דריל גרגורי אינו כותב זמן רב, אך קנה לעצמו כבר שם של סופר מחונן ומבטיח. סיפוריו התפרסמו באסימוב'ס, F&SF ועוד, וספרו הראשון, Pandemonium צפוי לראות אור בהוצאת דל-ריי בסתיו 2008. את סיפורו הנוכחי הוא מתאר באתר שלו כסיפור על אדם חדש בגוף נרכש, במקביל לעימות בין בודהיזם לנצרות, מוזרויות נוירולוגיות משונות אך אמיתיות, ולקחים מ"הארנב הבורח" של מרגרט וייס בראון.

אם אתה חושב "אני נושם", ה"אני" מיותר. אין אתה שיאמר "אני". מה שאנו קוראים לו "אני" הוא רק דלת המתנועעת כאשר אנו נושמים ונושפים. – שוּן ריוּ סוזוקי בעבר חשבתי שהמוח הוא האיבר החשוב יותר בגוף, עד שהבנתי מי אומר לי את זה. – אֶמוֹ פיליפס

---

כשאני נכנסת למשרד, דוקטור ס' נשען על השולחן, ומדבר עם הורי הנערה בכנות. הוא לא מאושר, אבל כאשר הוא נושא את מבטו הוא מחייך למעני. "והנה היא", הוא אומר, כמנחה בשעשועון החושף את הפרס הגדול. האנשים הישובים בכיסאות מסתובבים, ודוקטור סַבְּרַמָיאן קורץ לי קריצה פרטית, מעודדת.

האב נעמד ראשון, גבר בעל פנים רבועים מוכתמים עם כרס הדוקה שאותה הוא נושא כמו כדורסל. כמו בביקורינו הקודמים, הוא כמעט מזעיף פנים, נאבק להתאים את פניו לרגשותיו. אבל האם כבר בכתה, ופניה כספר פתוח: אושר, פחד, תקווה, הקלה. הרבה יותר מדי.

"אוי, תֵרֶז", היא אומרת. "את מוכנה לחזור הביתה?"

לבתם קראו תֵרֶז. היא מתה ממנת יתר לפני קרוב לשנתיים, ומאז מיטש ואליס קְלָס ביקרו בבית החולים הזה עשרות פעמים בחיפושים אחריה. הם רוצים בכל לבם שאני אהיה בתם, ולכן כבר חושבים עלי כך.

היד שלי מונחת עדיין על ידית הדלת. "יש לי ברירה?" על הנייר אני רק בת שבע עשרה. אין לי כסף, כרטיס אשראי, עבודה, מכונית. כל מה שיש לי הם כמה בגדים. ורוביירטו, הסניטר הכי בריון במחלקה, עומד מאחורי במסדרון וחוסם את דרך המילוט.

נדמה שאמא של תרז מפסיקה לרגע לנשום. היא אישה רזה, בעלת מבנה צר, שנראית גבוהה עד שהיא עומדת ליד מישהו אחר. מיטש מרים יד אל כתפה, ואז שומט אותה.

כמו בכל פעם שאליס ומיטש באים לבקר אני מרגישה כאילו נכנסתי לאופרת סבון בלי שאף אחד טרח להגיש לי את הטקסט. אני מישירה את מבטי אל דוקטור ס', שפניו קפואים באותו חיוך מקצועי. כמה פעמים בשנה האחרונה הוא שכנע אותם לתת לי להישאר, אבל הם הפסיקו להקשיב. הם האפוטרופסים שלי על פי החוק, ויש להם תכניות אחרות. דוקטור ס' מפנה את מבטו ממני, משפשף את צד אפו.

"זה מה שחשבתי", אמרתי.

האב מזעיף פנים. האם חוזרת לבכות, ובוכה בלי הפסקה בדרכנו החוצה מהבניין. דוקטור סַבְּרַמָיאן מביט מהכניסה כשאנחנו נוסעים, עם הידיים בכיסים. כל חיי לא כעסתי עליו כל-כך בחיי – כל השנתיים..

---

לסם קוראים זֶן, או זומבי, או פשוט ז'. תודות לדוקטור ס' יש לי מושג לא רע איך הוא הרג את תרז.

"סובבי את עינייך שמאלה", הוא אמר לי באחר צהריים אחד. "עכשיו הסתכלי מהר ימינה. ראית את החדר מטשטש כשהעיניים שלך נעו?" הוא חיכה עד שעשיתי זאת שוב. "אין טשטוש. אף אחד לא רואה אותו".

זה מסוג הדברים שמרגשים חוקרי מוח. לא רק שאף אחד לא רואה טשטוש, המוחות מוציאים אותו לגמרי בעריכה. מדלגים עליו – מראה משמאל, ואז מראה מימין, בלי שום דבר באמצע – ואז משחקים עם חוש הזמן כדי שאפילו לא יהיה נדמה שהוא חסר.

מדענים הסיקו שהמוח מוציא כל הזמן דברים בעריכה. הם חיברו נבדקים למכשירים ואמרו להם להרים אצבע, להזיז אותה מתי שירצו. כל פעם המוח התחיל לשלוח אות לאצבע עד מאה ועשרים מילישניות לפני שהנבדק החליט באופן מודע להזיז אותה. דוקטור ס' אמר שאפשר לראות את המוח מתחמם לפני שהנבדק חשב באופן מודע, עכשיו.

זה מוזר, אבל זה הופך יותר מוזר ככל שמרבים לחשוב על זה. ואני חשבתי על זה הרבה.

המוח המודע – ה"אני" שחושב, הי, אני צמא, אז אני אקח כוס מים קרים – לא באמת מחליט שום דבר. האות להתחיל להניע את היד נמצא כבר באמצע הדרך לידך כשאתה מבין למעשה שאתה צמא. המחשבה היא מחשבה שלאחר מעשה. דרך אגב, המוח אומר, החלטנו להזיז את היד שלך, אז בבקשה תחשוב להזיז אותה.

המרווח הוא בדרך כלל מאה ועשרים מילישניות, מקסימום. זן מאריך אותו לדקות, לשעות.

אם אתה פוגש במקרה מישהו על זן, לא תבחין במשהו מיוחד. המוח של האדם הזה עדיין מחליט, והגוף עדיין מציית להוראות. אפשר לדבר אִתם והם יכולים לדבר אתך. אפשר לספר זה לזה בדיחות, לצאת לאכול המבורגר, לעשות שיעורים, לקיים יחסי מין.

אבל האדם לא מודע. אין שם "אני". באותה מידה אתה יכול לדבר עם מחשב. ושני אנשים על זן – "אתה" ו"אני" – הם רק בובה שמדברת עם בובה.

---

זה חדר של ילדה קטנה שבו זרועות חתיכות של מתבגרת. בובות של חיות מצטופפות על המדפים ועל אדני החלונות, לצד ערמות של תקליטורי רוק נוצרי ומברשות ובקבוקים של לכה לציפורניים. פוסטרים של צעירים מודבקים על הקירות ליד לוח שעם שממנו נשפכים סרטים של פרסי אליפות כדורגל ומדליות בהתעמלות מליגת מתנ"סים, מאז כיתה בי"ת. מעל שולחן הכתיבה תלוי שלט שעליו כתוב "אני מבטיחה…" המעודד בני נוער נוצרים להתנזר ממין לפני הנישואין. ומכל עבר, מודבקות ונעוצות על הקירות, התמונות: תרז במחנה של הכנסיה, תרז על הקורה, תרז מניחה את זרועותיה על כתפי חברים לקבוצת נוער. כל בוקר היא יכולה לפקוח את עיניה מול אלף תזכורות למי היא, מי היתה, למי היא אמורה להפוך.

