ג'ונתן סטריינג' ומר נורל / סוזנה קלארק

מדש הספר: לפני מאות שנים, כשהקסם עוד התקיים באנגליה, הקוסם הגדול מכול היה המלך העורב, ילד אנושי שגודל בידי בני-פיות. כעת, בתחילת המאה התשע-עשרה, המלך העורב הוא רק מעט יותר מאגדה ואנגליה, עם מלכה המטורף ומשורריה המסעירים, אינה מאמינה עוד בקסם מעשי.
אז מופיע מר נורל המתבודד מהארטפיו אבי, והבשורות על שובו של הקסם לאנגליה מתפשטות בארץ. מתוך אמונה שעליו לסייע לממשלה במלחמה נגד נפוליאון, נוסע מר נורל ללונדון ופוגש שם קוסם צעיר ומבריק, ג'ונתן סטריינג'. ביחד הם מסעירים את המדינה בהישגיהם.
אבל השותפות הופכת עד מהרה ליריבות. מר נורל מעולם לא כבש את נטיותיו הישנות לחשאיות, ואילו סטריינג' נמשך תמיד לקסם הפרוע והמסוכן ביותר. הוא מתלהב מדמותו האפלה של המלך העורב, וחיפושו חסר המעצורים אחר הקסם השכוח זה מכבר מסכן לא רק את שותפותו עם נורל, כי אם גם את כל היקר ללבו.
סוזנה קלארק כותבת פרוזה תקופתית, עשירה ומרתקת, הסוחפת את הקורא אל נבכי המאה ה-19 בבריטניה, אל תוככי סיפור שהוא ספק אגדה, ספק תיאור ריאליסטי של חיי התקופה. ג'ונתן סטריינג' ומר נורל הוא ספר אלגנטי, שנון ומושך להפליא, היוצר עולם עבר של מסתורין ויופי גדולים שירתקו את הקורא עד הדף האחרון.

3
אבני יורק
פברואר 1807

כנסייה גדולה ועתיקה בשיאו של החורף היא מקום נוסך מועקה גם בזמנים הטובים ביותר; נדמה כאילו הקור של מאה חורפים השתמר באבנים ונודף מתוכן. בתוכה הקר, הטחוב, האפלולי של הקתדרלה נתבקשו הג'נטלמנים מאגודת יורק לעמוד ולהמתין שידהימו אותם, ללא כל ודאות שההפתעה, כאשר תגיע, תהיה נעימה.

מר האניפוט ניסה לחייך בעליזות אל רעיו, אבל יחסית לג'נטלמן מיומן כל-כך באמנות החיוך הידידותי, היה זה ניסיון עלוב ביותר.

באותו רגע החלו פעמונים לצלצל. לא היו אלה אלא פעמוני סנט מייקל-לה-בלפרי שהכריזו על מחצית השעה, אבל בתוך הקתדרלה נשמע קולם מוזר ומרוחק כפעמוניה של ארץ אחרת. לא היה זה צליל עליז כלל. הג'נטלמנים של אגודת יורק ידעו היטב שלעתים קרובות קשורים פעמונים לקסם, ובפרט לקסם של אותם יצורים לא ארציים, בני-פיות; הם ידעו כי בימי קדם צלצלו פעמוני כסף לעתים קרובות בדיוק לפני שאנגלי או אנגלייה שניחנו בסגולה או ביופי יוצאים מן הכלל נחטפו בידי בני-פיות כדי לחיות בארצות זרות וכשופות לנצח. גם למלך העורב – שלא היה בן-פיות, כי אם אנגלי – היה הרגל מצער למדי לחטוף גברים ונשים ולקחת אותם לחיות עמו בטירתו בארצות האחרות [1]. אילו היה לכם ולי הכוח לחטוף בדרכי קסם כל יצור אנוש אשר משך את עינינו לנו ואת הכוח להחזיק באותו אדם לצדנו לנצח נצחים, ואילו עמדו לרשותנו יושבי העולם כולו לבחור מתוכם, נוטה אני לחשוב שייתכן כי היינו בוחרים במישהו מושך-לב מעט יותר מאשר חברי האגודה המלומדת של קוסמי יורק, אבל מחשבה מרגיעה זו לא עלתה על דעתם של הג'נטלמנים שבתוך קתדרלת יורק, וכמה מהם החלו לתהות עד כמה הכעיס מכתבו של ד"ר פוקסקאסל את מר נורל והחלו לחשוש ברצינות.

