פרק 1 – מכתב מעבר לאוקיינוס

הייתי בן תשע שנים בלבד כאשר הגיע להורי המכתב, אשר שינה את חיינו. הורי, דוקטור הֶנְרִיק ודוקטור בִיאַטְרִיס מָאגְנוּסוֹן, היו אַנְתְּרוֹפּוֹלוֹגים במקצועם, חוקרי תרבויות עתיקות ומשונות, אך יותר מכל אהבו הם מסתורין. עשרים ושתיים פעם ביקרו בסקוטלנד לאחר שתימהוני זה או אחר טען כי פגש במפלצת המפורסמת, מלוך נס.

בין היתר, ראו בחייהם שלושה ארונות זהב שהתיימרו להיות ארונות הברית, חמישה עשר גביעי כסף, עליהם נאמר כי הם הגביע הקדוש ממנו שתה יֵשוּ מנצרת בסעודה האחרונה וחמש חרבות, אשר נאמר עליהן כי הן אֶקסְקַלִיבֶּר, חרבו האגדית של המלך ארתור.

אך שיא השיאים היה, ללא צל של ספק, מעשיו של קברן אשר חיבר בבית מלאכתו גולגולת של אדם וגולגולת של קוף אוֹרָנְגּ-אוּטָן. הוא הצהיר כי זוהי גולגולתו של יצור קדמון המהווה את החוּלִיָה החסרה בין האדם והקוף.

למרות כל מעשי הנוכלות הללו לא יכלו הורי להתעלם מהמכתב, אשר נכתב על ידי ידידם הטוב, פרופסור הֶנְרִיגְסֶן, שטען כי חווה את האירוע המדהים ביותר בחייו.

זו לשון המכתב כפי שנמסר להורי:

"הֶנְרִיק ובִיאַטְרִיס היקרים!

בעודי מטייל ביערות הסבך של מערב קנדה, התגלה בפני מראה מדהים. טיילתי לבדי, וברוב טיפשותי, שכחתי להביא עימי מצפן אשר ימנע ממני ללכת לאיבוד. הייתי רעב, צמא ועייף וכבר ראיתי לעיני רוחי את מותי הקרב. אך לפתע, מתוך החושך והשממה הבחנתי ביצור אדיר קומה המתקרב אלי לאיטו ומביט בי בחשש ובסקרנות. שפשפתי את עיני לוודא שאינן מהתלות בי, אך היצור עדיין עמד והביט בי. קומתו הייתה הרבה מעל שני מטרים, וכל גופו היה מכוסה בפרווה ארוכה וסבוכה. עיניו היו שחורות וקטנות, וזקן לבנבן קישט את סנטרו הרחב. חזהו היה רחב, הליכתו זקופה, וידיו הארוכות הגיעו עד לברכיו. הבטתי ביצור זה בעיניים תמהות, אך בטרם הספקתי למקד בו את מבטי (משקפי אבדו לי) הוא ברח. מיד דלקתי אחריו, אך הוא היה מהיר מכל אדם אשר אי פעם ראיתי. כך המשכתי במרדף פנטסטי זה עד אשר מעדתי ואיבדתי את הכרתי.

התעוררתי בבית חולים בעיר דֶבוֹן לאחר ששכבתי חסר הכרה במשך שבוע ימים. מיד ביקשתי שיביאו אלי איש דובר איסלנדית, הואיל והאנגלית שלי אינה טובה דיה לשיחות רציניות. כעבור שעתיים הגיע אלי דייג בשם יוהן שנולד בגרנלנד ודיבר את שפתנו. סיפרתי לו את אשר ראיתי, והוא השיבני בצחוק ושם אותי ללעג. הוא תרגם את דברי לרופאים אשר הסבירו לי כי אני סובל מזעזוע מוח אשר עלול לגרום להזיות שווא ואובדן זיכרון לטווח קצר. אולי הרופאים, בעלי עשרים שנות הלימוד שלהם, לא האמינו לדברי, אך אתם חברי, לעולם לא תפסלו עדות של אדם, אוויל או שיכור ככל שיהיה עד אשר תוודאו את דבריו. אני יודע היטב מה ראיתי, וללא ספק, היה זה היצור המכונה בקנדה "גדל הרגל" או בשפתם "ביג פוט".

אנא, בִיאַטְרִיס והֶנְרִיק, בואו הנה, לקנדה, לעיר דֶבוֹן, ועזרו לי להוכיח את קיומו של היצור בו פגשתי, וכפי שנדמה לי אף הציל את חיי כאשר הובילני אל העיר.

