חרף נסיונות רבים בלילות חסרי שינה לגלות את הזוחל הארבע-ממדי השורץ בתוכו, ג'יימס טרימרקו נאלץ להודות שהוא רק אנתרופולוג וסופר אנושי לחלוטין. הוא בוגר סדנת הכתיבה היוקרתית קלריון בשנת 2005 ופרסם עד כה סיפורים קצרים בודדים, ומאמרים בתחומי המדע הבדיוני, האנתרופולוגיה, ואף שילובים של שניהם. סיפורו הנוכחי לוקח אותנו לחקור משהו שאינו תרבות זרה, אלא תודעה שאינה לגמרי אנושית.

הדבר הראשון שאני זוכר הוא את אדוני, מיקי האלסטרום, בוחר בי מתוך ערמה של קסדות חכמות אחרות. הופעלתי עם המגע הראשון בעור אנושי והוטבעתי תוך שניות בחותמו הגנטי. קול מחוספס נבח סדרת פקודות ומיקי חבש אותי על ראשו. התרחבתי כדי להתאים עצמי לתבנית גולגולתו והידקתי את הרפידות שלי על בסיס צווארו. המסננים שלי השתלשלו על חזהו כזקן.

סוף כל סוף, שירות פעיל. חייל נושם הוא חייל חי, ותפקידי הוא לדאוג שמיקי ימשיך לנשום, לא משנה אלו רעלים מבחילים יפזרו בני-מאדים המורדים חסרי-חוט-השדרה האלה בדרכו. הו, ילדי הקיסרות צועדים בסך…

כן, כבודו. אני יודע שזמנך יקר.

סמל פינסקי הורה לחיילים להסתדר בשורות. הם נראו חסונים כטנקים במגפי הלחץ המתכתיים שלהם ובקסדות החכמות הנוצצות. הוא אימן אותם להשתמש בציוד החדש ואני הפגנתי את הרפרטואר שלי ברוב סגנון. ראות גמישת-ספקטרום. תקין. שמע לטווח רחוק. תקין. סריקת סביבה לנוכחות טילי אוויר. תקין. פינסקי עבר בין שורות החיילים, בודק שקסדתו של כל חייל מהודקת כראוי. אז חבש אחת בעצמו ולחץ על מתג שעל הקיר. הבחנתי בעליה קלה בלחץ האטמוספרי, ולאחר מכן חשתי דבר-מה שגרם לספקטרומטרֵי המסה שלי לרטוט בעונג.

גז עצבים! הפעלתי את שבע שכבות המסננים המיקרוצנטרפוגליים שלי ושאבתי מן האוויר את כל מולקולות הרעל. לאחר מכן נטרלתי אותן באמצעות תרכובות אלקאליות ופלטתי את שרידיהן כטבלית גיר.

בינתיים איבקתי את האוויר הנקי בחמצן, בתוספת קמצוץ של ניחוח אורנים. אדוני זכאי רק לטוב ביותר. או כך הרגשתי אז. אין לדעת איך יתפתחו או ידעכו הרגשות כלפי אדם עם חלוף השעות.

אבל איזה חייל הוא היה. הכרתי אותו באופן אינטימי, באותו חיבור מיוחד שיכול להיות קיים אך ורק בין קסדה חכמה לאדונה. היתה לו גולגולת ארוכה ושטוחה, שהתקרחותה החלקית הבליטה את חלקותה ואת יופייה. תבניתה הזכירה לי תיבת עץ עתיקה העשויה להכיל אוצרות נסתרים.

באמת, כבודו? חשבתי שזו מטפורה נאה. פשוטה, ובכל זאת הרת משמעות. מיקי רכש עבורי את שבב השפה הפיוטית המתוחכם ביותר שניתן למצוא, עם פרוטוקולים בלשניים שנאספו מיצירותיהם של מאיה אנג'לוּ, פאבלו נרודה ורוּמִי. ואיני משתמש בשפה כדי להציג לראווה את יכולותי הפיוטיות, אלא כדי להגן על עצמי, כך שאוכל לחזור לשדה הקרב, המקום היחיד אליו אוכל אי-פעם להשתייך באמת.

אני מבין את תסכולך. ארסן את עצמי יותר להבא.

