טים פראט החל לפרסם סיפורים בשנת 2001, ומאז הוציא שלושה אוספים ורומן אחד: The Strange Adventures of Rangergirl. כשהוא לא כותב, הוא עורך עם אשתו מגזין קטן בשם Flytrap. סיפורו הנוכחי מעניק לגיבורו חלום בלתי אפשרי אחד – לגלות מחדש את הקולנוע כפי שלא הופק מעולם. לטים פראט הוא הגשים חלום בלתי אפשרי אחר – פרס הוגו.

פיט חזר הביתה מן הסינמטק, שם תפס הקרנת ערב של 'להחזיק ולאבד', כשהבחין לראשונה בחנות הווידאו.

הוא נעמד על המדרכה, זקף את ראשו, והביט בפליאה בחנות הצרה שנדחקה בין חנות מזכרות קיטשית ומאפיה. הוא פסע אל עבר הדלת, הציץ פנימה וראה כרזות של סרטים ישנים תלויים על הקירות, מדפים עמוסי תקליטורי די.וי.די וקלטות וידאו, ומסך טלוויזיה גדול תלוי על אחד הכתלים. הכיתוב על הדלת ציין "ספריית וידאו – חלומות בלתי אפשריים", והכתמים על השמשה העידו שמדובר בחנות ותיקה.

אך היא לא היתה כזו. פיט הכיר כל חנות וידאו במחוז, החל ברשתות הגדולות, עבור בחנות הזעירה שהפעילו ליד האוניברסיטה סטודנטים לקולנוע, וכלה בחנות הפורנו הקטנה במרכז העיר שמכרה לפעמים סרטי אימה איטלקיים קלאסיים וסרטים אסיאתיים צרובים. על המקום הזה הוא לא שמע מעולם, והוא נהג ללכת כאן לפחות פעמיים בשבוע. פיט האמין בסרטים כפי שאחרים מאמינים באלוהים, והוא לא היה מסוגל להבין איך לא הבחין בחנות שעמדה מרחק שלושה רחובות מדירתו. הוא דחף את הדלת, ופעמון צלצל. החנות היתה קטנה, רק שלוש כונניות די.וי.די וקיר אחד של קלטות וידאו, אורות פלורוסנטיים ושטיח תעשייתי כחול וישן, ולא היו בה לקוחות. המוכרת אמרה, "תגיד לי אם תצטרך עזרה", והוא הנהן, מבלי להבחין בה כמעט, פרט לכך שהיא היתה נקבה, קצת דרומה מגיל שלושים, ושיער קצוץ ובהיר בצבץ מעל קרקפתה כפלומת אפרוח.

פיט פנה אל מחלקת הסרטים הקלאסיים. ככל שנגע הדבר לקולנוע הוא היה אוכל-כל, אבל ניתן לשפוט חנות וידאו על פי איכות מדף הסרטים הקלאסיים שבה, כשם שניתן לשפוט חברה בהתאם למצב בתי הכלא שבה. מבטו רפרף על פני שורת הכותרים הידועים – ונעצר מול די.וי.די שפניו פנו כלפי חוץ, ועל חזיתו מדבקת אלומיניום: "הוצאה מחודשת".

פיט נטל אותה בידיים רועדות. הקופסה התיימרה להיות גרסת הבמאי של 'האמברסונים המופלאים' בבימויו של אורסון וולס.

"זו בדיחה?" אמר, ונטל את הקופסה כמעט בכעס.

"מה?" אמרה המוכרת.

הוא ניגש אליה תוך שהוא מנופף בקופסה. גבותיה המורמות ועמידתה הדרוכה לימדו אותו שהיא חושבת שהוא מחולל צרות טיפוסי. "סליחה", אמר. "כתוב כאן שזאת גרסת הבמאי של 'האמברסונים המופלאים', עם שחזור של סצינות שהושמטו".

"כן", אמרה. פניה נאורו. "זה הגיע לפני כמה שבועות. לא ידעת? עד כה יכולת לקבל רק את הגרסה המסחרית המקורית, זאת שהאולפנים שחטו – "

"אבל הסצינות שהושמטו", קטע אותה, "הן אבדו, נהרסו, והתיעוד היחיד של חמישים הדקות האחרונות הוא רישומי רצף מההפקה".

היא קימטה מצחה. "טוב, כן, הסצינות באמת אבדו, וכולם הניחו שהן הושמדו, אבל בשנה שעברה מצאו את הסרט בפינה של איזה מחסן".

איך הצליח פיט להחמיץ חדשות כאלה? הפורומים ברשת שבהם ביקר היו צריכים לשרוץ מידע כגון זה, חלומו הרטוב של חובב הקולנוע. "איך מצאו את הצילומים?"

"זה סיפור מעניין, למען האמת. וולס מדבר על זה בערוץ הפרשנות. כאילו, הוא קצת מבולבל, אבל הבן-אדם כבר בן תשעים. למה כבר אפשר לצפות? הוא – "

"את טועה", אמר פיט. "אלא אם כן וולס מדבר מעבר לקבר. הוא מת בשנות השמונים".

היא פתחה פיה, סגרה אותו, וחייכה חיוך מזויף. פיט כמעט שמע אותה חוזרת בלִבה על משפטים שגורים של שירות לקוחות: הלקוח תמיד צודק, גם כשהוא טועה. "בטח, מה שתגיד. אתה רוצה לשכור את הדי-וי-די?"

"כן", אמר. "אבל אין לי כאן מנוי".

"אתה גר בסביבה? אנחנו צריכים רק מספר טלפון, תעודת זהות וכתובת".

"נדמה לי שתלוש השכר האחרון שלי נמצא כאן", אמר פיט, פשפש בארנקו ובחן את מסמכיו. היא הגישה לו טופס למילוי והוא העביר את המידע אל המחשב שלה. בזמן שעבדה אמר, "תראי, אני לא מתכוון להישמע אידיוט, פשוט – הייתי יודע. אני יודע הרבה על סרטים".

"אתה לא חייב להאמין לי", אמרה, ונקשה באצבעה על קופסת הדי-וי-די. "זה יוצא 3.18 דולר".

הוא שלף את ארנקו בשנית, אבל אף שהארנק היה תפוח מקבלות שלא השליך ופתקים עם הערות שרשם לעצמו, לא היה לו מזומן. "מקבלים כרטיס אשראי?"

היא העוותה את פניה. "יש מינימום של חמישה דולרים על רכישות בכרטיס אשראי. מצטערת – אלה הכללים".

"אקח עוד כמה סרטים", אמר.