על החתום, פרופסור קְלַארֵנס הֶנְרִיגְסֶן, 5 באפריל 1987."

לא אשכח את תגובתם של הורי כאשר סיימו לקרוא את המכתב. הם היו המומים משום שמעולם לא שמעו עדות מאדם כה משכיל, ראש הפקולטה לפֶלִיאוֹנְתוֹלוֹגיָה באוניברסיטת רִיקְיַאוִויק ואף חבר, אותו הכירו במשך שנים רבות.

"האם אתה חושב שהוא אכן ראה את גדל הרגל?" שאלה אימי.

"קְלַארֵנס לעולם לא היה מספר לנו על כך, אלמלא היה בטוח במאת האחוזים באמיתות דבריו." השיב אבי.

"כבר ביקרנו בצפון אמריקה בחיפוש אחר ביגפוט," אמרה אימי, "כמעט ואיבדנו את חיינו בגלל הנגר המטורף, שהזמין אותנו ליערות האפלים לפגוש ביצור פנטסטי ומסתורי והציג בפנינו גרגרן. גם את מקבילו הטִיבֵּטִי, ה"יֶטִי" ביקרנו מספר פעמים, כאשר באחת מהן נקברנו מתחת לשלג למשך שלושה ימים."

"אך זהו קְלַארֵנס," התפרץ אבי, "אם קְלַארֵנס אומר שהוא ראה את ביגפוט, אני מאמין לו."

"אז מה?" אמרה אימי בכעס. "ניסע לקנדה? ומי ישגיח על יָאסְפֶּר?"

"הוא יבוא איתנו." השיב אבי.

"הוא בן תשע!" צעקה אימי.

הייתי כבר רגיל להיות למכשול במסעותיהם ההרפתקניים של הורי. לאימי זה לא הפריע, לפחות היא לא הראתה זאת, אך אבי, אשר קיבל את הכינוי "אינדיאנה ג'ונס של איסלנד", לא יכול היה להמשיך לחיות ללא המסעות אשר היו הורי נוהגים לערוך בטרם נולדתי.

אם יש משהו שילדים שונאים לראות יותר מאשר את הוריהם רבים האחד עם השני, זה לראותם שותקים. שתיקה, בעבור ילד, גרועה אף מצעקות. אינך יודע מה הם חושבים, או מהי דעתם בנוגע לנושא זה או אחר. אתה נאלץ להביט בהם ולחכות שהאמיץ ביניהם ישבור את השתיקה ויחמם מחדש את המלחמה הקרה. וכמו תמיד, היה זה אבי, אשר התעקש לצאת לקנדה ולקחת אותי ואת אימי איתו. אימי סירבה בתוקף וקירבה אותי בכוח אל ביטנה.

"הילד שלי לא ילך ליערות," היא אמרה בזעם, "הוא צעיר מדי וחלש מדי. הוא עלול ללכת לאיבוד ולגדול כמו טרזן ביערות האפלים."

"לא יאונה לו כל רע," אמר אבי בתקיפות, "לעזאזל איתך, בִיאַטְרִיס, אני חש בעצמותיי שלא יהיה זה מסע רגיל. אני חש זאת, בִיאַטְרִיס, אל תגרמי לנו לעשות את טעות חיינו."

הבטתי בפניה של אימי, וראיתי כיצד היא נרגעת אט – אט. אבי היה היחיד אשר הצליח לשכנע את אימי. מלבדו לא היה אדם בעולם אשר יכול לגרום לאימי לשנות את דעתה העיקשת.

"ואם נגלה שהוא טעה?" שאלה אימי.

"נשוב מיד לביתנו ונחזור לשגרת חיינו." השיב אבי.

איני חושב שעלי להמשיך ולתאר את אשר התרחש בשיחה זו כי, ודאי, ברור לכם שאם לא הייתה מתקבלת החלטה לנסוע לקנדה, לא הייתי מספר לכם את הסיפור הזה, לא כן?

כך התחלנו להתכונן למסע מפרך, מסוכן ומרתק, שני דוקטורים וילד קטן אשר רק לפני זמן לא רב נגמל לגמרי מחיתוליו.

משימתם הראשונה של הוריי הייתה להשיג חופשה קצרה מהאוניברסיטה, לזמן שיספיק להם לסרוק את שטחי היערות שלצדי הרי הרוקי, להשיג את ההוכחה לקיומה של המפלצת ולשוב הביתה כמנצחים. אך כפי שהבינו השניים מהר מאוד, ארגון המסע היה קשה לא פחות מהמסע עצמו.

