"אז, מה בחורה יפה כמוך עושה במקום כזה?"

"חה חה".

הם המשיכו ללכת בשתיקה לא לגמרי נינוחה. הגדר בהקה בגוני כסף ושחור מול הירח החסר שבשמיים, מגני הפלסטיק הצהובים שבראשה כתם הצבע היחיד בנוף הלילי האפלולי.

היא פתחה את פיה כמבקשת לדבר, סגרה אותו שוב, ולאחר עוד רגע הרהיבה עוז. "ברצינות, המקום הזה לא מפחיד אותך בלילה?"

"בואי אני אספר לך בדיחה, נטע. ילדה אחת תועה בבית קברות בלילה, וכבר חושבת שהיא אבודה כשהיא פוגשת זר חביב שמציע להתלוות אליה בדרכה. בדרך היא מתוודה בפניו, 'אתה יודע, בתי קברות נורא מפחידים אותי'. הזר עונה לה – "

"'כן, גם אני כשהייתי חי פחדתי מהם'. שוב, חה חה".

"את לא מבינה. זה בדיוק העניין. אני לא אמור לפחד. המפלצת היא לא זו שאמורה לפחד. בשבילי זה הבית".

היא הסתובבה אליו, אחזה בכתפיו והביטה בעיניו. "כמה פעמים עוד? אתה לא מפלצת".

"מותק, אל תהרסי לי את הפרנסה. ברור שאני מפלצת, זה מה שמחזיק אותי בחיים. תשאלי אותם". הוא החווה בתנועה לא מוגדרת לעבר הבניין שניצב בין העצים.

"זה שהם החליטו לעשות אותך מפלצת עוד לא אומר שאתה מפלצת".

"לא, אבל זה שיש לי ניבים חדים, תשוקה רצחנית לדם ועור שמעלה עשן כשאני נחשף לשמש דווקא כן". הוא חשף לעברה את ניביו בחיקוי לערפד קולנועי טיפוסי, והיא חשה פרפרים בקרביה, כמו תמיד.

"אז אתה יותר חזק. פחות פגיע. יותר טוב. אתה לא מבין? זה רק אומר… די, נו, כבר היינו שם אלף פעם". היא אחזה בידו. "אתה לא מפלצת". הם המשיכו ללכת בשתיקה, מחזיקים ידיים, בקצב העתיק של כל זוגות האוהבים מאז ומעולם.

הוא קטע את השתיקה. "הלוואי שידעתי מה את מוצאת בי".

"ומה אתה מוצא בי?" היא התריסה כנגדו, עוצרת כדי להסתכל בפניו.

"את יפה כל-כך", אמר והסיט קווצת שיער מעל מצחה, עיניו חומקות ממבטה. "אנושית כל-כך. את רואה בי אדם. את רואה בכל אחד אדם. זה מיוחד כל-כך".

היא שאפה עמוק, אוזרת עוז לומר משהו. "אתה יותר…" צפירה מרוחקת ומוכרת היטב קטעה את דבריה.

"אופס, בעיה. חייב לחזור לפני שמשחררים את הכלבים. רוצי לשער". הוא עוד נשק לה נשיקה חפוזה על שפתיה, ואפילו בחפזונו חשה בשפתיו המתאמצות לכסות על ניביו, שנשלפו בתגובה לא רצונית ללחץ. ואז נעלם.

היא הביטה בעקבותיו רק עוד שבריר שניה והחלה לרוץ לעבר ביתן השומר, שאורו המנחם נגלה רק למחצה בין העצים. היא לא רוצה להישאר בחוץ אם באמת ישחררו את הכלבים. היא יודעת, אלה לא באמת כלבים – היא שמעה את קולם פעם אחת שבה באמת שחררו אותם, וזה לא נשמע כמו שום כלב ששמעה אי פעם. היא ממש לא רוצה לגלות מה הם כן.

בביתן השומר חיכה לה חגי, שקרבת המשפחה המעורפלת-משהו ביניהם גרמה לו להניח לה להיכנס לפארק בלי לשאול יותר מדי שאלות. הוא חיכה לה עם כוס תה מהתרמוס שלו. הוא שמע את האזעקה מהביתן. בניגוד אליה, חגי ראה פעם את כלבי השמירה של ארץ האגדות, אבל מעולם לא הסגיר פרטים, חרף הפצרותיה. פניו היו מתוחים כשהגיעה, והוא הניח על שכמה יד מייצבת – אותו או אותה, לא היתה בטוחה – בזמן ששתתה.

---

"משהו מוזר אצלך, את יודעת?"

נטע ניסתה להתרכז בתנועה, אבל מחשבותיה שבו שוב ושוב אל שפתיו, אל מגע הניבים שמתחת להן. יצור מהאגדות שנברא רק בשבילה.

"מוזר איך?" לשיר היתה הנטיה המוזרה הזאת, לנהל את כל השיחות המסובכות דווקא כשנטע נוהגת ולא יכולה להתחמק. או אולי בגלל זה. כבר כמה זמן נראה לה ששיר חושדת במשהו.

"אני לא יודעת. כאילו את לא לגמרי כאן".