היא הציצה בשעון הקיר. השעה היתה כמעט עשר.

"אני יודע שתכף את סוגרת. אני אמהר", אמר.

היא משכה בכתפיה. "אין בעיה".

הוא ניגש אל מדף המדע הבדיוני – וחטף זעזוע נוסף. הם החזיקו את 'אני, רובוט', אבל לא סרט הפעולה הזניח עם וויל סמית' – כאן היה סרט ישן יותר, והקרדיטים ציינו 'נכתב על ידי הארלן אליסון'. אבל העיבוד של אליסון לספרו של אייזק אסימוב לא הופק מעולם, אם כי יצא כספר. "בטח הפקת סטודנטים עצמאית", מלמל, והוא לא זיהה את שמה של חברת ההפקה. אבל – אבל – נאמר כאן "זוכה פרס האוסקר לתסריט המעובד הטוב ביותר". זאת חייבת להיות איזו בדיחת במאים קטנה של סטודנטים, די-וי-די מגוחך בבירור, כאילו מדובר בסרט מאיזו מציאות חלופית. קרוב לוודאי שהוא ראוי לצפייה, אם כי שוב, הוא לא יכול היה לדמיין כיצד לא שמע עליו. אולי מישהו מקומי עשה אותו. הוא ניגש אל הדלפק והגיש את כרטיס האשראי.

היא הביטה בכרטיס בספקנות. "ויזה? סליחה, אנחנו מקבלים רק וובר או פוסטרכארד".

פיט בהה בה ונטל חזרה את הכרטיס שהושיטה לו. "זה כרטיס אשראי של חברה גדולה", אמר, מדבר לאט, כמו לילד. "אף פעם לא שמעתי על…"

היא משכה בכתפיה והביטה שוב בשעון, הפעם באופן רומז יותר. "מצטערת, לא אני קובעת את הכללים".

הוא היה מוכרח לראות את הסרטים האלה. בכל מה שקשור לקולנוע – קולנוע חדש! קולנוע מוזר! – לא היתה לפיט סבלנות רבה, אם כי בתחומי-חיים אחרים היה נינוח מטבעו. אבל סרטים הם דבר חשוב. "בבקשה, אני גר ממש מעבר לפינה, רק תני לי להביא מזומן ואני חוזר תוך – עשר דקות – בבקשה?"

שפתיה נמתחו לקו נוקשה. הוא הצביע על 'האמברסונים המופלאים'. "אני רק רוצה לראות אותו, כמו שהוא היה אמור להיות. סרטים זה הקטע שלך, נכון? את מבינה".

הבעתה התרככה. "בסדר. עשר דקות, לא יותר. גם אני רוצה להגיע הביתה".

פיט הודה לה בכל לבו ויצא מן החנות כמעט בריצה. כשהיה מחוץ לחנות הוא החל לרוץ באמת, שלושה רחובות – בעיקר במעלה הכביש – עד לדירתו בבניין הדו-משפחתי, גישש אחר המפתחות וקילל, עד שבסוף הגיע אל מגירת הגרביים שם שמר צרור דקיק של כסף מזומן למקרה חרום. הוא שעט חזרה אל 'חלומות בלתי אפשריים', מתנשף עד שיכול היה לחוש כל שאיפה צורבת ומדקרות כאב בצדי גופו. פיט לא רץ – לא רץ ברצינות – מאז שיעורי ההתעמלות בתיכון, לפני עשור.

הוא הגיע אל המאפיה, אל חנות המזכרות, אבל ביניהן לא היתה שום דלת לחנות הווידאו 'חלומות בלתי אפשריים' – לא היה ביניהן שום בין. החנויות עמדו גב אל גב, מבלי שתפריד ביניהן אפילו סמטה.

פיט הניח את ראשו על קיר הלבנים. הוא ניסה לשכנע עצמו שהוא עומד מול גוש הבניינים הלא-נכון, שהוא התבלבל מרוב ריצה, אבל ידע שלא כך היה. הוא פסע הביתה לאטו, וכשהגיע אל הדירה ניגש אל הסלון – שם, מהתקרה עד הרצפה עמדו מדפי מתכת מלאים קלטות ותקליטורי די-וי-די. הוא שלף את אחד התקליטורים והטעין אותו בנגן המתקדם שלו המתעלם מקידוד אזורי. לאחר מכן, נטל את השלט בידו והפעיל את מסך הפלזמה השטוח והרחב. רמקולי הסראונד קמו לתחיה בקול המהום, ופיט שקע בכורסת העור בעלת הקימורים היחודיים שבמרכז החדר. פיט החזיק בבעלותו הונדה ארבע-דלתות מחלידה עם קילומטרז' של מאתיים אלף מייל, ניזון בעיקר ממקרוני וגבינה זולים, והוא חסך הוצאות על נייר טואלט באמצעות גניבת גלילים מחדרי השרותים של משרד הקבלה באוניברסיטה, שם עבד. הוא חי בפשטות רבה כמעט בכל מובן, כדי שיוכל לחיות בפזרנות בעולם הקולנוע.

הוא לחץ על כפתור 'נגֵן'. פיט רכש את כל סדרת 'אזור הדמדומים' בדי-וי-די, וכעת עלה קולו ההגיוני להפליא של הקריין מן הרמקולים, בהקדמה לסיפורו של האיש שמצא חנות קסמים קטנה ומאובקת, מלאה פלאות.

בעודו מתבונן, החל פיט להנהן בראשו. "כן", לחש.

---

פיט בדק בבוקר, הוא בדק בצהריים, הוא בדק בערב אחרי שיצא מעבודתו במשרד הקבלה, אבל 'חלומות בלתי אפשריים' לא הופיעה שוב. הוא חטף ארוחת ערב במסעדת כריכים קטנה, ולאחר מכן התהלך במעלה ובמורד גושי הבניינים המעטים שבעברו המרוחק של הרחוב המסחרי הסמוך לדירתו. בשעה שמונה וחצי הוא נשען על עמוד חשמל ובהה במקום בו עמדה 'חלומות בלתי אפשריים'. הוא הגיע אתמול – מתי – ב-9:45? אבל השד יודע אם הופעתה של חנות הווידאו קשורה בדרך כלשהי לשעה? מה אם היתה זו הופעה חד-פעמית?

בסביבות 8:45 הדלת צצה שם פתאום. פיט מצמץ, לא יותר, אבל בין מצמוץ אחד למשנהו התרחש משהו, והחנות שבה והופיעה.

פיט נרעד והתמלא התרוננות מוזרה. הוא תהה אם כך חשים אנשים שהיו עדים לריפוי נסי או לפסלים שהחלו פתאום לדמם. הוא נשם עמוקות וניגש אל החנות.

