בסיפוריה של קט רמבו, יצורי דמיון משתלבים בחיים היומיומיים, בעבר או בהווה. כך קורה גם בסיפורה הנוכחי, המתרחש בכלל בקרקס נודד. גם בחייה רמבו משלבת בין מציאות ודמיון, ומסוגלת כך לשלב בין עבודה במיקרוסופט לבין קריאה בקלפי טארוט, תואר שני בספרות, ומשחקי תפקידים.

אפילו דוגה מאחז העיניים, שלעולם לא מתעניין במיוחד בשום דבר רחוק יותר מידיו, זקר גבה כשהודעתי שארתום את המנטיקורה לעגלה שלי.

"זה לא מסוכן?" אמר בעלי רִיק. הוא הצליב אצבעות והתבונן בי.

"ככל שכוח המשיכה שלנו יהיה גדול יותר, כך נגיע לשם מהר יותר", ציינתי. "ובופוס נהיה שמן ועצלן כמו חתול מנומר. אף אחד לא משלם כסף לראות מנטיקורה שמן".

"יותר מסוכן מכל חתול מנומר", אמר ריק.

ידעתי למה הוא מתכוון, אבל החזקתי אצלי בהיכון מטה יורה ברקים במושב העגלה לכל בעיה שלא תקרה. בוּפּוּס ידע שאחרוך את שפמו השמנוני אם ירגיז אותי.

בין מאלפת חיות לבין הנתונים למרותה, ויהיו אלה חתולים גדולים, דרקונים ערמומיים או קופים ודמויי אדם אחרים, שוררת הבנה שאינה נזקקת למילים. הם יודעים, והמאלפת יודעת, שכל עוד לא יחצו קווים אדומים מסוימים, שכל עוד יעמדו בציפיות, הכל יהיה בסדר ואף אחד לא יפגע.

אל תבינו מזה שלא השגחתי היטב על בופוס, ונזהרתי מכשכוש אופייני שלו בזנב, או מהאופן שבו עין נפוחה אחת נהגה להתעקם כאשר גאה בו הכעס. אחרי הכל חיה היא חיה, והיא אינה אחראית למעשיה כאשר הנסיבות דוחקות אותה לפינה. הן עדיין חיות, ולא משנה איך הן מדברות, או מחייכות, או מתחנחנות.

על כל פנים, בופוס חש מחויב לשמור על תדמיתו בכל פעם שעגלה או נוסע אחר הגיעו לטווח שמיעה.

"אכרסם את עצמותיך", הרעים בקולו והפנה אלי גלגל עין עצום ומוגזם בגודלו. האישה שאותה ניסה להרשים פלטה צווחה והפילה את התרנגולות שלה, ואלו נעלמו ברפרוף כנפיים לבנות בין שיחי הפטל והשרכים שהחלו לצמוח במקום בו אבני הדרך פינו את מקומן ליער. עורבני כחול-ראש צרח בבהלה מאחד האורנים.

"תתנהג יפה", אמרתי.

הוא הרעים שוב בקולו, אבל ללא מילים ברורות, סתם קול חייתי נמוך.

התקרבנו לפָּייפֶרוִויל, שישבה בלב דרכי הסחר. סטיל חשב שהכי טוב אם נתמקם שם לשבוע, נכניס קצת כסף נוצץ לתיבות שלנו, ונאכל היטב כמה ערבים.

החורף לא היה נדיב השנה והמצב היה קשה בכל מקום – כאשר נסענו צפונה מפונסז ספרינג, מצאנו יבולים דלים וקהלים אדישים שהוטרדו מסופות האבק ולא היתה להם סבלנות אפילו למופע הטוב ביותר שלנו: לַקְסמִי הפילה, לבושה בפייטים ורודים ורוקדת לצלילי "ולס עם ז'נבייב", פירמידת הקרוקודילים שהקפאנו והפשרנו בכל הופעה באמצעות הבסיליסק, שהיה מנגנון עדשות מכני, בתולת החדקרן, וכמובן המנטיקורה שלי.

ריק נהג בעגלה עמוסת ציוד, שהיה ארוז ומוגן מאבק בשכבות של קנבס מצופה שעווה. הוא התקרב אלי, כך שלמשך זמן מה רכבנו זה לצד זה. נכון לעכשיו לא עבר איש בכיוון הנגדי. נתקלנו בתנועה דלילה בדרך היוצאת מפונסז, אך כעת נותרו רק נוסעים מזדמנים, פעמיים בשעה לכל היותר.

"אתה יודע למה אני מצפה?" קראתי לעברו.

הוא הרהר. צפיתי בו חושב באור השמש, בעלי רחב הכתפיים והיפה, שעצם מראהו, אף המלומד הארוך שלו וזקנו המשיי, העלו חיוך על פני.

"בירה", אמר לבסוף. "וסדינים נקיים. סדינים נקיייייים". הוא האריך את צלילי המילים האחרונות, וחייך אלי.

"אמבטיה", אמרתי.

אנקה אמיתית, כה עמוקה עד כי נדמה שבאה מעמקי נשמתו, נפלטה מפיו. "אה, אמבטיה. עם מגבות. מגבות עבות".

הרעיון רומם את רוחי לא פחות, עד כדי כך שלא שמתי לב שהגלגל התחיל להשתחרר ובופוס, שעסק בחיפוש אחר אנשים שיוכל להרשים, לא הזהיר אותי. העגלה התנודדה ונפלה על צדה, והגלגל המשיך בדרכו, מתגלגל במורד הדרך, ישר כסרגל, עד שחלף על פני לקסמי, שהושיטה את חדקה ותפסה אותו.

