך להכיר במשלחת של בּוּלְבַּנים – יצורים קטנים, חומים, בעלי מחושים ודמויי כרית מריג'ל IV הטוענים שהם צאצאיהם של מהגרים יהודים?

עבור וויליאם טן – שם העט של פיליפ קלאס – הבולבנים מייצגים את כל מי שאי פעם היה צריך להוכיח שהוא יהודי מספיק – לדתיים ממנו, לאבות לא מרוצים, למדינת ישראל. נוקב במיוחד ומצחיק הוא האופן בו תיאר מילצ'יק את עדותם של הבולבנים בפני בית הדין הרבני שכונס בחיפזון. החייזרים מכחישים שדמם מעורב; הם טוענים טענה למארקיאנית[2] וגורסים שגופם פשוט הסתגל, אחרי מאות שנים של רדיפות, לסביבת עולמם המאמץ.

אחד מהדיינים הרבניים שואל, "אבל כשכל זה קרה, נראיתם במו יהודים? כלומר, כמו יהודים שאנחנו מכירים?"

"נראינו, למיטב הבנתנו, כמו יהודים מניו ג'רזי", משיב הנציג הבולבני. "אני, יצחק בן פנחס, הנני צאצא ישיר של מלווין כהן, עוזר מנהל של סופרמרקט בפראמוס".

מכאן והלאה הסיפור הולך ומסתבך, כפי שקורה תכופות במדע בדיוני. אבל המבטא היידישאי וההומור היבש נותרים בעינם, וכך גם ההתייחסויות לשואה (או במקרה זה לשואה הראשונה והשניה), הרעיונות הקשורים בגלות והשאלות הקיומיות הצומחות מהזהות היהודית. גם הפתרון לפרדוקס של הבולבנים טבוע בכשרון היהודי לדו-משמעויות: הכרה בכך שיש בעיות להן יכולות להיות תשובות זמניות בלבד.

המדע הבדיוני נוהג לאמץ נסיבות, מגמות ודילמות של זמנו, ומשתמש בעתיד כמעבדה בה אפשר לעשות בהן ניסיונות. קוראים מוצאים הנאה רבה בזיהוי השלכות אלה. את הסיפור "בנוגה, יש לנו מה זה רב!" אפשר לקרוא כהשלכה של החרדות של אמריקנים בני זמננו על יהדותם. דייויד ברין אמר שספרו אנשי הכבשן (הוצאת אופוס, 2004), שבו אנשים יכולים להעתיק את התודעה שלהם לתוך "כנלים" (כפילים חסרי נשמה) עשויי-חימר ולשלוף אותה חזרה, נובע מפרשנות על סיפור הגולם. חשבון השטן (1988), רומן למבוגרים צעירים מאת ג'יין יולֶן, עושה שימוש בסדר פסח קסום כדי לשלוח נערה חזרה לכפר בפולין בשנת 1942. בסיפור "דם חיים" (2003) מאת מיכאל בורשטיין, חזן מציל משפחה יהודית מערפד. "אני סבור שכל סופר פנטזיה יהודי רוצה לכתוב סצנה", אומר בורשטיין, "שבה מישהו מניף מגן דוד כדי להדוף ערפד".

מסורת המדע הבדיוני היהודי הולכת ומתגבשת, אבל היא עדיין רחוקה מלהיות עשירה. אף על פי שהעורך סטיבן סילבר קיבץ רשימה של קרוב לארבע מאות ספרים וסיפורים, את רובם ניתן למצוא רק באוספים ובכתבי עת נידחים. אם לא די בכך שהדרישה למדע בדיוני יהודי דלה, רוב מה שנכתב אינו טוב במיוחד. רבים מהפרסומים משתמשים ביהדות רק לשם ההומור; רבים מהם כתובים בצורה מסורבלת; וחלק גדול מדי הוא מה שסילבר מכנה ספרות "הגשמת משאלות", בה סיפורים הופכים להיות כלים להגשמת פנטזיות או להעצמה – מסוג הפנטזיות שמייקל שייבון בחן בספרו המבריק ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי (הוצאת עם עובד, 2003).