אותה מוכרת היתה שם, ונעצה בו מבט זועף. "חיכיתי לך אתמול בלילה".

"אני מצטער", אמר פיט, מנסה לא ללטוש בה מבט. האם ידעה שזו חנות פלאים? היא בהחלט לא התנהגה כאילו ידעה. הוא סבר שהיא מהווה חלק מהנֵס, לא מחוץ לו. עבורה לא היה כל דבר יוצא דופן בעולם שבו 'האמברסונים המופלאים' יצא בשלמותו וללא קיצוץ. "לא יכולתי למצוא מזומן בבית, אבל הבאתי הרבה הלילה".

"שמרתי לך את הקלטות", אמרה. "אתה באמת חייב לראות את הסרט של וולס, זה ישנה לגמרי את דעתך על הקריירה שלו".

"יפה מאוד מצדך. אני הולך לעבור קצת על המדפים, אולי אמצא עוד כמה דברים".

"אל תמהר. העסקים איטיים הלילה, אפילו יחסית לימי חמישי".

סקרנותו של פיט לגביה – הבעלים (או לפחות המוכרת) של חנות קסמים! – נאבקה בתשוקתו לבזוז את המדפים. "תמיד את עובדת לבד?"

"בדרך כלל, חוץ מאשר בסופי-שבוע. אמורים להיות כאן שני מוכרים, אבל הבוס שלי מפסיד כסף על ימין ועל שמאל, כולם מורידים סרטים ברשת, מזמינים די-וי-די בדואר, כל זה". היא נדה בראשה.

פיט הנהן. גם הוא השיג סרטים ברשת ובדואר, אבל היה משהו גם בהנאה המיידית שבהשכרת סרטים מן החנות, בלי להמתין לדואר או לסוף ההורדה. "מצטער לשמוע. זאת נראית חנות נהדרת. את נמצאת כאן כל לילה?"

היא נרכנה על הדלפק ונאנחה. "בזמן האחרון, כן. אני עובדת כמה שאני יכולה, משמרות כפולות לפעמים. אני צריכה את הכסף. בזמן האחרון אני אפילו לא יכולה להרשות לעצמי לבזבז כסף על אוכל, חוץ מתפוח בצהריים ואטריות לארוחת ערב. השותף שלי נטש אותי, ואני משלמת עכשיו שכר דירה כפול, תוך כדי חיפוש אחרי שותף חדש. ממש מרגיז. אני פשוט – אה, סליחה, לא התכוונתי להפיל עליך את כל זה".

"לא, זה בסדר", אמר פיט. בזמן שדיברה, הזדמן לו לבחון אותה ישירות, והוא הבחין שבנוסף להיותה רוכלת בנסים, היתה נאה במעין דרך אקס-פאנקית-מרושלת-בקצוות. לגמרי לא הסגנון שלו – פרט לכך שהיה ברור שהיא אוהבת סרטים.

"תמשיך להסתובב", אמרה ופתחה ספר לימוד גדול על הדלפק.

פיט לא נזקק לעידוד נוסף. אמש פיתח תיאוריה, וכל מה שראה כעת תמך בה. הוא סבר שהחנות שייכת ליקום מקביל, עולם דומה לזה שלו, אבל עם שינויים קטנים, כמו שמות אחרים לחברות אשראי. אבל אפילו ההבדלים הקטנים יכולים להוביל להסתעפויות משמעותיות בכל הנוגע לקולנוע. כל סרט היה תלוי בכל כך הרבה משתנים – שגעון גחמני של הבמאי, אמון שבוחר אולפן לתת בתסריט כלשהו, זמינותו של כוכב זה או אחר, עם איזו כוכבנית שוכב המפיק ברגע נתון – כל אחד מהגורמים האלה יכול לשנות את מסלול יצירתו של סרט לבלי הכר, וההיסטוריה ההוליוודית שפעה גוויות של סרטים שכמעט נעשו. כאן, בעולם זה, אחדים מהם יצאו אל הפועל, ופיט היה מוכן, במקרה הצורך, לוותר על שינה למשך שבוע, כדי לצפות בכמה שיותר מהם.

נס אחר נס נתגלו על המדפים. הנה 'מותו של סופרמן' – במאי, טים ברטון, בכיכובו של ניקולס קייג'; בעולמו של פיט, ברטון וקייג' זנחו את הפרויקט בשלב מוקדם של ההפקה. הנה 'זכרון גורלי', אבל זה שנכתב ובוים על ידי דיוויד קרוננברג, לא פול ורהובן. הנה 'שליחות קטלנית' בכיכובו של או. ג'יי. סימפסון במקום ארנולד שוורצנגר – אם כי שוורצנגר עדיין הופיע בסרט בתפקיד קייל ריס. הנה שודדי התיבה האבודה, אבל בכיכוב טום סלק במקום האריסון פורד – ולמרבה הצער לא היה כל זכר לסרטי אינדיאנה ג'ונס הבאים. ידיו של פיט כבר היו מלאות תקליטורי די-וי-די, והוא התקשה לאחוז בכולם בעודו שולף עוד סרטים מהמדפים. הנה 'קזבלנקה' בכיכוב ג'ורג' ראפט במקום בוגרט, ואולי היה כאן גם אחד הסיומים החלופיים! הנה סרט מלחמת-עולם-שניה של ג'ון ויין שעליו לא שמע מעולם קודם לכן, אבל הכיתוב על הקופסה ציין שמדובר בפלישה קרקעית ליפן, וב"דרמה היסטורית מרתקת". סריקה מהירה של המדפים לא העלתה כל סימן לד"ר סטריינג'לאב של סטנלי קובריק, וצירוף שתי עובדות אלו יחד רמז שבעולם זה הפצצה האטומית לא הוטלה על יפן מעולם. ההשלכות היו אדירות… אבל פיט פטר עצמו מהרהורים מעמיקים יותר כאשר סרט נוסף תפס את עינו. בעולם זה, קובריק האריך ימים והשלים בכוחות עצמו את 'אינטליגנציה מלאכותית' – ואת זה פיט היה חייב לראות – ללא המגע הסנטימנטלי של ספילברג שהפך את הסרט לפינוקיו.

"אתה יכול להחזיק אותם רק שלושה ימים", אמרה המוכרת המשועשעת, ופיט מצמץ אליה, מרגיש כמו שרוי בחלום. "יהיה לך זמן לראות את כולם?"