כאשר גוועו צלצולי הפעמונים החל קול דובר במקום כלשהו בין הצללים הקודרים שמעל ראשיהם. הקוסמים חידדו את אוזניהם לשומעו. רבים מהם סבלו כעת מעצבים רופפים עד כדי כך שדימו בנפשם כי ניתנות להם הוראות כבסיפור מעשייה. הם חשבו שאולי נמסרים להם איסורים מסתוריים. הוראות ואיסורים כאלה, זאת ידעו הקוסמים מסיפורי מעשיות, הם על-פי-רוב מוזרים מעט, אבל לא קשה מאוד לציית להם – או כך נראה הדבר ממבט ראשון. רובם מנוסחים בסגנון: "אל תאכל את השזיף המסוכר האחרון שבצנצנת הכחולה בארון שבפינה", או "אל תכה את אשתך במקל עשוי מענף לענה". ועם זאת, כפי שמספרים כל סיפורי המעשיות, הנסיבות חוברות תמיד נגד האדם המקבל את ההוראות, ואותם אנשים מוצאים עצמם כשהם עושים בדיוק את אותו דבר אשר נאסר עליהם וגורל נורא נופל לפיכך בחלקם.

לכל הפחות הניחו הקוסמים שהיה זה אובדנם המתואר באוזניהם בדקלום אטי. אבל לא היה ברור כלל באיזו שפה דובר הקול. פעם אחת חשב מר סגונדוס ששמע מילה שנשמעה כמו מכפיש ובפעם אחרת Interficere, מילה לטינית שפירושה "להרוג". הקול עצמו לא היה קל לפענוח; לא היה בו כל דמיון לקול אנושי – דבר שרק הגביר את חששם של הג'נטלמנים שבני-פיות עומדים להופיע. הוא היה גס, עמוק וצורמני במידה חריגה; הוא היה כשתי אבנים מחוספסות המתחככות זו בזו ועם זאת הקולות שהפיק נועדו בעליל להיות דיבור – ולמעשה, היו דיבור. הג'נטלמנים נשאו את מבטם אל האפלולית בציפייה מלאת חשש, אבל ראו רק את צורתה הקטנה והעמומה של דמות אבן שבקעה מאחד המוטות של עמוד גדול והגיחה אל החלל האפלולי. ככל שהסתגלו לצליל המוזר זיהו מילים רבות יותר ויותר; מילים אנגליות קדומות ומילים לטיניות קדומות מעורבות כולן יחדיו כאילו לדובר לא היה מושג שהיו אלה שתי שפות שונות. למרבה המזל, תערובת מגונה זו לא הקשתה רבות על הקוסמים, משום שרובם הורגלו בפיענוח שרבוטיהם וכתביהם של מלומדי העבר הרחוק. בתרגום לאנגלית ברורה ומובנת, זה היה משהו כזה: לפני זמן רב מאוד (אמר הקול), חמש מאות שנה או יותר, בשעות בין הערביים ביום חורפי, נכנס איש צעיר אל הכנסייה עם נערה צעירה שעלי קיסוס בשערה. לא היה שם איש אלא האבנים. איש לא ראה אותו חונק אותה אלא האבנים. הוא הניח לה לצנוח מתה על האבנים ואיש לא ראה אלא האבנים. הוא מעולם לא נענש על חטאו משום שלא היו עדים אלא האבנים. השנים נקפו, ובכל פעם שהאיש נכנס לכנסייה וניצב בין אנשי הקהילה זעקו האבנים שזהו האיש שרצח את הנערה שעלי קיסוס נשזרו בשערה, אבל איש מעולם לא שמע אותנו. אולם לא מאוחר מדי! אנו יודעות את מקום קבורתו! בפינת סטרת הרוחב הדרומית! מהר! מהר! הביאו מכושים! הביאו אתים! עקרו את אבני הריצוף! חפרו מן האדמה את עצמותיו! רסקו אותן באתים! רוצצו את גולגולתו אל העמודים ושברו אותה למכיתות! הבו גם לאבנים את נקמתן! לא מאוחר מדי! לא מאוחר מדי!

