מורקוק כותב פנטזיה מרושעת.

לא אפלה, מרושעת.

התבנית של מורקוק מזכירה טרגדיות יווניות קלאסיות – הגיבור הוא מנהיג היוצא לקרבות צודקים, זוכה באשה ובתהילה, ואז נופל בגלל יוהרתו. כצפוי בטרגדיה יוונית, נבואה מזהירה את הגיבור מפני גורלו, אבל כמו בטרגדיה טובה – הגיבור לא מקשיב, או מקשיב אך לא מבחין בסימנים, ולכן נופל.

גיבורו המפורסם ביותר של מורקוק, אלריק ממלניבונה, גילה שהוא רק חלק משושלת גיבורים תמידית, ושתפקידו להתגלגל מנשמה לנשמה ולהציל את העולם מחורבן נצחי. קורום הוא אחד מגלגוליו.

קורום הוא הנסיך שהרפתקאותיו הראשונות סופרו כבר ב"מגילת החרבות". שלושה סימני הכר מאפיינים אותו – גלימה אדומה, יד מכסף ועין אחת. "אגדות קורום" מתחיל שנים רבות אחר סופו של "מגילת החרבות", אחרי שאהובתו של קורום מתה, והוא חי, עגמומי ואומלל, מסוגר בטירתו, רדוף על ידי חלומות מוזרים שבהם מעגל של אנשים מזמרים קוראים לו אליהם. ג'רי, הסיידקיק התמידי, שהופיע לפני כן גם כעוזרו של אלריק, מגיע לטירה ודוחק בקורום להיענות לזימון החוזר המופיע בחלומותיו.

הזימון הזה שולח את קורום לרכב אל העתיד הרחוק, שבו הטירה שלו כבר שחוקה, עצמותיו קבורות, והמין שלו נכחד. את העולם ממלאים כעת בני אדם רגילים, אותם הוא מכנה מאבדן. אנשים אלה נתונים תחת התקפה של כוחות אדירים, הפהוי מיור, שמכסים את העולם בשלג ובחורף תמידי. המאבדן מגייסים את קורום לעזרתם, והוא נעתר להם, שכן משאהובתו מתה לא נותרה לו יותר סיבה לחיות.

כל אחד משלושת כרכי "אגדות קורום" בנוי כמסע לחיפוש אחרי אוצרות שאמורים לעזור לבני האדם ללחום בפהוי מיור הנוראים. במקביל למסע מתגלים פרטים נוספים על אויביה האדירים של האנושות, ובכל קרב שמתנהל נגדם נהרגים עוד ועוד לוחמים אנושיים, כך שכל קרב מתחיל מנקודה גרועה יותר ממשנהו.

הספר, שהופיע במקור כיחידה אחת, פוצל בעברית לשלושה כרכים. שני הראשונים, "הפר והרומח" ו"האלון והאיל", משעממים, פשוטו כמשמעו. הם חוזרים כמה וכמה פעמים על כל עלילת "מגילת החרבות", מתעמקים בפרטים שוליים שאינם תורמים לעלילה, וסובלים מקפיצות לא הגיוניות. גיבורי שני חלקים אלה רדודים להחריד, הרגשות שלהם מקפצים מקצה אחד לקצה השני בלי סיבה טובה, ובשורה התחתונה מדובר בספרים פשוט… גרועים.

הכרך השלישי, לעומת זאת, הוא דבר אחר.

מה שאהבתי אצל אלריק ממלניבונה היתה האפלה שהייתה טמונה בו. הוא הסתובב עם חרב טורפת נשמות, נלחם על חייו כמעט בכל עמוד וידע שהוא עומד להפסיד, פשוט כי הכול היה נגדו. בשני הכרכים הראשונים של "אגדות קורום" חסרה מאוד הקדרות הזו של אלריק, אבל בכרך השלישי היא חוזרת, בגדול.

בספר זה קורום יוצא למסע חיפושים אחרון. בני האדם מתקבצים לקרב אחרון, והסיפור משתפר לבסוף ומקבל את התאוצה המוכרת של מורקוק, קצב דהירת סוס בנוף אכזרי, בשעה שהארועים והדמויות מודעים לסוף שנגזר עליהם, אבל בכל זאת נלחמים.

אינני משוכנעת מה המסר של הספר. האם מורקוק רצה להגיד שחשוב להילחם על האמונה אפילו כאשר הכל מתמוטט מסביב? האם הוא אומר דוקא שלפעמים צריך לדעת לוותר ולבחור בדרך הקלה?

ואולי אין בכלל מסר לספר? אולי כל שמורקוק רצה היה לעשות את מה שהוא עושה כל-כך טוב – לספר על גיבור שמנסה להציל את העולם, ומאבד תוך כדי כך את כל עולמו.

אולי. הבעיה היחידה היא שכדי להגיע לשם אין ברירה אלא לעבור שני כרכים מייסרים – לקורום, אך עוד יותר מכך לקוראים האומללים. קורום לפחות מקבל מפעם לפעם בירה ונהנה מבשר צבי. אני נאלצתי להסתפק במי ברז ובקורנפלקס.

אבל בכל זאת, הכרך השלישי שווה את ייסורי שני הכרכים הראשונים.

מומלץ באהבה רבה לחובבי הפנטזיה שבה הגיבור לא חוזר הביתה, נושק לאשתו, יושב מול האח המבוערת ואומר "חזרתי הביתה".