כפי שאמרתי, אין לי חייל אחר שאוכל להשוות אותו אליו, אבל אהבתי אותו כמו… אהבתי אותו מאוד, כבודו. הוא הקפיד שאהיה נקי תמיד ומילא את המחסניות שלי במסננים טריים. הוא נהג ללטף את השריון שלי וכינה אותי טוֹרטוּגָה, שפירושו צב בספרדית.

הקסדה בדרגש הסמוך, שהיתה שייכת לחייל בשם אלטון, סייעה לי להבין כמה טוב מצבי. לה קראו "גָזִי" והיא אוחסנה ליד צמד מגפיים מצחינים. אפילו קסדות חכמות לא אוהבות לישון ליד מגפיים של חייל.

אחרי שבוע האימונים הראשון, ידעתי לצפות כל תנועה של מיקי. ידעתי איך לחוש בעייפות בטלטלת עמוד השדרה שלו, וכשהרגשתי זאת נהגתי להזריק מנת חמצן מוגברת לדרכי הנשימה שלו. ידעתי שפעימות לבו חדלו להיות סדירות כשהמחלקה חצתה גשר חבלים שהיה תלוי הרחק מעל רצפת חדר האימונים, ולצורך תרגיל זה הייתי משגר רכיב מרגיע לזרם הדם שלו. אהבתי לפזם סיסמאות פטריוטיות תוך כדי אימון. "הו, ילדי הקיסרות צועדים בסך", שרתי, "למחוץ את איום המורדים".

אף על פי שהמתכנתים שלי שאפו לעורר באמצעות השירים האלה רמה גבוהה של פטריוטיות גבוהה, מיקי לא חיבב אותם. אולי שם לחלחו טיפות ראשונות של ספק את הקרקע ממנה עתידים היו לצוץ פרחי מבוכתי המתנודדים…

אני מתנצל, כבודו, אם השירה שלי פוגעת בך. כפי שהיה עלי לומר, שם, לראשונה, הטלתי ספק בנאמנותו.

למרבה המזל, מכונת היריה החכמה שברשותנו – מיקי קרא לה לולה – תקשרה אתי בערוץ רדיו פרטי. ערוץ זה תוכנן במקור לאפשר תקשורת בין מערכות הטיווח שלי ואמצעי הלחימה של לולה, אבל במהלך האימון השתמשנו בו כדי להלל את הקיסרות, תוך זמרת שירים פטריוטיים וציפיה לקרבות רבי-ההוד שבהם נועדנו להשתתף. פיזמנו יחד עד שראיתי את ילדי הקיסרות במו עיני, על מסך הצפי של עצמי, קשוחים במגפי הלחץ ובקסדות החכמות. בלתי ניתנים לעצירה, כמו הגשם, הם שטפו ארצה משמי מאדים.

לא עבר זמן רב, כבודו, עד שהמחלקה שלנו שוגרה מספינת האם בנושאת גייסות אדירת ממדים ואני מצאתי את עצמי לוטש מבט מבעד לחלון אל פני השטח של מאדים. איך יכולתי לנהוג אחרת, בשעה שמיקי בהה ובהה עד בלי די, כאילו היה מדובר בנוף מרהיב של עיר קיסרית? אני ראיתי רק הרים תלולים בגובה ממוצע של חמישה קילומטרים, צבועים בצבע ארגמן בהיר, ומתחתיהם עמקים מכוסים עשב. נחלים קטנים זלגו ממיכלי עיבוי מים וזרמו ברשתות ישרות קווים דרך חוות המורדים. פה ושם הטילו המשאבות הגדולות ומערכות הצנרת של ציוד ההארצה של בני-מאדים ענני גז לבנים אל האטמוספרה. איני יודע לאבחן את טבעם המדויק של גזים אלו, כי הייתי שרוי בתא מבודד בנושאת הגייסות, אבל הצבע הלבן שולל את האפשרות שמדובר בארגון. חשודים סבירים יותר הם פחמן דו-חמצני או אדי מים פשוטים.

כן, כבודו. אמשיך במסירת העדות.