"הלוואי שלא הייתי לגמרי כאן. הפקק הזה מוציא אותי מדעתי". היא הדליקה את הרדיו בתנועה חטופה. אולי יהיה דיווח תנועה.

"…מדווח שהתיקון לחוק כבוד האדם וחירותו שמנהיג ח"כ גל, אשר זכה לכינוי 'חוק המפלצות', עבר היום בקריאה טרומית… "

"לאבא שלי היו מניות של א"א הנדסה, מכר אותן איך שהתחילו עם החוק הזה. עכשיו הוא קצת מצטער. אוי, שמעת מה אלה סיפרה על תום וראובן? הם – "

"למה מצטער? אבא שלך, זאת אומרת".

"הוא אומר שהוא שמע שא"א הגיעו להסכם עם איזו חברת רובוטיקה יפנית, וברגע שהחוק ייכנס לתוקף יחליפו את המפלצות המהונדסות במפלצות רובוטיות".

"רובוטים? מה זה שווה, רובוטים? הרי כל ערך הפנטזיה של ארץ האגדות זה שאלה יצורים אמיתיים. מי בכלל רוצה לפחד מרובוט? כאלה יצורים קרים ולא נעימים".

"קרים? לא נעימים?" שיר נעצה בה מבט חד. "נגעת בהם שאת יודעת?"

"כל מה שאני אומרת זה שרובוטים זה לא זה. זה לא… אגדה. זאת לא אותה פנטזיה".

"פנטזיה, אה?" שיר נראתה כמתכוונת לומר משהו, ואז שינתה את דעתה. "תראי, העניין עם רובוטים הוא שייקח הרבה זמן עד שמישהו ינסה לתת להם זכויות. וזה הרי מה שמעניין את א"א. הרעיון לתת זכויות אזרח למפלצות הוא… נו".

"אה, אני חושבת שזה טוב שיתנו להם זכויות. ל… אה… מפלצות, זאת אומרת", היא אמרה את המילה באי רצון, כמעט נושכת את לשונה. "אם יש להם שכל של בני אדם ורגשות של בני אדם, אני חושבת שיש להם זכות לחיות כמו בני אדם".

"לחיות…? על מה את מדברת? למה, נדמה לך שארץ האגדות ישאירו אותם בחיים?"

פיה של נטע יבש פתאום, פניה צורבים, קרביה מכווצים. "לא?" היא כחכחה. "למה לא?" מישהו צפר לה, היא אפילו לא היתה בטוחה למה. היא התעלמה.

"הצחקת אותי. את חושבת שהם רוצים חבורה של מפלצות לשעבר עם זכויות אדם וגישה חופשית לתקשורת? אני מוכנה להתערב איתך שהם כבר התחילו לחסל אותם בהדרגה, הרפתקאות ציד ערפדים באישון ליל וכאלה". נטע חשה בחילה. היא בלעה את רוקה ואילו שיר המשיכה בדבריה בלי לשים לב. "זוכרת את ה'אנחנו לא מייצרים מפלצות חדשות עד שיתברר לאיזה כיוון נושבת הרוח'? הם מתכננים את זה ככה שכשהחוק יעבור, כבר לא תישאר אף מפלצת שתספר לעולם כמה שהיחס שלהם היה הומני. יזרקו את כולן לכלבים". נטע נרעדה במחשבה על ה"כלבים" במתחם ארץ האגדות. "ואולי לא באמת כדאי שתיכנסי לו לנתיב ככה, נטע מותק". שיר סימנה בניד יד אגבי לעבר המונית שבנתיב שלשמאלן, שסטתה עוד שמאלה כדי שנטע לא תיכנס בה. "מה יהיה? את עוד תחזרי לכדור הארץ לפני שתהרגי את שתינו?" היא הביטה בה מהצד.

נטע יישרה את ההגה, עיניה לפנים, והיא מקשיבה-לא-מקשיבה לסביבותיה. בסוף שיר נכנעה והפסיקה לבחון אותה.

"…במאמצים ללכוד את האנס הנמלט מנחם אוזן… "

"חבל שאין דרך להפסיק לייצר את אלה". שמעה את שיר מדברת אל הרדיו. "אה? מה דעתכם פשוט להפסיק לייצר אותם? הנה משהו ששווה לחברה האנושית להשקיע בו! נכון?" היא פנתה אליה. "מה דעתך, נכון?"

נטע המשיכה להישיר מבט לפנים, עיניה נעוצות בתנועה, אבל אינה רואה דבר מלבד כלבי השמירה הלא כלביים במתחם ארץ האגדות, והם לא יותר מאשר עיניים אדומות בוהקות בחשכה ומלתעות מאיימות, חדות ניבים.

---

רעש ההמון המוסת נשמע מחוץ לבקתה. המכשפה נאנחה. "רק רגע", אמרה וקמה, ידה האחת תומכת בגבה הכפוף. הגיבנת שעל גבה היתה בולטת יותר עכשיו, ובגדיה הסגולים המרופטים הדגישו את גון עורה הירקרק. היא צלעה אל הדלת ופתחה אותה, מצחקקת צחוק מרושע ומבליטה את אפה הארוך והמיובל.