נעלתי את נעלי וקפצתי למטה לבחון את הנזק. סטיל שמע את המהומה וחזר לאחור מראש השיירה. הוא רכב על בעולה, הסוסה הגדולה והלבנה שמצטרפת אליו במסלול כל פעם ופעם. לפעמים אנחנו צוחקים על הקשר ההדוק שיש לו עם הסוסה הזאת, אבל לא כשהוא בטווח שמיעה.

העגלות והקרונות המשיכו לחלוף על פנינו. כמה אנשים נופפו לשלום, וריק נופף להם בחזרה. הליצנים הלוליינים התאמנו על ההופעה שלהם. הם עשו סלטות באבק מאחורי הקרון שלהם ורצו להשיג אותו. דוגה התאמן על קסמי קלפים בשעה שהעוזרת שלו נהגה, וחילקה את תשומת לִבה בין המושכות לבין המבטים ששלחה אליו. דוגה נודע לשמצה בסרובו לחשוף את שיטותיו. תיארתי לעצמי שמבטים אלה היו בוודאי דרכה היחידה ללמוד.

"מה את צְ-כה?" נהם סטיל כאשר הגיע אלי.

"נראה שהפין נפל. יכול להיות שזה קרה כבר מזמן. לספרקי אמור להיות חדש, אני בטוחה".

מבטו הכחול החליק השמיימה, לצדדים, לכל מקום שבו לא היה מוכרח להביט לי בעיניים. "ספרקי הסתלק".

העובדה המצערת היא שקרקסים מורכבים לרוב מבני משפחה ומאנשים מהחוץ – מכנים אותנו ג'וקרים. סטיל התייחס יפה אל המשפחה, אבל לא היה מוכן להראות אדיבות דומה לאנשים שבאו מחוץ למעגל הזה. אני נישאתי לתוך המשפחה, ולכן הוא אולץ להכיר בי, אך ספרקי היה חיצוני לחלוטין, וסטיל מירר את חייו, כשתחזק את המכונות הרגישות והארכאיות שלנו: מגדת העתידות, מקימת האוהלים ובבת עינו של סטיל, קרוסלת הספלים, שהיתה ארוזה כעת בקרון הגדול ביותר, נגררת מאחורי לקסמי ושלושה שוורים.

עבר זמן רב מאז שמשרתו של נפח הקרקס אוישה על-ידי בני משפחה, מאז שביג ג'וי התאהבה בבולע אש ועזבה אותנו לטובת הוויסליג פיסקי – יחידה קטנה בעלת זירה אחת שפעלה על החוף.

אז איבדנו את ספרקי כי סטיל התקמצן וקיצץ לו בשכר, שלא לדבר על סירובו לשלם לשוליה, כשספרקי רצה בכך. וחשוב מכך, איבדנו את עגלת הנסיעות הקטנה שלו, שהיתה מלאה כלים וגרוטאות ופינים להחלפה.

"אז מה אני אמורה לעשות?" התפרצתי. בופוס התיישב על הדרך ושלח מבטים אל הקרונות החולפים, יותר מתוך סקרנות מאשר מרעב או מתוך רצון להטיל אימה. "אכרסם את עצמותיכם", הוא אמר, כמעט כבדרך אגב, אבל זה לא הפחיד אף אחד שהיה בטווח שמיעה ממנו. הוא נאנח והניח את ראשו בין כפותיו. זרזיף נזלת ירוקה בעבע מאחד מנחיריו, שהיה בגודל של חתול קטן.

נערת החדקרן התקרבה עם הקרון שלה. אתמול בערב היא ניסתה לצבוע אותו, וצדדיו הוכתמו כעת בכתמים מטושטשים בצבעי ירוק ולבנדר.

"מה קורה?" אמרה בקול רם. "את שוב נוהגת גרוע, טארה?"

נערת החדקרן היתה מהאנשים האלה שבאו בלי כפתור עוצמת קול. הישיבה לידה בפונדק, או בזמן הנסיעה, היתה כרוכה בכאבים. היא נהגה לנעור שוב ושוב את אותם סיפורים מוכרים, והיתה חסרת טקט וגועלית. ניסיתי כמיטב יכולתי להימנע מחברתה.

אבל, אח, היא משכה אותם. הפנים המלאכיות, הארוכות והצרות האלה, הקרן הפנינית שבקעה ממצחה, וזוג השפתיים העסיסיות, בשלות כאפרסקים, שנקבעו כחטאים, המתגלים לפתע מתחת למעיינות עיני האיילה התמימות שלה.

אפילו עכשיו היא נראתה כמו מלאך, אבל ידעתי שכל מה שהיא מחפשת זה רכילות, משהו שתוכל לנצל כדי לרכוש את חסדיו של מישהו או לסובב בשעת הצורך כמו סכין.

סטיל העביר את מבטו הלוך ושוב. "עגלה שבורה, לילי", הוא אמר. "את יכולה להמשיך הלאה".

גומות חן נוצרו בלחייה כאשר קפצה את שפתיה לעומתו, אך היא שבה ואחזה במושכות. שתי הסוסות הלבנות שמשכו את העגלה שלה היו בנותיה של סוסתו, תאומות בעלות בעיית יציבות רצינית, אך טובות לעוד שנים רבות אם מתעלמים מהרעידה הקלה והקבועה של רגליהן הקדמיות. רוב האנשים לא הבחינו בכך.

"היא צריכה ללמוד מתי לשתוק", אמרתי.

