על הספר: השנה היא 1805. עידן המלחמות הנפוליאניות בעיצומו. חייו של קפטן וויל לורנס, מפקדה הגאה של ספינת צי בריטית, משתנים לנצח כאשר הוא לוכד ספינה צרפתית מקרטעת במימי הים התיכון. הספינה הצרפתית, כך מתברר, נושאת מטען יקר ערך: ביצת דרקון שטרם בקעה.
הקפטן הצעיר והשאפתן עומד להפוך בעל כורחו, לחברו הטוב ביותר ולמפקדו של טמרר, דרקון שכמוהו לא נראה עוד באירופה של אותה תקופה, דרקון שיסייע לחיל הדרקונים של האימפריה הבריטית במלחמתה נגד כוחותיו של הקיסר הצרפתי המאיים לקרוע את היבשת.
ביד קלה ובוטחת יוצרת נעמי נוביק, שזה ספרה הראשון, רומן הרפתקאות היסטורי סוחף, רצוף שנינה וברק, שבלבו צמד דמויות שובות לב: קפטן לורנס, הג'נטלמן הבריטי בעל הנפש הפראית והדרקון טמרר, הנבון כאדם, נאמן ככלב ומפונק כחתול.

פרק 1

סיפון הספינה הצרפתית היה חלקלק מדם, עלה וירד עם גלי הים; חבטה הייתה יכולה באותה הקלות להפיל את האדם המטיח אותה כמו גם את זה שאליו כיוון. בלהט הקרב, ללורנס לא היה זמן להיות מופתע מעוצמת ההתנגדות, אבל אפילו מבעד לערפול מקהה החושים של עובי הקרב ומהומת החרבות ועשן הרובים, הוא הבחין בהבעת הייסורים העזה על פניו של הקברניט הצרפתי בזמן שצעק דברי עידוד לאנשיו.

הבעה זו עדיין הייתה על כנה זמן קצר לאחר מכן, כשנפגשו על הסיפון והגבר מסר את חרבו באי-רצון רב: ברגע האחרון ידו כמעט נסגרה סביב הלהב, כאילו עמד לשלוף אותו שוב. לורנס נשא את מבטו כדי לוודא שהדגל אכן הורד, ולאחר מכן קיבל את החרב בקידה אילמת; הוא עצמו לא דיבר צרפתית, ודין ודברים רשמי יותר ייאלץ להמתין לנוכחותו של הקצין השלישי שלו, הגבר הצעיר שכרגע היה עסוק מתחת לסיפון, באבטוח התותחים הצרפתיים. עם הפסקת הלחימה הצרפתים ששרדו צנחו לרצפה במקום עומדם, הלכה למעשה; לורנס הבחין שהם היו מעטים משהיה מצפה בפריגטה בת שלושים ושישה תותחים, ושהם נראו חולים ושקועי לחיים.

רבים מהם היו שרועים על הסיפון, גוססים או מתים; הוא נד בראשו לנוכח הבזבוז ובחן את הקברניט הצרפתי במורת רוח: הוא בשום אופן לא היה צריך לנסות להשיב מלחמה. פרט לעובדה הבלתי מעורערת שלרליאנט היה יתרון קל במספר התותחים ואנשי הצוות שלה על האמיטייה גם בתנאים הטובים ביותר, מספר אנשי הצוות פחת בבירור עקב מחלה או רעב. נוסף על כך, המפרשים מעליהם היו תסבוכת עלובה, וזה לא נבע מהקרב, אלא מהסערה שעברה אותם אך הבוקר; הם בקושי הצליחו לכוון את הספינה למשט ירי אחד לפני שהרליאנט התקרבה ואנשיה עלו לסיפון. ניכר כי רוחו של הקברניט הייתה נכאה ביותר עקב התבוסה, אבל הוא לא היה גבר צעיר הפועל בסערת רגשות: היה עליו להיטיב לנהוג באנשיו, ולא לערב אותם בפעולה כה חסרת תקווה.

"מר ריילי," אמר לורנס, לוכד את תשומת לבו של הקצין השני שלו, "הורה לאנשינו להוריד את הפצועים למטה." הוא הכניס את חרבו של הקברניט לחגורתו; הוא לא חשב שהאיש ראוי למחמאה שבהחזרת חרבו לרשותו, אף-על-פי שבדרך כלל היה נוהג כך. "וקרא למר וולס."

"טוב ויפה, המפקד," אמר ריילי, ופנה לתת את הפקודות הנדרשות. לורנס צעד אל המעקה כדי להביט מטה, ולראות כמה נזק ספג גוף הספינה. הוא נראה שלם למדי, והוא הורה לאנשיו להימנע מלירות מתחת לקו המים; הוא חשב בסיפוק שלא יהיה שום קושי להביא אותה למעגן.

שערו נחלץ מהצמה הקצרה שלו, ועכשיו נפל על עיניו כשהתבונן מטה. הוא הסיט אותו בחוסר סבלנות בעודו מסתובב, והותיר פסי דם על מצחו ועל שערו שהולבן בשמש; דבר זה, בצירוף כתפיו הרחבות וארשת פניו חמורת הסבר, הקנה לו הופעה פראית שלא מדעת בשעה שסקר את המלקוח שלו, בניגוד חד להבעתו המהורהרת על-פי-רוב.

וולס עלה מלמטה בתגובה לקריאה, ניגש והתייצב לצדו. "המפקד," אמר בלי לחכות שיפנה אליו, "מבקש את סליחתך, אבל הקצין גיבס אומר שיש משהו משונה בסַפְנָה."

"הו? אלך לראות," אמר לורנס. "אנא אמור לאדון הזה," הוא החווה לעבר הקברניט הצרפתי, "שעליו לתת לי את דברתו כערובה, בשמו ובשם אנשיו, אחרת יהיה עלי לכלוא אותם."

הקברניט הצרפתי לא הגיב מיד; הוא הביט באנשיו בהבעה אומללה. ללא ספק ייטב להם אם יוכלו להתרווח בסיפון התחתון, והשתלטות מחדש על הספינה נראתה בלתי מעשית בהתחשב בנסיבות; למרות זאת הוא היסס, כתפיו שחו, ולבסוף הוא נכנע ואמר "je me rends," בהבעה אומללה אפילו יותר.

לורנס הגיב בהנהון קצר. "הוא רשאי לפרוש לתאו," אמר לוולס, ופנה לרדת לספנה. "טום, תבוא איתי? טוב מאוד."

הוא ירד כשריילי בעקבותיו, וראה שהקצין הראשון שלו ממתין לו. פניו העגולות של גיבס עדיין נצצו מזיעה ומהתרגשות; הוא ייקח את המלקוח למעגן, ומכיוון שזו הייתה פריגטה, כמעט ודאי שהוא יקבל את הפיקוד עליה, ויהפוך לקברניט בעצמו. לורנס היה מרוצה מכך רק במידה חלקית; אף שגיבס ביצע את תפקידו באופן סביר, האיש נכפה עליו על-ידי האדמירלות, והם לא הפכו לחברים. הוא רצה בריילי לתפקיד הקצין הראשון, ואילו היה מקבל את מבוקשו, ריילי היה כעת זה שמקבל את הקידום. זה היה טבע השירות בים, והוא לא נטר טינה לגיבס על מזלו הטוב; ולמרות זאת, הוא לא שמח בלב שלם כפי שהיה שמח לו ראה את טום מקבל ספינה משלו.

"טוב ויפה; מה כל העניין, אם כך?" אמר עכשיו לורנס; המלחים הצטופפו סביב מחיצה אטומה שהוצבה בנקודה משונה לפני ירכתי הספנה, והזניחו את מלאכת קיטלוג הציוד בספינת השלל.

"המפקד, אם תבוא מכאן," אמר גיבס. "פנו דרך שם," הורה, ולורנס ראה כעת שהמלחים נסוגו מפני פתח שנקבע בקיר שנבנה בחלקה האחורי של הספנה; הוא נבנה לא מזמן, שכן צבע העץ היה בהיר במידה מובחנת מזה של הלוחות שסביבו.