לקחתי בידי את בובת הפנדה הגדולה שזכתה למקום של כבוד על המיטה. היא נראתה מבוגרת ממני, והפרווה על הפנים היתה שחוקה עד הבד. עיני הכפתור היו תלויות בחוטים לבנים – הן נתפרו מחדש, אולי יותר מפעם אחת.

אבא של תרז הניח את התיק הקטן להכמיר שהכיל בתוכו את כל מה שלקחתי מבית החולים: כלי איפור, קצת בגדים להחלפה וחמישה מספריו של דוקטור ס'. "אני מניח שבוּ הדוב חיכה לך", הוא אומר.

"בו וו' דוב".

"כן, בו וו'!" הוא מרוצה שאני יודעת את זה. כאילו זה מוכיח משהו. "את יודעת, אמא שלך ניקתה את האבק בחדר הזה כל שבוע. מעולם לא היה לה ספק שתחזרי".

אני לא הייתי כאן מעולם, והיא לא חוזרת, אבל כבר נמאס לי לתקן כינויי-גוף. "נחמד מצידה", אני אומרת.

"היה לה קשה. היא ידעה שאנשים מרכלים, כנראה מאשימים אותה – למען האמת את שנינו. והיא חששה שיגידו עליך כל מיני דברים. היא לא יכלה לסבול את הרעיון שהם יחשבו שהיית ילדה פראית".

"הם?"

הוא ממצמץ. "בכנסיה".

אה. הכנסיה. המונח נשא עבור תרז כל-כך הרבה רגשות והקשרים, שכבר לפני חודשים הפסקתי לנסות להבין אותם. הכנסיה היתה בניין הלבנים האדומות של 'כנסיית המשיח של דוונפורט', אלומות של אור מאובק מבעד לחלונות גבוהים מזוגגים דמויי מצבות. כנסיית האל ורוח הקודש (אבל לא ישו – הוא היה אישי, נפרד באופן כלשהו). אבל בעיקר מדובר היה בקהילה, עשרות רבות של אנשים שהכירו אותה עוד לפני שנולדה. הם אהבו אותה, הם דאגו לה, והם בחנו אותה על כל צעד ושעל. הדבר דמה להגנת יתר של מאה הורים.

כמעט צחקתי. "בכנסיה חושבים שתרז היתה פראית?"

הוא מזעיף פנים, אבל אני לא יודעת אם זה כי העלבתי את הכנסיה או כי אני ממשיכה לקרוא לבת שלו בשמה. "מובן שלא. פשוט עוררת שם הרבה דאגה". קולו לובש צליל חמור, שכנראה ערער תמיד את עצביה של בתו. "את יודעת, בכנסיה התפללו עבורך כל שבוע".

"באמת?" אני לא מכירה את תרז מספיק כדי להיות בטוחה אם זה היה מעורר בה חלחלה. היא היתה מהמתפללים למען, לא מאלו שמתפללים למענן.

אביה של תרז מחפש בפני ניצני בושה, אולי כמה דמעות. הדרך מחרטה לווידוי אמורה להיות קצרה. קשה לי להתייחס ברצינות למשהו מכל זה.

אני יושבת על המיטה ושוקעת במזרון. זה לא יעבוד. המיטה הכפולה תופסת את רוב החדר, ונשארים רק עשרות סנטימטרים בודדים פנויים סביבה. איפה אעשה מדיטציה?

"טוב", אומר אביה של תרז. קולו התרכך. אולי הוא חושב שהוא ניצח. "את בטח רוצה להחליף בגדים", הוא אומר.

הוא ניגש אל הדלת אבל לא יוצא. אני עומדת ליד החלון, אבל יכולה להרגיש אותו מחכה שם. בסוף המוזרות שבמצב גורמת לי להסתובב.

הוא נועץ את מבטו ברצפה, ידו על עורפו. אולי תרז היתה מסוגלת להסיק מזה את מצב רוחו, אבל זה למעלה מיכולתי.

"אנחנו רוצים לעזור לך, תרז. אבל כל-כך הרבה דברים אנחנו לא מבינים. מי נתן לך את הסמים, למה הלכת עם הבחור הזה, למה את –" ידו נעה, מחווה חנוקה שיכולה לייצג כעס, או פשוט תסכול. "זה פשוט… קשה".

"אני יודעת", אני אומרת. "גם לי".

הוא סוגר את הדלת כשהוא יוצא, ואני דוחפת את הפנדה אל הרצפה וצונחת על גבי בהקלה. מר קְלָס המסכן. הוא פשוט רוצה לדעת אם הבת שלו עזבה את גן העדן או נזרקה ממנו.

---

כשאני רוצה להפחיד את עצמי, "אני" חושבת "עלי" חושבת על כך שיש לי "אני". הדבר היחיד המטופש יותר מבובות שמדברות עם בובות היא בובה שמדברת לעצמה.

דוקטור ס' אומר שאף אחד לא יודע מהי הנפש או איך המוח יוצר אותה, ואף אחד לא באמת מבין את התודעה. דיברנו כמעט כל יום בזמן שהייתי בבית החולים, ואחרי שהוא ראה שאני מתעניינת בדברים האלה – איך יכולתי לא להתעניין – הוא נתן לי ספרים והיינו מדברים על מוחות ואיך הם מגבשים מחשבות ומחליטים.

"איך להסביר את זה", הוא תמיד היה מתחיל. ואז מנסה את המטפורות שעליהן עבד בשביל הספר שלו. החביבה עלי היתה זו על הפרלמנט, השליח והמלכה.

"המוח הוא לא דבר אחד, כמובן", הוא אמר. "הוא מיליוני תאים שנדלקים, ואלה מתגבשים למאות אזורים פעילים, וככה זה עם הנפש. יש עשרות אתרים בנפש, כל אחד מנסה לצעוק חזק יותר מהאחרים. לקראת כל החלטה, המוח מתפרץ ברעש, וזה מעורר… איך אני אסביר את זה… ראית אי-פעם את הפרלמנט הבריטי בטלוויזיה?" מובן שכן: בבית החולים הטלוויזיה מלווה אותך לכל מקום. "יש חברים בפרלמנט של הנפש, כולם צועקים באמצעות כימיקלים ומטענים חשמליים, עד שמספיק מהקולות צועקים באחידות. דינג! זאת 'מחשבה', 'החלטה'. הפרלמנט שולח מיד אות לגוף לפעול על פי ההחלטה, ובמקביל הוא אומר לשליח למסור את החדשות – "

"חכה רגע, מי זה השליח?"

הוא מנופף בידו. "זה לא חשוב כרגע". (שבועות רבים אחרי כן, בדיון אחר, דוקטור ס' יסביר שהשליח הוא לא דבר אחד, אלא שטף של ארועים עצביים באזור הרקתי של המערכת הלימבית שמשלב בין המפה העצבית של ההחלטה החדשה לבין המפה העצבית הקיימת – אבל בשלב הזה כבר ידעתי ש"מפה עצבית" היא רק עוד מטפורה לדבר אחר או לתהליך מורכב להפליא, ושלעולם לא אבין את זה עד הסוף. דוקטור ס' אמר לי לא לדאוג, ושאף אחד לא מבין את זה עד הסוף.) "השליח מוסר למלכה את החדשות על ההחלטה".

"בסדר, אז מי זאת המלכה? התודעה?"

"בדיוק! האני עצמו!"

הוא קורן לעברי, תלמידתו הקשובה. השיחה על זה מלהיבה את דוקטור ס' יותר מכל דבר אחר, אבל הוא עיוור לדרך שבה אני מניחה לצווארון חלוק בית החולים שלי להיפתח כשאני מתמתחת על הספה. אילו רק יכולתי לדחוס את שני חצאי המוח שלי לחזיית תחרה.