"ריק צריך להיכנס איתנו", אמר סטיל, מבלי להתייחס להערה שלי. "הוא הכי פיקח, הוא יודע להתמקח. לעיירות הקטנות האלה יש מנהגים וחוקים משלהן, וקל מאוד להיכנס ברגל שמאל ולהיכנס לצרות".

עד כמה שלא רציתי להודות בכך, סטיל צדק. ריק הוא הפיקח ביותר בחבורה ומכיר את חוקי הסחר כמו שהוא מכיר את כף ידו.

"אמצא מישהו להשאיר אתך, וריק ירכב חזרה עם הפין כמה שיותר מהר", אמר סטיל.

"בסדר", אמרתי. ואז, כאשר החל לתמרן את בעולה לעקיפה, "מישהו שלא יפריע לי. אתה מבין?"

"מבין", אמר, ורכב לדרכו.

"לא מוצא חן בעיני לעזוב אותך", אמר ריק, שמצפונו נקף אותו. זה היה סיפור בן שנה, וה"הָיֹה הָיָה" שלו נפתח בליל הכלולות שלנו, שבו הוא רכב לעזור בהלוויה של סבא שלו, שהחדשות שהגיעו על נישואיו של ריק למישהי שמעולם לא הכירה את חיי הקרקס גרמו לו לשבץ קטלני.

"אין מה לעשות", אמרתי בקצרה. הוא נאנח.

"טארה…"

"אין מה לעשות". נפנפתי בזרועי לעברו, "צא, תתקדם, כמה שתגיע אל העיר מהר יותר, ככה תחזור אלי קודם".

הוא יצא מהעגלה שלו לרגע קצרצר, כדי לנשק אותי ולפרוע את שיערי.

"לא הרבה זמן", הוא אמר. "זה לא ייקח הרבה זמן".

---

"נשאיר איתך את פּרדי", אמר סטיל, רבע שעה אחרי שצפיתי בקרון של ריק נמוג במרחק. עבר זמן מה עד ששאר הקרקס חלף על פני, עגלה אחר עגלה. אמנם היינו להקה קטנה, אבל גם כך היו לנו עגלות רבות.

פרדי היה אביו של ריק. אדם קטן ושחוח, שנטה לא להקפיד על לבושו. הוא היה איש חביב, נדמה לי, אבל היה קשה להתוודע אליו באמת, מאחר שחרשותו יצרה סביבו ריחוק.

גררנו את העגלה לצד הדרך, אל כר דשא מתוחם, גדוש פרחי ליסימכיה מנוקדת ושן הארי. משעול צבאים צר התמשך בסבך שיחי אוכמניות והמשיך מהם הלאה לעבר האורנים. פלג זרם דרך מחטי האורנים העבות ובעבע בין הסלעים. קשרתי את בופוס אל העגלה והוצאתי שק של קתלי חזיר וככרות לחם. לאחר מכן הלכתי כמה פעמים להביא לו דליי מים.

פּרדי התיישב על העשב והוציא חפיסת קלפים משומנים מהכיס הקדמי של חולצת הפלנל שלו. בזמן שעבדתי, הוא פרש יד אחר יד ושיחק פוקר עם עצמו, כלומד להכיר את המשחק.

היום נמשך בעצלתיים.

ונמשך. ניקיתי את חלקי העגלה וארזתי מחדש את הצרורות שהיו בה, בעיקר את ציוד האילוף שלי. מישהו אחר יטפל בכלוב החיות שלי כאשר יקימו את המחנה, והאמת היא שכל אחד יכול לעשות את זה, אבל בכל זאת העדפתי שאני אהיה זאת שתאכיל את הקרוקודילים, למשל, כדי שאוכל לחפש רקבונות בשיניים או את הפצעים הלבנים שמעידים על נגיף האבעבועות, ולנקות את הכלוב שלהם ביסודיות הדרושה כדי לוודא ששום מחלה מדבקת לא תתגנב להם מתחת לקשקשים, או לאזורים העדינים סביב פי הטבעת שלהם.

בופוס זלל והלך לישון, אבל לאחר מכן התעורר במידה מספקת כדי לרצות לשחק. השלכתי את כדור העור הכבד, וזנבו הצליף בכל פעם במהירות מפחידה וחבט אותו הצידה. אמנם מאוד יתכן שבופוס שמן ועצלן, אך נותרו לו עוד הרבה שנים לחיות. הם שורדים ארבעה או חמישה עשורים, ואני גידלתי אותו מאז שבקע מהביצה עשר שנים קודם לכן, עוד לפני שקניתי את כרטיס הנייר הדק שבזכותו נפגשתי עם ריק.

בהתחלה לא ידעתי מה יש לי ביד. מלח אחד נתן לי את הביצה כדי שאכסה לו את החשבון במסבאה, ומי יודע מי משנינו הרוויח יותר מהעסקה? אילפתי אז חיות אצל הדוכס, ועבדתי בעיקר עם חיות קטנות. אילפתי סנאים, סמורים וקופי מרמוסט. הם עשו להטוטים ורקדו, ירו באקדחי צעצוע קטנים, ולחמו בקרבות לא פחות ראוותניים מאנשי החצר.

גודלה של הביצה עלה בהרבה על שני האגרופים שלי ביחד, כאשר פרקי האצבעות ושורש כף היד מוצמדים זה לזה. היא היתה מחוספסת למגע, כאילו הונחו על הקליפה חוטים או שורשים שעירים, וצמחו לתוכה. צבעה היה צהוב עמוק, אותו צהוב שנפער בעיניו של בופוס, עמוק כדבש, סביב אישונים דמוי תלתן.