הוא התכופף ועבר בפתח הנמוך, וראה שהוא ניצב בחדר קטן מוזר למראה. הקירות חוזקו במתכת ממש, דבר שלבטח הוסיף משקל רב ולא הכרחי לספינה, והרצפה הייתה מרופדת באריג מפרשים ישן; נוסף על כך, בפינה היה תנור פחמים קטן, אף שכרגע הוא לא היה בשימוש. החפץ היחיד שאוחסן בחדר היה ארגז גדול, בערך בגובה מותניו של אדם וברוחב דומה לגובהו, והוא אובטח אל הרצפה והקירות באמצעות כבלים עבים שחוברו לטבעות מתכת.

לורנס לא היה יכול להימנע מלחוש סקרנות עזה ביותר, ולאחר מאבק שנמשך רגע הוא נכנע לה. "מר גיבס, אני חושב שנציץ פנימה," אמר, מפנה את הדרך. חלקו העליון של הארגז היה ממוסמר היטב, אבל נכנע לבסוף לידיים הרבות שעמלו בחפץ לב על פתיחתו; הם הסירו אותו והסיטו את השכבה העליונה של חומר האריזה, וראשים רבים נרכנו קדימה בו זמנית כדי להציץ.

איש לא דיבר, ובדממה שהשתררה בהה לורנס בעגלגלות הנוצצת של קליפת הביצה שבלטה מעל לקש; בקושי היה אפשר להאמין לכך. "קרא למר פוליט," אמר לבסוף; קולו נשמע מאומץ רק במעט. "מר ריילי, אנא ודא שהכבלים הללו מאובטחים כראוי."

ריילי לא ענה מיד, שכן היה עסוק מדי בבהייה; לאחר מכן הוא התנער משרעפיו בטלטלה ואמר בחיפזון, "כן, המפקד," והתכופף לבדוק את החיבורים.

לורנס התקרב יותר והביט מטה בביצה. אי אפשר היה להטיל ספק בטיבה, אף שלא היה יכול לומר זאת בוודאות מניסיונו האישי. אחרי שחלפה התדהמה הראשונית, הוא הושיט את ידו בהיסוס ונגע בפני השטח, בזהירות רבה: הם היו חלקים וקשים למגע. הוא משך את ידו כמעט מיד, משום שלא רצה להסתכן בפגיעה בה.

מר פוליט ירד לספנה בדרכו המגושמת, נאחז בקצות הסולם בשתי הידיים ומותיר עליהן טביעות דם; הוא לא ניחן בכישורי מלח כלל, שכן היה לרופא ימי רק בשלב מאוחר בחייו, בגיל שלושים, אחרי אכזבות לא ידועות שנחל על היבשה. למרות זאת הוא היה אדם מסביר פנים, אהוב על אנשי הצוות, אפילו אם ידו לא תמיד הייתה היציבה ביותר על שולחן הניתוחים. "כן, המפקד?" אמר, ואז ראה את הביצה. "אלוהים שבשמים."

"זו ביצת דרקון, אם כך?" אמר לורנס. נדרש ממנו מאמץ לרסן את נימת הניצחון שבקולו.

"הו, כן, בהחלט, קברניט, גודלה לבדו מעיד על כך." מר פוליט מחה את ידיו על סינרו, וכבר ניקה מראשה קש נוסף, בניסיון לבדוק את גודלה. "בחיי, היא כבר קשיחה למדי; אני תוהה מה הם חשבו לעצמם, במרחק כה רב מהיבשה."

זה לא נשמע מבטיח ביותר. "קשיחה?" אמר לורנס בחדות. "מה פירוש הדבר?"

"מה, שהוא יבקע בקרוב. אהיה חייב להיוועץ בספרַי כדי להיות בטוח, אבל אני סבור שספרו של בדקה מציין במלוא הסמכות שכשהקליפה קשיחה לחלוטין, הבקיעה מהביצה תתרחש בתוך שבוע. איזה פריט נפלא, אני חייב להביא את חוטי המדידה שלי."

הוא התרחק במהירות, ולורנס החליף מבט עם גיבס ועם ריילי, והם התקרבו זה לזה כדי שיוכלו לדבר בלי להישמע על-ידי הצופים. "אנחנו לפחות במרחק שלושה שבועות ממדירה, גם עם רוח טובה, אתם מסכימים?" אמר לורנס בשקט.

"במקרה הטוב, המפקד," אמר גיבס והנהן.

"אני לא מסוגל לדמיין כיצד הגיעו לכאן איתה," אמר ריילי. "מה בכוונתך לעשות, המפקד?"

תחושת הסיפוק הראשונית של לורנס השתנתה בהדרגה והייתה לחשש כשהבין את הקושי שבמצב. הוא בהה בביצה באטימות. אפילו באור העששית העמום, היא נצצה בברק חם של שיש. "ארור אהיה אם אני יודע, טום. אבל אני מניח שאלך ואחזיר לקברניט הצרפתי את חרבו; אין פלא שהוא נלחם בלהט כה רב, אחרי הכול."

אלא שמובן שהוא ידע; היה רק פתרון אפשרי אחד, בלתי נעימה ככל שהייתה המחשבה עליו. לורנס צפה בקדרות בשעה שהביצה הועברה, עדיין בארגז, לרליאנט: הוא היה האדם הקודר היחיד בקהל הצופים, למעט הקצינים הצרפתים. הוא נתן להם רשות לעלות לסיפון האחרה, והם צפו בתהליך האטי בקדרות ממקומם לצד המעקה. מכל עבר, חיוכים קישטו את פניו של כל מלח, חיוכים פרטיים, שמחים לאיד, והיו הפרעות רבות מכיוונם של אנשי הצוות חסרי המעש, וכן אזהרות ועצות רבות ולא נחוצות שנצעקו לעבר קבוצת הגברים שעסקה הלכה למעשה בהעברה.

אחרי שהביצה הועברה בבטחה לסיפון הרליאנט, לורנס נפרד מגיבס. "אותיר את האסירים איתך; אין טעם לספק להם מניע לניסיון נואש כלשהו להשיג מחדש את הביצה," אמר. "הישאר בקרבתנו, במידת האפשר. אם ניפרד, נחבור במדירה. ברכותי נתונות לך מקרב לב, קברניט," הוסיף, בלוחצו את ידו של גיבס.

"תודה לך, המפקד, ואם יותר לי לומר, אני מודע ביותר – אסיר תודה ביותר –" אבל כאן הכשילה את גיבס צחות הלשון, שמעולם לא הייתה הבולטת בתכונותיו; הוא ויתר ופשוט ניצב שם, קורן בחיוך רחב אל לורנס ואל כל העולם, מתפקע כולו מרצון טוב.

הספינות הובאו זו לצד זו לצורך העברת הארגז; לורנס לא היה צריך להיעזר בסירה, אלא רק לזנק בשיאו של גל. ריילי ושאר הקצינים שלו כבר חצו לפניו. הוא הורה להרים מפרשים, וירד מיד למטה, להיאבק עם הבעיה בפרטיות.

אולם שום חלופה סבירה לא צצה במשך הלילה. בבוקר המחרת, הוא נכנע לכורח ומסר את הפקודות, וכעבור זמן קצר הצטופפו הצוערים והקצינים של הספינה בתאו, רחוצים וחרדים בבגדיהם הטובים ביותר; סוג זה של התקהלות המונית היה חסר תקדים, והתא לא היה גדול דיו להכיל את כולם בנוחות. לורנס ראה הבעות חרדות על פניהם של רבים, ללא ספק תולדת אשמה סודית כלשהי, ועל פני אחרים ראה סקרנות; ריילי לבדו נראה מודאג, חושד אולי במשהו מכוונותיו של לורנס.

לורנס כחכח; הוא כבר עמד, אחרי שהורה להוציא את שולחנו וכיסאו כדי לפנות מקום, אף שהשאיר ברשותו את קסת הדיו והעט שלו וכמה דפי נייר, שעכשיו נחו על אדן חלון הירכתיים מאחוריו. "רבותי," אמר, "כולכם שמעתם כבר שמצאנו ביצה של דרקון על המלקוח; מר פוליט זיהה אותה בוודאות עבורנו."