"אני עורך פסטיבל סרטים קטן", אמר פיט, מה שהיה נכון – הוא תכנן להתקשר לעבודה, להודיע שהוא חולה, לצפות בכל הסרטים האלה, ולהעתיק אותם, אם יוכל; מי יודע איזו טכנולוגיית הגנת צריבה מסתורית קיימת בעולם הזה?

"טוב, הבוס שלי לא ירצה להשכיר עשרים סרטים ללקוח חדש לגמרי, אתה יודע? אולי תוכל לרדת לארבעה או חמישה, לחסוך לי את הוויכוח איתו? אתה גר קרוב לכאן, נכון? אז תמיד תוכל להחזיר אותם כשתגמור ולשכור אחרים".

"בטח", אמר פיט. הוא לא שש לכך, אבל חשש שהיא תתעקש אם ינסה לדחוק בה. הוא בחר ארבעה סרטים – 'האמברסונים המופלאים', 'מותו של סופרמן', 'אני, רובוט', ו'קזבלנקה' – וויתר על היתר. אחרי שישכור עוד כמה סרטים, אולי היא תניח לו לקחת עשרה או עשרים סרטים בבת אחת. פיט יאלץ לבדוק כמה זמן הוא צבר בחופשת מחלה. עכשיו התאים לו לתפוס שפעת נבזית ולהחמיץ כמה שבועות של עבודה.

המוכרת סרקה את הקופסאות, הקישה על המקלדת, והודיעה לו שהחיוב הכולל הוא 12.72 דולר. הוא מסר לה שתי חמישיות, שני דולרים בודדים, שני רבעים, מטבע של עשרה סנט, שני מטבעות ניקל – חמישה סנט כל אחד, וכמה סנטים בודדים – הפעם הוא הביא הרבה מזומן.

המוכרת הביטה בכסף שעל הדלפק, ואחר כך נשאה מבטה לעברו בהבעה מעורבת של שעשוע וחשד זהיר. היא נקשה קלות על השטרות. "אני יודעת שאתה לא זייפן, כי אז לפחות היית טורח לוודא שהכסף המזויף יראה אמיתי. אתה משחק איתי? זה לא כסף זר, כי אני מזהה את הנשיאים, חוץ מהבחור על המטבע של, מה זה, עשרה סנט?"

פיט החניק אנחה. הכסף היה שונה, והוא אפילו לא לקח את זה בחשבון. הוא החל להרהר בלוגיסטיקה הכרוכה בשוד מזוין.

"חכה, ערבבת כמה מטבעות ניקל עם הכסף המזויף", אמרה, והפרידה את שני מטבעות חמשת הסנט. "אז אתה חייב לי רק עוד 12.62 דולר".

"אני מרגיש ממש טיפש", אמר פיט. "כן, זה כסף ממשחק ששיחקתי אתמול, כנראה לקחתי אותו בטעות". הוא גרף את השטרות והמטבעות.

"אתה בחור מוזר, פיט. אני מקווה שלא מפריע לך שאני אומרת את זה".

הוא נטל מכיסו חופן מזומנים בעודו מהנהן ביגון. "כנראה אני כזה". היה לו שפע של מטבעות ניקל, שהיו אמיתיים – או אמיתיים ככל האפשר – בעולם זה, והוא מנה אותן על הדלפק, עד לסך של 3.35 דולר, די לסרט אחד. מחר הוא ייגש לבנק ויחליף את המזומנים בשקים של מטבעות ניקל, כמה שיוכל לשאת, והוא ישכור את כל הסרטים האלה במטבעות של חמישה סנטים. כמובן, הוא יכול פשוט לחטוף את ארבעת הסרטים שבידו כעת ולהימלט מן המקום, אבל אז לעולם לא יוכל לחזור לכאן, והיו כאן מדפים על גבי מדפים של סרטים שביקש לראות. הלילה הוא יסתפק באמברסונים המופלאים. "זה", אמר, והיא נטלה את מטבעות הניקל, מנידה ראשה בשעשוע. היא מסרה לו תיבת פלסטיק שקופה למחצה ועודף במטבעות פני, פרוטות מוזרות, קטנות ומתומנות.

"אני שמה את אלה בצד, מר ניקלים", אמרה, לוקחת את יתר הסרטים שהביא לדלפק. "תהנה, ותגיד לי מה חשבת".

פיט הפטיר תשובה מנומסת כלשהי בשעה שיצא בחופזה מבעד לדלת, התקליטור לפות בעוז אל חזהו, ופסע ורץ לחילופין בדרכו חזרה אל דירתו. ברגע שהגיע הוא הפעיל את ערמת רכיבי האודיו/וידאו שלו ופתח את מגש נגן הדי-וי-די. הוא פתח בקול נפץ קל את קופסת הפלסטיק ושלף את התקליטור – שהיה פשוט, שחור, ושם הסרט הופיע עליו באותיות כסופות – והניח אותו על המגש. התקליטור היה קטן במעט מתקליטורי הדי-וי-די שבעולם זה, אבל נדמה שהתאים. הוא הסתובב, זמזם, ותצוגת הדי-וי-די הבהבה כמה פעמים לפני שכבתה. על מסך הטלוויזיה עלתה הכתובית "אין תקליטור". פיט גידף וניסה להטעין את התקליטור שוב, אך ללא הועיל. הוא התיישב בכורסת העור ושמט את ראשו בין ידיו. לא רק הכסף היה שונה בעולם האחר. כך היה גם קידוד הד.וי.די. אפילו הנגן שלו, המתעלם מקידוד אזורי, שיכול לנגן דיסקים מכל רחבי העולם, לא יכול היה לקרוא את הגרסה הזו של 'האמברסונים המופלאים'. גם קלטות הווידאו לא יועילו – הוא הבחין שהן היו שונות מהקלטות שהכיר בעולם זה, בפורמט שלא היה קיים כאן, קטנות יותר מ-VHS, גדולות מבטא-מקס.

אבל לא הכול היה אבוד. פיט יצא מבעד הדלת, נושא עמו את 'האמברסונים המופלאים', כיוון שלא יכול להרים ידיים. הוא שעט בחזרה אל 'חלומות בלתי אפשריים'. "אתם משכירים נגני די-וי-די?" התנשף בקוצר נשימה. "שלי התקלקל".

"כן, פיט", אמרה, "אבל יש למסור פקדון של 300 דולר. אתה מתכנן לשלם במטבעות של חמישה סנטים?"