שמרתי על חומה, ליד האח, אך לא העליתי בדעתי מה מסתתר בתוכה. חודשים רבים לאחר מכן היא בקעה – למרבה המזל הייתי לידה ביום ההוא ויכולתי להאכיל את היצור הצורח והמצווח שבקע מתוכה בבשר קצוץ ובחלב חם. עטפתי את העוקץ בריפוד עור. כבר אז הוא היכה בו במהירות ובכוח מפתיעים. מנטיקורה הוא יצור פגיע, שכן חסרות לו ידיים אנושיות שיגנו על פניו הרכות, והעוקץ מפצה על הפגיעות הזאת.

הוא התחיל לדבר חודש לאחר מכן, אולי חודש וחצי. בהתחלה לקחתי אותו אתי כשהלכתי לאלף את החיות של הדוכס, אבל מרמוסט אחד החליט לחקור את המצב ואני גיליתי שנשיכת מנטיקורה היא חיבוק מוות, בעיקר עבור עצמות המרמוסט העדינות שבין שיניו.

יש מאלפי חיות שמקהים את עוקצן של החיות היותר נבונות שלהם. ההליך הזה פשוט למדי אם ניתן לסמם או לכשף אותם עד חוסר הכרה. הסכין דקה, דומה יותר למרצע שטוח מאשר לסכין, ואפשר להחדיר אותה בפינת העין, עד אחורי גלגל העין עצמו. לאחר שתחבת אותה לעומק הנכון, וחוררת את משטח הגולגולת מאחורי העין, עליך לנדנד אותה קדימה ואחורה, אחוזה בין האגודל והאצבע, ולחתוך שתי קשתות. זה פוצע את העין, מותיר אותה שחורה, עם רגישות בגלגל העין למשך ימים רבים, אך עם הזמן היא מחלימה.

זה לא מחסל לחלוטין את התבונה שלהן, אבל הן הופכות פשוטות יותר. כנועות יותר, קלות יותר לטיפול. הן לא רוקמות תוכניות או זוממות בריחה, ופחות סביר שהן ישתלחו בך. אם עושים את זה נכון, אפילו דרקון יכול להפוך ליצור נעים הליכות. החיות מהסוג שנוטה לדברנות-יתר – בעיקר דריאדות ובתולות ים – יכולות להפוך בדרך זו כמעט אילמות, או קרוב לכך.

אני לא עשיתי את זה מעולם, אם כי אבי לימד אותי את השיטה. אני מחבבת את החיות המדברות שלי, לפחות בדרך כלל, וכבר קרה ששיחות שניהלתי עם ספינקס או לאמיה היו קרובות עד כמה שניתן לשיחה עם אדם אחר.

לאחר התקרית עם המרמוסט, השארתי את בופוס בבית, המעון שסיפק לי הדוכס, מקום נאה הכולל אורווה, כלובי בזים ואפילו חדר מחומם, שמאגרי הפחם של הדוכס דאגו לו לאספקה במשך כל החורף עד לבוא האביב הקריר של טבט. החזקתי אותו בתא מחוזק באורווה, ובעלי חיים אחרים ארחו לו לחברה.

הלכתי לקרקס כדי לראות את היצורים שלהם. היו להם תנינים, שלא היו שונים מהרגיל, והפיל, שגם בו לא היתה ייחודיות כלשהי, מאחר שהדוכסית גידלה שני פילים גמדיים בביבר שלה. והיפוגריף מזדקן, יצור נהדר, אם כי נוצות הכנף שלו האפירו מזמן מרוב זקנה. הופתעתי לראות שהמקור שלו גדל פרא, כאילו איש לא קצץ אותו מזה חודשים ארוכים.

"תראה", אמרתי לאיש שעמד והשגיח על הכלובים, כדי לוודא שאף אחד לא יתקע בהם אצבע ויאבד אותה. "ההיפוגריף שלכם לא מטופל כראוי. אתה רואה איך הוא משפשף את המקור שלו על הקרקע, איך הוא מנסה לנקות אותו? הטיפול שלכם רשלני, אדוני".

הייתי מלאת רוח נעורים וזעם, אבל התרככתי כאשר הוא נעור לתחיה ואמר, "את יכולה לטפל בהם? איבדנו את המטפל שלנו. כמה תרצי?"

"ללא תשלום", אמרתי. "אם תניח לי לבחון את ההיפוגריף בכל היסודיות שרק ארצה. אף פעם לא היתה לי הזדמנות להניח את ידי על היפוגריף חי".

"תוכלי לחזור מאוחר יותר, אחרי הסגירה?" הוא נראה כמתנצל. הוא היה גבר יפה, ומדיו הוסיפו לו חן.

"אני יכולה". המשמעות היתה שזה יקרה מאוחר בלילה, אבל למחרת בבוקר לא תוכנן לי שום דבר – אוכל לישון עד מאוחר, ואז ללכת אחר הצהריים לבדוק מה שלום המרמוסטים, או אם אתעצל, אפילו להשאיר את זה לעוזר הקבוע.

אז חזרתי בשעת לילה מאוחרת ונדחפתי בין ההמונים המתערבלים החוצה. כמו ברווז ששוחה נגד הזרם. הוא חיכה לי ליד הכלובים. הבאתי את תיק כלי העבודה שלי, וכך הלכנו מכלוב אל כלוב.

הוא הרגיע את ההיפוגריף, שהתעצבן כשראה אותי, חבט בכנפיו ונעמד על רגליו האחוריות. ההיפוגריף נרגע בקלות והוא העביר את אצבעותיו בין הנוצות המשייות שסביב עיניו ושפשף בעדינות את בסיס המקור הקשקשי עד שעיניו נעצמו למחצה, וההיפוגריף צייץ בהנאה וחיכך את ראשו בצד גופו.