היו חיוכים רבים ומעט מרפוקים חשאיים; סגן המשנה בטרסי התערב בקולו הרועד, "ברכותי, המפקד!" ומלמול מלא סיפוק ומהיר חלף בכול.

לורנס הזעיף פנים; הוא הבין את רוחם הטובה, ואילו הנסיבות היו שונות אך במעט, הוא היה חולק אותה. ערכה של הביצה יהיה אלף פעמים משקלה בזהב, כשתובא בשלום אל החוף; כל אדם על הסיפון היה זוכה לחלקו בשלל, ובתור קברניט הוא עצמו היה מקבל את החלק הגדול ביותר.

יומני האמיטייה הושלכו מן הסיפון, אבל המלחים שלה היו פחות שומרי סוד מקציניה, וּולס למד די דברים מטרוניותיהם כדי שיוכל להסביר בבהירות רבה את העיכוב. מחלה בקרב הצוות, האטה באזור של רוחות קלות למשך רוב רובו של חודש, דליפה במכלי המים שהותירה את צוות הספינה תחת הקצבת מים הדוקה, ולבסוף הסופה שהם בעצמם צלחו לפני זמן כה קצר. היה בכך רצף של מזל רע במידה יוצאת דופן, ולורנס ידע שנפשות אנשיו הנגועות באמונות תפלות יתמלאו חרדה מן הרעיון שעכשיו הרליאנט נושאת את הביצה שבלא ספק הייתה הגורם לכל זה.

אולם, הוא בהחלט יקפיד למנוע את המידע הזה מאנשי הצוות; עדיף בהרבה שלא ידעו על סדרת האסונות הארוכה שסבלה האמיטייה. ולכן אחרי שהשתיקה השתררה שוב, לורנס אמר רק, "לרוע המזל, המלקוח עבר מסע קשה ביותר. הם לבטח ציפו להגיע לחוף לפני כמעט חודש, אם לא יותר, והעיכוב גרם לכך שהנסיבות הסובבות את הביצה יהיו דחופות." עכשיו היו תמיהה וחוסר הבנה על פני הרוב, אף שהבעות דאגה החלו להופיע, והוא סיים את העניין באומרו, "בקצרה, רבותי, הוא עומד לבקוע."

מלמול חלש נוסף נשמע, הפעם של אכזבה, ואפילו היו כמה אנחות שקטות; לרוב הוא היה זוכר את זהות אותם אנשים ונוזף בהם קלות מאוחר יותר, אבל בהיות המצב כמות שהוא, הוא ויתר על כך. עד מהרה יהיו להם סיבות טובות יותר להיאנח. עד כה הם עוד לא הבינו מה פירוש הדבר; הם בסך הכול ביצעו את הפחתת הערכת השלל מזה של ביצה שלא בקעה למחיר ששולם על דרקון צעיר פראי, שערכו היה נמוך בהרבה.

"אולי כמה מכם אינם מודעים לכך," אמר, משתיק את הלחישות במבט, "שאנגליה נתונה במצב קשה ביותר בכל הנוגע לחיל התעופה. כמובן, הטיפול שלנו בהם טוב משל האחרים, והחיל מנצח במעוף כל אומה אחרת בעולם, אבל הצרפתים מרבים דרקונים במהירות העולה על שלנו ביחס של שניים לאחד, ולא ניתן להכחיש שיש להם מגוון גדול יותר של שושלות. דרקון שנרתם כראוי שווה עבורנו לכל הפחות ספינת מערכה בת מאה תותחים, ואפילו אם מדובר בקוצר צהוב נפוץ או וינצ'סטר במשקל שלושה טונות, ומר פוליט מאמין, עקב גודל הביצה וצבעה, שהגוזל יהיה מובחר, וסביר ביותר שהוא ישתייך לאחד המינים הגדולים הנדירים."

"הו!" אמר הצוער קרוור בנימת אימה, כשהבין את כוונתו של לורנס; הוא מיד הסמיק כשעיניים הופנו אליו, וסתם את פיו בחוזקה.

לורנס התעלם מן ההפרעה; ריילי ידאג לכך שאספקת הגרוג של קרוור תקוצץ למשך שבוע אפילו בלי שיאמר לו. הקריאה לפחות הכינה את האחרים לבאות. "עלינו לפחות לנסות לרתום את היצור," אמר. "אני מאמין, רבותי, שאין כאן ולו אדם אחד שאיננו מוכן לבצע את חובתו לאנגליה. החיל אולי איננו סוג החיים שמי מאיתנו גדל לתוכם, אבל גם הצי איננו קריירה קלה ומכניסה, ואין כאן איש שאיננו מבין מה פירושו של שירות קשה."

"המפקד," אמר הקצין פאנשו בלהיטות: הוא היה גבר צעיר ממשפחה טובה מאוד, בנו של רוזן. "אתה מתכוון – כלומר, על כולנו –"

דגש הושם על המילה כולנו, מבהיר בכך שמדובר בהצעה שעניינה טובת הדובר, ולורנס חש שהוא כמעט נעשה סגול מרוב כעס. הוא התיז, "על כולנו, בהחלט, מר פאנשו, אלא אם כן מי מאיתנו כאן הוא פחדן מכדי שינסה זאת, ובמקרה זה אותו אדון יזכה להסביר את עצמו בפני בית דין צבאי כשנעגון במדירה." הוא לטש מבט זועם סביב החדר, ואף לא אחד מן האחרים פגש במבטו או ניסה למחות.

הוא היה נזעם אף יותר בשל העובדה שהבין את הרגש, ובשל העובדה שחלק אותו. ללא ספק, שום אדם שלא גודל לחיים הללו לא יחוש נינוח למול האפשרות של הפיכתו לפתע פתאום לאוויראי, והוא תיעב את הצורך לבקש מקציניו לעמוד בפני זה. אחרי הכול, פירוש הדבר היה קץ לכל סממן של חיים רגילים. זה לא דמה להפלגה, שבה אתה יכול להחזיר את ספינתך לצי ולעלות ליבשה, לעתים קרובות בין אם תרצה בכך ובין אם לאו.

אפילו בעתות שלום, אי אפשר להכניס דרקון לנמל, או להניח לו לתעות חופשי, ומניעה ממפלצת בוגרת במשקל עשרים טונות לעשות בדיוק כפי שהיא רוצה דרשה את תשומת לבם המלא, כמעט, של אוויראי ולצדו צוות של עוזרים. אי אפשר באמת לאלץ אותם בכוח, והם היו בררניים בנוגע למטפלים שלהם; כמה מהם סירבו לקבל מרות כלל, מרגע בקיעתם, ואף לא אחד מהם קיבל מרות אחרי שניזון בראשונה. ניתן להחזיק דרקון פראי בשטחי רבייה באמצעות אספקה מתמדת של מזון, בני זוג ומחסה נוח, אבל לא ניתן לשלוט בו מחוץ להם, והוא לא ידבר עם בני אדם.

ולכן אם גוזל מניח לך לרתום אותו, החובה קושרת אותך ליצור לנצח. אוויראי אינו יכול לנהל בקלות שום סוג של אחוזה, גם לא להקים משפחה, גם לא לבוא בחברה בכל מידה משמעותית שהיא. הם חיו כפרושים, ובאופן כללי מחוץ לחוק, שכן אי אפשר להעניש אוויראי בלי לאבד את היכולת להשתמש בדרקון שלו. בעתות שלום הם חיו מעין חיי פריצוּת פראית ושערורייתית במובלעות קטנות, על-פי-רוב במקומות המרוחקים והעוינים ביותר בבריטניה, שם היה ניתן לספק לדרקונים לפחות מידת מה של חופש. אף שהגברים של החיל זכו לכבוד בלתי מעורער בשל אומץ לבם ומסירותם לחובתם, האפשרות להצטרף אל שורותיהם לא יכולה להיות מושכת בעיני כל ג'נטלמן שגדל בחברה מכובדת.