הקוסמים בקושי הספיקו לעכל זאת ולהשתאות עוד מעט על הדובר, כאשר קול אבן נוסף פתח בדברים. הפעם נראה כי הקול בוקע מכותל המזרח והוא דיבר אנגלית בלבד; אבל הייתה זו אנגלית מוזרה, עתירת מילים נושנות ושכוחות. קול זה התלונן על חיילים שנכנסו אל הכנסייה ושברו חלונות. לאחר מאה שנים באו שוב ושברו מסך, מחקו את פני הקדושים, לקחו עמם טס. פעם השחיזו את ראשי החצים שלהם על שולי האגן; כעבור שלוש מאות שנה ירו באקדחיהם בבית הלשכה. נדמה כי הקול השני אינו מבין שאם כי כנסייה גדולה עשויה לעמוד על תלה אלפי שנים, הרי בני אדם אינם חיים זמן כה ממושך. "הם שואבים עונג מהשמדה!" הוא זעק. "ולהשמדה בלבד הם ראויים!" כמו הראשון, נראה כי הדובר ניצב בכנסייה שנים לאין ספור ויש לשער כי שמע מספר עצום של דרשות ותפילות, אך הענוגות שבסגולות הנוצריות – החסד, האהבה, הענווה – לא היו מוכרות לו. וכל אותה עת המשיך הקול הראשון לקונן על הנערה המתה שעלי קיסוס בשערה ושני הקולות החורקים צרמו זה מול זה באופן בלתי נעים ביותר.

מר ת'ורפ לבדו, ג'נטלמן עז רוח שכמותו, ההין להציץ אל כותל המזרח וגילה מי הדובר. "זהו פסל", אמר.

אז הציצו הג'נטלמנים מאגודת יורק שוב אל תוך האפלולית שמעל ראשיהם לעבר הקול הערטילאי הראשון. והפעם נותר רק במעטים מהם ספק שדמות האבן הקטנה היא זו אשר דיברה, משום שבעודם צופים עלה בידם להבחין בגדמי זרועות האבן שבהם נופפה סביבה במצוקה.

אז פצחו כל הפסלים והאנדרטאות האחרים בקתדרלה בדברים ואמרו בקולות האבן שלהם את כל שראו בחיי האבן שלהם והשאון, כפי שסיפר מאוחר יותר מר סגונדוס למרת פלזנס, לא ניתן לתיאור. כי בקתדרלת יורק היו תגליפים קטנים מרובים של בני אדם ושל בעלי חיים מוזרים אשר טפחו בכנפיהם.