ראשית, לאחר תשע שנים שלא יצאו משטח הבירה רִיקְיַאוִויק, איבדו הוריי את כושר הארגון שלהם. הם נאלצו לקחת חופשה ללא שכר לשארית שנת הלימודים באוניברסיטה, ואם זה לא גרוע מספיק, הדִיקָן הודיע להם שלאחר חופשה ארוכה כל כך, אין כל בטחון שמשרתם תישמר בעבורם לכשיחזרו. הוריי לא נכנעו ולקחו את הסיכון.

בינתיים הם הזמינו כרטיסי טיסה לאיזור דֶבוֹן לחמישה-עשר בחודש, והשיגו לשלושתנו אישורי שהייה. הטיול היה קרוב מתמיד, אך עדיין רחוק למימוש.

דודי גוסטב, אחיה של אימי, חי במשך עשר שנים ביערות קנדה בעקבות עבודת הדוקטורט שלו בנושא הסנאים הדואים האמריקנים. הורי קִוּוּ שהידע שצבר בעשר השנים הללו, יעזור להם להתכונן היטב אל הלא נודע שמצפה להם ביערות.

אהבתי את דירת דודי. הייתה זו דירה מעוצבת בפשטות, דירת רווקים כפי שהייתה מכנה אותה סבתי, עליה השלום. אף על פי שהוא עבר כבר את העשור השלישי לחייו, הוא המשיך לחיות כילד נצחי, "בחוסר אחריות", כלשון סבי המנוח. הייתה זו דירה בעלת חדר שינה אחד בלבד, אך הסלון היה גדול בהרבה משלנו. עשרות פוחלצים של חיות טרף כיסו כל פינה בדירה, וצמחי פרא טיפסו על הקירות בלא כל בושה.

אני חושב שהדירה הזו לימדה אותי בחיי יותר מכל שיחות החינוך של הוריי או השיעורים בבית הספר. למדתי היטב על האנטומיה של חיות רבות ועל רגישותם הרבה של צמחים. יותר מכל הפכה אותי הדירה הזו לנטול פחד משום שכאשר ילד בן שנה רוכב על פוחלץ של נמר שלג בנגלי לבן כפני המת, דבר לא יפחיד אותו יותר. בבוקר יום שבת נסענו במכונית ה"סאאב" הצהובה שלנו, אשר גרמה לכל עובר אורח לפצוח בשירם של הבִּיטֶלְס "צוללת צהובה", וְהִצְפַּנּוּ לכיוון הכביש המהיר לאַקְרַנֵס.

משום מה במשך כל זמן הנסיעה לא שוחחו הורי כלל האחד עם השני. הבטתי בהם מבעד למראה במשך כל הדרך ממקומי במושב האחורי, וחיכיתי שיאמרו משהו, כל דבר, כי כפי שאמרתי, אין דבר גרוע מדממה. תודה לאל, הנסיעה הייתה קצרה, ובמהירות הגיעה הדרך המשעממת אל קצה. אינני חושב שהבנתי באותה העת מה בדיוק מתכננים הורי, אבל כמו ילד טוב זרמתי איתם לכל אורך הדרך.

דודי גר בקומה השנייה בבית דירות בן שש קומות. מרפסת דירתו פונה אל האגם, כך שלעתים הוא היה דג כשהוא ישוב על כיסא הנדנדה העתיק שירש מסבו מבלי לעזוב את ביתו. אני זוכר את הפעם הראשונה שדגתי איתו מעבר למרפסת. היה זה שלוש שנים מאוחר יותר, כאשר הייתי בן שתיים עשרה, אך זהו סיפור אחר שאולי אספר ביום מן הימים.

ברגע ששמע דודי את רעש מנוע המכונית שלנו, הוא הוציא את ראשו מבעד לחלון ונופף לעברנו. אימי נופפה לו באהבה, אך אבי, כמו תמיד, בז לו. אולי היה זה מפני שקינא בחייו החופשיים, או אולי מפני שדודי נהג להתבטל זמן רב, אך מעולם לא היו יחסיהם של שני הגברים האהובים על אימי פחות מגרועים.