אולם הם הגיעו ממשפחות טובות, בניהם של ג'נטלמנים שנמסרו בגיל שבע כדי לגדול לחיים אלה, ויהיה זה עלבון בלתי אפשרי לחיל כולו אם מישהו שאיננו אחד מקציניו ינסה לרתום דרקון. ואם צריך לבקש ממישהו ליטול את הסיכון, אזי צריך לבקש זאת מכולם; אף-על-פי שאילולא פאנשו היה מדבר באופן כה בלתי הולם, לורנס היה רוצה להוציא מן העניין את קרוור, שכן ידע שלנער היה פחד גבהים, מה שנראה בעיניו כחיסרון חמור בשביל אוויראי. אבל באווירה שנוצרה בעקבות אותה בקשה עלובה, הדבר ייראה כמשוא פנים, ולא יצלח.

הוא נשם נשימה עמוקה, עדיין רותח מכעס, ודיבר שוב. "איש מאיתנו לא עבר שום אימונים למשימה הזו, והדרך ההוגנת היחידה לתת את המטלה למישהו היא באמצעות הגרלה. באופן טבעי, ג'נטלמנים בעלי משפחה פטורים. מר פוליט," אמר ופנה לרופא, שהיו לו אישה וילדים בדרבישייר, "אני מקווה שתגריל עבורנו את השם. רבותי, כל אחד מכם ירשום את שמו על נייר כאן, ויטיל אותו לשק." הוא אמר ועשה, קרע פיסה מהנייר ורשם עליה את שמו, קיפל אותה והניח אותה בשק הקטן.

ריילי צעד קדימה מיד, והאחרים נהגו כמותו בצייתנות; תחת מבטו הקר של לורנס, פאנשו הסמיק וכתב את שמו ביד רועדת. קרוור, מצד שני, כתב באומץ, אף שבלחיים חיוורות; ולבסוף בטרסי, בניגוד כמעט לכל האחרים, נהג בחוסר הקפדה כשקרע את הנייר, כך שהפיסה שלו הייתה גדולה מן הרגיל; היה אפשר לשמוע אותו ממלמל בשקט לקרוור, "האם לא יהיה נפלא לרכוב על דרקון?"

לורנס נד בראשו קלות לשמע חוסר המחשבה של הצעירים; אולם ייתכן בהחלט שיהיה עדיף אם אחד מהצעירים ייבחר, שכן אז ההסתגלות תהיה קלה יותר. ועדיין, יהיה קשה לראות את אחד הנערים מוקרב למען המטרה, ולהתייצב בפני זעם משפחתו. אבל אותו הדבר היה נכון לגבי כל אחד מהנוכחים, כולל הוא עצמו.

אף שעשה כמיטב יכולתו לא לשקול את ההשלכות מנקודת מבט אנוכית, עכשיו כשהרגע הגורלי התקרב הוא לא הצליח להדחיק לחלוטין את חששותיו האישיים. פיסת נייר קטנה עלולה להביא להרס הקריירה שלו, להכנסת חייו לתוהו ובוהו ולהמיט עליו חרפה בעיני אביו. ונוסף על כך, יש לחשוב על אדית גלמן; אבל אם יתחיל לפטור את אנשיו בגלל קשרים רשמיים למחצה ולא מחייבים, לא ייוותר איש מהם. בכל מקרה, הוא לא יכול להעלות על דעתו להוציא את עצמו מההגרלה הזאת משום סיבה שהיא: לא היה זה דבר שהוא יכול לבקש מאנשיו להתייצב מולו, בעודו נמנע מלעשות זאת בעצמו.

הוא הושיט את השק למר פוליט והתאמץ לעמוד בנינוחות ולא להיראות מודאג, כשידיו אחוזות בקלילות מאחורי גבו. הרופא ניער את השק בידו פעמיים, דחף את ידו פנימה בלי להסתכל, ושלף פתק קטן מקופל. לורנס בוש בכך שהוא חש הקלה עמוקה עוד לפני שהשם הוקרא: הפתק היה מקופל פעם אחת יותר מפתקו שלו.

הרגש נמשך רגע בלבד. "ג'ונתן קרוור," אמר פוליט. היה ניתן לשמוע את פאנשו פולט אוויר בקול רם, את בטרסי נאנח, ולורנס הרכין את ראשו, וקילל פעם נוספת את פאנשו; היה זה קצין צעיר וכה מבטיח, וכה סביר שהוא לא יביא כל תועלת בחיל.

"ובכן; העניין הוכרע," אמר; לא נותר עוד דבר שניתן לעשותו. "מר קרוור, אתה משוחרר מחובותיך הרגילות עד לבקיעה; במקום זאת היוועץ במר פוליט בנוגע להליך המתבקש לרתימה."

"כן, המפקד," השיב הנער, מעט בחולשה.

"משוחררים, רבותי; מר פאנשו, ברצוני להחליף איתך מילה. מר ריילי, הסיפון לפקודתך."

ריילי נגע בכובעו, והאחרים יצאו בטור מאחוריו. פאנשו עמד נוקשה וחיוור, ידיו שלובות מאחורי גבו, ובלע רוק; גרוגרתו הייתה בולטת וזיעה באופן מובחן. לורנס הניח לו לחכות עד שהדייל שלו החזיר את הרהיטים לתא, ואז התיישב ולטש בו מבט מעמדת הסמכות שלו, על הכס לפני חלון הירכתיים.

"עכשיו, אם כן, הייתי רוצה שתסביר בדיוק למה התכוונת בהערה שלך מוקדם יותר, מר פאנשו," אמר.

"הו, המפקד, לא התכוונתי לדבר," אמר פאנשו. "זה רק מה שאומרים על אוויראים, המפקד –" הוא גמגם והשתתק תחת המבט הלוחמני במידה הולכת וגוברת בעיניו של לורנס.

"לא אכפת לי מה אומרים, מר פאנשו," אמר בקור. "האוויראים של אנגליה הם המגן שלה מן האוויר, כפי שהצי הוא המגן מן הים, ואחרי שתעשה חצי ממה שעשו הפחותים שבהם, תוכל להביע ביקורת. אתה תשמור במקומו של קרוור, ותבצע את חובותיו נוסף על אלה שלך, ואספקת הגרוג שלך נפסקת עד להודעה חדשה: הודע לאפסנאי. חופשי."

אבל למרות דבריו, הוא צעד אנה ואנה בתאו אחרי שפאנשו עזב. הוא נהג בחומרה, ובצדק, שכן היה זה בלתי הולם ביותר בקרב הצוות לדבר באופן שכזה, ובלתי הולם אפילו יותר לרמוז שיש לפטור אותו בשל מוצאו. אבל ללא ספק היה זה קורבן, ומצפונו הצליף בו עד כאב כשחשב על ההבעה שעל פניו של קרוור. תחושת ההקלה המתמשכת שלו הגעילה אותו; הוא דן את הנער לגורל שלא רצה לעמוד בפניו בעצמו.

הוא ניסה לנחם את עצמו במחשבה שיש סיכוי רב שהדרקון ירים את אפו לעבר קרוור, שלא אומן למשימה, ויסרב לרתמה. אז לא יהיה ניתן לגעור באיש, והוא ימסור אותו תמורת הפרס שעל ראשו במצפון נקי. אפילו אם יהיה ניתן להשתמש בו רק לשם רבייה, הדרקון עדיין יביא לאנגליה תועלת רבה, וגזילתו מהצרפתים הייתה ניצחון בפני עצמה; באופן אישי הוא היה מוכן להסתפק בזה בהחלט כפתרון, אף שכעניין שבחובה היה בכוונתו לעשות כל שבכוחו כדי לגרום לאפשרות האחרת להתממש.

השבוע שלאחר מכן חלף באי-נוחות. היה בלתי אפשרי שלא להבחין בחרדתו של קרוור, בייחוד כאשר השבוע הלך ונמשך וניסיונו של הנפח לייצר רתמה החל לקרום צורה מובחנת, או בדיכאונם של חבריו ושל אנשי צוות התותח שלו, שכן הוא היה בחור אהוד, ופחד הגבהים שלו לא היה סוד גדול.