המסננים שלי נטענו ציפיה כשנפתחו הכווֹת תחת רגלינו. הכבש נמתח ומיקי ואלטון ופינסקי וכל המחלקה שלנו גלשו אל כפר המורדים המזוהם שתחתינו. לולה ואני פצחנו בשיר, והמשכנו בכך אפילו אחרי שמיקי גנח לנו שנפסיק, בערוץ השמע. לא מחוסר כבוד לחייל שלנו, לאדוננו שאין –עליו עוררין. ההתלהבות שלנו היתה עזה עד כדי כך. לולה נתלתה בשורה "קצרנו אותם כמו עשב", וניסיתי לדמיין מה היא מרגישה. עוד דקות ספורות היא היתה עתידה לבצע את ההרג הראשון שלה.

אז ניצבנו על הקרקע, הרים אדומים מיתמרים סביבנו. שמעתי את מיקי לוחש ללא קול משהו על 'כמה יפה כל זה', אבל עד היום אין לי מושג למה הוא התכוון. רק הקיסרות יפה. אבל הייתי צריך להתאמץ להבין אותו טוב יותר. אני יודע זאת כעת.

יחידות מורדים פרצו מבין כתלי הכפר הקטן, נראים קטנים וחלשים ללא קסדות חכמות או מגפי לחץ. הם פתחו באש. עקבתי אחרי נתיבי הקליעים שלהם דרך מסך-הצפי, והבטחתי למיקי שאף אחד מהם לא מתקדם אלינו. כשהתפוצץ רימון בסמוך, ממלא את האוויר באבק ונוטל את חייו של אחד מחיילי מחלקתנו הגאה, דחפתי את המסננים שלי לפעולה. פיניתי מהאוויר חלקיקים מזיקים של אבן מרוסקת, בשר מאויד ואפר כימי, והותרתי למיקי את האוויר הצלול ביותר לנשימה, מועשר בקמצוץ מלח ים כדי לשמור על ערנותו.

ואז סוף סוף זכתה לולה הקשישה להסיר את הכפפות! הו, איך המריאו ממנה הקליעים, איך קצרה במורדים, איך ניקבה את השריון המאולתר שלהם בתחמושת שנורתה במהירות כמעט יחסותית. היא שיגרה קליעי נפץ במסלול תנופה תלול אל קירות הבטון הרעועים המקיפים את הכפר, וכעבור רגע היו השמיים מלאים שברים וחצץ וענני אבק. המורדים התפזרו, תופסים מחסה מאחורי עצים בזמן שלולה הטילה פצצות תבערה אל הכפר עצמו, מציתה עצים ובניינים.

הצפתי את האוויר של מיקי במייצב עצבי, בשעה שמיקי זינק ברוב אומץ דרך הבקעים העשנים שבקירות. הוא צעד בין הבניינים הבוערים, צולף באיכרים הנואשים אשר ניסו להימלט אל הגבעות. עם זאת, היו צאצאים ונקבות שנדמה היה שהוא מחמיץ בכוונה. ציינתי באוזניו היכן הם, אבל הוא טלטל את ראשו בזעף. לא הבנתי מדוע הוא מתעלם ממני, ואמוני כלפיו שב ונגרע במעט.

מה אתה כותב, כבודו? אם תסלח לי על החדירה לפרטיות, מסך-הצפי הכל-כיווני שלי מאפשר לי להבחין שהערכת שהיה בי כשל תכנותי מסיבי. אני מפציר בך, ברוב ענווה, להטות אוזן לעתירתי ולשקול את הדברים מחדש. ללא שירות פעיל חיי יאבדו כל אושר וגוון. לולה היתה שם, היא הסכימה עם כל צעד שעשיתי! היא תוכל להעיד, אם תזדקק לעדות נוספת.

אני מבין, כבודו.

מעולם לא היה משרת נאמן לקיסרות שמח ועליז כמוני כשצעדנו בנצחון מבין החורבות העשנות האלה. יפחות הניצולים נשמעו כזמירות מתוקות, ומסכי העשן שטיהרתי עבור מיקי היו נעימים וערבים לחך. מרוב אהבה לתבשילי הגז האלה, לא יכולתי לשאת את המחשבה לפלוט אותם. אחסנתי אותם בתוכי כדי שאוכל לשוב אל טעם הקרב בכל פעם שאחוש רעב.