"השליח", הוא אמר, "מוסר להוד מעלתה את החדשות ומדווח לה מה הפרלמנט החליט. המלכה לא צריכה לדעת על כל הוויכוחים שהתרחשו, ועל האפשרויות האחרות שנפסלו. היא פשוט צריכה לדעת מה להודיע לנתיניה. המלכה מורה לאברי הגוף לפעול בהתאם להחלטה".

"חכה רגע, חשבתי שהפרלמנט כבר שלח את האות. אמרת קודם שאפשר לראות את המוח מתחמם לפני שהעצמי אפילו יודע על זה".

"זאת הבדיחה. המלכה מודיעה על ההחלטה, והיא חושבת שהנתינים שלה מצייתים לפקודתה, אבל למעשה כבר הורו להם מה לעשות. הם כבר מושיטים את ידם אל כוס המים".

---

אני מטופפת אל המטבח ברגליים יחפות, לובשת את מכנסי הטרנינג וחולצת הטריקו של תרז. החולצה קצת הדוקה. תרז, אלופת הדיאטות ומקיאה ברמה אולימפית, היתה קצת יותר רזה ממני.

אליס יושבת ליד השולחן, לבושה כבר, ולפניה פתוח ספר. "ישנת הבוקר עד מאוחר", היא אומרת במאור פנים. פניה מאופרים, תרסיס מייצב את שיערה במקומו. כוס הקפה ליד הספר ריקה. היא מחכה כבר שעות.

אני מחפשת שעון, ומוצאת אותו מעל הדלת. השעה רק תשע. בבית החולים תמיד ישנתי עד שעה מאוחרת יותר. "אני מתה מרעב", אני אומרת. יש מקרר, תנור ועשרות ארונות.

מעולם לא הכנתי לעצמי ארוחת בוקר. או צהריים או ערב, למען האמת. במשך כל חיי הארוחות הוגשו לי על מגשי קפיטריה. "יש לכם ביצים מקושקשות?"

היא ממצמצת. "ביצים? את לא – " היא קמה בחטף. "בטח. שבי, תרז, ואני אכין לך".

"פשוט תקראי לי 'טרי', בסדר?"

אליס נעצרת, חושבת לומר משהו – אני כמעט שומעת את גלגלי השיניים והמסבים – ואז פוסעת בחטף אל הארון, כורעת ומוציאה מחבת טפלון.

אני מנחשת, בהצלחה, באיזה ארון נמצאים ספלי הקפה, ומוזגת מהקנקן את שארית הקפה. "את לא צריכה ללכת לעבודה?" אני אומרת. אליס עושה משהו בחברה שמספקת מוצרים למסעדות. תרז מעולם לא הבינה את הפרטים עד הסוף.

"לקחתי חופש", היא אומרת. היא שוברת ביצה על שפת המחבת, ועשה משהו מעודן עם הקליפות כך שהחלמון נדחק החוצה וצונח למחבת, ותוחבת את חלקי הקליפה זה בתוך זה. הכל ביד אחת.

"למה?"

היא מחייכת מעט. "לא יכולנו לנטוש אותך סתם כך אחרי שתחזרי הביתה. חשבתי שאולי נצטרך לבלות קצת יחד. בתקופת ההסתגלות הזאת".

"אז מתי אנחנו צריכים לפגוש את הפסיכיאטר? איכקוראימלו". המוציא להורג שלי.

"לה. דוקטור מֶהלְדָאוּ נמצאת בבולטימור, אז ניסע לשם מחר". זאת התכנית הגדולה שלהם. דוקטור סברמיאן לא הצליח להחזיר את תרז, אז הם רצים לכל מי שאומר שהוא מסוגל. "את יודעת, היו לה הצלחות רבות עם אנשים במצבך. זה הספר שלה". היא מנידה בראשו לעבר השולחן.

"אז מה? גם דוקטור סברמיאן כותב ספר". אני מרימה את הספר בידי. הדרך הביתה: מציאת הילדים האבודים של הזן. "מה יקרה אם לא אשתף עם זה פעולה?"

היא לא אומרת דבר, טורפת את הביצים. עוד ארבעה חודשים אני אהיה בת שמונה עשרה. דוקטור ס' אמר שאז יהיה להם הרבה יותר קשה להחזיק בי. אני שומעת בראשי את השעון המתקתק הזה כל הזמן, ואני בטוחה שהוא מקים די רעש כדי שגם אליס ומיטש ישמעו אותו.

"בואי ננסה קודם כל את דוקטור מֶהלְדָאוּ".

"קודם כל? ומה אחר כך?" היא לא עונה. במוחי במזיקה תמונה שלי קשורה למיטה, כומר מתווה צלב מעל גופי המתעוות. זאת פנטסיה, לא זכרון של תרז – אני מרגישה את ההבדל. חוץ מזה, אם זה כבר קרה לתרז, זה לא היה כומר.

"בסדר", אני אומרת. "מה אם אני פשוט אברח?"

"אם תהפכי לדג", היא אומרת בקלילות, "אני אהפוך לדייגת ואדוג אותך".

"מה?" אני צוחקת. עד כה שמעתי את אליס מדברת אך ורק במשפטים ישירים וכנים.

החיוך של אליס עצוב. "את לא זוכרת?"

"אה, כן". הזכרון נכנס לפעולה. "ארנבון בורח מהבית. היא אהבה את זה?"

---

הספר של דוקטור ס' הוא עלי. טוב, על מי שלקחו מנת יתר של זן באופן כללי, אבל אנחנו רק אלפים בודדים. ז' אינו סם פופולרי  במיוחד בארצות הברית או במקומות אחרים. הוא לא מחולל הזיות. הוא לא גורם אופוריה או דכאון. לא נכנסים להיפר, נעשים סטלנים או אפילו נכנסים להיי במובן הרגיל. קשה להבין מה מקור המשיכה. למען האמת, גם לי קשה להבין אותה.

דוקטור ס' אומר שהקטע של רוב הסמים הוא לא לגרום לך להרגיש יותר טוב, אלא לא להרגיש שום דבר אחר. זה עניין של קהות חושים, בריחה. וזן הוא סוג של פתח מילוט אמנותי, מעוצב. זן מנטרל את השליח, נועל אותו בחדר כדי שלא לא יוכל למסור דברים למלכה. המפה העצבית לא מתעדכנת והמלכה מפסיקה לשמוע מה הפרלמנט מתכנן. כשאין לה פקודות לנבוח, היא משתתקת. זו הדממה שאליה עורגים אנשים כמו תרז.

אבל מוקד המשיכה האמתי – שוב, בשביל אנשים כמו תרז – הוא מנת היתר. אם תבלע הרבה יותר מדי זן, השליח לא יוכל לצאת במשך שבועות. בסוף, כשהוא יוצא, הוא לא זוכר יותר את הדרך אל ארמון המלכה. תהליך העדכון העצמי שהתנהל במשך שנים ארוכות יורד פתאום מהפסים. אי אפשר למצוא את המלכה הדוממת.

השליח, אומלל שכמותו, עושה את הדבר היחיד שהוא יכול לעשות. הוא מוסר את ההצהרות לבחורה הראשונה שהוא מוצא.

המלכה מתה. תחי המלכה.

---

"היי, טרי. אני דוקטור מֶהלְדָאוּ". היא אישה גוצה עם פנים עגולים נעימים ושיער שחור קצר מנוקד באפור. היא מושיטה לי יד. אצבעותיה קרירות ודקות.

"קראת לי טרי".

"נאמר לי שאת מעדיפה את השם הזה. את רוצה שאני אקרא לך בשם אחר?"

"לא… פשוט ציפיתי שתכריחי אותי להגיד שוב ושוב שהשם שלי הוא 'תרז'".

היא צוחקת ומתיישבת בכורסת עור אדומה שנראית רכה אך מוצקה. "אני לא חושבת שזה יעזור במיוחד, נכון? אני לא יכולה להכריח אותך לעשות משהו שאת לא רוצה, טרי".