מר פוליט היה היחיד שמצב רוחו נותר טוב, מכיוון שלא היה מיודע במיוחד במצב הרגשות על הספינה, והתעניין ביותר בתהליך הרתימה. הוא הוציא חלק גדול מזמנו בבחינת הארגז שבחדר הקצינים הזוטרים, למרבה מצוקתם של הקצינים שישנו שם: הנחירות שלו היו נוקבות, והחדר כבר היה צפוף. פוליט לא היה מודע כלל לאי-שביעות רצונם הדוממת, והתמיד במשמרתו עד לבוקר שבו, בחוסר אהדה ראוי לבוז, הודיע בעליזות שהסדקים הראשונים החלו להופיע.

לורנס הורה מיד להוציא את הביצה מהארגז ולהביאה לסיפון. ריפוד מיוחד הוכן בעבורה, מבד מפרשים ישן שמולא בקש; הריפוד הונח על כמה ארוניות שחוברו יחדיו, והביצה הונחה עליהם בזהירות. מר רבסון, הנפח, הביא את הרִתמה: היה זה מתקן מאולתר עשוי רצועות עור שחוברו בתריסרי אבזמים, מכיוון שלא ידע מספיק על ממדי גופם של דרקונים כדי לבנות אותו במדויק. הוא עמד והמתין עם המתקן בצד, בזמן שקרוור התייצב לפני הביצה. לורנס הורה לכל המלחים לפנות את החלל שסביב הביצה כדי לספק מרחב גדול יותר; רובם בחרו לטפס על החיבל או על גג בית האחרה כדי להיטיב לראות את התהליך.

היום היה שטוף שמש להפליא, ואולי החמימות והאור עודדו את הגוזל בכלאו רב השנים; הביצה החלה להיסדק בקצב גדול יותר כמעט ברגע שבו הונחה בחוץ. הרבה תנועות עצבניות ולחישות רועשות נשמעו מלמעלה, ולורנס בחר להתעלם מהן, וכמה התנשמויות כשנראתה התנועה הראשונה: קצה כנף משוננת מציץ החוצה, טפרים שורטים ומנסים לפרוץ מסדק אחר.

הסוף הגיע בחטף: הקליפה נשברה כמעט בדיוק באמצעה, ושני החצאים הוטלו על הסיפון, כאילו בכוח חוסר סבלנותו של זה ששכן בתוכה. גוזל הדרקון נשאר במקום בקרב הרסיסים והשברים, וניער את גופו במרץ על הכרית. הוא עדיין היה מכוסה בריר של פנים הביצה, ונצץ בלחות ובברק באור השמש; גופו היה בצבע שחור טהור ונטול כתמים מאף עד זנב, ואנחת פליאה עברה בכל אנשי הצוות כשפרש את כנפיו הגדולות בעלות שש השדרות כמו מניפה של גבירה, קצותיהן התחתונים מנומרים בסימונים עגולים בצבעי אפור וכחול כהה זוהר.

לורנס בעצמו התרשם; הוא מעולם לא ראה בקיעת דרקון בעבר, אף-על-פי שהשתתף בכמה פעולות של הצי וחזה בדרקונים הבוגרים בחיל תוקפים כחיפוי. לא היה לו הידע הנחוץ כדי לזהות את המין, אבל לבטח היה זה אחד המינים הנדירים ביותר: הוא לא זכר שראה אי-פעם דרקון שחור באחד מן הצדדים הלוחמים, והוא נראה גדול למדי בשביל יצור שזה עתה בקע מן הביצה. עניין זה רק הפך את הנושא לדחוף יותר. "מר קרוור, בזמנך החופשי," אמר.

קרוור, חיוור ביותר, צעד לכיוון היצור והרים את ידו, שרעדה במידה ניכרת. "דרקון טוב," אמר; המילים נשמעו יותר כמו שאלה. "דרקון נחמד."

גוזל הדרקון לא הקדיש לו כל תשומת לב. הוא היה עסוק בבדיקת גופו ובניקוי אנין של שברי קליפה שדבקו בעורו. אף שבקושי הגיע לגודלו של כלב, חמשת הטפרים בכל רגל היו מרשימים בהחלט, ובאורך שני סנטימטרים; קרוור הביט בהם בחרדה ונעצר במרחק זרוע. במקומו זה הוא עמד והמתין בטמטום; הדרקון המשיך להתעלם ממנו, והוא הפנה עכשיו מבט בהול של תחינה מעבר לכתפו למקום שבו עמד לורנס עם מר פוליט.

"אולי אם תדבר אליו שוב," אמר מר פוליט בפקפוק.

"אנא עשה זאת, מר קרוור," אמר לורנס.

הנער הנהן, אבל עוד בזמן שפנה בחזרה, גוזל הדרקון הקדים אותו בכך שירד מן הכרית וזינק אל הסיפון מעבר לו. קרוור הסתובב כשידו עדיין מושטת ועל פניו הבעה כמעט קומית, והקצינים האחרים, שהתקרבו למקום בהתרגשות שליוותה את הבקיעה, נסוגו בזהירות.

"הישארו במקומכם," התיז לורנס. "מר ריילי, שמור על הספנה." ריילי הנהן והתייצב מול הפתח, כדי למנוע מגוזל הדרקון לרדת למטה.

אבל גוזל הדרקון נפנה במקום זאת לחקור את הסיפון; תוך כדי הליכה הוא הוציא החוצה לשון ארוכה, צרה ומחורצת, שנגעה קלות בכל דבר בטווח אורכה, והביט סביבו במבט מלא סקרנות ותבונה. ואולם הוא המשיך להתעלם מקרוור, למרות נסיונותיו החוזרים ונשנים של הנער ללכוד את תשומת לבו, ונראה כי הוא מתעניין באותה מידה בקצינים האחרים. אף-על-פי שמדי פעם הוא קם על רגליו האחוריות כדי להציץ בפנים מקרוב, הוא נהג באופן דומה כדי לבחון גלגלת, או את שעון החול התלוי שעליו טפח בסקרנות.

לורנס חש שלבו צונח בקרבו; אף אחד לא יוכל להאשים אותו, בדיוק, אם גוזל הדרקון לא יראה כל נטיה להיקשר לקצין צי לא מאומן, אבל בהחלט תהיה זו מהלומה אם דרקון נדיר באמת שנלכד בעודו בביצה יהפוך לפראי. הם ארגנו את העניין כולו בעזרת ידע כללי, פיסות מידע מספריו של פוליט, ומזיכרונו המעורפל של פוליט מבקיעה שבה צפה בעבר; עכשיו חשש לורנס שהיה צעד חיוני כלשהו שהחמיצו. זה בהחלט נראה לו מוזר כשגילה שגוזל הדרקון אמור להיות מסוגל להתחיל לדבר מיד עם רגע הבקיעה. הם לא מצאו דבר בכתובים המתאר הזמנה מסוימת או תכסיס שיעודד את הדרקון לדבר, אבל בהחלט יש להאשימו, והוא אכן יאשים את עצמו, אם יתברר שדבר מה הושמט.

רעש של שיחה קלושה התפשט בזמן שהקצינים והמלחים חשו שרגע ההכרעה חולף. בתוך זמן קצר הוא ייאלץ לוותר ולחשוב על כליאת היצור, למנוע ממנו לעוף אחרי שהאכילו אותו. הדרקון, עדיין חוקר, הגיע לידו; הוא התיישב על אחוריו והביט בו בחקרנות, ולורנס הביט מטה אליו בצער ובמורת רוח בלתי מוסווים.

הוא מצמץ אליו; הוא הבחין שצבע עיניו היה כחול עמוק ושאישוניו היו דמויי חרכים, ואז היצור אמר, "למה אתה מזעיף פנים?"

שתיקה השתררה בבת אחת, ובקושי רב עלה בידי לורנס להימנע מלפעור את פיו לעומת היצור. קרוור, שוודאי חשב שדחו אותו בשלב זה, עמד מאחורי הדרקון, בפה פעור; עיניו פגשו באלו של לורנס בהבעה נואשת, אבל הוא אזר אומץ וצעד קדימה, מוכן לפנות לדרקון פעם נוספת.