רבים מהם התלוננו על שכניהם ואולי אין זה מפתיע כל-כך, משום שנאלצו לעמוד זה לצד זה מאות שנים כה רבות. חמישה-עשר מלכי אבן ניצבו איש-איש על כן אבן בקיר אבן ארוך. שערם היה מתולתל בתלתלים הדוקים כאילו סולסל בניירות סלסול ולא הוברש מעולם – ומרת האניפוט מעולם לא יכלה לראותם בלי לטעון שהיא משתוקקת להבריש כל אחד מראשיהם המלכותיים במברשת. מהרגע שבו יכלו לדבר החלו המלכים להתקוטט ולנזוף זה בזה – משום שכל הכנים היו באותו גובה ומלכים – אפילו כאלה העשויים אבן – שונאים יותר מכל דבר אחר להשתוות לאחרים. הייתה גם קבוצה קטנה של דמויות מוזרות שזרועותיהן שלובות ואשר עיני האבן שלהם השקיפו מעל עמוד עתיק. מרגע שבו החל הלחש להשפיע ניסה כל אחד מהם להדוף את רעיו ממנו, כאילו גם זרועות אבן מתחילות לכאוב לאחר מאה שנה או יותר ואנשי אבן מתחילים להתעייף מהיותם כבולים זה לזה.

פסל אחד דיבר בשפה שנשמעה כאיטלקית. איש לא ידע את הסיבה לכך, אם כי מר סגונדוס גילה מאוחר יותר כי היה זה העתק של יצירה מאת מיכאל אנג'ל. נראה כי הוא עסק בתיאור כנסייה אחרת לגמרי, שבה עמדו צללים שחורים עזים בניגוד חד לאור עז. במילים אחרות הוא תיאר את מה שראו עיני פסל-האב ברומא.

מר סגונדוס שמח להבחין כי הקוסמים, אם כי נבהלו, נותרו בתחומי הכנסייה. היו ביניהם שנדהמו כל-כך ממראה עיניהם עד כי במהרה שכחו כליל את חששם והתרוצצו סביב לגלות עוד ועוד תגליות, רושמים רשימות בעפרונות בפנקסי רשימות קטנים כאילו שכחו את המסמך הבוגדני אשר ימנע מהם מהיום ואילך ללמוד קסם. זמן ממושך שוטטו קוסמי יורק (אשר בקרוב, אויה, לא יהיו עוד קוסמים!) במעברי הכנסייה וראו פלאי-פלאים. ובכל רגע הותקפו אוזניהם בצרימתם האיומה של אלף קולות אבן המדברים כולם יחדיו.

בבית הלשכה היו כיפות אבן ובהן ראשי אבן קטנים מרובים בעלי כיסויי ראש משונים שפטפטו וצחקקו כולם יחדיו. היו שם תגליפי אבן מופלאים של מאה עצים אנגליים: עוזרר, אלון, שזיף בר, לענה, דובדבן ודלעת הנחש. מר סגונדוס מצא שני דרקוני אבן שאינם ארוכים מאורך זרועו, שהחליקו זה בעקבות זה מעל ענפי עוזרר עשויים אבן, עלי עוזרר עשויים אבן וקנוקנות עוזרר עשויות אבן, תחתם וביניהם. הם נעו, כך נראה, בקלילות כמו כל יצור אחר, אך קולם של שרירי אבן רבים כל-כך הנעים יחדיו תחת עור אבן, המתחכך בצלעות אבן, המתנגשות בלב אבן – וקול טופרי אבן החולפים בקרקוש על פני ענפי אבן – היה בלתי נסבל למדי ומר סגונדוס תהה כיצד הם סובלים זאת. הוא הבחין בענן קטן של אבק אבן, כזה המתלווה לעבודתו של סתת אבן, אופף אותם ונישא באוויר; והוא האמין שאילו אִפשר להם הלחש להמשיך לנוע פרק זמן ממושך הם היו שוחקים את עצמם עד לשבבי שיש.

עלים ועשבי אבן נרעדו ורטטו כאילו חלפה בהם רוח וחלקם חיקו את בני דמותם הצמחיים עד כדי כך שצמחו. מאוחר יותר, כאשר הופר הלחש, נתגלו קנוקנות גפן אבן וּורדי אבן כרוכים סביב כיסאות, דוכנים וספרי תפילה במקומות שבהם מעולם לא היו גפני אבן או ורדי אבן קודם לכן.