בלילה ההוא גדעו חברי המחלקה בלייזר כמה אלונים ננסיים והקימו מדורה. מיקי אחז בי בחיקו בעוד גופה הארוך של לולה נשען כנגד ירכו. לצדנו, עם קסדות ורובים משלהם, ישבו אלטון וחיילת בשם מרייטה, שעסקה בלעיסת פיסות של שורש מאדימי מתוק וירקה אותן על הארץ. סמל פינסקי נקש בכף על צלחת כדי להסב אליו את תשומת הלב, ולאחר מכן פתח בנאום קצר.

"ידידי, פעלתם היום היטב היום", אמר, קולו החזק ממלא את ליל מאדים הצונן. "הבהרתם למורדים האלה שהם נחותים מכם בנשק, בטכנולוגיה וביכולת. נוכל רק לקוות שכניעתם תהיה מהירה ככל האפשר. למענם אני מקווה שכך יהיה. עד אז נמשיך להפגין בפניהם את כוחה של הקיסרות!"

הגברים והנשים הריעו, ולולה ואני פצחנו בשירת "מגף הקיסרות מוחץ כל חולשה". אבל אז, ממש כשכמה חיילים החלו להצטרף אלינו, סטר מיקי בחוזקה על שריוני וכיבה את ערוץ השמע שלי.

"טורטוגה", אמר, "תהיה בשקט".

"היי!" אמרה לולה. "מה הבעיה שלך? אתה לא רוצה לחגוג?"

"לחגוג מה? אֶת הטבח באיכרים היחפים האלה שרוצים לקבל בעלות על האדמה שעליה באו לעולם?" ואז הוא העליב את שנינו, ואמר לנו שאנחנו רק מכונות, כבודו. הוא אמר שהוא ראה תגובה רגשית נאותה יותר אצל פותחן. הוא התכוון לזה בתור בדיחה, אני חושב. אבל הדברים כאבו.

"מה אתה אומר לב"מ האלה שלך עכשיו?" שאלה מרייטה. היא ירקה גוש שורש מתוק ושמעתי רסס של לחות על גחלים לוחשות.

"קשה לי להיות גאה בקרב שבו יכולתו של האויב כל-כך נחותה", אמר מיקי. "אימנו אותי להיות חייל, לא קצב".

אלטון נהם והצביע עליו מעבר למדורה. "תזכור למה אתה כאן, מיקי", אמר. "המורדים חיסלו את מרכז הפיקוד המקומי של הקיסרות תוך שעות ספורות. היום נלחמנו במאחז כפרי. האויב קיים".

"בדיוק", אמרה מרייטה. "הקיסרות לא מבזבזת כסף על טכנולוגיה חכמה רק כי היא אוהבת אותנו. הידידים הקטנים שלך שם זקוקים להתלהבות שלהם. אל תקח אותה מהם".

בהמשך הלילה, אחרי שהמדורה דעכה ורוב חיילי המחלקה הלכו לישון, מיקי אמר לי דברים מוזרים, דברים שלא היה בהם הגיון. קצינים רמי דרג יצרו איתו קשר, כך אמר, והם תדרכו אותו במידע שהוא לא יכול היה לחלוק אתי. כששאלתי למה, טען שהמידע רגיש מכדי שימצא במאגרי המידע שלי, משם עלול לגרוף אותו שודד נתונים מקרב המורדים. מידע זה עומד לשנות את פני המלחמה, אמר, ולשנות אותה לטובה.

"לא תוכל לתת לי רמז כלשהו?" התחננתי בפניו.

"אני מצטער", אמר. "פשוט בטח בי, לא משנה מה יקרה".

---

בבוקר המחרת, בזמן שניהלנו את תרגילי הסדר היומיומיים שלנו, שמענו קול נהמה עמוק נישא ברוח. הסט הדופלר שלו היה מוזר, כמו הגיע ממרחק כה רב עד שלא היה טבעי. התרגיל המשיך, אבל כולנו ידענו שמשהו אינו כשורה.

"מה זה היה?" שאלתי את לולה בערוץ הפרטי שלנו.

"חדשות רעות", אמרה.