כאשר נכנסנו שלושתנו בדלת דירתו, חייכתי חיוך אדיר מימדים. ראיתי את כל הפוחלצים, בהם נהגתי לשחק וחשתי כילד הנכנס לשעריו של פארק שעשועים. למעשה, היה זה, באמת, סוג של פארק שעשועים, פארק השמור רק לי, וללא ספק, הטוב ביותר. דודי חיבקני ראשון, וכמו כל המבוגרים החל בקריאות התפעלות על הסנטימטר שגבהתי מאז הפעם האחרונה בה נפגשנו (שבוע ימים קודם לכן). השנייה שזכתה לחיבוק ממנו הייתה אימי. זה כל כך מצחיק, איך למרות שאימי בסוף שנות העשרים לחייה, ודודי בתחילת שנות השלושים לחייו, היא עדיין רואה בו את האח הגדול והחזק שלה, והוא רואה בה את האחות הקטנה הזקוקה לעזרתו.

כאשר הגיע תורו של אבי לקבל את החיבוק מדודי, נראה היה שהעולם עצר מלכת. הם הביטו אחד בשני ולא אמרו מילה. שררה דממה, הקול האיום ביותר שקיים. לבסוף, הושיט דודי את ידו ואבי לחצה בחוזקה.

"הֶנְרִיק." אמר דודי.

"גוסטב." השיב אבי.

עלי להודות שהייתה זו ברכת השלום העלובה ביותר ששמעתי בחיי. אפילו נָפּוֹלֶאוֹן והדוכס מווֵלִינְגטוֹן החליפו מלים חמות יותר מאשר אבי ודודי. אך אין מה לעשות, כפי שאמרה אימי, אם הם רוצים להיות עוינים האחד לשני, זו החלטה שלהם בלבד.

מיד לאחר מכן הזמין אותנו דודי לשבת ולשתות כוס מיץ. בזמן שהוריי שתו את מיץ התפוחים שהכין דודי, הלה לקח אותי הצידה כשזרועו על כתפי.

"אתה יודע מה קיבלתי לפני שבוע בלבד?" שאל אותי דודי.

"לא." השבתי. "מה קיבלת?"

"שמעת פעם על חיה בשם פיל אפריקאי?" שאל דודי.

"ראיתי פילים כאלה בתמונות," השבתי, "בספרים הישנים של אבא ואמא."

מבלי לומר דבר אחז דודי בידי הקטנה והוביל אותי למחסן דירתו. המחסן היה גדול מאוד והכיל את רוב פוחלציו של הדוד. למעשה, היה המחסן מעין בית קברות מטופח למדי. המחסן היה חשוך לגמרי כשנכנסתי, אך מעולם לא פחדתי מחושך, אפילו לא מחושך מוחלט. בתוך שניות אחדות הדליק דודי את האור, ומולי עמד פוחלץ אדיר מימדים של פיל אפריקאי גאה. החיה המיוחדת הזו הייתה עצומה בגדולה, אוזניה בלבד היו כמעט בגודל כל גופי. שתי שיני שנהב אדירות קשטו את חדקו הארוך, אחת מכל צד. לא יצאו מלים מפי, חשתי כאילו מתי, ונשמתי ריחפה לה מעל הסוואנות האדירות של היבשת השחורה.

"הוא כל כך גדול." אמרתי בפה פעור.

"הוא היונק הגדול ביותר ביבשה," הסביר לי דודי, "זכר בוגר מגיע למשקל של כששה טונות. השנהבים בלבד שוקלים חמישה קילוגרמים כל אחד. אני מבטיח לך, יָאסְפֶּר, אם היו לך שיניים שכאלו, לא היית מצליח לסגור את הפה לעולם."

צחקתי כמו משוגע. איני חושב שקיים אדם אשר הצחיק אותי כדודי, אולי זו סיבה נוספת לכך שאבי שנאו, אבי היה אדם נטול חוש הומור. בינתיים החלו הורי לתהות לאן שנינו נעלמנו. קולה של אימי נשמע, ומיד מיהרנו לשוב אל האורחים.

"סלחו לי," התנצל דודי בפני הורי, "רק הראיתי ליָאסְפֶּר את הפוחלץ החדש שקיבלתי מאפריקה."

"די עם הפוחלצים הללו, גוסטב," אמר אבי וקם בזעם, "אתה תגרום לילד לחלומות בעתה."

"אבל אבא…" אמרתי בקולי התמים.

אבי השתיק אותי בזעם. עלי להודות שבני האדם טיפשים מאוד. אבי דיבר בשמי, אך כאשר רציתי להתערב ולדבר בשם עצמי, הוא השתיק אותי בזעם. היכן ההגיון? האם הוא נכחד ביחד עם הממותות?