קיצצתי את מקורו ואת טפריו ובדקתי אותו ביסודיות לפני שעברתי אל החיות האחרות. נדרשו ממני שלוש שעות לסיים, וגם כך, רוב הזמן פשוט אמרתי לריק מה צריך לעשות בהמשך – להפסיק לתת לתנינים סרדינים, למשל, לפני שייחלו בגלל השומניות.

סירבתי לקבל תשלום, והוא התעקש לפחות להזמין אותי לכוסית יין. האם יכולתי לא לקחת את הגבר היפה הזה אתי הביתה?

בבוקר, הראיתי לאהובי את בני ביתי. המרמוסטים הלוחמים, זוג הפיקסים, הקוקאטריס שנשמר בבידוד למקרה שהמזג הרע שלו ידרבן אותו לתקוף אחרים, ובופוס, שהיה שרוע בחצר בחוץ. ריק הוקסם.

"מנטיקורה!" הוא אמר. "אף פעם לא ראיתי מנטיקורה מאולף. או פראי, לצורך העניין. הם מגיעים מהמדבריות בארץ הדרום, את יודעת".

שנה לאחר מכן, בעת שהקרקס בילה חודש בטבט, הוא ציין בפני בביישנות שההיפוגריף כרע לבסוף תחת גילו המתקדם ושהם רוצים לקנות ממני את בופוס.

סירבתי למכור, אבל כשהתחתנתי איתו, המנטיקורה בא אתי.

כשהשמש ירדה אל האופק ונשארה שם, כגֻּלָּה המתגלגלת הלוך ושוב מתחת לכף ידו של אדם, הבנתי שיש לנו עיכוב קל. אם לא הלילה, הם יבואו מחר. פרדי ואני דנו בעניין במשיכות כתפיים ובפנטומימה, והסכמנו להקים מדורה לפני שתעלם קרן השמש האחרונה.

היער לצד הדרך בסביבה זו הוא חשוך ומסוכן, ולכן המטיילים אינם יורדים מהדרך. עם בוא הלילה, עוברי אורח הפסיקו לבוא – כולם מצאו מקלט בכל מקום שמצאו. פרדי ואני התכוונו לפרוש שקי שינה ליד המדורה ולשמור על פי תור, אבל לא הייתי מודאגת במיוחד. ריח של מנטיקורה מרחיק את רוב הטורפים.

אבל בשעה שקוששתי את הענפים, שהשתרעו כמו תפרים על עלי המחט השזורים באדמה, קול פיצוח עלים יבשים בקצה קרחת היער עורר בי דאגה. פרדי היה אז בקרבת הדרך וקושש עצים נוספים למדורה.

לנגד עיני הבחנתי בתזוזה חמקנית. תחילה אחת, ואז עוד, כאילו הצללים עצמם זוחלים לעברי. הם הגיחו מחרכים מתחת לגזעי העצים ומתוך חללים בעצים עצמם. ראיתי אספסוף של ארנבות מצורעות, מרקיבות, פרוותן מושחרת בדם קרוש, עיניהן דלוקות באור זרחני. לא ידעתי איזהו הכוח הזדוני שהפיח בהן רוח חיים, אבל ניכר שהוא אינו חפץ בטובתי.

מחוץ לטווח ראייתי, אבל לא מחוץ לטווח השמיעה, בופוס פלט בעת ובעונה אחת נחירה ונפיחה ארוכה וקולנית. בנסיבות אחרות זה היה יכול להיות מצחיק, אבל כעת היא רק הדהדה בעליבות ובחוסר ישע בעת שהארנבות, שהשתופפו נמוך על הקרקע כנחשים, התפתלו לעברי על העשב היבש ועיניהן בהקו בקרינה מוכת ירח.

אולי החידוש שבמצב, הוא זה שגרם לי לקפוא על מקומי. נדמה היה לי שהבטן שלי מנסה לזחול הצידה, כאילו גנבו את עצמותי ללא אזהרה.

הן כמעט הגיעו אלי. הן זחלו בתנועה פתלתלה, כאילו בשרן נוזלי. פרדי לא ישמע את הצעקה שלי. גם לא בופוס הנוחר. בכל זאת התאמצתי לצרוח. לא נראה הגיוני להימנע מכך.

ואז נשמע רעש מאחורי.

אישה התקדמה לעברי על משעול הצבאים. היא לבשה גלימת צליין בצבע קליפת בצל, ונשאה שְפַכוֹר עתיק יומין. הוא היה עשוי ארד, וכיפת אלומיניום כיסתה את צדו האחד, בעוד שמהעבר השני הזדקרה עדשת זכוכית.

היא נגעה באגודלה בצד השפכור והטילה את אורו הקר והמכני על הארנבות המצורעות, אשר נסוגו כגוף אחד. הן בערו באש חנוקה תחת האור הבלתי טבעי, ונמוגו לטבעות עשן שמנוני.

"ראיתי את המדורה שלכם מהדרך", היא אמרה. היא הניחה לאור לשחק בשאריות הארנבות. "קללה שורה על האזור הזה, וחשבתי שאולי לא תדעו להיזהר. אבל האור הורג אותם".

"תודה", אמרתי ברעד. "תצטרפי למדורה שלנו?"

"כן", אמרה, כאילו ציפתה להזמנה. היא היתה אישה קטנה, שראשה עוטר שיער קצר ומתולתל – דק אבל שוקל מספיק כדי שיהיה משמעותי. לא נראו עליה כל תכשיטים, רק פשטות הגלימה, וצרור מעור מהוה על גבה, שלתוכו היא תחבה בחזרה את פנסה.