דקות ספורות לאחר מכן, ראינו זאת. הרחק באופק, ישר מעל רכס ההרים, הבליחה צורה בשמיים. היא תלתה שם לרגע, עצומה ועגולה ועטופה אורות מהבהבים. עשן אפור סמיך שטף ממנה ומילא פינה שלמה של השמיים. אז צנחה הצורה מאחורי ההרים. גלי הלם חלפו באדמה כמו אדוות ומיקי קרטע כאילו עמד על ספינה הסובלת מתקלה במנוע. תמרות עשן שחורות התפשטו על השמיים, מטילות צללים כבדים שהתנחשלו לעברנו.

בן רגע ניחשו החיילים מה קרה. הם רצו במעגלים, צועקים ותופסים זה את זה ויורים בכל מה שזז. הסמל דיבר אליהם במגביר הקול והורה לכולם להישאר רגועים, אבל הם נאחזו בהלה. איך יכלו להימנע מכך, כשספינת האם הגדולה הופלה? הספינה סיפקה כל מה שאפשר את המערכה: תובלת נושאות הגייסות, תגבורות, תקשורת, מילוט. כל זה היה ואיננו.

"הכל נגמר בינתיים", אמרה לולה. "אנחנו צריכים לחזור לכדור הארץ, לתכנן את המערכה מחדש".

"אבל אנחנו החיילים האמיצים ביותר של הקיסרות", אמרתי. "אני הולך להישאר ולהילחם, ואני חושב שגם מיקי יעשה כמוני. יחד נגרום למורדים לצנוח על ברכיהם באימה".

לולה שגרה משיכת כתף דיגיטלית. "נראה אותך גורם למורדים לעשות משהו כשמיקי לא בסביבה".

שעה קלה עמדו כולם במעגל וניסו להבין את מה שאמר סמל פינסקי בקשר הרדיו. אחרי כן נצפו כמה מטוסי מורדים באופק ומיקי וכל היתר נכנסו לעמדת מגננה. עשיתי כמיטב יכולתי לעקוב אחרי הפצצות הצונחות, כדי לאפשר לו לפוצץ אותן לפני שיגיעו לקרקע. תפסנו כמה שיכולנו, אבל לא יכולנו לתפוס את כולן. כעבור זמן קצר היו המסננים שלי מלאים רעלים, חלקיקי בשר, ואבק מאדים דק.

קרוב לחצות, נחתה נושאת גייסות גדולה מאפלת השמיים העשנה. כמה טוב היה לראות באותו יום נורא את אורותיו הקורנים של כלי טיס קיסרי – אחד מהבודדים שנותרו שמישים. מזל שהיה על הקרקע כשהותקפה ספינת האם. צוות הספינה פרק עשרים קטנועי אוויר, די והותר לשנע את שרידי המחלקה שלנו, שני חיילים לכל כלי רכב.

"קיבלנו פקודות מפיקוד-מרכז", הודיע פינסקי כשעלו החיילים על הקטנועים. "לא ניסוג. עלינו לחדור אל כמה מעמדותיהם הפגיעות ביותר של המורדים ולגמול להם על המתקפה הערמומית והמלוכלכת שהפילה את ספינת האם שלנו הבוקר".

רוב החיילים הריעו. אבל לא כולם. מיקי, צר לי לדווח לך, היה בין השותקים.

"זה כל מה שאפשר להוציא מכם?" אמר פינסקי. קולו הרעים במרחבי הערבה. "תנו לי להסביר את זה שוב. אתם הכוחות המובחרים שלנו: הלוחמים האמיצים ביותר, הנושאים את מיטב הציוד שיש לקיסרות להציע. אתם עומדים לצאת למשימה מסוכנת מעל ומעבר. אבל אתם הולכים להראות לברברים התת-טכנולוגיים האלה איך נראית הקיסרות כשהיא תובעת צדק. עכשיו, אני רוצה לשמוע מה יש לכם לומר על זה!"

הפעם, עלתה התרועה מגרונו של כל חייל. תפסתי את קולו של מיקי והעצמתי אותו כך שאפילו מנהיגי המורדים עצמם ישמעו אותו במחבואיהם הרחוקים, וירעדו מפחד. כל גופי זמזם בשמחה כשעשיתי כן, עד כדי כך גדשה אותי אז אהבת המולדת. וגם כיום, כבודו.

החיילים זינקו אל קטנועי האוויר וכעבור זמן קצר אצו על פני מרחבי הערבה המסתעפים בין הרי מאדים והגבעות. מיקי ומרייטה טסו יחד, כשמיקי מאחור.