"בואו, חמודים! בואו היכנסו! יש לי משהו בשבילכם!" ברגע זה השתלהבה אש התנור הממוקם מול הדלת, משמיעה שאגת להבות מבעד לשבכת הברזל של דלת התנור.

הילדים צווחו בבהלה ובגיל ונרתעו לאחור, שם אסף אותם המדריך והחל להסביר להם משהו. המכשפה נאנחה וסגרה את הדלת. היא הסירה את אצבעה מעל כפתור התנור הממוקם לצד המשקוף.

"נגמר הסיור?" שאל קול מהשולחן, שניצב צמוד לקיר החיצוני, כך שלא נראה מכיוון הדלת.

"נגמר לבינתים. כל עוד הם לא רוצים להצטלם אתי", המכשפה מתחה את גבה הדואב והצטרפה אליו באנחה. לאחר הרהור הוסיפה, "או לשרוף אותי בתנור שלי. ואז להצטלם".

היושב השלישי ליד השולחן הביט בה בדאגה. "אנחנו חייבים לעשות משהו". הוא גירד את זרועו ברוגז והמכשפה הושיטה יד ירקרקה וסטרה לכף ידו המגרדת. "תפסיק עם זה".

"עוד מעט ירח מלא. שוב דלקת בזקיקי השיער, את יודעת". איש הזאב הביט בעור ידיו במיאוס. שתיהן היו אדמדמות ושרוטות.

"אני יודעת, אבל לא יעזור לך לגרד". היא מזגה לעצמה עוד תה מהקומקום שבמרכז השולחן. "אז מה אתם רוצים לעשות?"

"אני לא יודע אם אני תומך בזה", אמר הערפד. "יש יותר מדי בעיות מעשיות. שלא לדבר על זה שאנחנו נסכן חפים מפשע".

"חפים מפשע?" שאל איש הזאב בסלידה. "איפה ראית דבר כזה? כמה זמן הם כבר מאפשרים לזה להימשך? כמה זמן אתה כבר פה, שלוש שנים?"

"וחצי", אמר הערפד.

"שלוש וחצי. יותר מכולנו. ולא היית הראשון".

"לא".

"שנה וקצת מאז ששלפו אותי מהמיכל. שלוש מאז ששלפו אותָך, ואת כבר כמעט גמורה", הוא הצביע בסנטרו לעבר המכשפה והיא הנהנה הנהון בקושי נראה. "ולכולנו יש מזל. תוחלת החיים פה היא בסביבות חצי שנה, ולא רק בגלל העיוותים הגנטיים. ועכשיו שהחוק הולך לעבור – "

"עשה טובה, תעזוב את הנאומים", אמר הערפד בלאות, משחק בידיו באמרת גלימתו, במקום שבו החלה להיפרם. "כולנו יודעים. כולנו חושבים שזה נורא. השאלה היא מה אפשר לעשות". הוא פנה אל המכשפה. "יש לך חוט ומחט? שחור". היא קמה, ניגשה אל ארון והחלה לחטט בתוך אחת המגרות.

"לברוח", אמר איש הזאב בפסקנות. "יש לנו קצת עזרה מבחוץ. יש לנו אפשרות להבריח מהמעבדות מזון לכמה ימים". עיניו התמקדו באופק. "אנחנו רק צריכים להחזיק מעמד עד אחרי שיעבירו את החוק. אחר כך נוכל לפנות לרשויות ולדרוש שיעשו מה שצריך כדי להזין אותנו הלאה, ולשפר את תנאי החיים שלנו. הם חייבים לנו את זה".

"חייבים ויכולים זה לא אותו דבר", אמר הערפד. "א"א לא בהכרח יספקו – " המכשפה קטעה אותו והושיטה לו סליל חוטים שחור ומחט. הוא הודה לה והחל לתקן את האמרה הפרומה בגלימתו.

"אתה מתקן את זה לבד?" שאל אותו איש הזאב בתמיהה. "למה אתה לא נותן להם לעשות את זה?"

"בן-אדם צריך לדעת לעשות דברים בשביל עצמו", אמר הערפד. שתיקה לא נוחה השתררה במקום. הוא הוסיף בקול נמוך. "גם לא בן-אדם".

"את המעט הזה הם יכולים לעשות בשבילנו", אמר איש הזאב. "זה לא שהם עושים הרבה חוץ מזה".

"עזוב אותו", אמרה המכשפה בשקט והשתעלה לתוך כף ידה. "תמשיך".

איש הזאב הביט בה לרגע, מגרד את ידו בהסח הדעת, עד שתפס את עצמו והרחיק את ידיו זו מזו בכוח. "כל מה שצריך זה להשתלט על אחת מעמדות השמירה".

"לא להרוג. בלי להרוג", אמר הערפד.

איש הזאב הושיט את ידו לקערית שניצבה במרכז השולחן ולקח ממנה גוש חסר צורה. "נפש זכה וטהורה שכמוך, אתה וצום יום כיפור שלך", הוא אמר ונופף בגוש מול פניו של הערפד. "כבר אכלת היום?"