"אז אני חופשיה ללכת".

"אני לא יכולה לעצור אותך. אבל אני כן חייבת לדווח להורים שלך מה אנחנו עושות".

ההורים שלי.

היא מושכת בכתפיה. "זאת העבודה שלי. למה לא תשבי ונדבר על למה את כאן".

הכורסה שמולה מרופדת בבד, לא בעור, אבל היא עדיין טובה יותר מכל מה שהציע המשרד של דוקטור סברמיאן. המשרד כולו נראה טוב יותר מזה של דוקטור ס'. קירות בצבע נרקיס עם שוליים לבנים, חלונות גדולים זוהרים מאחורי תריסים לבנים, ציורים בצבעים טרופיים.

אני לא מתיישבת.

"התפקיד שלך הוא להפוך אותי לבת של מיטש ואליס. אני לא מתכוונת לעשות את זה. אז כל הזמן שנקדיש לדיבורים על זה הוא שטויות במיץ עגבניות".

"טרי, אף אחד לא יכול להפוך אותך למשהו שאת לא".

"אז גמרנו כאן". אני חוצה את החדר בהליכה – אם כי המילה "השתרכות" תתאים אולי יותר – ולוקחת מהמדף בובה בעלת מראה אפריקני. המדפים מעוטרים במספיק ספרים כדי להיראות רציניים, אבל יש ביניהם פערים ארוכים שמוקדשים לסידורים אמנותיים למראה של פמוטים ומניפות יפניות ושלטים המודיעים על פרסים ושבחים. המדפים של דוקטור ס' מיועדים לספרים. המדפים של דוקטור מהלדאו נועדו למכור את הרעיון של דוקטור מהלדאו.

"אז מה את, פסיכיאטרית או פסיכולוגית או מה?" בבית החולים פגשתי כל מיני סוגים. לפסיכיאטרים יש תואר דוקטור לרפואה כמו לדוקטור ס' והם יכולים לתת תרופות. לא הצלחתי להבין מה טוב בפסיכולוגים.

"לא זה ולא זה", היא אומרת. "אני יועצת".

"אז במה ה'דוקטור'?"

"חינוך". קולה לא משתנה אבל אני חשה שהשאלה מעצבנת אותה. זה משמח אותי באופן מוזר.

"בסדר, דוקטור יועצת, במה את אמורה לייעץ לי? אני לא משוגעת. אני יודעת מי תרז היתה, אני יודעת מה היא עשתה, אני יודעת שהיא נהגה להסתובב בתוך הגוף שלי". אני מחזירה את הבובה למקומה ליד קוביית זכוכית שיכולה להיות משקולת נייר. "אבל אני לא היא. זה הגוף שלי ואני לא מתכוונת להרוג את עצמי רק כדי שאליס ומיטש יוכלו לקבל בחזרה את הילדה שלהם".

"טרי, אף אחד לא מבקש ממך להרוג את עצמך. אף אחד לא יכול להפוך אותך למה שהיית פעם".

"כן? אז על מה הם משלמים לך?"

"תני לי לנסות להסביר. בבקשה, שבי. בבקשה".

הבטתי וחיפשתי שעון ובסוף מצאתי על מדף גבוה. כיוונתי טיימר בראש לחמש דקות והתיישבתי מולה, עם הידיים על הברכיים. "דברי".

"הוריך ביקשו ממני לשוחח אתך כי עזרתי לאנשים אחרים במצבך, אנשים שלקחו מנת יתר של ז'".

"מה עזרת להם לעשות? להעמיד פנים שהם לא מי שהם?"

"עזרתי להם לקבל חזרה את מי שהם. האופן שבו את חווה את העולם אומר לך שתרז היא אדם אחר. אף אחד לא מכחיש את זה. אבל את במצב שבו מבחינה ביולוגית וחוקית את תרז קְלָס. יש לך תכניות איך להתמודד עם זה?"

למען האמת יש לי, והן כרוכות בלעוף מהמקום הזה כמה שיותר מהר. "אני אתמודד", אני אומרת.

"מה עם אליס ומיטש?"

אני מושכת בכתפיי. "מה אִתם?"

"הם עדיין ההורים שלך, ואת עדיין הילדה שלהם. מנת היתר שכנעה אותך שאת אדם חדש, אבל אותם היא לא שינתה. הם עדיין אחראים לך, והם עדיין אוהבים אותך".

"אין לי הרבה מה לעשות לגבי לזה".

"את צודקת. זאת אחת מעובדות החיים שלך. יש שני אנשים שאוהבים אותך, ואתם תהיו זה עם זה כל חייכם. תצטרכו להחליט איך אתם מתייחסים זה לזה. הזן אולי שרף את הגשרים בינך לבין חייך הקודמים, אבל את יכולה לבנות את הגשר הזה מחדש".

"דוק, אני לא רוצה לבנות את הגשר הזה. תראי, אליס ומיטש נראים אנשים נחמדים, אבל אם הייתי מחפשת הורים הייתי בוחרת מישהו אחר".

דוקטור מהלדאו מחייכת. "אף אחד מאתנו לא בוחר את ההורים שלו, טרי".

אין לי חשק לצחוק. אני מנידה בראשי לעבר השעון. "זה בזבוז זמן".

היא רוכנת קדימה. אני חושבת שהיא תנסה לגעת בי, אבל היא לא מנסה. "טרי, את לא תיעלמי אם נדבר על מה שקרה לך. את עדיין תהיי כאן. ההבדל היחיד הוא שאת תתבעי מחדש חזקה על הזכרונות כשלך. את יכולה לזכות בחייך הישנים בחזרה וגם לבחור את חייך החדשים".

בטח, זה נורא קל. גם אמכור את נשמתי וגם אשמור עליה.

---

אני לא מסוגלת לזכור את השבועות הראשונים שלי בבית החולים, למרות שדוקטור ס' אומר שהייתי ערה. בשלב מסוים הבנתי שהזמן עובר, או יותר נכון שהיו אנשים שחלפו בזמן. אני אכלתי לזניה לארוחת ערב אתמול, אני אוכלת קציץ בשר היום. אני הנערה הזאת במיטה. אני חושבת שהבנתי ושכחתי את זה כמה פעמים לפני שהצלחתי להיאחז.

כל יום היה מתיש מבחינה מנטלית, כי הכל היה כל כך חדש באופן לא מתפשר. בהיתי בשלט-רחוק של הטלוויזיה במשך חצי שעה, כששמו על דל שפתי, ורק כשהאחות לקחה אותו והפעילה את הטלוויזיה בשבילי חשבתי: שלט. ולפעמים באו בעקבות זה שלל רעיונות אחרים: טלוויזיה. ערוצים. שעשועונים.

עם אנשים המצב היה יותר גרוע. הם קראו לי בשם משונה וציפו ממני לדברים. אבל מבחינתי כל המבקרים, מהאחות במשמרת הלילה, דרך השרת, ועד לאליס ומיטש קְלָס, נראו חשובים באותה מידה – כלומר, חסרי כל חשיבות.

חוץ מדוקטור ס'. הוא היה שם מההתחלה, ובגלל זה הוא היה לי מוכר עוד לפני שפגשתי אותו. הוא היה שייך לי כמו גופי.

אבל כל דבר אחר בעולם – את השמות, את הפרטים, את העובדות – היה צריך לגרור אל אור השמש, בזה אחר זה. המוח שלי היה כמו עליית גג, מלא בדברים ישנים ומעניינים בבלגן חסר כל סדר.

רק בהדרגה הבנתי שמישהו בטח היה הבעלים של הבית הזה לפני. ואז הבנתי שהבית רדוף.