"מובן שלא", אמר. "יש לי כסף אמיתי מהבית. אני יכול לראות את הנגן?" שתלך ההתנהגות השפויה לכל הרוחות. הוא יחטוף את הנגן וינוס על נפשו. היא החזיקה בכתובתו, אבל זה לא היה העולם שלה, ובעוד כמה דקות החנות תיעלם שוב. הוא יוכל לחזור מחר עם אקדח צעצוע ולשדוד את כל תקליטורי הדי-וי-די שיוכל לשאת, הוא יביא מזוודה לסחוב את כולם, הוא –

היא הניחה את נגן הדי-וי-די על הדלפק, הכבל מלופף מלמעלה. שני חלקי התקע נחו בזווית משונה, ניצבים זה לזה, ופיט נזכר שאפילו לאירופה ולצפון אמריקה לא היה תקן אלקטרוני זהה, כך שמגוחך יהיה להניח שהשקעים שלו יתאימו למכשירים של יקום אחר. הוא התקשה להאמין שימצא מתאם ב"רדיו שק", החנות המקומית, וגם אם יצליח לאלתר משהו, יתכן שהמתח העובר בחוטי החשמל בביתו יהיה שגוי מן היסוד ועלול להרוס את נגן הדי-וי-די, כשם שחלק מהמחשבים האמריקאיים נשרפו אם חיברו אותם לשקע כוח אירופאי.

"לא משנה", אמר, מובס. הוא טפח על כיסיו, מחווה חסרת תכלית, ואמר, "שכחתי את הארנק שלי".

"הכול בסדר, פיט?" שאלה.

"בטח, רק הייתי נרגש מאוד לצפות בו". הוא ציפה לתשובה לגלגנית, משהו כמו "זה רק סרט", מסוג הדברים ששמע מידידים וקרובי-משפחה כל חייו.

במקום זאת אמרה, "היי, אני מבינה. אל תדאג, הסרט הזה ישאר לנו במלאי עד שתתקן את הנגן שלך. אורסון כבר לא כזה להיט היום".

"בטח", אמר פיט. הוא דחף אלי את הדי-וי-די בחזרה אליה על פני הדלפק.

"רוצה החזר? זה היה אצלך רק עשרים דקות".

"אין צורך", אמר פיט. הוא נשאר בסביבה והתבונן מעברו השני של הרחוב בזמן שהמוכרת נעלה את החנות. עשר דקות אחרי 10:00 הוא מצמץ, והחנות נעלמה ברגע שעצם את עיניו. הוא השתרך מן המקום בכבדות.

בלילה ההוא, בביתו, הוא צפה בדי-וי-די של ה'אמברסונים המופלאים' שברשותו, זה ששחטו לו את הרצף והסתיים בסוף השמח והמודבק שכפו האולפנים כדי לא לדכא את הקהל בתקופת המלחמה, ולאחר מכן לא יכול היה להירדם מרוב מחשבות על מה שעשוי היה להיות.

---

פיט לא חשב ש'חלומות בלתי אפשריים' תופיע שוב, וכשעשתה כן השעה היתה תשע בערב. הוא תהה אם החלון הלך ונסגר, אם החנות תופיע בכל לילה בשעה יותר ויותר מאוחרת, עד ששוב לא תצוץ עוד לעולם, ותימוג לגמרי בתוך שבוע או יום. פיט הדף את הדלת כשבידו שקית פלסטיק כבדה. המוכרת נרכנה על הדלפק, אוכלת קרקרים מחפיסות פלסטיק קטנות, מהסוג שמגיע עם מרק במסעדה. "היי".

"מר ניקלים", אמרה. "בזמן האחרון אתה הלקוח היחיד שאני רואה אחרי תשע".

"את, אה, אמרת שאין לך בזמן האחרון כסף לארוחת ערב, ורציתי להתנצל על הטרחה שגרמתי לך וכל זה… בכל אופן, אם תרצי, הבאתי קצת אוכל". הוא התלבט כל היום מה להביא. מזון מהיר לא בא בחשבון – מה אם לא היה בעולם שלה מקדונלד'ס, כמה מוזרה תיראה לה האריזה בה מגיע המזון? גם דברים אחרים הדאיגו אותו – האם כדאי להימנע מבשר בקר, למקרה שמגפת הפרה המשוגעת השתוללה בעולמה? מה אם שפעת העופות הפכה את התרנגולות למעדן נדיר? מה אם התרבות שלה היתה צמחונית לגמרי? לבסוף הוא התפשר על אגרולים צמחוניים ואטריות אורז ועל מרק חם וחמצמץ. הוא ראה בחנות סרטי פעולה מהונג קונג, כך שידע שלפחות התרבות הסינית נותרה קיימת בעולמה, וחשב שיהיה בטוח להמר שהאוכל יהיה דומה ביסודו.

"אתה אליל, פיט", אמרה בשעה שפתחה מכל נייר מלא אטריות ואחזה במקלות האכילה שלה כמו מקצוענית. "אתה יודע מה אכלתי היום לצהריים? אגס, ונאלצתי לגנוב אותו מהעץ של השכן שלי. את הקרקרים השגתי ממגש בחדר האוכל. הצלת את חיי".

"על לא דבר. אני באמת מצטער שהייתי כל-כך מעצבן בלילות האחרונים".

היא נופפה בידה בביטול, בפה מלא אגרולים עד אפס מקום, ובנוכחותה פיט הבין שתוכניתו החדשה בלתי אפשרית. הוא קיווה להתחבב עליה ולשכנע אותה להניח לו להסתובב עד שעת הסגירה כדי שיוכל… לתפוס טרמפ, ולנסוע לעולמה, שם יוכל לראות את כל הסרטים, ואולי להפוך לשותף החדש של המוכרת. כל זה נראה הגיוני אמש בשלוש לפנות בוקר, והוא העביר את מרבית היום בלי לחשוב על שום דבר אחר, אבל כעת, כשפתח במהלכים הראשונים של תוכניתו, הוא הבין שהיא יותר תיאטרלית ממעשית. בסרט זה עשוי לעבוד, אבל במציאות הוא לא ידע אפילו את שמה של האישה, היא לא תכניס אותו לחייה, ואפילו אם כן, מה יעשה בעולמה? הוא בילה את מרבית היום בעיבוד בקשות, סידור תעתיקים, טיפול שוטף במסד נתונים ותיוק, אבל מה הוא יעשה בעולם שלה? מה יהיה אם המחשבים שם השתמשו בשפות תכנות שונות לגמרי? איך הוא ירוויח כסף לאחר ששק מטבעות הניקל ההיפותטי שלו יגיע אל הפרוטה האחרונה?

"סליחה, אפילו לא שאלתי מה שמךְ", אמר.

"אני אַלי", אמרה. "קח אגרול, אני מרגישה כזאת חזירה".