אבל לא רק קוסמי אגודת יורק ראו פלאי-פלאים באותו יום. אם התכוון לכך ואם לאו, קסמו של מר נורל התפשט מעבר לתחומי הקתדרלה ואל תוך העיר. שלושה פסלים מחזיתה המערבית של הקתדרלה נלקחו אל בית המלאכה של מר טיילור לתיקון. מאות שנים של גשם יורקשיירי שחקו פסלים אלה, ואיש לא ידע עוד מי היו הדמויות ההיסטוריות הגדולות שנועדו לייצג. בעשר ומחצה אחד מסתתיו של מר טיילור אך זה הרים את אזמלו אל פניו של אחד הפסלים הללו, מתוך כוונה לעצב אותו בדמותה של קדושה יפה; באותו רגע זעק הפסל בקול והרים את זרועו כדי לחסום את האזמל, גורם בכך לפועל האומלל לצנוח ארצה ללא הכרה. הפסלים הושבו מאוחר יותר לחזית הקתדרלה ללא שינוי, פניהם שחוקים כלחמניות שטוחות וחסרי צורה כחמאה.

לבסוף חל בבת אחת שינוי בצליל, ובזה אחר זה חדלו הקולות עד שהקוסמים שמעו את פעמוני סנט מייקל-לה-בלפרי מצלצלים שוב לציון מחצית השעה. הקול הראשון (קולה של הדמות הקטנה גבוה במעלה החשכה) המשיך זמן-מה אחרי שהאחרים דממו, בנושאו הקודם של הרוצח שלא נתגלה (לא מאוחר מדי! לא מאוחר מדי!) עד שגם הוא השתתק.

העולם השתנה כשהקוסמים היו בתוך הכנסייה. הקסם שב לאנגליה אם רצו בכך הקוסמים ואם לאו. שינויים אחרים בעלי אופי פרוזאי יותר התרחשו גם הם: השמים נמלאו ענני שלג כבדים. אלה לא היו ממש אפורים, כי אם תערובת מוזרה של כחול-צפחה וירוק-ים. צבעים מוזרים אלה יצרו אור דמדומים כפי שמדמיינים את האור השגרתי בממלכות אגדיות תחת פני הים.

מר סגונדוס חש יגע ביותר בשל הרפתקתו. הג'נטלמנים האחרים פחדו יותר ממנו; הוא ראה קסם וחשב שהוא נפלא יותר מכל דבר שדמיין אי-פעם, אך כעת כאשר תם הדבר הייתה רוחו נסערת ביותר והוא רצה מאוד שיתאפשר לו לחזור בשקט הביתה בלי לדבר עם איש. בעודו במצב רגיש זה עצר אותו סוכנו העסקי של מר נורל ופנה אליו.

"סבורני, אדוני", אמר מר צ'ילדרמאס, "שיש לפרק כעת את האגודה. אני מצטער על כך".

ייתכן שהתחושה כולה נבעה מקדרות רוחו של מר סגונדוס, אבל הוא חשד שעל אף נוהגו המנומס עד מאוד של מר צ'ילדרמאס, בחלק אחר בתוכו לועג למעשה צ'ילדרמאס לקוסמי יורק. צ'ילדרמאס השתייך לאותו מעמד לא נוח של אנשים שנולדו למוצא נמוך ושעתידים כל חייהם לשרת את הטובים מהם, אבל מוחם הפיקחי וכישרונותיהם גורמים להם לשאוף להכרה ולגמול הרחק מכפי הישג ידם. לעתים, בשל צירוף מוזר של נסיבות מוצלחות, אנשים אלה מוצאים את דרכם אל הגדוּלה, אבל לעתים קרובות יותר מקהה המחשבה על מה שהיה יכול להיות את שיניהם; הם הופכים למשרתים חסרי רצון ומבצעים את מטלותיהם לא טוב יותר – ואף טוב פחות – מרעיהם המוכשרים פחות. הם הופכים מחוצפים, מאבדים את עבודתם וסופם רע.