המשכנו לרכב ללא כל תקרית עד שעברנו על פני צריחי וכיפות עיר מורדים גדולה המכונה יִירָה. כמה מן החיילים האטו את רכבם והטילו פצצות תבערה. ניסיתי לשכנע את מיקי לנהוג כמותם והוא נטל את לולה, ובמקום לירות בה, פסע אל שיפולי האופנוע והביט בקרקע החולפת תחתינו. הוא נקש על כתפה של מרייטה, נפרד ממנה במגושם, וקפץ החוצה, מטיל עצמו עשרה מטרים באוויר עד שנחת בקול קרקוש מחוספס על מגפי הלחץ שלו.

עמדנו בנוף צחיח, סלעים משוננים ועשבים גבוהים ודקיקים סובבים אותנו מכל עבר. בעוד אחרוני קטנועי המחלקה נעלמים על סילוניהם במרחק, יכולתי לראות את מגדליה הלבנים של יִירָה בְמרחק שלושה קילומטרים, צמודים לרגלי ההרים.

"מה אנחנו עושים?" זעקתי, מהדק את רפידותי על ראשו של מיקי. "קיבלנו פקודות לסייע במשימה. אנחנו אמורים להסתנן אל העמדות הפגיעות ביותר של האויב ולתקוף אותן".

הוא נשא את ידיו וטפח בעדינות בצידיי. "זכור מה שאמרתי קודם", אמר לי. "בטח בי. אני עושה מה שאני עושה למען הקיסרות".

"למען הקיסרות? אבל אתה נטשת את עמדתך כדי לשוטט לבד בשטח המורדים!"

"אל דאגה, טורטוגה הקטן", אמר.

ובמילים אלו, אני מתבייש לספר לך, הוא הושיט את ידו וכיבה אותי. כשהופעלתי שוב, היה לילה. היינו בעיר שעל צלע ההר, בלב הקרב. הפעולה הראשונה שלי היתה לאמוד את נתיביהם של כל הקליעים והטילים המגיעים מיחידות האויב שתחתינו. הבזקתי אות ומיקי הצמיד את גופו לקרקע. כעבור שניות מעטות חלפו קליעים מעל ראשו. בה בעת חיפשתי שרידי רעלים באוויר. מצאתי רמות גבוהות מעט של תצמידי פחמן המשויכים לחומרי נפץ, אבל לא בריכוז מסוכן.

אחרי שהשלמתי מטלות אלה, הפניתי את תשומת לבי לסביבה הקרובה. האנשים שהתגודדו סביבנו לא חבשו קסדות חכמות או מגפי לחץ, והבחנתי בחותם האלקטרוני של קסדות חכמות קיסריות מבין שורות הצבא התוקף. יחד עם זאת, הקליעים וקרני החום שעלו מהמישור למטה כוונו גרוע, ולעתים קרובות פגעו בצלע ההר הרחק מחומות העיר. לא מצאתי בזה הגיון. יצרתי קשר עם מיקי כדי לקבל מענה.

"הו, אדון", אמרתי. "מה מתרחש? מצבנו הנוכחי מבלבל אותי מאוד".

"שמע, טורטוגה", אמר. "אל תסיח את דעתי עכשיו. יש לי משימה חשובה לבצע כאן".

גבר ניגש אלינו, גבוה וגלוי ראש ועורו אדמדם כשקיעה. הוא בירך את מיקי והושיט את ידו. מיקי נטל אותה ללא היסוס.

"אני שמח שלפחות חלק מכם מכבדים את זכותנו לאוטונומיה", אמר האיש. "שמי הילו שאפינסקי".

"אני מיקי פורד, אזרח מספר 27-A1PZ57U".

"אז באמת מעניקים לכם מספרים אלפאנומריים במקום שמות משפחה, אה? תמיד חשבתי שזאת אגדה".

"יש לנו גם שמות משפחה", אמר מיקי. "אבל אנחנו רבים. הם זקוקיםן לדרך כלשהי שתאפשר להם לעקוב אחרינו".

הילו מצמץ כנגד בהירות אורו של מטיל-רקטות שירה הרחק למטה. נתתי למיקי אות להתכופף והוא צנח ארצה שניה לפני כולם. מישהו מאחורינו צרח, והבחנתי בנוכחותם של חלקיקי בשר באוויר.