הערפד משך בכתפיו, מתרכז במופגן בתפירה שלו.

איש הזאב חיכה לרגע, ואז הכניס את הגוש לפיו ולעס אותו. "הם היו הורגים אותך בלי להניד עפעף", אמר בפה מלא.

"השומרים לא אשמים", אמר הערפד והמשיך לתפור. "אני לא מוכן לשום תוכנית שמתבססת על רצח".

"שיהיה. בלי להרוג. אפשר להשתלט עליהם גם בלי זה. חבל", אמר איש הזאב בהרהור וניגב את שולי פיו ביד מגורדת אחת, ואז הרחיק אותה והניח אותה שטוחה על השולחן, כדי שלא לגרד. "דבר אחד שאנחנו טובים בו".

"אנחנו יכולים להיות טובים בעוד דברים", אמר הערפד. הוא תפר את אמרת הגלימה שלו בתכים קטנים, איטיים. בכל תך משך את החוט בזהירות שלא יסתבך. "אנחנו לא חייבים להיות טובים דווקא בלהיות מפלצות".

"אבל זה מה שעשו אותנו".

"זה שעשו אותנו ככה עוד לא אומר שאנחנו חייבים להיות כאלה. בטח לא אם אנחנו רוצים שיהיה לנו קייס למה מגיע לנו שיתנו לנו לחיות כמו בני אדם".

"ואני אומר שמה שלא נותנים לנו צריך לקחת". איש הזאב לקח עוד גוש מהקערה, העיף מבט קצר אל הערפד, שלא הביט לעברו, והכניס את הגוש לפיו.

"מספיק עם הוויכוח הזה. אני לא משתתף בתוכנית שכוללת רצח. נקודה".

"בסדר, בסדר. אנחנו משתלטים על השומרים, יוצאים החוצה, זה הקטע שבו מישהו מבחוץ צריך לחכות לנו עם רכב. לך יש את הנקבה ההיא…"

"אל תקרא לה נקבה". הערפד הרים את מבטו במהירות מאמרת הגלימה, ומשהו אדום הבהב לרגע בעיניו. הוא השפיל מיד את מבטו בחזרה אל התפירה.

"זה מה שהיא. נקבה מגזע האדם. לא?" איש הזאב גירד בהיסח הדעת את גב ידו, והמכשפה סטרה שוב לכף ידו כדי שיפסיק. הוא עיווה את פניו, הפריד שוב את ידיו ושטח אותן על השולחן.

"לא משנה". עכשיו הערפד כבר דיבר בקול מדוד ויבש. "אל תקרא לה נקבה. יש לה שם. קוראים לה נטע".

"אה, כן, שם". איש הזאב לא הצליח להרחיק את המרירות מקולו. "בסדר. נטע. הצלחת לגרום לנטע לסמוך עליך כמו שסיכמנו?"

הערפד שתק. לבסוף אמר, באי רצון, "כן".

"מה יש?"

"אני לא בטוח…"

"הצלחת או לא הצלחת?"

שתיקה. "כן".

"היא תביא רכב?"

הערפד שתק.

"כן?" קולו של איש הזאב רעד ממתח עצור. המכשפה הניחה יד על זרועו. הערפד הביט בידה הכמושה, המעוותת, נחה על הזרוע האדומה משריטות. היא הקפידה שציפורניה המעוקלות לא יגעו בעורו המגורה.

"כן, אני מניח שכן", נאנח. "אני אגיד לה, היא תביא". הוא הניח את ידו על ידה של המכשפה ושלושתם ישבו כך לרגע, ידיהם שלובות יחדיו.

איש הזאב היה הראשון שהתנער ומשך את ידו מתחת לידי שניהם. "בסדר. יש לנו שתי פיות שהצליחו להשיג גישה למעבדת המזון, הן יכולות להוציא מזון גולמי מרוכז. מגעיל, אבל לפחות יהיה לנו ממה להתקיים עד שנסתדר עם האנושיים".

הערפד משך גם הוא את ידו וחזר לתקן את גלימתו. "החלונות?"

"פתח אוורור בקומה השלישית. החלונות מסורגים. למערכת האוורור יש פתח קטן אבל לא מסורג. קטן מדי לבן-אדם, אבל לא בשבילן".

"קומה שלישית?" הערפד עיווה את פניו. "הכנפיים יצאו להן מהמקום. יהיה להן מזל אם הן לא ישברו את הראש בנפילה". הפיות הצליחו לעוף, איכשהו, על הכנפיים העדינות מדי שסיפקה להן ההנדסה הגנטית שהולידה אותן, אבל מעולם לא לזמן ממושך או לגובה רב. הכנפיים נועדו בעיקר לתצוגה, שממילא היתה מטרתן העיקרית.

"זו לא הבעיה שלנו". איש הזאב הביט בו, כמעט בתחינה. "נראה שהן חושבות שכנפיים נקועות זה מחיר קטן לשלם בשביל הסיכוי להישאר בחיים. בכל מקרה, הן יטפסו לשם. הן ישתמשו בכנפיים רק במקרי חרום, וכדי לרדת".