---

אחרי הטקס בכנסיה ביום ראשון, אני לכודה בזרם של אנשים. הם רוכנים מעל ספסל התפילה כדי לחבק את אליס ומיטש, ואז אותי. הם טופחים על גבי, מלטפים את זרועותי, מנשקים אותי על לחיי. טבילות מהירות בזכרונותיה של תרז מלמדות אותי שרבים מהאנשים האלה קרובים רגשית כמו דודים ודודות. ורבים מהם, אם תרז תיקלע אי פעם לצרה, יאספו אותה לבתיהם, יאכילו אותה ויתנו לה מיטה לישון בה.

הכל נורא נחמד, אבל אני מוכנה לצרוח מרוב ליטופים.

כל מה שאני רוצה לעשות זה לחזור הביתה ולהוריד את השמלה הזאת. לא היתה לי ברירה ונאלצתי ללבוש את אחת משמלות הילדה-טובה המפוארות של תרז. הארון שלה מלא בהן וסוף-סוף מצאתי אחת שהתאימה, גם אם לא היתה נוחה. אבל היא אהבה את השמלות האלה. הן שימשו לה כשכפ"צים בהדפס פרחוני. מי יכול לפקפק בתומתה של נערה בשמלת לורה אשלי גבוהת צווארון?

אנחנו עושים את דרכנו באטיות אל הלובי, ואז למדרכה ולמגרש החניה, מותקפים לכל אורך הדרך. אני מפסיקה לנסות להתאים בין הפרצופים שלהם למשהו בזכרונה של תרז.

ליד המכונית שלנו קבוצת בני נוער עושים עלי תורות, הנערות מחבקות אותי חזק, הנערים רוכנים אלי בחצי-חיבוק: הכתפיים נפגשות, אגני הירכיים מרוחקים. אחת מהנערות, מנומשת עם תלתלים אדומים רכים שגולשים מעבר לכתפיה, נשארת מאחור כמה זמן, ואז לפתע אוחזת בי ולוחשת באוזני, "אני כל כך שמחה שאת בסדר, מיס טי". צליל קולה מתוח, כאילו היא מעבירה מסר סודי.

גבר נע בקהל, ידיו פרושות לרווחה וחיוך רחב על פניו. הוא בסוף שנות העשרים או תחילת שנות השלושים לחייו, תספורתו קצוצה ומרוחה בג'ל, ונראית צעירה מדי בשבילו בעשר שנים. הוא לובש מכנסי כותנה מגוהצים, חולצת אוקספורד כחולה ששרווליה מגולגלים, סביב צווארו עניבה משובצת משוחררת.

הוא מחבק אותי עד כדי חנק, הבושם שלו הוא כמו זוג זרועות נוסף. קל למצוא אותו בזכרונותיה של תרז: זהו ג'רד, כומר הנוער. הוא היה האדם בעל חיי הרוח הערים ביותר שתרז הכירה, ומושא התאהבותה.

"נהדר שחזרת, תרז", הוא אומר. לחיו לחוצה אל לחיי. "התגעגענו אליך".

כמה חודשים לפני מנת היתר שלה, קבוצת הצעירים היתה בדרכה חזרה מסוף שבוע של הכנסיה באוטובוס בית ספר שעבר הסבה. בשלב מאוחר בנסיעה, קרוב לחצות, ג'רד התיישב לידה, והיא נרדמה כשהיא נשענת עליו, שואפת את אותו בושם.

"אני בטוחה", אני אומרת. "שמור על הידיים שלך, ג'רד".

חיוכו לא זע, ידיו עדיין על כתפי. "סליחה?"

"בחייך, שמעת אותי".

הוא מוריד את ידיו, ושולח אל אבא שלי מבט חוקר. הוא יודע לזייף כנות לא רע. "אני לא מבין, תרז, אבל אם – "

אני נותנת בו מבט ששולח אותו צעד אחד לאחור. בשלב מסוים מאוחר יותר בטיול תרז התעוררה כשג'רד עדיין לידה, סרוח במושבו, עיניו עצומות ופיו פתוח. ידו נחה בין ירכיה, אגודל לחוצה אל הברך. היא לבשה מכנסיים קצרים, ובשרו היה חם על בשרה. אמת ידו היתה במרחק סנטימטרים ספורים ממפשעתה החמה.

תרז האמינה שהוא ישן.

היא גם האמינה שתנודות האוטובוס היו מה שהזיז את ידו עד שנגעה בתפר מכנסיה. תרז קפאה, מסמיקה מעוררות ומבושה.

"תנסה לפענח את זה, ג'רד". אני נכנסת למכונית.

---

השאלה הגדולה שעליה אני יכולה לעזור לענות, אמר דוקטור ס', היא למה יש תודעה. או, אם נחזור למטפורה החביבה עלי, אם הפרלמנט מחליט את כל ההחלטות, למה בכלל נחוצה המלכה?

יש לו תאוריות, כמובן. הוא חושב שהקטע של המלכה הוא להיות מספרת הסיפורים. המוח צריך סיפור שיעניק לכל ההחלטות תכלית, המשכיות, כדי שיוכל לזכור אותן ולהשתמש בהן להחלטות בעתיד. המוח לא יכול לעקוב אחרי כל טריליוני ההחלטות האחרות שהוא היה יכול להחליט בכל רגע נתון; הוא צריך החלטה אחת, והוא צריך מי, או למה. המוח פורש את הזכרונות, והמודעות מחתימה אותם בזהות: אני עשיתי את זה, אני עשיתי את ההוא. הזכרונות האלה הופכים לתיעוד רשמי, לתקדימים שבהם הפרלמנט משתמש להחלטותיו העתידיות.

"את מבינה, המלכה היא סמל", אמר דוקטור ס'. "היא מייצגת את הממלכה, אבל היא לא הממלכה עצמה, ואפילו לא שולטת בממלכה".

"אני לא מרגישה כמו סמל", אמרתי.

דוקטור ס' צחק. "גם אני לא. אף אחד לא מרגיש ככה".

---

הטיפול של דוקטור מהלדאו כולל מפעם לפעם פגישות משותפות עם אליס ומיטש, קריאה בקול ביומנים הישנים של תרז, וסרטים ביתיים. בסרט הווידאו של היום נראית תרז הילדה לבושה בסדינים, מוקפת בילדים בחלוקים, נועצת מבט קפוא בבובה שנמצאת באבוס.

דוקטור מהלדאו שואלת אותי מה תרז חושבת אז. היא נהנתה לשחק את מריה? היא אהבה לעמוד על הבמה?

"מאיפה לי?"

"אז תדמייני את זה. מה את חושבת שתרז חושבת כאן?"

היא אומרת לי הרבה לעשות את זה. לדמיין מה היא חושבת. רק להעמיד פנים. שימי את עצמך במקומה. בספר שלה היא קוראת לזה "קבלת חזקה". היא ממציאה הרבה מהמושגים שלה, ומגדירה אותם איך שמתחשק לה, בלי להסתמך על מחקר. בהשוואה לטקסטים שדוקטור ס' השאיל לי בנוירולוגיה, הספר של דוקטור מהלדאו הוא קומיקס תמים עם הערות שוליים.

"את יודעת מה, תרז היא ילדה נוצריה טובה, אז היא בטח אהבה את זה".

"את בטוחה?"

החכמים עולים על הבמה, שלושה ילדים צעירים יותר. הם שומטים את המתנות שלהם ואת הטקסט שלהם, ואז מביטים בפניה של תרז בחשש. השורה הבאה היא שלה.

תרז פחדה פחד מוות שתפשל. כולם יסתכלו עליה. אני כמעט רואה בעיני רוחי את עדת המאמינים בחושך מאחורי האורות. אליס ומיטש נמצאים שם, והם מחכים לכל שורה. החזה שלי מתהדק, ואני מבינה שאני עוצרת את הנשימה.