"אבקש את סליחתך, אדוני", אמר צ'ילדרמאס, "אבל יש לי שאלה להציג בפניך. אני מקווה שלא תחשוב כי הדבר מחוצף, אבל הייתי רוצה לדעת אם אתה מעיין לעתים בעיתוני לונדון?"

מר סגונדוס השיב שכן.

"באמת? זה מעניין ביותר. אני אוהב עיתונים. אבל יש לי רק פנאי מועט לקרוא – פרט לספרים המגיעים לידי תוך מילוי חובותי למר נורל. ואילו מין דברים אפשר למצוא בעיתוני לונדון בימינו? – סלח לי על שאלתי, אדוני, רק שמר נורל, שאף פעם אינו מעיין בעיתון מכל סוג שהוא, העלה את השאלה בפני אתמול ולא חשבתי שיש ביכולתי לענות עליה".

"טוב", אמר מר סגונדוס, משתומם מעט, "יש כל מיני דברים. מה רצית לדעת? יש דיווחים על הפעולות שנוקט צי הוד מלכותו נגד הצרפתים; נאומי הממשלה; דיווחים על שערוריות וגירושין. לכך התכוונת?"

"בהחלט!" אמר צ'ילדרמאס. "אתה מסביר זאת היטב, אדוני. אני תוהה", הוא המשיך, שוקע בשרעפים, "אם עיתוני לונדון מדווחים מדי פעם על חדשות מן הפריפריה? – אם (לדוגמא) האירועים הראויים לציון היום יזכו לפסקא?"

"איני יודע", אמר מר סגונדוס. "הדבר נראה לי אפשרי למדי אבל אתה יודע, יורקשייר רחוקה כל-כך מלונדון – אולי העורכים בלונדון לא יזכו כלל לשמוע על מה שקרה".

"אה", אמר מר צ'ילדרמאס, ואז השתתק.

שלג החל לרדת; רק פתיתים מעטים בתחילה – ואז יותר מאשר פתיתים מעטים; עד שמיליון פתיתים קטנים נסחפו מטה משמים רכים, שגונם ירקרק-אפור כבד. כל בנייני יורק הפכו מעט קלושים יותר, מעט אפורים יותר בשלג; כל האנשים נראו קטנים יותר; הקריאות והצעקות, הצעדים והפרסות, חריקות הכרכרות וטריקת הדלתות היו כולם מעט מרוחקים יותר. וכל הדברים הללו הפכו איכשהו חשובים פחות עד אשר כל שהכיל העולם היה רק שלג יורד, שמים ירוקים כים, רוח רפאים אפורה ועמומה של קתדרלת יורק – וצ'ילדרמאס.

וכל הזמן הזה צ'ילדרמאס לא אמר דבר. מר סגונדוס תהה למה עוד נזקק – כל שאלותיו נענו. אבל צ'ילדרמאס המתין והביט במר סגונדוס בעיניו השחורות המוזרות, כאילו המתין שמר סגונדוס יאמר עוד דבר אחד – כאילו ציפה לחלוטין שמר סגונדוס יאמר אותו – למעשה, כאילו אין דבר בעולם שהוא ודאי יותר.

"אם רצונך בכך", אמר מר סגונדוס בשעה שניער את השלג מגלימתו, "אוכל לסלק את חוסר הוודאות מהעניין. אני יכול לכתוב מכתב לעורך הטיימס ולדווח לו על מעלליו המדהימים של מר נורל".

"אה! זה אכן נדיב!" אמר צ'ילדרמאס. "האמן לי, אדוני, אני יודע היטב שלא כל ג'נטלמן היה נדיב כל-כך בתבוסתו. אבל אין זה יותר מכפי שציפיתי. משום שאמרתי למר נורל שאיני סבור שייתכן כלל ג'נטלמן נדיב לב יותר מאשר מר סגונדוס".