הערפד שתק.

"זו בחירה שלהן".

"אני יודע".

"אתה לא יכול להציל את כל העולם".

"אני יודע!"

איש הזאב הביט בו לרגע, ואז המשיך. "זאת בערך התוכנית. יש פרטים שצריך לסגור, אבל כל הדברים הגדולים מסודרים".

הערפד הביט בכפות ידיו המגורדות של איש הזאב. "הדברים הגדולים. איך נימנע מלסכן אנשים?"

"מה?"

הוא הישיר את מבטו אל עיניו של איש הזאב. "לסכן אנשים. אתה מסוכן – "

"העולם מסוכן".

הערפד התעלם ממנו והמשיך. " – אני מסוכן. היא מסוכנת – "

"אני לא באה".

שתיקה השתררה. הערפד התכוון לשאול, אבל איש הזאב הקדים אותו. "למה?" שאל בחריפות.

היא הסתכלה בשניהם. "כמו שאמרת, אני כמעט גמורה. בקושי הולכת. בקושי זזה. צריכה טיפול כל הזמן. כאבים, בלגן. אוכל רך במיוחד, כי החניכיים שלי הרוסים. בקושי מעכלת. אין לי מה לחפש בחוץ".

הם עכלו את דבריה לרגע. איש הזאב היה הראשון שהגיב. הוא אמר חרש, "אנחנו לא יכולים לעזוב אותך. כולנו – "

"תראה, טיפשי להגיד את זה, אבל זה הבית שלי. במצב הנוכחי, פשוט רע לי מכדי להתחיל להסתגל למקום חדש". היא נאנחה. "טכנית אני בת שלוש, אבל אני זקנה בלה מלידה".

"'לידה'".

"אתה יודע למה אני מתכוונת. אני לא באה".

איש הזאב והערפד הביטו זה בזה, ממאנים להביט בה. לבסוף היא היתה זו ששברה את השתיקה.

"הוא צודק, אתה יודע. אתם מסוכנים. יום אחד בלי אוכל – "

"אבל אנחנו לוקחים אוכל".

"ואם לא יספיק? חוץ מזה, אף פעם לא הייתם בסביבה שיש בה כל-כך הרבה בני אדם, ובלי מערכות בקרה. אין לך מושג מה זה יעשה לכם".

"בדיוק בשביל זה אנחנו עושים את הניסויים בהרעבה עצמית". איש הזאב החווה בסנטרו לעבר הערפד, שהנהן. ידיו הוסיפו לתפור תכים קטנים, מדויקים, מבוקרים היטב. הוא הקפיד לא להניח להן לרעוד. "כדי לבדוק את זה. וכדי לפתח שליטה עצמית".

"וכמה בני אדם יש בסביבה כדי לראות איך זה באמת עובד?"

"אני מוכן לקחת את הסיכון הזה", אמר איש הזאב בפסקנות, אבל לא הישיר אליה מבט. "בשביל הסיכוי שלנו לחיות. אני לא מוכן למות בגלל זה, והם היו צריכים להביא את זה בחשבון כשיצרו לעצמם טורפים עם שכל ובלי זכויות".

"מפלצות", אמרה המכשפה.

"מפלצות", הסכים איש הזאב וגירד את כף ידו. הערפד תהה אם שניהם מדברים על אותו דבר.

---

"מלא שלטים זרוקים בחוץ", אמרה נטע כדי למלא את השתיקה. בחמש הדקות האחרונות איש מהם לא אמר דבר, אם כי היתה תחושה ששניהם רוצים לומר משהו, ולא אומרים.

"יש לנו יופי של רייטינג מאז שהתחילו להעביר את החוק", אמר הערפד.

"בעדכם או נגדכם?"

"גם וגם, אני חושב. לא ממש נותנים לנו לצאת לראות". הוא שתק לרגע. "נטע…" פתח. הוא לא היה בטוח איך להעלות את הנושא, לא היה בטוח איך היא תגיב לרעיון שכמה מפלצות מתכוונות לברוח אל בין בני האדם.

"מה?"

"אני… כן הייתי רוצה לצאת". היא הפנתה אליו את מבטה בחדות. הוא הביט בירח, לא מישיר מבט לעברה. "האנשים האלה, שמפגינים פה… הם לא באמת עוזרים לנו".

"לא".

"קודם, את יודעת, כל מה שהיה זה עצומות שלא עזרו בכלום – " היא ידעה. היא נמנעה מלחתום על כל מיני עצומות אינטרנט שהגיעו אליה, משום שחשה שזה יהיה מעשה עלוב כל-כך, לחתום על עצומה שתקרא לתת לו חיים כפי שהיתה חותמת על עצומה להחזיר סדרת טלוויזיה שהורדה מהמסכים " – עכשיו יש פה ממש הפגנות. אנשים שקוראים לשחרר אותנו. אנשים שקוראים להרוג אותנו. אנשים שקוראים לחקור את א"א לעומק… זה לא טוב בשבילנו".

"לא?"