פיט נעתר לה, ואַלי הקיפה את הדלפק. "יש לי משהו בשבילךַ". היא ניגשה אל מסך הטלוויזיה הגדול והדליקה אותו. "אין לנו זמן לראות את הכול, אבל הזמן יספיק בדיוק כדי לצפות בחמישים הדקות האחרונות, הסצנות המשוחזרות, לפני שאני סוגרת". היא הפעילה את נגן הדי-וי-די ו'האמברסונים המופלאים' התחיל לרוץ.

"הו, אלי, תודה", אמר.

"היי, נגן הדי-וי-די שלך נדפק, ואתה באמת חייב לראות את זה".

בחמישים הדקות הבאות, פיט צפה. הצוות נותר בעינו, פרט לשחקן אחד שהוחלף, ועל פי כל מה שפיט קרא בעבר ברור היה שאלו הן הסצינות אבודות שעליהן שמע בעולמו. גאוניותו של וולס ניכרה לעין אפילו בגרסה המקוצצת שאולפני RKO הוציאו לאקרנים, אבל כאן מדובר ביצירה בלתי מדוללת, חזון שצלילותו כמעט מרעידה את אמות הספים, וגרסה זו היתה עצובה, עצובה להפליא, מעשה שכולו תהילה ודעיכה בלתי נמנעת.

בתום הסרט, פיט חש סחוט גופנית ומאושר עד זוך.

"זמן לסגור, פיט", אמרה אלי. "שוב תודה על הארוחה. אני משתגעת על אוכל סיני". היא הובילה אותו בעדינות אל עבר הדלת בעודו מודה לה שוב ושוב. "אני שמחה שאהבת את זה", אמרה. "נוכל לדבר עוד מחר". היא סגרה את הדלת ונעלה אותה, ופיט התבונן מאחד הפתחים בעברו האחר של הרחוב עד שהחנות נעלמה דקות ספורות אחרי עשר. החלון הלך והתכווץ וזמן הופעתה של החנות הצטמצם מלילה ללילה.

יהיה עליו להתענג על כך כל עוד זה נמשך. אי אפשר לדרוש מנֵס יותר ממה שהנֵס מוכן להעניק.

---

למחרת בלילה הוא הביא עוף קונג פאו ושאל אותה איזה סרטים היא אוהבת. היא לקחה אותו אל מדף נבחרי-העובדים והראתה לו את המבחר שלה. "בעיקר סרטים נוסטלגיים, אבל אני עדיין אוהבת את 'חבורת הצהרים' – אתה יודע, סרט ההמשך של 'מועדון ארוחת הבוקר', כעבור עשר שנים? מולי רינגוולד נהדרת שם. ו'שובו של הג'די', אני יודעת שהרבה שונאים אותו, אבל זה אחד הסרטים הכי טובים שדיוויד לינץ' ביים, 'חולית' היה לדעתי כשלון מבולגן, אבל כאן הוא באמת נגע בלב היקום של מלחמת הכוכבים, זה סרט כל כך הרבה יותר אפל מ'האימפריה מכה שנית'. 'יאסון והארגונאוטים' של אורסון וולס, כמובן, זה ברשימה של כולם…"

פיט גילה שהוא מביט בה בזמן שדיברה, במקום להתבונן בקופסאות הסרטים שעליהם דיברה בהתלהבות כה רבה. הוא רצה לראות אותם, כמובן, כל אחד ואחד מהם, אבל הוא לא יוכל לעשות זאת, ובאמת, הוא עמד ודיבר עם אשה מיְקום אחר, וזה היה ראוי לציון לא פחות מכל מה שראה אי-פעם על המסך. היא היתה נבונה, משעשעת, והבינה בסרטים כמעט כמוהו. הוא לא הִרבה לצאת לדייטים – כשישב לבדו בחושך מול מסך הוא חש נינוח יותר מאשר כשישב לארוחת ערב עם אישה, ומערכות היחסים שלו שרדו פגישות ספורות בטרם הבינו הנשים שסרטים היו הבילוי העיקרי שלו. אבל עם אלי – איתה יכול היה לדבר. שגעונותיהם לדבר אחד התאימו והשלימו זה את זה.

או אולי הוא רק ניסה להפוך את הנס הזה למעין סרט רומנטי.

"את נראית ממש יפה כשאת מדברת על סרטים", אמר.

"איזה מתוק אתה, מר ניקלים".

---

פיט הגיע בשלושת הלילות הבאים, כל פעם כמה דקות מאוחר יותר, כיוון שהדלת הופיעה לפרקי זמן קצרים והולכים. אלי שוחחה איתו על סרטים, והשתאתה לנוכח פערי המידע המוזרים שהפגין – "אף פעם לא שמעת על שרה האנסן? היא אחת הבמאיות הגדולות של כל הזמנים!" (פיט תמה אם בעולמו היא מתה בצעירותה, או שמא מעולם לא באה לעולם). אלי רחשה חיבה לסרטי מדע בדיוני גרועים, בייחוד סרטי אד ווד הרבים בכיכובו של בלה לוגוסי, שהאריך ימים בעולמה של אלי, במקום להיפטר מן העולם תוך כדי הסרטת 'תוכנית 9 מן החלל החיצון'. היא אהבה גם סרטי מדע בדיוני טובים, ובייחוד את 'המשחק של אנדר' של רון הווארד. פיט הצטער שלא ראה אף אחד מהסרטים האלה, פרט לקטעים הקצרים שהראתה לו כדי להבהיר נקודה זו או אחרת, והוא הצטער עוד יותר שבקרוב לא יראה יותר את אלי, כשהחנות תחדל להופיע, מה שהיה כנראה בלתי נמנע. היא הבינה את חשיבותם של בניית הדמות לאורך עלילה, השימוש בצבע, מיומנויות שחקני עידן הסרט האילם שלא זכו להערכה, הנועזות המוזרה של הסרטים שנעשו לפני קוד הייז, הסכנות הכרוכות בקריינות מלל נלווה, מדוע יש להתלהב מסצנה ארוכה של צילום מתמשך במצלמה בודדת, ללא קטיעה, מדוע האנימציה של ריי האריהאוזן, במובנים מסוימים, היתה מספקת לאין שיעור לעומת אנימציית המחשב החלקה ביותר. היא היתה בחורה מהזַן שלו.

"למה את אוהבת כל-כך סרטים?" שאל אותה בלילה השלישי ההוא, תוך זלילת שרימפס סצ'ואן, כשהיא רוכנת על צד הדלפק שלה, הוא על הצד שלו.