לורנס הביט בדרקון, בנער החיוור והמפוחד, ואז נשם נשימה עמוקה ואמר ליצור, "אני מבקש את סליחתך, לא התכוונתי לעשות זאת. שמי ויל לורנס; מה שמך?"

שום מידה של משמעת לא הייתה יכולה לבלום את מלמול התדהמה שעבר ברחבי הסיפון. היה נדמה שגוזל הדרקון לא הבחין בכך, אלא תהה על השאלה במשך כמה רגעים, ולבסוף אמר, בנימה של מורת רוח, "אין לי שם."

לורנס קרא מספיק בספריו של פוליט כדי לדעת מה עליו לענות; הוא שאל ברשמיות, "אוכל להעניק לך שם?"

זה – או בעצם הוא, שכן הקול היה ללא ספק גברי – סקר אותו שוב, השתהה כדי לגרד בנקודה נקייה לחלוטין בגבו, ואז אמר באדישות לא משכנעת, "אם הדבר יגרום לך עונג."

ועכשיו לורנס גילה שהוא המום לחלוטין. הוא לא הקדיש שום מחשבה אמיתית לתהליך הרתימה, פרט לכך שעשה כמיטב יכולתו לוודא שיתרחש, ולא היה לו מושג מה עשוי להיות שם ראוי לדרקון. אחרי רגע נוראי של בהלה, מוחו קישר איכשהו דרקון וספינה, והוא פלט, "טֶמֵרֵר," בחושבו על הדרדנוט המלכותית שבהשקתה חזה לפני שנים רבות; היא נעה באותה תנועת החלקה אלגנטית.

הוא קילל את עצמו בשקט על שלא חשב מראש על שם, אבל המילה נאמרה, ולפחות היה זה שם מכובד; אחרי הכול, הוא היה איש צי, והיה זה רק הולם – אבל כאן נעצרו מחשבותיו, והוא הביט בגוזל הדרקון באימה גוברת: מובן שהוא כבר לא היה איש צי; זה לא ייתכן, עם דרקון, וברגע שיקבל מידיו את הרִתמה לא יהיה ניתן לשנות את הדבר.

הדרקון, שככל הנראה לא קלט דבר מרגשותיו, אמר, "טמרר? כן. שמי טמרר." הוא הנהן, מחווה משונה כשמדובר בראש המתנודד בקצהו של צוואר ארוך, ואמר בדחיפות רבה יותר, "אני רעב."

דרקון שבקע יעוף מיד אחרי שאכל, אם לא ירוסן; רק אם היצור ישוכנע לקבל את הרסן בחפץ לב יהיה ניתן לשלוט בו, או להשתמש בו בקרב. רבסון עמד בסמוך, פעור פה והמום, ולא התקרב עם הרתמה; לורנס נאלץ לסמן לו להתקרב. כפות ידיו היו מיוזעות, והמתכת והעור היו חלקלקים כשהאיש מסר לידיו את הרתמה. הוא אחז בה בכוח ואמר, זוכר ברגע האחרון להשתמש בשם החדש, "טמרר, התואיל בטובך להניח לי לשים את זה עליך? אז נוכל לאבטח אותך לסיפון כאן, ונביא לך משהו לאכול."

טמרר בחן את הרתמה שלורנס הושיט לעברו, לשונו השטוחה החליקה החוצה וטעמה אותה. "בסדר גמור," אמר, ועמד בציפייה. לורנס, מרחיק בנחישות את מחשבותיו מכל דבר הנמצא מעבר לחובה המיידית, כרע והתעסק עם הרצועות והאבזמים, והעביר אותם בזהירות על הגוף החלק והחם, נזהר מהכנפיים.

הרצועה הרחבה ביותר עברה סביב אמצע גוף הדרקון, בדיוק מאחורי הרגליים הקדמיות, ונרכסה מתחת לבטן; היא נתפרה בניצב לשתי רצועות עבות שנמשכו לאורך צדי הגוף ולרוחב חזהו הגדול של הדרקון, ואז בחזרה מאחורי הרגליים האחוריות ומתחת לזנב. לולאות שונות קטנות יותר נתפרו לרצועות, כדי להיקשר סביב הרגליים ובבסיס הצוואר והזנב ולהחזיק את הרִתמה במקום, וכמה רצועות צרות ודקות יותר נקשרו על גבו.

מלאכת הרתימה המורכבת דרשה תשומת לב מסוימת, ועל כך היה לורנס אסיר תודה; הוא הצליח להשקיע את עצמו במלאכה. בזמן שעבד הוא הבחין שהקשקשים היו רכים למגע עד להפתיע, ועלה על דעתו שייתכן כי הקצוות המתכתיים יפצעו אותו. "מר רבסון, אנא בטובך הבא לי עוד בד מפרשים; נעטוף את האבזמים הללו," אמר מעבר לכתפו.

בתוך זמן קצר הכול הסתיים, אף שהרִתמה והאבזמים העטופים בלבן היו מכוערים לעומת הגוף השחור המבריק, ולא התאימו לו ביותר. אבל טמרר לא התלונן, גם לא בנוגע לכך ששרשרת חוברה מן הרִתמה לעמוד, והוא מתח את צווארו החוצה בלהיטות לעבר הגיגית המלאה בשר אדום מהביל של העז שנשחטה זה עתה והובאה לפקודתו של לורנס.

טמרר לא אכל באופן נקי. הוא קרע חתיכות בשר גדולות ובלע אותן בשלמותן, מפזר נתזי דם וחתיכות בשר על הסיפון; נראה גם שהוא נהנה במיוחד מן המעיים. לורנס עמד במרחק בטוח מאזור הקטל, ולאחר שהתבונן בעניין בפליאה ובחילה קלות במשך כמה רגעים, הוחזר למציאות על-ידי ריילי, שאמר בחוסר ביטחון, "המפקד, שאשחרר את הקצינים?"

הוא הסתובב והביט בקצין שלו, ואז בצוערים הבוהים בחשש; איש לא דיבר או זז מאז הבקיעה, שהתרחשה לפני פחות ממחצית השעה, כך הבין בחלחלה; שעון החול בדיוק התרוקן. היה קשה להאמין; היה קשה עוד יותר לקבל במלואה את העובדה שהוא נמצא ברתמה עכשיו, אבל קשה או לא, היה צורך להתמודד עם זה. לורנס הניח שהוא יכול לדבוק בדרגתו עד שיגיעו לחוף; לא היו נהלים למצב שכזה. אבל אם ינהג כך, קברניט חדש לבטח יוצב במקומו כשיגיעו למדירה, וריילי לעולם לא יזכה לקידום שלו. לורנס לעולם לא יהיה שוב בעמדה שבה יוכל לסייע לו.

"מר ריילי, אילו נסיבות ביש, ללא ספק," אמר, מכין את עצמו; לא היה בכוונתו להרוס את הקריירה של ריילי בעקבות התחמקות פחדנית. "אבל אני חושב שלטובת הספינה, עלי להפקיד אותה בידיך ללא דיחוי; אצטרך להקדיש חלק ניכר מתשומת לבי לטמרר עכשיו, ואינני יכול לחלק אותה באופן שכזה."

"הו, המפקד!" אמר ריילי באומללות, אבל לא התנגד; כפי הנראה הרעיון עלה גם על דעתו. אבל צערו היה כן בבירור; הוא הפליג עם לורנס במשך שנים, ועלה מדרגת צוער לקצין בשירותו; הם היו חברים כמו גם עמיתים.

"בוא לא נתלונן, טום," אמר לורנס בשקט רב יותר וברשמיות פחותה, ושלח מבט מזהיר אל המקום שבו טמרר עדיין הלעיט את עצמו. תבונת הדרקונים הייתה תעלומה בשביל האנשים שחקרו את הנושא; לא היה לו מושג כמה מהדברים הדרקון ישמע או יבין, אבל הוא חשב שעדיף להימנע מן הסיכון שבהעלבתו. הוא הרים את קולו מעט יותר, והוסיף, "אני בטוח שתשיט אותה למופת, קברניט."