"זה מלחיץ אותם. ככל שיותר אנשים מסתכלים עליהם, זה מלחיץ אותם יותר. הם…" הוא היסס, מנסה לבחור את המילים הנכונות. "כמה מאיתנו נעלמו בזמן האחרון. תמיד נעלמים פה, זה מקום מסוכן, ואף אחד מאיתנו לא בריא במיוחד, אבל… נעלמו יותר מהרגיל. הרבה יותר. וזה מתגבר, כמה שמדברים על החוק ההוא יותר".

"אז מה עושים?"

הוא הביט בה בלי להבין. "מה זאת אומרת מה עושים?"

"אתם לא יכולים לתת להם להרוג אתכם. איך מוציאים אתכם מפה?"

הוא נשם נשימה עמוקה. "וואו. כלומר… לא חשבתי ש…"

"זה אפשרי?"

"אפשרי? כן, כנראה זה אפשרי. נראה שאנחנו צריכים להחזיק מעמד רק עד שהחוק יעבור. אחר כך כבר יהיו חייבים לטפל בנו כמו בבני אדם. רק שלא ברור בדיוק מתי זה יהיה".

"עובדים על זה בלחץ".

"עובדים על זה בלחץ, אבל גם מתנגדים לזה בלחץ". א"א, שמאז ומעולם סבלו ממתקפות מצד פוליטיקאים דתיים, שראו בעיסוקם תועבה וחילול צלם אנוש, גילו פתאום אחווה מפתיעה עם כמה עסקנים חרדיים שהיו שותפים לדעתם שאסור שחוק המפלצות יעבור.

"החוק יעבור".

"החוק כנראה יעבור, אבל קשה לדעת אם זה יהיה מהר או לאט. אם נברח מוקדם מדי – " הוא העיף לעברה מבט, חושש לרגע שהניח לעצמו לבטוח בה יותר מדי, אבל היא לא נרתעה למשמע דבריו והוא המשיך " – יהיה להם יותר זמן לרדוף אחרינו בלי להסתבך עם זכויות אדם, וחוץ מזה, יש בעיות".

"אילו בעיות?" היא שאלה ושלפה כריך מתיקה. "אתה תסלח לי אם אני אוכל? אני מתה מרעב".

"ארוחת ערב?"

לא הספקתי לאכול. מיהרתי הנה". היא פתחה את עטיפת הניילון, כמעט הושיטה את הכריך לעברו להציע לו נגיסה, ואז בלמה את עצמה. "אני מרגישה כל-כך גסת רוח, שאני לא מציעה לך מהאוכל שלי".

"אני לא יכול לאכול אותו, את יודעת את זה". הוא רק רצה שתתרחק ממנו עם האוכל. הוא אמנם לא יכול לאכול ממזונם של בני אדם, אבל הוא לא אכל כל אותו יום, וריחו של הנקניק גרם לניביו לנסות להישלף בניגוד לרצונו. "אבל הנה, זאת אחת מהבעיות. אוכל".

עכשיו היא נרתעה ממנו. רק במקצת. "אתה… מה בעצם…?"

הוא כמעט חייך. "לא, אני לא שותה דם אדם. אנחנו – כולנו – בנויים לצרוך מזון מיוחד שמיוצר כאן. אני בנוי להשתוקק לדם אדם כשאני רעב, כדי להתאים למיתוס המקובל", הוא ירק את המילים, "אבל כדי לחיות אני צריך את מזון המפלצות המיוחד, עם שישה ויטמינים וברזל…"

היא צחקה. "אז מה עושים עם זה?"

"נטע", הוא אחז בידה. "אני בכלל לא בטוח". הוא שוב הביט בירח, שעמד כמעט במילואו, במקום בה. "זה מדאיג אותי. אנחנו… אני יודע שאת לא חושבת שאנחנו מפלצות – "

"אתם לא! אתה לא, לפחות. אני לא מכירה את האחרים".

"אני לא לגמרי בטוח בזה, נטע", הוא אמר חרש. "נתנו לנו תכונות מסוכנות".

"לכולנו יש תכונות מסוכנות", אמרה נטע בלהט. "בני אדם הספיקו להרוג מיליוני בני אדם לאורך הדורות, אתה יודע, אין לכם בלעדיות על זה". הוא התחיל לומר משהו, אבל היא המשיכה והוא השתתק. "גם בלי מלחמה, אנשים הורגים ילדים שלהם, אנשים רוצחים סתם, בגלל מריבה על מקום חניה, אנשים אונסים… הנה, זה לא מגוחך איך שהיום הרגשתי בטוחה יותר כשנכנסתי הנה מאשר בחוץ?"

הוא הביט בה בפנים נטולי ארשת. "למה?"

"האנס? שנמלט מהכלא? מה שמו, אוזן משהו? לא שמעתם עליו?" הוא הביט בה בפנים חתומים. "מידע לא ממש מגיע אליכם, מה? טוב, לכאן הוא בטח לא היה נכנס. אם כי חבל, לא היה רע כל-כך אם הוא היה נכנס הנה ומשהו היה קורה לו".

"למה נראה לך שמשהו היה קורה לו? מה נראה לך שהיינו עושים לו?"