היא לעסה, מהורהרת. "מישהו השווה פעם את חווית הקריאה של ספר עלילתי טוב להילכדות בחלום רצוף, מלא חיים, ואני חושבת שסרטים פועלים ככה יותר מכל סוג אחר של סיפור. יש אנשים שאומרים שהסרט הטוב ביותר אינו משתווה לספר הטוב ביותר, ואני אומרת שהם לא רואים את הסרטים הנכונים, או שהם צופים בהם בדרך הלא נכונה. לפעמים אין בחיים שלי הרבה הגיון, אני רעבה ובודדה וקר לי, ההורים שלי מחורבנים, אין לי מספיק כסף לשכר לימוד לסמסטר הבא, ואני לא יודעת מה אני רוצה לעשות אחרי שאקבל את התואר. אבל כשאני רואה סרט טוב, אני מרגישה כאילו אני מבינה את החיים קצת יותר טוב, ואפילו סרטים לא מדהימים עוזרים לי לשכוח לכמה שעות את החלקים המחורבנים של החיים. סרטים לימדו אותי אומץ, רומנטיקה, לעמוד על שלי, לדאוג לחברים שלי. לא היו לי הורים אוהבים או כנסיה, אבל היו לי סרטים, הצגות יומיות זולות כשהייתי מבריזה מבית הספר, סרטי וידאו – אחרי שחסכתי מספיק כדי לקנות לעצמי טלוויזיה ווידאו. לא היה לי מורה לחיים, אבל היו לי אובי וואן קאנובי, ואת ג'ימי סטיוארט ב'אלו חיים נפלאים'. בטח, סרטים יכולים להיות דרך להתחבא מהחיים, אבל לעזאזל, לפעמים אתה מוכרח להתחבא מהחיים, לראות חיים טובים יותר על המסך, לדעת שהחיים יכולים להיות טובים יותר, או לראות חיים גרועים יותר ולהבין כמה טוב לך עם מה שיש לך בידיים. סרטים לימדו אותי לא להתפשר על פחות". היא לגמה ארוכות מבקבוק המים שלה. "לכן אני אוהבת סרטים".

"וואו", אמר פיט. "זה… וואו".

"אם ככה", אמרה, ונעצה בו מבט מוזר, "למה אתה מעמיד פנים שאתה אוהב סרטים?"

פיט קימט את מצחו. "מה? מעמיד פנים?"

"היי, זה בסדר. אתה מגיע לכאן ואומר שאתה חולה על סרטים, אבל אתה לא יודע אפילו מי זאת שרה האנסן, אף פעם לא ראית את 'יאסון והארגונאוטים', אתה טוען ששחקנים כיכבו בסרטים שהם בכלל לא הופיעו בהם… אני מתכוונת, תיארתי לעצמי שאתה מחבב אותי, לא ידעת איך להתחיל אתי אחרת, או משהו, אבל אני מחבבת אותך, ואם אתה רוצה להזמין אותי לצאת איתך אתה יכול. אתה לא צריך להיות מומחה לטריוויה של סרטים כדי להרשים אותי".

"אני באמת מחבב אותך", אמר פיט. "אבל אני גם אוהב סרטים. באמת".

"פיט… אתה חשבת שקלארק גייבל שיחק ב'חלף עם הרוח'". היא משכה בכתפיה. "מה עוד אפשר לומר?"

פיט הביט בשעון. נותרו לו חמש-עשרה דקות. "חכי כאן", אמר. "אני רוצה להראות לך משהו". הוא רץ הביתה. הריצה נעשתה קלה יותר. אולי זה לא רעיון עד כדי כך רע להתעמל. הוא מילא תרמיל במבחר ממדף ספרי העיון שברשותו – האנציקלופדיה לסרטי מדע בדיוני, מדריך הסרטים של אגודת הסרטים האמריקאית, ואחרים – ואז אץ חזרה. הוא הניח בנשימה כבדה את התיק הכבד על הדלפק. "ספרים", השתנק. "לקרוא", התנשפות, "נתראה", התנשפות, "מחר".

"בסדר, פיט", אמרה אלי, זוקפת גבה בסגנון האופייני לה. "מה שתגיד".

פיט מעד החוצה, עודו מתקשה לנשום, וכשסב על עקביו הדלת כבר נעלמה. השעה לא היתה אפילו עשר. הזמן הלך ואזל, ולמרות שבקרוב אַלי תיעלם מחייו לנצח, הוא לא יכול להניח לה לחשוב אותו לבור בתחום השגעון המשותף שלהם. אולי לא יהיה די בספרים כדי לשכנע אותה. מחר הוא יראה לה משהו נוסף.

---

פיט נכנס ברגע שהדלת הופיעה, רגע לפני תשע וחצי. אלי לא בזבזה זמן על נימוסין. היא הלמה על המדף בעותק המדריך של אגודת הסרטים האמריקאית שנתן לה ואמרה, "מה לכל הרוחות קורה כאן?"

פיט הסיר את התרמיל מגבו, פתח אותו, ושלף את המחשב הנייד הדקיק והכסוף, בצמוד לנרתיק מלא בתקליטורי די-וי-די. "חלף עם הרוח", אמר, תוך שהוא מטעין את התקליטור במחשב הנייד, מעלה את תפריטי הדי-וי-די ומריץ קדימה אל הסצנה הראשונה עם קלארק גייבל.

אלי בהתה במסך הגבישי הנוזלי, ופיט בחן את הצבעים המוחזרים הנעים על פניה. קולו של גייבל, אף שנשמע מתכתי כשבקע מן הרמקולים הקטנים, היה רם ומהדהד כתמיד.

פיט סגר את המחשב הנייד בעדינות. "אני מבין בסרטים", אמר. "פשוט לא אלה שאת מכירה".

"זה, הספרים האלה, אתה… אתה מעולם אחר. זה כמו… כמו…"

"כמו משהו מאזור הדמדומים, אני יודע. אבל בעצם אַת זו שמעולם אחר. כל לילה, בערך לשעה – ובזמן האחרון, פחות – הדלת של 'חלומות בלתי אפשריים' מופיעה ברחוב שלי".

"מה? אני לא מבינה".

"בואי", אמר, והושיט לה את ידו. היא נטלה אותה, והוא הוביל אותה אל הדלת. "תסתכלי", אמר, מורה על המאפייה בדלת הסמוכה, חנות המזכרות מן העבר האחר, המרכז לתיקון אופניים בצד השני של הרחוב. אַלי שקעה כנגד הדלת, נסוגה למחצה אל החנות. "זה לא בסדר. זה לא מה שאמור להיות כאן".