"כלל לא", אמר מר סגונדוס, "אין בכך דבר".

האגודה המלומדת של קוסמי יורק פורקה וחבריה נאלצו לוותר על הקסם (כולם פרט למר סגונדוס) – ואף-על-פי שחלקם היו מטופשים ולא כולם היו ממש חביבים, איני חושבת שהיו ראויים לגורל שכזה. משום שמה יעשה קוסם אשר, על-פי הסכם בוגדני, אינו מורשה עוד לחקור את הקסם? הוא מתבטל בביתו יום אחר יום, מפריע לאחייניתו (או לאשתו, או לבתו) בתפירתה ומטריד את המשרתים בשאלות על עניינים שמעולם לא גילה בהם עניין קודם לכן – וכל זאת רק כדי שיהיה לו אדם לדבר עמו, עד שהמשרתים מתלוננים עליו בפני גברתם. הוא מרים ספר ומתחיל לקרוא, אבל אינו שם לב למה שהנו קורא ומגיע לעמוד 22 לפני שהוא מגלה שמדובר ברומן – מין יצירה שהוא מתעב יותר מכול – ומניח אותו מידו בסלידה. הוא שואל את אחייניתו (או אשתו, או בתו) עשר פעמים ביום מה השעה, משום שאינו יכול להאמין שהזמן מתקדם כה לאט – והוא חדל מלסמוך על שעון הכיס שלו מאותה סיבה בדיוק.

גורלו של מר האניפוט, אני שמחה לומר, שפר עליו מעט יותר משל האחרים. בהיותו נפש טובת-לב, סיפורה של אותה דמות אבן קטנה באפלולית שלמעלה נגע עד מאוד ללבו. היא נשאה את הידיעה על הרצח הנורא בלב האבן הקטן שלה במשך מאות שנים, היא זכרה את הנערה המתה שעלי קיסוס בשערה כשאיש לא זכר אותה עוד, ומר האניפוט חשב שראוי לגמול לה על נאמנותה. לפיכך כתב לדיקן, לקאנונים ולארכיבישוף, והטריד אותם רבות עד שאדונים נכבדים אלה ניאותו להתיר למר האניפוט לעקור את אבני הריצוף בסטרא הדרומית. וכאשר נעשה הדבר חשפו מר האניפוט והפועלים שהעסיק עצמות בארון קבורה עשוי עופרת, ממש כפי שאמרה דמות האבן הקטנה. אבל אז אמר הדיקן שאינו יכול לאשר את הוצאת העצמות מהקתדרלה (כפי שרצה מר האניפוט) על בסיס הראיות שבדברי דמות האבן הקטנה; אין תקדים לדבר שכזה. אה! אמר מר האניפוט, אבל יש, אתה יודע; והוויכוח סער במשך כמה שנים וכפועל יוצא מכך, למר האניפוט לא היה פנאי של ממש להתחרט על כך שחתם על המסמך של מר נורל [2].

ספריית האגודה המלומדת של קוסמי יורק נמכרה למר ת'ורוגוד מקופי-יארד. אבל משום מה, איש לא חשב להזכיר את הדבר באוזני מר סגונדוס והוא שמע על כך רק כבדרך אגב כאשר עובד החנות של מר ת'ורוגוד סיפר על כך לחברו (שהיה פקיד אצל סוחרי הפשתן פריסטלי) והחבר הזכיר זאת במקרה באוזני מרת קוקרופט מפונדק ג'ורג' והיא סיפרה זאת למרת פלזנס שהייתה בעלת הבית של מר סגונדוס. מיד כששמע על כך רץ מר סגונדוס ברחובות המושלגים אל חנותו של מר ת'ורוגוד בלי לטרוח לחבוש את כובעו, ללבוש את מעילו או לנעול את מגפיו. אבל הספרים כבר נמכרו. הוא חקר את מר ת'ורוגוד בדבר זהות הקונה. מר ת'ורוגוד התנצל בפני מר סגונדוס אבל לצערו אין ביכולתו להסגיר את שמו של האדון; הוא סבר שהאדון אינו רוצה ששמו ייוודע ברבים. מר סגונדוס, ללא כובע, ללא מעיל וקצר נשימה, נעליו ספוגות במים ונתזי בוץ על גרביו ועיני כל הקונים בחנות נעוצות בו, זכה לסיפוק מה כשאמר למר ת'ורוגוד שאין זה משנה אם מר ת'ורוגוד יספר לו או לא, משום שהוא מאמין שהוא יודע ממילא מי האיש.