בנשימה עמוקה הוא הסיר את כותפות הזהב שלו; הן הוצמדו בסיכה למקומן, אבל הוא לא היה אמיד כשהגיע לדרגת קברניט, ולא שכח מאותם הימים כיצד להזיז אותן בקלות ממעיל אחד לאחר. אף-על-פי שאולי לא היה זה הולם לחלוטין להעניק לריילי את סמל הדרגה ללא אישור האדמירלות, לורנס חש שהדבר הכרחי כדי לסמן את השינוי בפיקוד באופן ברור לעין. את הכותפת השמאלית הוא הכניס לכיסו, את הימנית הניח על כתפו של ריילי: אפילו בתור קברניט, ריילי יכול לשאת רק אחת עד שיצבור ותק של שלוש שנים. כל רגשותיו של ריילי ניכרו בבירור על עורו הבהיר והמנומש, והוא לא היה יכול שלא לשמוח לנוכח הקידום הבלתי צפוי הזה, למרות הנסיבות; הוא הסמיק, ונראה כאילו היה רוצה לדבר אבל אינו מצליח למצוא את המלים.

"מר וולס," אמר לורנס, רומז; בדעתו היה לבצע זאת כראוי, ברגע שהתחיל.

הקצין השלישי הזדעזע, ואז אמר מעט בחולשה, "הידד לקברניט ריילי." תרועות נשמעו, צרודות בתחילה, אבל הן נעשו חזקות וברורות בחזרה השלישית: ריילי היה קצין מוכשר ביותר, ואהוב ביותר, אפילו אם המעמד היה יוצא דופן.

כשגוועו התרועות, ריילי, שהשתלט על מבוכתו, הוסיף, "והידד ל – לטמרר, בחורים." התרועות נצעקו עכשיו במלוא גרון, גם אם לא היו שמחות לחלוטין, ולורנס לחץ את ידו של ריילי כדי לסיים את העניין.

טמרר סיים לאכול בשלב זה, ועלה על ארונית ליד המעקה כדי לפרוש את כנפיו בשמש, לקפל ולפרוש אותן וחוזר חלילה. אבל הוא הביט סביב בעניין כששמע שמריעים את שמו, ולורנס ניגש לצדו; היה זה תירוץ טוב להותיר לריילי את עניין ביסוס שרשרת הפיקוד והכנסת סדר מחודש בספינתו. "למה הם משמיעים את הרעש הזה?" שאל טמרר, אבל בלי לחכות לתשובה, החל לנער את השרשרת שלו. "אתה מוכן להסיר את זה? הייתי רוצה לצאת לעוף עכשיו."

לורנס היסס; תיאור טקס הרתימה בספרו של מר פוליט לא סיפק הוראות נוספות מעבר לרתימת הדרקון והבאתו לכך שידבר; איכשהו הוא הניח שהדרקון פשוט יישאר במקום שבו הוא נמצא ללא ויכוחים נוספים. "אם לא אכפת לך, אולי נשאיר אותה במקומה עוד זמן-מה," אמר, מתחמק מתשובה. "אנחנו רחוקים למדי מהאדמה, אתה מבין, ואם תעוף אתה עלול לא למצוא את הדרך בחזרה."

"הו," אמר טמרר, ושרבב את צווארו הארוך מעבר למעקה; הרליאנט נעה במהירות של שמונה קשר פחות או יותר בעזרת רוח מערבית נאה, והספינה פילחה את המים שהפכו לקצף לבן בצדיה. "היכן אנחנו?"

"אנחנו בים." לורנס התיישב לידו על הארון. "באוקיינוס האטלנטי, במרחק שבועיים הפלגה בערך מהחוף. מסטרסון," הוסיף, לוכד את תשומת לבו של אחד מהמלחים חסרי המעש שהשתהו בסביבה כדי לבהות באורח לא מוסתר ביותר. "הבא לי בבקשה דלי של מים וכמה סמרטוטים, אם תואיל."

משאלה הובאו, הוא החל במלאכת ניקוי שרידי הארוחה המלוכלכת מהעור השחור המבריק; טמרר התמסר לניקיון בתענוג ניכר, ולאחר מכן שפשף בהערכה את צד ראשו על ידו של לורנס. לורנס גילה שהוא מחייך למרות רצונו ומלטף את העור החם והשחור, וטמרר נרגע, תקע את ראשו בחיקו של לורנס ונרדם.

"המפקד," אמר ריילי, שהתקרב בשקט, "אשאיר לך את תאך; יהיה רק מעט טעם לנהוג אחרת, בהתחשב בו," הוא התכוון לטמרר. "שאורה למישהו לעזור לך להוריד אותו למטה עכשיו?"

"תודה לך, טום; ולא, נוח לי למדי כאן בינתיים; מוטב לא להעיר אותו אלא אם כן יהיה בכך הכרח, אני חושב," אמר לורנס, אז חשב באיחור שזה לא מקל את המצב בשביל ריילי, כשהקברניט הקודם שלו נמצא על הסיפון. בכל זאת, הוא לא נטה להזיז את גוזל הדרקון הישן, והוסיף רק, "אם תואיל בטובך להורות למישהו להביא לי ספר, אולי אחד מאלה של מר פוליט, אהיה אסיר תודה," בחושבו שהדבר ישמש גם כדי להעסיק אותו, וגם כדי למנוע ממנו להיראות באופן בולט מדי כמשקיף.

טמרר לא התעורר עד שהשמש חמקה אל מתחת לאופק; לורנס התנמנם מעל ספרו, שתיאר את התנהגות הדרקונים באופן שגרם להם להיראות מלהיבים כמו פרות משתרכות. טמרר דחק את אפו הרחב כנגד לחיו כדי להעיר אותו, והודיע, "אני שוב רעב."

לורנס כבר החל להעריך מחדש את אספקת הספינה לפני הבקיעה; עכשיו הוא היה צריך לחשב מחדש בזמן שצפה בטמרר מכלה את שארית העז ושתי תרנגולות שהוקרבו במהירות, על עצמותיהן וכל השאר. עד כה, בשתי האכלות כילה גוזל הדרקון את משקל גופו במזון; כבר עכשיו הוא נראה גדול מעט יותר, והביט סביבו במבט נכסף בחיפוש אחר מזון.

לורנס ערך התייעצות שקטה וחרדה עם ריילי ועם טבח הספינה. אם יהיה צורך, הם יוכלו לקרוא לאמיטייה ולהשתמש באספקה שלה: בגלל שמצבת כוח האדם שלה נפגעה כה קשות בגלל סדרת האסונות, אספקת המזון שלה הייתה גדולה מכפי שתזדקק כדי להגיע למדירה. אולם נותרו בה רק חזיר ובקר מומלחים, ומצבה של הרליאנט היה טוב אך בקושי. בקצב הזה, טמרר יאכל את כל האספקה הטרייה בתוך שבוע, וללורנס לא היה מושג אם דרקון יסכים לאכול בשר משומר, או אם המלח עלול להזיק לו.

"הוא יסכים לאכול דגים?" הציע הטבח. "יש לי טונה קטנה ונחמדה, טרייה שנדוגה רק הבוקר, המפקד; התכוונתי לבשל אותה לארוחת הערב שלך. הו – כלומר –" הוא השתתק, באי-נוחות, והעביר את מבטו שוב ושוב בין הקברניט הקודם שלו לחדש.

"בהחלט, בואו ננסה, אם אתה מסכים, המפקד," אמר ריילי, מביט בלורנס ומתעלם ממבוכתו של הטבח.

"תודה לך, קברניט," אמר לורנס. "עדיף שנציע לו את זה; אני מניח שהוא יאמר לנו אם זה לא מוצא חן בעיניו."