בנקודה זו, כבודו, הגעתי למסקנה היחידה שנראתה הגיונית. אדוני, אף שאהבתי אותו, ואף שהוא נהג בי היטב, נמצא בבסיס כלשהו של המורדים ומסייע לאויב. רוחי נפלה וביקשתי שיושיט את ידו ויכבה אותי לנצח. הייתי כמו הנער האומלל שרואה את אביו דוחף את אמו לנתיבה של רכבת. הייתי כמו האסיר שנאלץ ללפף את החבל לעניבה בה הוא עתיד להיתלות בעצמו. הייתי כמו איש עסקים המגלה שהחברה שלו מרוויחה כסף בסחר בלתי חוקי באברי אדם.

סליחה, כבודו? האם חיוני לפתוח את השריון שלי כך? לוח אחורִי זה אמור להיפתח רק על ידי טכנאי מומחה. אתה עלול לחטוף הלם חשמלי.

כבודו, אנא אל תסיר את השבב שלי! האם אתה מעדיף שאגמגם אמרות נדושות בלבד בזמן שאני נושא ונותן על חיי? אני רק קסדה חכמה אומללה, שנאבקת לבטא את עצמה כמיטב יכולתה. לעתים קרובות בדרכים לא מקובלות, אני מודע לכך.

כרצונך, הו, עמיתי בשירות הקיסרות.

אדוני עמד על הצוקים מעל יִירָה. הוא הוסיף לשוחח עם הילו, פולט את ההערות הדוחות ביותר על יופיים של הרי מאדים, על אצילות תביעות המורדים, עליונותה של בירה שחורה מאדימית, וכולי.

אך מה שארע לאחר מכן היה גרוע אף יותר. הילו הצביע במורד המדרון לעבר כוחות הקיסרות שהתקדמו במעלה הגבעה.

"הקסדה החכמה שלך מאפשרת לך לעקוב אחרי הטילים שלהם, נכון?"

מיקי הנהן, מכריח אותי להפגין הסכמה לשיחה האיומה הזו.

"אתה חושב שתוכל להגן על העמדה הזאת עד שיגיעו כוחות התגבורת שלנו?"

מיקי נהם בהסכמה וטפח על גופה של לולה.

"הוא באמת הולך לעשות את זה?" שאלתי בערוץ הפרטי שלנו.

"אני חוששת שכן", אמרה, האות שלה חלש מאי פעם. "אני לא יודעת מה אעשה אם הוא יכוון אותי אל חיילי הקיסר. אני מתוכננת לציית לאדון שלי, אבל גם להגן על הקיסרות".

מחשבותי נדדו אל זכרם של קרבות מכובדים יותר, ודגמתי ממה שנאגר בי עד אותה עת. ברגע ההוא נפלה בקרבי ההחלטה.

"אני לא יכול לעשות הרבה נגד קרני החום", אמר מיקי. "אבל בעזרת שני אלה אני יכול לפוצץ את מרבית הרימונים והטילים הבסיסיים שלכם לפני שהם – "

שם עצר, נשימתו נתקעת בגרונו. לולה צנחה מידיו, מקרקשת כנגד קרקע האבן. העורקים תפחו ופעמו בגולגולתו כשנאבק לנשום, מאבק ששלח רעידות איומות בשריון שלי. הוא שרט את צדי ראשו באצבעותיו ולבסוף קרע אותי מעליו. נחתּי נחיתה קשה על הקרקע. ראיתי את גופו מעלי. הבחנתי בעור פניו שהתכסה בהרות אדומות.

הוא החל ליפול על רגליו. הילו ניסה להרים אותו, אבל מיקי הדף אותו מעליו. "טורטוגה", לחש. "לא בטחת בי".

נשפתי אל מערכת הנשימה שלו את כל הרעלנים ששמרתי ביום הקרב הראשון, תערובת של פחמן חד-חמצני, אדי כספית, טטרה-אתיל-עופרת, ומגוון יסודות קורט. הרגשתי כל כך רע, כבודו. הרגשתי כמו… הרגשתי כמו מה שהייתי: יצור שהדחף היחיד שלו היה להגן על בעליו, אבל במקום זאת הפך לרוצחו. כל מה שביקשתי אי-פעם היה לגונן עליו, להוביל אותו בבטחה בעד ענני גז רעיל, לסייע לו בדרכו לנצחון. יותר משעה עברה עד שהוא מת.