עיניה של דוקטור מהלדאו על עיניי בוחנות אותי ללא מחויבות.

"את יודעת מה?" אין לי מושג מה אני עומדת להגיד. אני מושכת זמן. אני משנה תנוחה בכורסת הבז' הגדולה ומקפלת רגל מתחתי. "מה שאני אוהבת בבודהיזם הוא שהבודהיסטים מבינים שהם נדפקו על ידי שורה שלמה של עצמיים קודמים. לא היה לי שום קשר להחלטות של תרז, לקרמה הטובה או הרעה שהיא צברה".

זה מוטו שעלה בדעתי בחדר השינה הילדותי הגדול של תרז. "את מבינה, תרז היתה נוצריה, אז היא בטח חשבה שאם היא תיקח מנת יתר היא תיוולד מחדש, ותזכה במחילה על כל החטאים שלה. זה הסם המושלם בשבילה: התאבדות בלי גופה".

"היא חשבה על התאבדות בלילה ההוא?"

"אני לא יודעת. אני יכולה לבלות שבועיים בחפירה בזכרונות של תרז, אבל האמת היא שאני לא מעונינת. לא משנה מה היא חשבה, היא לא נולדה מחדש. אני כאן, ואני עדיין נושאת את הנטל. אני האתון של תרז. אני חמור נושא קרמה".

דוקטור מהלדאו מנידה בראשה. "דוקטור סברמיאן הוא בודהיסט, נכון?"

"כן, אבל מה…?" הדברים מסתדרים במקומם. אני מגלגלת עיניים. דוקטור ס' דיבר על העברה, ואני יודעת שההתאהבות שלי בו היתה צפויה לחלוטין. ונכון שאני חושבת הרבה – גם עכשיו – על לזיין אותו. אבל זה לא אומר שאני טועה. "זה לא קשור לזה", אני אומרת. "חשבתי על זה בעצמי".

היא לא נאבקת בי בנושא הזה. "האם בודהיסט לא יגיד שאת ותרז חולקות את אותה נשמה? העצמי הוא אשליה. אז אין רוכבת, ואין אתון. יש רק את".

"תשכחי מזה", אני אומרת.

"בואי נמשיך עם זה, טרי. את לא מרגישה אחראית על האני הקודם שלך? על ההורים של האני הקודם שלך, החברים הישנים שלך? אולי את חייבת קרמה?"

"ועל מי את אחראית, דוקטור? מי המטופלת שלך? תרז, או אני?"

במשך רגע היא לא אומרת דבר, ואז: "אני אחראית לך".

---

לך.

את בולעת, מופתעת שלגלולות יש טעם של קנמון. בהתחלה הסם משפיע בהפוגות. את מבינה שאת נמצאת במושב האחורי של מכונית, שהטלפון הנייד ביד שלך, שהחברים שלך צוחקים מסביבך. את מדברת עם אמא שלך. אם את מתרכזת את יכולה לזכור שענית לטלפון, ושאמרת לה בבית של איזה חברה את ישנה הלילה. לפני שאת מספיקה להיפרד, את יוצאת מהמכונית. המכונית חונה, הנייד שלך בתיק – ואת זוכרת שאמרת שלום לאמא שלך ונסעת חצי שעה לפני שמצאתם את החניה הזאת. ג'ואלי מניפה את תלתליה האדומים ומושכת אותך לעבר גרם המדרגות: בואי כבר, מיס טי!

ואז את נושאת את מבטך ומוצאת את עצמך מחוץ למועדון לכל הגילאים, ומגלה שאת מחזיקה בידך שטר של עשרה דולר ועומדת לתת אותו לשוער. המוזיקה רועמת בכל פעם שהדלת נפתחת. את פונה אל ג'ואלי ו…

את במכונית של מישהו אחר. על הכביש המהיר. הנהג הוא בחור שפגשת לפני שעות, קוראים לו רָאש ולא שאלת אם זה השם הפרטי שלו או שם המשפחה. במועדון רכנתם זה אל זה ודיברתם בקול רם מעל למוזיקה על הורים ואוכל ועל ההבדל בין הטעם של סיגריה חדשה בפה לריח של עשן ישן. אבל אז את מבינה שיש לך סיגריה בפה, לקחת אותה בעצמך מהחבילה של ראש, ואת לא אוהבת סיגריות. את אוהבת אותן עכשיו? את לא יודעת. להוציא אותה, או להמשיך לעשן? את סורקת את זכרונותיך אבל לא מצליחה לגלות למה החלטת להדליק סיגריה, ולא סיבה לכך שנכנסת למכונית עם הבחור הזה. את מתחילה לספר לעצמך סיפור: הוא בטח טיפוס שאפשר לסמוך עליו, אחרת לא היית נכנסת אתו למכונית. לקחת את הסיגריה היחידה הזאת כדי לא לפגוע ברגשותיו של הבחור.

את לא מרגישה כמו עצמך הלילה. וזה מוצא חן בעינייך. את לוקחת שכטה נוספת מהסיגריה. את חושבת על השעות האחרונות ומשתאה לנוכח כל מה שעשית, הכל בלי העול הבלתי פוסק של הבחינה העצמית: דאגה, ציפייה, חרטה מיידית. בלי קול פנימי שמבקר אותך ללא הרף.

עכשיו הבחור לובש רק תחתוני בוקסר, והוא מושיט יד אל המדף כדי להוריד קופסה של דגני בוקר, והגב שלו יפהפה. מחלון המטבח הקטן חודר אור מעורפל. הוא שופך בשבילך פרוט-לופס לקערה וצוחק, אבל בשקט כי אמא שלו ישנה בחדר הסמוך. הוא מביט בפניך ומכרכם את פניו. הוא שואל אותך מה קרה. את מביטה למטה, ואת לבושה לגמרי. את נזכרת, ומבינה שהיית שעות רבות בדירה של הבחור הזה. התמזמזתם בחדר שלו, והבחור הוריד את הבגדים, ואת נישקת את החזה שלו והעברת יד על הרגליים שלו. הנחת לו להכניס את ידו מתחת לחולצה שלך ולחפון את שדייך, אבל לא עשיתם יותר מזה. למה לא שכבתם? הוא לא עניין אותך? לא – היית רטובה. היית נרגשת. חשת אשמה? חשת בושה?

מה חשבת?

כשתגיעי הביתה כבר תשלמי על זה. ההורים שלך ירתחו מכעס, וגרוע מכך, הם יתפללו למענך. כל הכנסיה תתפלל למענך. כולם ידעו. ואף אחד לא יסתכל עליך שוב באותה צורה.

עכשיו יש בפיך טעם של קנמון, ואת שוב יושבת במכונית של הבחור, מחוץ לחנות מכולת. שעת אחר צהריים. הטלפון הנייד שלך מצלצל. את מכבה את הטלפון הנייד ומחזירה אותו לארנק. את בולעת את רוקך, וגרונך יבש. הבחור – ראש – קונה לך עוד בקבוק מים. מה בלעת? אה, כן. את מנסה להיזכר, ונזכרת ששמת את כל הכדורים הקטנים האלה בפיך. למה לקחת כל כך הרבה? למה בכלל לקחת עוד אחד? אה, כן.

---

קולות מרחפים ועולים מהמטבח. השעה היא לפני שש בבוקר, ואני רוצה רק להשתין ולחזור לישון, אבל אז אני מבינה שהם מדברים עלי.

"היא אפילו לא הולכת אותו דבר. היציבה שלה, צורת הדיבור שלה…"

"אלה כל הספרים האלה שדוקטור סברמיאן נתן לה. היא ערה עד אחרי אחת כל לילה. תרז אף פעם לא קראה ככה, לא מדע".