"זה מועיל", אמרתי. "איפה השגת אותו?"

"מצאתי אותו", אמרה ומיהרה לשנות את הנושא. "לא נפגעת? נשיכה מיצור מקולל יכולה ליצור כיבים".

הנדתי בראשי. "הן לא התקרבו מספיק", אמרתי. "התזמון שלך היה טוב".

כשחזרנו אל המדורה, ניסיתי להבהיר לפרדי שהיער מסוכן. אני לא יודעת אם המסר עבר או לא. הזנו את המדורה, וערמנו את יתר העצים בקרבת מקום. התיישבנו לאכול לחם קלוי וגבינה ששופדה וחוממה במדורה. בופוס ילל שהוא רוצה גבינה, אבל גבינה לא עושה לו טוב, כך שבמקום זה נתתי לו פיסות לחם קלוי וכמעט שרוף. זה טוב למערכת העיכול שלו. הוא שלח בי מבט מאשים, אבל כרסם את הכל.

אני והצליינית, שהתברר ששמה הוא לופה, שוחחנו, ומבטו של פרדי עבר בין שתינו, כאילו הוא מקשיב, אם כי כאשר ניסיתי לשתף אותו בשיחה, הוא הביט בי במבט סתום. למדתי לדעת שהיא יצאה למסע מפורט ווספ לפייפרוויל, צליינית, אם כי היא לא מסרה מה מטרת מסע הצליינות שלה. טוב, זה אישי, מידע שלא כל אחד מוכן לחלוק, כך שלא דחקתי בה.

"את מאלפת חיות", היא אמרה ונעצה בי את עיניה.

"אכן – ואבי לפני, ואמו לפניו".

"מסורת משפחתית אצלכם". עיניה נצצו באור המדורה כחרוזי ג'ט זדוניים.

"כן".

"אתם מעבירים בירושה רשימות המבדילות בין חיות לאנשים?"

נאנחתי. אחת מאלה. "תראי", אמרתי. "אנחנו יודעים להבדיל בין חיות לאנשים. חיות אינן יכולות להתגבר על טבען ואינן אחראיות למעשיהן. אנשים יכולים, ועושים זאת. קיימים ארבעה גזעים של אנשים: בני אדם, אנשי הנחש, המתים מתחת לטבט והמלאכים, אם כי איש לא ראה את האחרונים מזה עשרות בשנים".

"אבל אף שהחיות אינן יכולות להתנגד לטבען, אם אחת מהן הורגת אדם, הורגים אותן בתמורה".

"כמובן", אמרתי. "כל איכר יודע שכלב שנשך פעם אחת ינשוך שוב. הם לא יכולים להימנע מזה. אנשים יכולים ללמוד, ולכן אפשר להעניש אותם ולהניח להם ללמוד מהנסיון".

היא נחרה וירקה משהו שמן ולח אל תוך המדורה. "אין טעם לדבר אתך", היא אמרה. היא פנתה אל פרדי. "מה אתך?" היא אמרה.

הוא הביט בה במבט אטום.

"הוא קצת חרש", אמרתי.

"אה". היא נרכנה קדימה וצעקה באוזנו. היא הניחה יד אחת על זרועו כדי לייצב את עצמה.

הוא הביט בה בהפתעה. רובנו לא דיברנו עם פרדי – קשה מדי לעמוד ולחזור על משפט בקול רם עד שיצליח לחדור את כושר השמיעה העמום שלו.

קמתי והלכתי לבקר את בופוס.

הוא שכב על גבו והשתרע כמו חתול במזג אוויר חם. חוט של רוק זלג מפיו הפעור, וזנב הכיטין הגבשושי שלו התפתל בשנתו. קצהו הבהיק מהפרשה ירוקה של דם אֵלִים.

חיפשתי אצלו קרציות, טפילים, קוצים וכדומה. הוא רטן בשנתו והתהפך כשחבטתי בו. כסליו העצומים רעדו כאילו עקצו אותם זבובים בלתי נראים.

"אכרסם את עצמותיך", מלמל.

כשחזרתי אל המדורה, קפאתי כמו שקפאתי למראה הארנבות. בצללים שמעבר לה, תחת שני עצי ארז שחסו מעליהם, נעו בקצב פרדי והאישה, מכורבלים יחדיו על המזרון שלו.

הזדעזעתי בכמה רמות. ראשית, את לא רוצה לחשוב על אבא של בעלך במצב כזה. אתם יודעים למה אני מתכוונת. כמו כן, האישה הזאת לא עוררה רושם נעים במיוחד. וזה היה נורא פתאומי, כך שהרגשתי מחויבת לוודא שהיא לא תכרסם לו את הפנים, או תתגלה כמשנה צורה כלשהו. אבל מעל הכל כעסתי על חוסר הנימוס שלהם. אני אמורה להתנהג כאילו הם לא נמצאים בצדה השני של המדורה? אמנם הבנתי למה הם לא הלכו רחוק יותר, מחשש מפני הארנבות, ובכל זאת. בכל זאת.

אחרי שנרגעו, פרדי הגיח ואותת לי שהוא מוכן למשמרת שלו. הוא לא הביט בפני, וגם אני לא ידעתי מה להגיד. בחנתי אותו בקפידה ולא הצלחתי לקבוע אם הוא כושף באופן כלשהו, גם לא הייתי בטוחה איזה סימנים מעידים על כישוף מן הסוג זה. אז ניסיתי להירדם, אבל בעיקר שכבתי ערה, ותהיתי מה ריק יגיד כאשר ישמע על זה.

---

בבוקר, סטיל היה שם.