"למה, לא הייתם עושים לו כלום? הייתם נותנים למישהו כזה לעבור בשקט?"

הוא שתק לרגע. "אני לא יודע לגבי האחרים", אמר, ושתק עוד מעט. "אני לא הייתי נוגע בו. באף אחד".

"גם בידיעה שהוא היה עלול לתקוף אותי? לי אין שיניים וציפורניים כמו לך, לא יכולתי לעשות לו כלום גם אם הייתי רוצה".

"זה כמעט נשמע כאילו שאת מקנאת בי", הוא אמר במרירות.

"לא, לא, לא מקנאת. אבל איפשהו, אני מניחה, כן הייתי רוצה את ההרגשה שלמישהו יש את הכוח שלי אין, לפגוע במי שמגיע לו – "

"מאיפה לי לדעת למי מגיע ולמי לא? אני לא תליין".

היא הביטה בו בסקרנות. "הרגת פעם מישהו?"

"מה?"

היא התרפקה עליו. "שמעת מה שאלתי. סתם… מסקרן אותי. הרגת פעם מישהו?"

הוא נרתע ממנה והסתכל בה לרגע ללא הבעה. "למה את שואלת?"

"סתם סקרנות. אמרתי לך".

הוא הסתכל לרגע בכפות ידיו, בוחן את ציפורניו לאור הירח. אז הרים את מבטו אליה. "לא, לא הרגתי אף אחד. אני לא רוצח".

"אה", היא אמרה, וחשבה לרגע. "והחברים שלך?"

"למה את מתעסקת עם זה כל-כך?" הוא התעצבן. "את נהנית להזכיר לי מה אנחנו?"

"לא!" היא נרתעה ונראתה מבוישת. לאחר רגע אמרה, "אני מניחה שאני סקרנית. כמו כל בן-אדם. בגלל זה אנחנו בכלל באים הנה, לא? כי מפלצות זה מפחיד, אבל זה גם משהו שיש בו משיכה – "

"משיכה? זה מה שאת מוצאת בי? מפלצת שעשועים פרטית?"

"לא, לא… זה אולי מה שהיה בהתחלה, כל הסרטים ההם, ואתה יודע, כל ה… ארוטיקה של ערפדים…"

"ארוטיקה. של ערפדים". עיניו היו קפואות לאור הירח.

"יש דבר כזה. מיתוסים. ספרים. סרטים".

"אתם חולי נפש, כולכם. משחקים עם דם ועם רצח כאילו שאלה צעצועים".

"ככה זה בני אדם. אנחנו נמשכים אל מה שמפחיד אותנו".

כפות ידיו נקפצו. "אז אולי מזל שאני לא בן-אדם".

היא נצמדה אליו, מנסה להרחיק את המחשבה בתחושת גופו. "אלפי…"

"אל תקראי לי ככה". היא הצמידה לו את הכינוי כשסיפר לה שהסימון שלו בפארק הוא א-12, על שם המיכל שממנו "נולד". הוא מעולם לא חש בנוח עם הכינוי שהדביקה לו, אבל לעתים הניח לה לקרוא לו כך משום שהיה לה כל-כך קשה לא לקרוא לו בשם כלשהו. תושביה של ארץ האגדות היו רגילים לכך.

"זה מגוחך שאין לך שם. לכל איש יש שם".

"מתי תביני את זה? אני לא איש! אני מפלצת!" הוא קרע אותה מעליו והתרחק, ניביו נשלפים בכוח, שורטים את פנים פיו. "מפלצת, את מבינה? הדבר הנורא שהורג ילדים בלילה! לא צעצוע, לא סרט קולנוע שאפשר לכבות בסוף!" הוא הוסיף, כמו לעצמו, "מפלצת אמיתית. כזאת שעלולה להרוג אותך. מוות אמיתי. ואתם חושבים שזה משחק".

הכריך עף מידה כשדחף אותה וכעת היא הושיטה את ידה הריקה לעברו ודמעות החלו לזלוג על פניה. "אתה לא מפ – מפלצת", אמרה כמו לעצמה. "אני אוהבת אותך. אתה לא. אתה לא".

הוא הסתובב לעברה, ניביו שלופים לחלוטין, עיני הלבקן האדומות שלו כמעט שחורות באור הירח, והזעם רוקן את פניו מכל אנושיות. "לא?" צעק, דיבורו מטושטש בשל ניביו שהגיעו למלוא גודלם. הוא הסתער לעברה. "אני לא מפלצת? לא מפלצת? אה?" הוא אחז בכתפיה בכוח שרוקן את האוויר מריאותיה וניביו נצמדו לגרונה, דקרו אותו, כמעט פילחו אותו… ואז כל גופו התקשח, והוא עמד שם לרגע, מחזיק בה, והיא חשה בדופק לבה הולם בגרונה כמטורף, ועל צווארה נשרה טיפה חמה אחת, צורבת, ועוד אחת… "לא אגדה", הוא אמר לה, וקולו נשמע מרוחק ומעומעם בגלל ניביו שהפריעו לו. "לא פנטזיה". הוא נגע בצווארה והרים את אצבעו אל פניו, דמה מכתים אותה בשחור לאור הירח. הוא הביט בכתם הדם לרגע וטירוף בעיניו, הרים אותו אל אפו ורחרח, ואז שמט את ידו במאמץ ואמר, בקול כמעט לא נשמע. "אמיתי".