הגישה המבטיחה ביותר, נכון להיום, צמחה מהשימוש בסיפורה של מדינת ישראל כמודל. ישראל מספקת הן את מנהגיה – הנראים אקזוטיים לסופרים אמריקנים – והן את מצבה הקיומי, המתאים בקלות למסורת המד"בית המתארת את בני האנוש כמין הנמצא במצור ביקום זר. בספרו של וו.ר. ייטס 'גלות' (1985), למשל, ישראל נהרסה בעימות גרעיני עם מדינות ערב, ופליטים נמלטו לכמה ערים על הירח וללוויינים מסלוליים. מכיוון שהם עדיין עומדים תחת איום, הם ממהרים להשלים את בנייתה של ספינה בין-כוכבית לפני שאויביהם – צרפת והאו"ם – יצליחו לחסל אותם. האנשים יוצרים מעין אורתודוקסיה אולטרה-מודרנית: מחמירה ברוב העניינים אך מתירנית בנושא המין. (הטיעון ההלכתי מאולץ במקצת; הוא נועד בעיקר כדי שהגיבור וחברותיו יוכלו להשתובב להם). ספריו של ג'ואל רוזנברג לא לשם תהילה (הוצאת עם עובד, 1991), ו-hero (1991) מזקקים את המאצ'יזמו של המוסד וצה"ל לעתיד בו היהודים, שגלו מכדור הארץ, מיישבים עולם שומם וקוראים לו מצדה. הם מתפרנסים מהשכרת אנשיהם כשכירי חרב. ילדים מתחילים להתאמן בגיל שמונה, זקנים מעדיפים למות בלחימה, ומסורת ריבוי הנשים כוננה מחדש.

ספריו של רוזנברג – בייחוד גיבור שהוא המקבילה היהודית העתידנית ל'התג האדום של האומץ'[3] של סטיבן קריין (הוצאת משרד הבטחון, 1983) – הם מדע בדיוני צבאי סביר, אבל אינם מדהימים. מרקם החיים היהודיים באמריקה, בישראל, ובמקומות אחרים בעולם עדיין לא הוליד רומן מדע בדיוני גדול. אבל זה יקרה. יותר ויותר חנונים יגיעו לגיל בר ובת מצווה, והדודים והדודות החנונים שלהם יתנו להם במתנה סיפורים של בולבנים ו-ואן-הלסינגשטיינים. כמה מהם יגדלו וילמדו לדמיין את הכוכבים מלאים ביהודים, כנראה הרבה לפני שהכוכבים באמת יתמלאו ביהודים.

[1] "חגורת הבורשט" הוא הכינוי לאזור הנופש בהרי הקטסקיל בצפון מדינת ניו יורק. האזור היה יעד מועדף לנופשים יהודים, ומופעי ההומור שבו הוא היה מפורסם היו ברובם מופעים של בדרנים יהודים בסגנון וודוויל. לסגנון זה מתייחס אופנהיימר.

[2] ז'אן-בפטיסט למארק (1744-1829) בוטנאי וביולוג צרפתי. אחד מראשוני הביולוגים שהציגו תורה אבולוציונית. לפי התאוריה של למארק שינויים בסביבה מובילים לשינוי הצרכים של אורגניזמים החיים בסביבה זו, דבר המוביל לשינויים בהתנהגות ומהם לשינויים בגוף.

[3] קלאסיקה אמריקנית של סטיבן קיין – סיפור של התבגרותו של חייל במלחמת האזרחים והשינויים המעמיקים שעוברים עליו במלחמה.

מדע בדיוני יהודי – רשימה

מיכאל בורשטיין – קדיש לניצול האחרון