"איפה ריק?" אמרתי, לפני כל עניין אחר.

"היתה בעיה קטנה", אמר סטיל.

"איזו בעיה?"

היא נופף לעברי בידו בעצבנות. "תכיני את המנטיקורה שלך בזמן שאני אתקן את הציר". הוא העיף מבט בפרדי ובצליינית.

"זאת לופה, צליינית", אמרתי. "היא הצילה את חיי אתמול בלילה".

הוא רטן ונפנה אל הציר. הערתי את בופוס כדי לרתום אותו, בעודו מקטר בחצי פה.

פרדי ולופה הלכו בצדו האחד של הקרון, וסטיל רכב בצדו השני. אני נהגתי. לופה נשענה על פרדי כאשר צעדו, והבחנתי בהפרעה קלה בהליכה שלה, כאילו רגלה האחת קצרה מהשניה.

"את יכולה לנסוע אתי", אמרתי, ותהיתי אם היא תוכל אחרת לעמוד בקצב. היא הנידה בראשה וחייכה אל פרדי. המחווה הזאת חיממה את לבי כלפיה, למרות כל חששותי.

"זה מה שקרה", אמר סטיל. "לילי עצבנה לחלוטין שני איכרים, וגרמה להם לקלל זה את זה. הם התחילו להתפרע, ואנחנו נקנסנו על הפרת הסדר הציבורי".

"נקנסנו? בכמה?"

הוא העווה את פניו.

"כל כך הרבה?" אמרתי. "אין לנו עודף של מזומנים". ריק מנהל את ספרי החשבונות של הקרקס, וידעתי עד כמה דק התער הפיננסי שעליו אנחנו רוקדים.

"כן", אמר סטיל. "הם שחררו אותי, אבל את האחרים הם השאירו שם. אני אמור לגייס את הכסף, איך, אני לא יודע. בינתיים, כולם יושבים בכלא, ממלאים את כרסותיהם ומוסיפים לסכום הכולל את דמי הלינה והאכילה שלהם".

"אין לנו כסף מיותר", אמרתי.

"אני יודע".

"לי יש", אמרה לופה ממקום כלשהו מאחורינו. "אני יכולה לעזור לכם".

שנינו פנינו והבטנו בה, אבל סטיל אמר ראשון את המובן מאליו. "ומה תרצי בתמורה?"

"קרון של ידיד שלי נפל לנקיק, עוד שלושה קילומטרים בהמשך הדרך. אני צריכה שמישהו ייכנס לתוכו ויאסוף משם תיבת כלי עבודה שהוא צריך. הוא יחזור מאוחר יותר לחלץ את הקרון, אבל בינתים הוא המשיך לפייפרויל. אני נשארתי לראות אם אוכל להשיג עזרה בחילוץ הקרון, אבל לא היה לי מזל. עכשיו אני רק רוצה להביא לו את כלי העבודה שלו, אבל במסע שלי נאסר עלי להיכנס בין קירות".

זה היה קלוש, זה היה חשוד, אבל צליינים עורכים מסעות עליה לרגל, ולפעמים הם נדרשים לעמוד בנדרים שלהם.

סטיל ואני החלפנו בינינו מבטים, שאמרו את אותו הדבר. אין לנו כאן יותר מדי ברירות.

"בסדר גמור", הוא אמר.

התקדמנו לאטנו בשתיקה בקילומטר וחצי הבאים, פרט ללופה, שפטפטה באוזניו של פרדי. היתה לה שיטה – היא נגעה בזרועו כדי שידע שהיא מדברת ויסתכל עליה, והוא נראה שמח יותר מהרגלו. חשתי אשמה – האם פרדי רק חיכה כל הזמן הזה למישהו שידבר אתו? ידעתי שאמו של ריק מתה בלידתו – זה היה לפני יותר מעשרים וחמש שנים.

שמעתי את קולה לכל אורך הנסיעה שלנו, פכים קטנים בקול גבוה, זרם מילים שיוצא מפיו של אדם שרצה לדבר מזה זמן רב.

לא היה קשה לראות היכן נפל הקרון לנקיק. היה זה מקום רע, שבו הדרך הפכה צרה יותר – לופה אמרה שהידיד שלה ניסה לפנות דרך לקרון גדול יותר שעבר על פניו. שיחי האוכמניות נקרעו בשל ירידתו בצד הדרך התלול והסלעי.

כאשר ירדתי בין השיחים הקוצניים, מאחר שהיה ברור שלסטיל אין שום כוונה לעשות את זה, ראיתי מראה מוכר: הקרון הקטן של ספרקי, מוטל על צדו.

הוא לא נמצא בסביבה, אבל מצאתי דם ועקבות רגליים בקרבת קדמת הקרון. רק העקבות שלו, אם כי הן היו מבולבלות ופזורות, כאילו רדפו אחריו.

איך לשחק בקלפים האלה? במה לופה ניסתה לשחק? פתחתי את הדלת האחורית של הקרון והצצתי פנימה.

ספרקי נהג לאסוף גרוטאות. שרשראות ברזל ניתלו על הקירות, יחד עם פיסות ברזל ומתכות חלשות יותר: צינורות מנחושת רכה, חתיכה מזוהמת של רשת כסף, ובפינה, כלי העבודה שלו בתיבה שלהם. פתחתי אותה, בניסיון להבין למה לופה רוצה אותם. כלים רגילים: מברגים, אזמלים, פטישים. אביו יצר אותם וגילף את ידיות העץ בעצמו, ספרקי סיפר לי את זה פעם.