"חזרי פנימה", אמר. "בכל לילה החנות מופיעה מאוחר יותר ומקדימה להיעלם, ולא הייתי רוצה שתיתקעי כאן".

"למה זה קורה?" אמרה אלי, עדיין אוחזת בידו.

"אני לא יודע", אמר פיט. "אולי אין סיבה. אולי בסרט היתה יכולה להיות, אבל…"

"יש סרטים שמבטיחים לנו שיש הגיון בחיים", אמרה אלי. "ויש סרטים שמזכירים לנו שאין בחיים שום הגיון". היא התנשפה בנוקשות. "ויש דברים שאין להם שום קשר לסרטים".

"אל תגידי את זה", אמר פיט. "תשמעי, תשאירי אצלך את המחשב הנייד. הסוללה אמורה לפעול עוד כמה שעות. יש עוד אחת בתיק, מוטענת, שתספיק לכמה שעות נוספות. לצערי, הצפייה בסרטים צורכת הרבה אנרגיה. אני לא יודע אם תוכלי למצוא מתאם להטעין את המחשב הנייד בעולם שלך – ההתקנים שונים. אבל תוכלי לראות לפחות כמה סרטים. נתתי לך את כל תקליטורי הדי-וי-די שאני הכי אוהב, חומר טוב של מיאזאקי, טקאשי קיטאנו, ווס אנדרסון, כמה קלסיקות… מה שתבחרי".

"פיט…"

הוא רכן מעל הדלפק ונשק ללחיה. "היה נחמד לדבר איתך בלילות האחרונים". הוא ניסה לחשוב מה היה אומר אילו היתה זו סצנה אחרונה בסרט, רגע הפרידה בקזבלנקה שלו, ושלל ציטוטים הולמים קפצו לראשו. הוא ביטל את כולם. "אתגעגע אליך, אלי".

"תודה לך, פיט", אמרה ונגד רצונה פנתה לשוב אל 'חלומות בלתי אפשריים'. היא הביטה בו מעברה האחר של השמשה, והוא הרים ידו לנופף לה ברגע שהדלת נעלמה.

---

למחרת בלילה פיט לא הרשה לעצמו לחזור שוב, מפני שידע שהפיתוי להיכנס לחנות יהיה גדול מדי, ויתכן שהמקום ישאר פתוח הפעם לעשר דקות בלבד. אבל לאחר שהתהלך הלוך ושוב בחדרו במשך שעות, הוא יצא לבסוף אחרי עשר והלך אל המקום בו היתה החנות. הוא תהה אם היא השאירה פתק, וקיווה לסוג כלשהו של סגירת מעגל, מחווה של הגלגל האחרון, ורד על סף הדלת, משהו.

אבל לא היה דבר, לא דלת, לא פתק, לא ורד, ופיט ישב על המדרכה, מתחרט שלא צילם את אלי, ותוהה באלו סרטים היא בחרה לצפות ומה חשבה עליהם.

"היי, מר ניקלים".

פיט נשא את מבטו. אלי עמדה מולו, עוטה מעיל אדום, תיק המחשב הנייד שלו משתלשל מכתפה. היא התיישבה לידו. "לא חשבתי שתבוא, ולא מצא חן בעיני לשוטט כל הלילה בעיר זרה, כשרק חמישים דולר במטבעות של חמישה סנטים מגינים עלי מהקור. כמה משמות הרחובות זהים לשמות הרחובות במקום שממנו באתי, אבל לא מספיק כדי שאנחש איפה אתה גר".

"אַלי! מה את עושה כאן?"

"נתת לי את הספרים האלה", אמרה, "וכתוב בהם על 'האזרח קיין' של אורסון וולס, איך הוא שינה את פני הקולנוע". היא חבטה בו בעדינות בכתפו. "אבל לא נתת לי את הדי-וי-די!"

"אבל… כולם ראו את 'האזרח קיין'!"

"לא מאיפה שאני הגעתי. העותק הושמד. הרסט ידע שהסרט מבוסס על החיים שלו, והוא הגיע לעסקה עם האולפן, השומרים הפנו את גבם, ומישהו השמיד את הסרט. וולס היה צריך להתחיל שוב בידיים ריקות, והוא עשה במקום זה את 'יאסון והארגונאוטים'. אבל לכם יש את 'האזרח קיין'! איך יכולתי לא לבוא לראות אותו?"

"אבל אַלי… אולי לא תוכלי לחזור".

היא צחקה והניחה את ראשה על כתפו. "אני לא מתכוננת לחזור. אין לי מה לחפש שם".

פיט הרגיש אגרוף של בהלה מתהדק בחזהו. "זה לא סרט", אמר.

"לא", אמרה אלי. "זה הרבה יותר טוב. אלה החיים שלי".

"אני פשוט לא יודע – "

אלי טפחה על רגלו. "תירגע, פיט. אני לא מבקשת שתתן לי לגור אתך. שלא כמו בלאנש דיבואה –אצלי הליהוק היה של ג'סיקה טאנדי, לא ויויאן לי – אני לא סומכת על נדיבות לבם של זרים. ברחתי מהבית כשהייתי בת חמש עשרה ולא הבטתי רגע לאחור. כבר התחלתי בעבר מאפס, בלי חברים, תוכניות לעתיד, או תעודת זהות, ואני יכולה לעשות זאת שוב".

"את לא מתחילה מאפס", אמר פיט וכרך את זרועו סביבה. "בשום פנים ואופן לא". האורות לא נדלקו, המסך לא ירד; זה לא היה סופו של סרט. לראשונה פיט העדיף את חייו על פני החלום המתמשך והרבגוני שהעניק לו המסך. "בואי. נלך לצפות ב'אזרח קיין'".

הם נעמדו וצעדו יחד. "רק מתוך סקרנות", אמר. "איזה סרטים ראית במחשב הנייד שלי?"

"אה, אף אחד. חשבתי שאהנה יותר לצפות בהם בחברתך".

פיט צחק. "אַלי, אני חושב שזו עשויה להיות תחילתה של ידידות נפלאה".

היא הטתה ראשה וזקפה גבותיה. "נשמע כאילו אתה מצטט משהו", אמרה, "אבל אין לי מושג מה".

"יש לנו הרבה סרטים להשלים", אמר.

"יש לנו הרבה דברים להשלים, בכל תחום", השיבה אַלי.

 

מאנגלית: חגי אברבוך

---

כל הזכויות שמורות © טים פראט, 2006. פורסם במקור בכתב העת Asimov's, גליון יולי 2006.

---

האתר של טים פראטגרסת המקור

Flytrap