הוא נקרע ממנה, הסתובב ורץ אל הבניין שבין העצים, נעלם במהירות בחשכה.

היא הרימה את ידה אל צווארה, חשה בחמימות הזולגת עליו, טיפות בודדות של דם ושל דמעות, מתערבבות יחדיו, והיא הביאה את אצבעותיה לפיה וטעמה את המליחות החמימה, האנושית שעליהן. "אלפ – " החלה לקרוא אחריו ועצרה את עצמה. "תחזור אלי", לחשה, ולא יכלה עוד להבחין בין מליחות דמעותיו לאלו שלה.

---

היא לא ידעה איך הגיעה הביתה. היא לא ידעה איך כאב וקהות יכולים לשכון ככה בכפיפה אחת, אבל נראה שכל גופה הוא גוש גדול של כאב ושל קהות בו זמנית. היא רק רצתה לצנוח במקום ולמות. רק רצתה לתפוס אדם, אחד מאותם עוברי אורח מדושני עונג, שהולכים להם ברחוב כאילו שהוא שייך להם בזכות, כמוה, ולטלטל אותו עד שימות. היא רק קיוותה שיתקוף אותה מישהו, שודד, גנב, שיופיע מנחם אוזן מבין השיחים ויתנפל עליה, שתוכל להכות אותו, לבטוש בו, לרסק אותו, או שאולי יהרוג אותה – זה לא שינה לה. היא רק הצטערה שאין לה ניבים, טפרים, שרירי מפלצת משורגים. אילו רק היה לה כוחן של המפלצות, יכלה לעשות כל-כך הרבה, כל-כך הרבה…

הדמעות ליוו אותה עד שנרדמה, והיא טעמה אותן, וטעמה אותן, וטעמה אותן, רוצה לחוש בהן את מליחות דמעותיו שלו. מפלצות לא בוכות, אמרה לעצמה. מפלצות לא בוכות, והטעם היה מלוח וצורב.

בבוקר קמה כשמלח קרוש סביב עיניה והחלטה נחושה בלבה. היא תחלץ אותו משם. היא תסתיר אותו עד שיעבור החוק – במקום נעול כשהוא כבול, אם יהיה צורך בזה, כדי שלא יוכל להזיק לאיש – ואז יהיה לה די זמן להראות לו שהוא לא מפלצת, שהוא אדם, כמוה. היא תלמד אותו, היא ידעה שתוכל. תלמד אותו להשתמש בכוחו לטובה. תלמד אותו להיות יותר מאדם, לא פחות. תלמד אותו שהוא ראוי לאהבה, לאהבתה שלה. היא זכרה את שיניו על עורה, את הבל נשימתו הקפואה, ורעדה. שלה.

כל היום תכננה ושינתה וערכה ותכננה מחדש תוכניות, בוחנת אפשרויות, פוסלת אותן, משנה אותן, מערות שהכירה, בתים נטושים, מחסנים, מוחה המה מרעיונות שחגו בו, לובשים צורה ופושטים צורה ומשתנים ומתמקדים. ובבוא הערב, כבר היו לה כמה רעיונות שידעה שתוכל להשתמש בהם, לפי הצורך. היא תפגוש אותו, הם יתכננו את הבריחה ביחד. היא והערפד. היא והאיש שלה.

---

השומר במשמרת הלילה היה שוב חגי, והיא נרגעה. זה יחסוך לה תחבולות כדי להיכנס. אבל פניו העידו שמשהו לא בסדר ולבה החמיץ פעימה.

"מה?"

"הביאו את זה בשבילך". הוא הושיט לה דף נייר. היא היססה ואז לקחה אותו והחזיקה אותו בידה, לא מעזה לפתוח אותו.

"מי…?"

"ה…" הוא היסס. "איש-זאב", אמר. הוא העיף מבט אל השמיים דרך החלון המלוכלך של ביתן השמירה. "כמעט ירח מלא. הוא לא נראה טוב, והסתלק מפה מהר. היה לו דם בציפורניים. הוא…?"

היא נרעדה והנידה במהירות בראשה. "לא הוא. למה הוא?"

"אני לא יודע. הוא בקושי אמר שזה בשבילך, ועף מפה. נראה רע, גמור. עם הפתק וזה, חשבתי שזה משהו שקשור אליִך, אבל אם לא, אולי זה רק הירח".

היא פתחה את הפתק, לִבה בגרונה, ועוד לפני שהחלה לקרוא חשה בדמעות, מטשטשות את כתב היד המעוקם, הלא מתורגל.

נטע,
אני נשאר. אני יודע שלעולם לא אוכל להסביר לך את זה כמו שצריך או להתנצל בפניך מספיק. אבל את מבינה, את צדקת והם טעו. אני לא מפלצת.

אוהב אותך,

אלפי.