ידיות עץ. הסתכלתי שוב בכלי העבודה, ואז בקירות עמוסי השרשראות. בסוף הבנתי. דמיינתי את ספרקי, נדחק ממושב הנהג שלו על-ידי ענן של חִצֵי-אלפים, עוקצים מרושעים ששרפו, עוקצים מרושעים שהניסו אותו בריצת עוועים למקום בו ניתן יהיה להרוג אותו בבטחה.

הורדתי פיסת שרשרת מהקיר ותליתי אותה סביב צווארי, לקחתי את התיבה וטיפסתי על צלע הנקיק. תחושת משקלה תחת זרועי היתה מוזרה.

אצבעותיה של לופה התפתלו בכמיהה כאשר ראתה אותה. היא ופרדי עמדו זה לצד זה, ואילו סטיל צפה בדרך, מוכן להרחיק מעט את בופוס אם קרון זה או אחר יצטרך לעבור. ניגשתי אליו והנחתי את התיבה בין כפותיו הקדמיות של בופוס. נגעתי בכתפו של המנטיקורה, ורכנתי ללחוש באוזנו. הוא הביט בי בעיניים שלא הצלחתי לפענח, בשעה שסטיל העיף מבטים לצדדים וקמט של תמיהה התעבה בין גבותיו.

"תני לי את זה", אמרה לופה. לקולה נלווה רחש קל של זמזום.

"לא עד שנקבל את הכסף", אמרתי.

היא השמיעה צחוק אכזרי, וידעתי בעומק עצמותי שצדקתי. סטיתי הצדה והנחתי את ידי על רעמתו של בופוס. סטיל העביר את מבטו התמה בין שתינו.

"זה הקרון של ספרקי", אמרתי. "נראה כאילו רדפו אחריו והרגו אותו".

"את בטח מתבלבלת", היא אמרה. "הקרון הזה שייך לידידי. אני לא יודעת מי זה הספרקי הזה".

המשכתי, "ואז היא גילתה שהיא לא יכולה להיכנס לקרון שלו בגלל הברזל, אבל היו שם כלים עם ידיות עץ שבהם היא יכולה להשתמש. את פיה כלשהי, נכון, לופה?"

עיניה השחורות נצצו בזעם כשהביטה בי וחיפשה תשובה. פרדי העביר את מבטו בינינו בפנים תמהות. לא היה לי מושג מה הוא מבין מהשיחה הזאת, או אם בכלל קלט ממנה משהו.

סטיל צעד קדימה, ידו על סכינו.

"התרחק!" היא ירקה. דמותה נרעדה בעת שהלכה והתכווצה, עורה התקמט והתקפל עד שלא דמתה לדבר אלא לקן צרעות עצום, דמוי נייר. נחיל פיות זעירות וזדוניות זהר ונצנץ סביבה. ציצה מיובשת של תלתלים חומים כיסתה את ראשה והיא זינקה עלי ועל התיבה בענן של פיות.

זנבו של בופוס חבט בה באוויר, חבטה מדויקת ומהירה, ואני הנחתי את השרשרת על צווארה.

היא שותקה במקומה. הפיות הזעירות המשיכו לזנק מתוך דמותה הניירית ואליה, אך הן לא ניסו לפגוע בי. ברזל קר הוא נשק קטלני עבור עם הפיות, אף מעבר לעצם הפגיעה בכוחותיהם.

גם לי היו כלים בעגלה.

---

קרקס נודד אחר שילם עבור לופה סכום יפה, שהספיק כדי לחלץ את כל חברינו מהכלא. היא התכרבלה בכלוב המתכת, מדוכאת ושקטה, והניצוץ המרושע נעלם מעיניה. קיוויתי שההקהיה הותירה לה יכולת דיבור כלשהי. עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שביצעתי את הניתוח הזה.

באופן מפתיע, פרדי העדיף ללכת איתה. כל שאמר היה "היא בת-לוויה טובה", אבל מילותיו יצאו ללא כל תרעומת. ריק לא הבין מדוע בדיוק אביו עוזב, אבל הוא קיבל את זה יפה למדי.

---

בערב הוצאתי את בופוס לשתות בנחל הסמוך למחנה שלנו. הירח המלא התגלגל מעל ראשינו כבלון צהוב ושיכור. הוא צעד לצדי בצעדים איטיים ובטוחים. בעת ששתה, סירקתי את שיערו במסרק בעל שיני עץ כדי להוציא ממנו את אבק הדרך. לאחר ששתה לרוויה, ניגבתי את פניו.

שם, באור הירח, הוא נטל בפיו את פרק כף ידי, ונעץ אותו בין שיניו הטוחנות העצומות, שגודלן כקופסאות תרופות. קפאתי ודמיינתי את השיניים מרסקות ואת העצמות מתנפצות ביניהן. זיעה הכתימה את בתי השחי שלי, אבל לא זזתי.

שפתיו שחררו את פרק ידי והוא חיכך את אפו במותני ודחק את ראשו תחת ידי. פלטתי את האוויר שאצרתי בריאותי. דמעות צצו בעיני.

הוא נהם שאלה חקרנית, בקול שהתעמעם בעור ירכי. העברתי את אצבעותי בשיערו הארוך והשמנוני.

"לא", אמרתי. "לא הכאבת לי".

"טוב", הוא אמר.

עמדתי שעה ארוכה ונשאתי את עיני אל הירח. העננים רחצו את פניו והכוכבים יצאו לשחק סביבו. לאחר זמן מה, בופוס התחיל לנחור.

---

כל הזכויות שמורות © 2007, קט רמבו. התפרסם במקור בכתב העת Carkesworks Magazine

---

האתר של קט רמבו

הבלוג של קט רמבו

גרסת המקור