"לא, אלה לא רק המילים, זה איך שהיא נשמעת. הקול הנמוך הזה…" היא מתייפחת. "אוי, חמוד, לא ידעתי שזה יהיה ככה. זה כאילו היא צודקת, כאילו זאת בכלל לא היא".

הוא לא אומר כלום. בכיה של אליס מתגבר, ושוכך. נקישות הכלים בכיור. אני נסוגה לאחור, ומיטש מדבר שוב.

"אולי אנחנו צריכים לנסות את המחנה", הוא אומר.

"לא, לא, לא! עוד לא. דוקטור מהלדאו אומרת שהיא מתקדמת. אנחנו חייבים – "

"ברור שזה מה שהיא תגיד".

"אמרת שתנסה את זה, אמרת שתיתן לזה סיכוי". הכעס מתגבר על הבכי, ומיטש ממלמל משהו בטון מתנצל. אני מתגנבת חזרה אל החדר, אבל אני עדיין צריכה להשתין, אז אני עושה הרבה רעש כשאני יוצאת שוב. אליס ניגשת לתחתית המדרגות. "את בסדר, מותק?"

אני מקפידה לשמור על הבעה ישנונית ונכנסת לשירותים. אני סוגרת את הדלת ומתיישבת על האסלה בחושך.

איזה מחנה מזוין?

---

"בואי ננסה שוב", אמרה דוקטור מהלדאו. "משהו נעים ומלא חיים".

קשה לי להתרכז. העלון הוא כמו פצצה בכיס שלי. לא התקשיתי למצוא אותו, מרגע שהחלטתי לחפש. אני רוצה לשאול את דוקטור מהלדאו על המחנה, אבל אני יודעת שמרגע שאחשוף את זה, זה יגרום לעימות בין הדוקטור לבני הזוג קְלָס, ואני אשאר תקועה ביניהם.

"אל תפקחי את העיניים", היא אומרת. "חשבי על יום ההולדת העשירי של תרז. ביומן שלה היא כתבה שזה יום ההולדת הכי טוב שהיה לה. את זוכרת את עולם-המים?"

"במעורפל". ראיתי בדמיוני דולפינים קופצים – בזוגות, בשלשות. היה שטוף שמש וחם. בכל פגישה ופגישה קל לי יותר לקפוץ לתוך הזכרונות של תרז. החיים שלה היו מוקלטים על די-וי-די, והשלט היה אצלי ביד.

"את זוכרת שנרטבת בהופעה של נאמו ושאמו?"

צחקתי. "אני חושבת שכן". ראיתי בדמיוני את ספסלי המתכת, את קיר הזכוכית ממש לפני, את הדמויות העצומות במים הכחולים-שחורים. "הם אמרו ללווייתנים להצליף בסנפירי הזנב הגדולים שלהם, ואנחנו נרטבנו עד העצם".

"את מצליחה לראות מי היה אתך? איפה ההורים שלך?"

היתה ילדה, בת גילי, שאני לא זוכרת איך קראו לה. מסכי המים ירדו עלינו ואנחנו צרחנו וצחקנו. אחר כך ההורים שלי ניגבו אותנו. הם בטח ישבו גבוה, מחוץ לטווח ההתזה. אליס נראתה הרבה יותר צעירה: מאושרת יותר, קצת יותר מלאה. הירכיים שלה היו רחבות יותר. זה היה לפני שהיא התחילה לעשות דיאטה ולהתעמל, כשהיא היתה בגודל אמא.

עיני נפקחות. "אוי, אלוהים".

"את בסדר?"

"אני בסדר גמור – זה פשוט היה… כמו שאמרת. מלא חיים". התמונה הזו של אליס הצעירה ממשיכה להכאיב. זו הפעם הראשונה שאני מבינה כמה היא עצובה עכשיו.

"אני רוצה פגישה משותפת בפעם הבאה", אני אומרת.

"באמת? בסדר. אני אדבר עם אליס ומיטש. יש משהו מיוחד שאת רוצה לדבר עליו?"

"כן. אנחנו צריכים לדבר על תרז".

---

דוקטור ס' אומר שכולם רוצים לדעת אם המפה העצבית המקורית, המלכה הישנה, יכולה לחזור. לאחר שהמפה אל המפה אובדת, האם אפשר למצוא אותה שוב? ואם מוצאים, מה קורה למפה העצבית החדשה, למלכה החדשה?

"בודהיסט טוב יגיד לך שאין לשאלה הזו שום חשיבות. אחרי הכל, מחזור הקיום הוא לא רק בין גלגולי חיים. סמסרה מתקיימת בכל רגע. העצמי מת באופן מודע ומחיה את עצמו".

"אתה בודהיסט טוב?" שאלתי אותו.

הוא מחייך. "רק בימי ראשון בבוקר".

"אתה הולך לכנסיה?"

"אני משחק גולף".

---

נשמעת נקישה ואני פוקחת עיניים. אליס נכנסת לחדר שלי, עם ערמה של כביסה מקופלת תחת זרועה. "או!"

סידרתי מחדש את החדר, והצמדתי את המיטה לפינה כדי לפנות כמה עשרות סנטימטרים רבועים פנויים של רצפה.

פניה משתנים כמה פעמים. "אני מניחה שאת לא מתפללת".

"לא".

היא נאנחת, אבל זו אנחה מדומה. "לא חשבתי כך". אז היא הולכת סביבי ומניחה את הכביסה על המיטה. היא לוקחת ליד את הספר שנמצא שם, הכניסה לזרם. "דוקטור סברמיאן נתן לך את זה?"

היא מסתכלת על הקטע שסימנתי. אבל חביבות אוהבת – מאיטרי – כלפי עצמנו אין משמעה היפטרות מדבר כלשהו. הרעיון אינו לנסות לשנות את עצמנו. תרגול מדיטציה אינו מיועד לנסות להיפטר מעצמנו ולהפוך לדבר-מה טוב יותר. תכליתו היא להתיידד עם מי שכבר הננו.

"טוב". היא מניחה את הספר, מקפידה להשאיר אותו פתוח באותו מקום. "זה מזכיר קצת את דוקטור מהלדאו".

אני צוחקת. "כן, נכון. היא סיפרה לך שאני רוצה שאת ומיטש תהיו בפגישה הבאה?"

"אנחנו נהיה שם". היא מסתובבת בחדר, אוספת חולצות טריקו ותחתונים. אני קמה כדי לפנות לה מעבר. בדרך כלשהי היא מצליחה לסדר את החדר תוך כדי תנועה – מעמידה ספרים שנפלו, שמה את בו וו' דוב במקומו על המיטה, זורקת לפח שקית צ'יפס ריקה – כך שבזמן שהיא אוספת את הכביסה המלוכלכת שלי היא מנקה את כל החדר, כמו מכונת הניקוי של חתול-תעלול.

"אליס, בפגישה האחרונה נזכרתי שהייתי בעולם-המים, אבל היתה ילדה לידי. ליד תרז".

"בעולם-המים? אה, זאת הילדה של האמל, מרסי. הם לקחו אותך בשנה ההיא אִתם לאוהיו לחופשה שלהם".

"מי?"

"משפחת האמל. נסעת אִתם לכל השבוע. כל מה שביקשת ליום ההולדת היה כסף לבזבוזים בנסיעה".

"אתם לא הייתם שם?"

היא מרימה את הג'ינס שהשארתי למרגלות המיטה. "תמיד התכוונו ללכת לעולם-המים, אבל אבא שלך אף פעם לא לקח אותנו לשם".

---

"זאת הפגישה האחרונה שלנו", אני אומרת.

אליס, מיטש, דוקטור מהלדאו: זכיתי במלוא תשומת לבם.

הדוקטור, כמובן, מתאוששת ראשונה. "נשמע שאת רוצה להגיד לנו משהו".

"ועוד איך".