מר סגונדוס לא נעדר סקרנות לגבי מר נורל. הוא חשב עליו רבות ולעתים קרובות שוחח עליו עם מר האניפוט [3]. מר האניפוט היה בטוח שאת כל מה שקרה ניתן להסביר ברצונו הכן של מר נורל להחזיר את הקסם לאנגליה. מר סגונדוס פקפק בכך יותר והחל לבדוק סביבו בניסיון לגלות מכר כלשהו של מר נורל אשר יוכל לספר לו עוד.

ג'נטלמן במעמדו של מר נורל ולו בית נאה ואחוזה גדולה יעורר תדיר עניין בשכניו ואלא אם כן שכנים אלה טיפשים ביותר, הם ישתדלו תדיר לדעת דבר-מה על מעשיו. מר סגונדוס גילה בסטונגייט משפחה שהיו דודנים של אנשים שבבעלותם חווה במרחק חמישה מילין מהארטפיו אבי – והתיידד עם המשפחה מסטונגייט ושכנע אותם לערוך סעודת ערב ולהזמין אליה את דודניהם (מר סגונדוס הזדעזע למדי לגלות את מיומנותו בתכנון מזימות קטנות מעין זו). הדודנים אכן הגיעו כמובטח ושמחו ביותר לדבר על שכנם העשיר והמוזר שכישף את קתדרלת יורק, אבל כל מה שידעו היה שמר נורל עמד לעזוב את יורקשייר ולנסוע ללונדון.

מר סגונדוס הופתע לשמוע זאת, אבל יותר מכך הופתע לגלות כיצד השפיעו הבשורות הללו על הלך רוחו. הוא חש מעורער במפתיע בגללן – דבר מגוחך ביותר, כך אמר לעצמו; נורל מעולם לא הפגין בו כל עניין או גילה כלפיו חביבות כלשהי. אך נורל היה עמיתו היחיד של מר סגונדוס כעת. אחרי שיסתלק יישאר מר סגונדוס הקוסם היחיד, הקוסם האחרון ביורקשייר.

="C1">1. הבלדה הידועה "המלך העורב" מתארת חטיפה כזאת בדיוק.

3. כדי להקל את הבנת אופיו של מר נורל וכוחות הקסם של מר נורל כתב מר סגונדוס תיאור מדוקדק של הביקור בהארטפיו אבי. למרבה הצער גילה כי זיכרונו מטושטש באופן מוזר בעניין זה. בכל פעם שחזר לקרוא את מה שכתב גילה כי כעת הוא זוכר את הדברים אחרת. בכל פעם החל בכך שמחק מילים ומשפטים וכתב חדשים במקומם, ומצא את עצמו לבסוף משכתב הכול. כעבור ארבעה או חמישה חודשים נאלץ להודות בפני עצמו שכבר אינו יודע מה אמר מר האניפוט למר נורל, או מה השיב מר נורל, או מה ראה הוא – מר סגונדוס – בבית. הוא הסיק שכל ניסיון לכתוב דבר כלשהו בעניין הוא חסר תועלת, והשליך את מה שכבר כתב אל האש.