טמרר הביט בדג בפקפוק, ואז נגס בו קלות; בתוך זמן קצר נעלמה כל החיה מראשה ועד זנבה במורד גרונו: משקלה היה יותר מחמישה קילוגרם. הוא ליקק את שפתיו ואמר, "זה פריך מאוד, אבל אני אוהב את זה," אז הוא הפתיע את כולם ואת עצמו בכך שגיהק בקול רם.

"ובכן," אמר לורנס והושיט את ידו שוב לסמרטוט הניקוי, "זה בהחלט מעודד; קברניט, אם תוכל להקצות כמה אנשים למשימת דיג, אולי נצליח להשאיר את השור בחיים עוד כמה ימים."

לאחר מכן הוא הוריד את טמרר לתאו; הסולם היווה בעיה מסוימת, ובסופו של דבר היה צורך להוריד את הדרקון למטה באמצעות מתקן גלגלות שחובר לרתמתו. טמרר רחרח בסקרנות סביב השולחן והכיסא, והוציא את ראשו מהחלונות כדי להביט בשובלה שהשאירה הרליאנט. הכרית מהבקיעה הונחה בערסל מרופד כפול ברוחבו שנקשרה ליד ערסלו של לורנס, והוא זינק מן הרצפה לתוכו בקלות.

עיניו נעצמו כמעט מיד לחרכים ישנוניים. מכיוון ששוחרר מתפקידו וכבר לא נמצא תחת עיני הצוות, לורנס התיישב בחבטה בכיסאו ובהה בדרקון הישן, כאילו היה מבשר גזר דינו.

היו לו שני אחים ושלושה אחיינים שניצבו בינו לבין אחוזת אביו, והונו שלו הושקע בבנק ולא דרש עבודת ניהול רבה מצדו; עניין זה לכל הפחות לא יעורר קושי. הוא קפץ מספינתו לספינות אויב עשרים פעמים במהלך קרב, והוא מסוגל לעמוד על הסיפון העליון בזמן סופה בלי לחוש אפילו קורטוב של סחרחורת: הוא לא חשש שיתגלה כפחדן על גבו של דרקון.

אבל בכל הנוגע לשאר – הוא היה ג'נטלמן ובנו של ג'נטלמן. אף שיצא לים בגיל שתים-עשרה, שיחק לו מזלו לשרת על סיפון ספינות קו מדרגה ראשונה ושנייה במשך רוב שירותו, תחת קברניטים אמידים שדאגו לשולחן עשיר במזון ואירחו את הקצינים שלהם בקביעות. הוא אהב ביותר חברה; שיחה, ריקודים ומשחק וויסט ידידותי היו עיסוקיו המועדפים; וכשחשב שהוא עלול לא ללכת עוד לאופרה לעולם, הוא חש דחף ממשי ביותר לזרוק את הכרית החוצה מהחלונות.

הוא ניסה לא לשמוע את קולו של אביו בראשו, מוקיע אותו כטיפש; ניסה לא לדמיין מה תחשוב אדית כשתשמע על כך. הוא אפילו לא יכול לכתוב ולהודיע לה. אף-על-פי שבמידה מסוימת חש עצמו מחויב, מעולם לא נערכו אירוסים רשמיים, בעיקר בגלל היעדר ממון, ובתקופה האחרונה עקב היעדרותו הממושכת מאנגליה.

הוא הרוויח מספיק מכספי מלקוח כדי לטפל בבעיה הראשונה, ואילו היה יורד לחוף לתקופת זמן כלשהי בארבע השנים האחרונות סביר להניח שהיה מדבר. הוא חכך בדעתו לבקש חופשה קצרה באנגליה בסוף ההפלגה הזו; היה קשה לרדת לחוף בכוונה כשהוא לא היה יכול לסמוך על כך שיקבל ספינה אחרת לאחר מכן, אבל הוא לא היה מועמד כה ראוי לנישואים שהעלה בדעתו שתחכה לו ותדחה את כל המחזרים האחרים על סמך הסכם שנערך כמעט בצחוק בין ילד בן שלוש-עשרה וילדה בת תשע.

עכשיו הוא היה מועמד גרוע עוד יותר; לא היה לו כל מושג כיצד והיכן יחיה כאוויראי, או איזה מין בית יוכל לספק לאישה. משפחתה עלולה להתנגד, אפילו אם היא עצמה תסכים; בהחלט לא היה זה הדבר שלו ציפתה. אשת איש צי עשויה להיאלץ להתמודד ללא מחאה עם היעדרויותיו התכופות של בעלה, אבל כשהופיע היא לא הייתה צריכה לעקור את עצמה ממקומה ולעבור לחיות באיזה מחסה מרוחק, כשמחוץ לדלתה דרקון והחברה היחידה סביבה היא קבוצה של גברים גסי רוח.

הוא תמיד טיפח כמיהה פרטית מסוימת לבית משל עצמו, דמיין אותו בפרטי פרטים בלילות הארוכים והבודדים בים: בית קטן בהכרח מזה שבו גדל, ועם זאת אלגנטי; מתוחזק על-ידי אישה שעליה היה יכול לסמוך בניהול עסקיהם כמו גם בגידול ילדיהם; מפלט נוח כשהיה בבית, וזיכרון חם בזמן שהותו בים.

כל רגשותיו התקוממו כנגד הקרבת החלום הזה; אולם בהתחשב בנסיבות, הוא אפילו לא היה בטוח שהוא יכול להציע לאדית הצעה שתרגיש מחויבת להיענות לה, ועדיין לשמור על כבודו. ולא היה ספק בנוגע לחיזור אחר מישהי אחרת במקומה; שום אישה בעלת אופי ושכל ישר לא תקשור בכוונה את רגשותיה לאוויראי, אלא אם כן הייתה מסוג הנשים שהעדיפו בעל אדיש ונעדר שהותיר את ארנקו בידיה, ושחי בנפרד ממנה אפילו בשעה שנמצא באנגליה; סידור כזה לא קסם ללורנס בשום אופן.

הדרקון הישן, שהתנדנד מצד לצד במזרן שלו, זנבו מתפתל באופן לא מודע בעקבות חלום נוכרי כלשהו, היווה תחליף עלוב ביותר לאח ולבית. לורנס קם וניגש לחלונות הירכתיים, הביט על נתיבה של הרליאנט, קצף חיוור ונוצץ שזרם מאחוריה באור העששיות; היה מרדים ונעים לצפות בעלייה ובירידה.

ג'יילס הדייל שלו הביא את ארוחת הערב בלווית קרקוש רועש של צלחות וסכו"ם, מקפיד לשמור מרחק ניכר ממקום משכב הדרקון. ידיו רעדו כשערך את כלי הסעודה; לורנס שחרר אותו ברגע שהארוחה הוגשה ונאנח מעט לאחר שהסתלק; הוא חשב לבקש מג'יילס להצטרף אליו, מכיוון שהניח שאפילו לאוויראי יכול להיות משרת, אבל לא היה לו שימוש באדם שנפחד כל-כך מנוכחות היצורים. היה יכול להועיל אילו היה מתלווה אליו אדם מוכר.

בבדידות, הוא אכל במהירות את ארוחתו הפשוטה; היא הורכבה רק מבקר מומלח בציפוי קל של יין, מכיוון שהדג הלך לבטנו של טמרר, ובכל מקרה היה לו רק מעט תיאבון. הוא ניסה לכתוב כמה מכתבים, לאחר מכן, אבל ללא הועיל; מוחו תעה בחזרה לנתיבים קודרים, והוא היה צריך להקדיש תשומת לב מלאה לכל שורה. לבסוף ויתר על כך, יצא החוצה לרגע כדי לומר לג'יילס שלא יאכל ארוחת לילה הערב, ועלה על יצועו. טמרר זע והצטופף ושקע יותר בתוך המצעים; אחרי מאבק קצר בתיעוב נוקשה, הושיט לורנס את ידו וכיסה אותו טוב יותר, מכיוון שאוויר הלילה היה מעט קריר, ואז נרדם לקול נשימתו העמוקה והסדירה של הדרקון, שדמתה לנשיפותיו של מפוח.

---

(הוצאת גרף, 2007. תרגום: אורי שגיא. 350 עמודים).