"האמן לי, הֶנְרִיק," השיב דודי, "אלמלא אהב יָאסְפֶּר את הפוחלצים שלי, לא הייתי מראה לו אותם, ובטח שלא בכזו התלהבות."

"הוא צודק, הֶנְרִיק," הרגיעה אימי את כולם, "בוא נשב ונבקש מגוסטב את עזרתו."

"את עזרתי במה?" שאל דודי.

סופסוף, התיישבנו כולנו סביב שולחן הזכוכית של הדוד גוסטב, והורי החלו לספר לו את אשר אירע ביומיים שחלפו. הם סיפרו לו על המכתב מפרופסור הֶנְרִיגְסֶן, על החשש שלא יתקבלו בחזרה לעבודתם, וכמובן, על הקשיים בהתמצאות ובניווט ביערות קנדה שכל כך הדאיגו אותם. דודי מיד פרץ בצחוק אדיר וטפח בידו הגדולה על השולחן העדין עד שכמעט ניתץ אותו לרסיסים.

"זו הבעיה שלכם?" צחק בקול. "כבר הדאגתם אותי לרגע. קנדה אינה מקום מסוכן כלל, אך אם אתם אכן מתכוונים לרדוף אחר ה"מפלץ" שלכם, זו תהיה מלאכה מסובכת יותר."

"באיזה מובן?" שאלה אימי.

"ובכן," השיב דודי, "ראשית, המיתוס קובע שביגפוט חי בעומקו של היער. עליכם יהיה לצעוד במשך ימים רבים אל תוך היער בלי חשמל, בלי שירותים ורק עם הצידה שתיקחו אתכם מהעיר הקרובה ביותר. שנית, האקלים באיזור מאוד לא צפוי. עליכם יהיה לשאת תיקים רבים ובהם בגדים ואביזרים לכל מזג אוויר שיבוא. שלישית, אתם אולי הרפתקנים, ידידיי, אך מאז הטיול שלכם לאקוודור בשנת שבעים ושבע לא ערכתם מסע אמיתי."

"אז מה אתה מציע, גוסטב?" שאל אבי בכעס. "שנבטל את כל המסע בגלל מספר קטן של מגבלות?"

"לא," השיב דודי, "דאגו לביטחונכם. קחו אותי אתכם."

מיד פרץ אבי בצחוק והביט בזלזול בדודי. "במה אתה מסוגל להועיל למסע?" הוא שאל בצחוק.

"אני יכול לדאוג שתחזרו מהיער בשלום, הֶנְרִיק," השיב דודי בזעם, "אני אהיה חוט אַרִיאָדְנֵה בלבירינת שלכם, שהוא היער האינסופי, אליו אתם עומדים להיכנס."

אבי השתתק. הוא יכל ללעוג לדודי ולבוז לו, אך הוא לא יכל שלא להודות כי דודי הוא השורד האולטימטיבי, ולאחר ששרד התפרצויות הרי געש, רעידות אדמה וסופות מונסון קטלניות, יער שקט ורגוע לא יהווה כל אתגר בעבורו. אם הזכרתי שלאבי יש השפעה רבה על אימי, אז עלי להוסיף כי כוח השכנוע של אימי על אבי אף חזק פי כמה וכמה.

"אז מה אתם אומרים?" שאל דודי וקרץ לי בעינו השמאלית. "הצטרפתי לקבוצה הקטנה שלכם?"

מהנתונים המעטים שהעברתי לכם בינתיים, ודאי הצלחתם להקדים את הכתוב ולהבין שדודי האהוב הצטרף למסענו, למורת רוחו של אבי. עם הצטרפותו של הדוד גוסטב נפתרו לנו די הרבה בעיות. הוא אמר שבדֶבוֹן מתגורר מכר ותיק שלו, חוטב עצים לשעבר, בן שישים שנה, לערך, אך חזק כנער לדברי דודי. חוטב העצים מנהל את פונדקו של חמו המנוח, שמת לפני עשרים שנה בדיוק. לדבריו, ברגע שנגיע לשם, הוא ידאג למיטה חמה ולארוחות טובות עבורנו.

למעשה, הגיעה לסיומה עבודת ההכנה, וכל שנותר לחכות הוא לחמישה-עשר בחודש, היום בו נעלה על המטוס ונתחיל במסע המפרך בחיפוש אחר ביגפוט האגדי.

אם פרופסור הֶנְרִיגְסֶן לא הזה מחום, ואז מי יודע?! אולי יפתרו הורי בפעם הראשונה בחייהם את אחד ממסתורי החיים.

---

אתר הספר