כבודו, אני שומע את דבריך אבל אני שואל ברוב כבוד האם אין ברשות הקיסרות טכנאי אחד שיוכל לאתר את הפגם בתכנות שלי? כך אוכל לחזור לקרב ולפזם שוב בגאווה את המנונות הקיסרות. אף קסדה חכמה מהדגם שלי לא עמדה עד כה בפני משפט צבאי. היינו אצווה טובה, דגם טוב.

פשוט לא חשבתי מרוב אהבת מולדת. אולי אם הייתי מנתח את המצב לעומק, אם הייתי לוקח בחשבון שכוחות הקיסרות לעולם לא היו מחטיאים עד כדי כך את המטרות כפי שעשו בלילה ההוא, הייתי מנחש את האמת: הכל היה הצגה שנועדה להוכיח עד כמה מיקי שימושי ולאפשר לו להתקדם בדרגות האויב. אז יכול היה לפגוע במורדים מבפנים באמצעות כמה מילות הטעיה. המלחמה היתה יכולה להסתיים מהר יותר כך, וזה מה שהוא רצה.

מיקי תמיד הצטער כשנאלץ להרוג, אפילו כשגופי מורדים היו על הכוונת. הנחתי שרגשות אלה הם שגרמו לו לערוק לשורות האויב. הייתי צריך לקחת בחשבון כמה מהר יכולה היתה המלחמה להסתיים באמצעות כמה מרגלים השתולים במקום הנכון. היה עלי לבטוח בו. אבל לא הייתי מתוכנת לדעת דברים כאלה.

מוצג מוזיאוני?

אני מתחנן בפניך, שופט ואדון. איני יכול להעלות בדעתי חיים כאלה. לשוב ולחזור על זכרונות כואבים אלה יום אחר יום כדי לשעשע תיירים וילדים – זה יהיה עונש אכזרי. אני מעדיף שיפרקו אותי כאן ועכשיו.

אני יציר שנועד לקרב, לא לחינוך ובטח שלא לבידור. לסיים את חיי ללא טעמו החריף של גז עצבים במסננים שלי, ללא גולגולת אמיצה לדבוק בה ולגונן עליה… חיי יהיו חסרי משמעות. יהיו בהם רק יגון ועבודת פרך.

כן, כבודו. אני יודע שזמנך יקר.

---

ברוכים הבאים, מבקרים, ברוכים הבאים למוזיאון הקיסרות הצבאי. אלו מכם שלא ראו בריה כמוני בעבר, אני קסדה חכמה מקורית, שתוכננה להעניק לחיילינו את מיטב המיומנות, ההכוונה והבטיחות בשדה הקרב.

השריון שלי מעוצב לעמוד בפגיעות ישירות, אפילו של קליעים הנעים במהירויות כמעט יחסותיות. והחלקים המשתלשלים בחזית הם המסננים שלי – אתם יכולים לגעת בהם, אל חשש. הם מתוכננים להסיר מהאוויר כל רעל מוכר לאדם ברמה המולקולרית.

סינון כלור, תקין. סינון פחמן חד-חמצני, תקין. סינון אדי כספית, תקין.

סליחה, אדון צעיר? כן, הסיפור אמיתי. זאת הסיבה שעלי להישאר כאן בשעה שהייתי מעדיף להיות על איזו ספינת קרב, ובראשי ההרמוניות המתוקות של המנונות הקיסרות בעוד אני מתכונן לקרב. תרצה לחבוש אותי? אל תחשוש. לא אפגע בך.

בסדר, כרצונך. אני מקווה שתיהנו מהמשך הביקור במוזיאון, הו עמיתַי, משרתי הקיסרות.

---

כל הזכויות שמורת © ג'יימס טרימרקו. פורסם במקור בכתב העת האינטרנטי afterfurnsf. התרגום: על פי הגרסה המאוחרת שפורסמה ב"אסקייפ פוד".

---

הבלוג של טרימרקואתר הבית (בבניה)

הסיפור המקורי