אליס נראית קפואה, מרסנת את עצמה. מיטש משפשף את צווארו, מרוכז פתאום בשטיח.

"אני לא משתפת עם זה פעולה יותר". אני עושה תנועה מעורפלת. "הכל: תרגילי הזכרון, כל העסק של לדמיין מה תרז הרגישה. לא משנה לי אם אני תרז או לא. אתם רק רוצים שאני אחשוב שאני היא. אני לא אשתף יותר פעולה עם המניפולציה הזו".

מיטש מניד בראשו. "מותק, את לקחת סם". הוא מציץ בי, מביט חזרה ברגליו. "אם היית לוקחת אל-אס-די ורואה את אלוהים, זה לא אומר שבאמת ראית את אלוהים. אף אחד לא מנסה לתמרן אותך, אנחנו מנסים לבטל תמרון".

"בלבולי מוח, מיטש. כולכם ממשיכים להעמיד פנים שאני סכיזופרנית, שאני לא יודעת מה אמיתי ומה לא. טוב, חלק מהבעיה הוא שכמה שאני מדברת עם דוקטור מהלדאו יותר ככה אני יותר דפוקה".

אליס משתנקת.

דוקטור מהלדאו מושיטה יד להרגיע אותה, אבל עיניה נעוצות בי. "טרי, מה שאביך מנסה לומר הוא שאף על פי שאת מרגישה כמו אדם חדש, יש את שהתקיימה לפני הסם. שמתקיימת עכשיו".

"כן? כל אלה בספר שלך שלקחו מנת יתר, שאמרו שהם 'לקחו חזקה' על עצמם? אולי הם רק מרגישים כמו האני הישן שלהם".

"זה אפשרי", היא אומרת. "אבל אני לא חושבת שהם משטים בעצמם. הם למדו לקבל את החלקים מעצמם שהם איבדו, את בני המשפחה שהם השאירו מאחור. הם אנשים כמוך". היא בוחנת אותי במבט הדאגה התקני שרופאים מקבלים יחד עם התעודה. "את באמת רוצה להרגיש כל שארית חייך כמו יתומה?"

"מה?" דמעות גואות בעיני משום מקום. אני משתעלת כדי לנקות את גרוני, והדמעות ממשיכות לזלוג, עד שאני מורחת אותן בידי. אני מרגישה כאילו חטפתי מהלומה בלתי צפויה. "היי, תראי אליס, בדיוק כמוך", אני אומרת.

"זה נורמלי", דוקטור מהלדאו אומרת. "כשהתעוררת בבית החולים, הרגשת בודדה לגמרי. הרגשת כמו אדם חדש לגמרי, בלי הורים, בלי חברים. ואת עדיין רק בראשית הדרך הזו. במובנים רבים את עדיין לא בת שנתיים".

"בחיי את טובה", אני אומרת. "בכלל לא ציפיתי לזה".

"בבקשה, אל תלכי. בואי – "

"אל תדאגי, אני עוד לא הולכת". אני ליד הדלת, מורידה את התרמיל שלי מוו ליד הדלת. אני חופרת בכיס, ומוציאה עלון. "את יודעת על זה?"

אליס מדברת לראשונה. "אוי מותק, לא…"

דוקטור מהלדאו לוקחת אותו ממני ומקמטת את מצחה. על החזית מופיעה תמונה מבוימת היטב של נער מתבגר מחבק את הוריו שההקלה נשקפת מפניהם. היא מביטה באליס ומיטש. "אתם שוקלים את זה?"

"זה המקל הגדול שלהם, דוקטור מהלדאו. אם לא תוכלי לעזור להם, או תנטשי, בום. את יודעת מה קורה שם?"

היא מעלעלת בדפים, מביטה בתמונות של הבקתות, של מסלול המכשולים, האכסניה הגדולה שבה הילדים אוהבים לעסוק "בטיפול קבוצתי אינטנסיבי בהדרכת יועצים מנוסים", שבהן הם יכולים "לאחזר את זהויותיהם". היא מנידה בראשה. "הגישה שלהם שונה משלי…"

"אני לא יודעת, דוק. הגישה שלהם מזכירה מאוד 'לקיחת חזקה'. אני חייבת להודות, הצלחת לעבוד עלי לא מעט זמן. תרגילי הדמיון המודרך? מרוב שהשתפרתי בזה הצלחתי לראות דברים שלא קרו. אני בטוחה שאת יכולה להדריך אותי ישר לתוך הראש של תרז".

אני פונה לעבר אליס ומיטש. "אתם צריכים להחליט. התוכנית של דוקטור מהלדאו פשטה את הרגל. אז אתם שולחים אותי לקייטנת שטיפת מוח או לא?"

ידו של מיטש כרוכה סביב אשתו. עיניה של אליס, לתדהמתי, יבשות. הן פעורות לרווחה, והיא בוהה בי כאילו הייתי אדם זר.

---

גשם יורד בכל  משך הנסיעה חזרה מבולטימור, וממשיך לרדת גם כשאנחנו מגיעים הביתה. אליס ואני רצות אל מדרגות המרפסת המוארות בפנסי המכונית. מיטש מחכה עד שאליס תפתח את הדלת ואנחנו ניכנס, ואז נוסע ומתרחק.

"הוא עושה את זה הרבה?" אני שואלת.

"הוא אוהב לנהוג כשהוא מוטרד".

"אה". אליס עוברת בבית ומדליקה אורות. אני באה בעקבותיה אל המטבח.

"אל תדאגי, הוא יהיה בסדר". היא פותחת את המקרר וכורעת. "הוא פשוט לא יודע מה לעשות אתך".

"אז הוא רוצה לשלוח אותי למחנה".

"זה לא זה. פשוט אף פעם לא היתה לו קודם בת שהתחצפה אליו". היא מביאה אל השולחן את צלחת העוגה. "הכנתי עוגת גזר. את יכולה להוריד צלחות?"

היא כזאת אישה קטנה. כשאנו עומדות פנים אל פנים היא מגיעה לי רק עד הסנטר. השיער על פדחתה דליל, והגשם דילל אותו יותר, והקרקפת שלה ורודה.

"אני לא תרז. אני אף פעם לא אהיה תרז".

"אני יודעת", היא אומרת, ונאנחת למחצה. והיא באמת יודעת; אני רואה את זה בפניה. "את פשוט כל-כך דומה לה".

אני צוחקת. "אני יכולה לצבוע את השיער. אולי לעשות ניתוח פלסטי באף".

"זה לא יעבוד. אני בכל זאת אזהה אותך". היא מורידה את המכסה ומניחה אותו בצד. העוגה היא גלגל עם ציפוי שנראה בעובי של סנטימטר. שוליה תחומים בגזרים גמדיים.

"ואוו, עשית את זה לפני שיצאנו לדרך? למה?"

אליס מושכת בכתפיה, ופורסת את העוגה. היא מסובבת את הסכין על צדו ומעבירה בעזרתו טריז עצום לצלחת שלי. "חשבתי שאולי נצטרך אותה, לכל מקרה שלא יהיה".

היא מניחה את הצלחת לפני, ונוגעת בידי בעדינות. "אני יודעת שאת רוצה לעזוב את הבית. אני יודעת שלא רצית לחזור".

"זה לא שלא – "

"אנחנו לא נעצור בעדך. אבל לאן שלא תלכי, בכל זאת תהיי הבת שלי, בין אם את רוצה את זה ובין אם לא. את לא יכולה להחליט מי אוהב אותך".

"אליס…"

"ששש. תאכלי את העוגה".

---

כל הזכויות שמורות © 2005, דריל גרגורי. התפרסם לראשונה בכתב העת אסימוב'ס. מפורסם באישור הסופר וסוכני הסופר, Virginia Kidd Agency, Inc.

---

דריל גרגורי – האתרעל הבסיס הנוירולוגי לסיפור