שְֹאִינִי,

             אהובתי,

              והנני,

                              מחמדך.

הרוח תמיד היתה בת לווייתי.

יורדת ומסתחררת מהמגדלים, נושאת אותי לעבר ביתי, היא תמיד היתה שם; היא עודנה שם, לבדה.

היא נשקה לי את שמי, מזגה את נשמתי לתוכי.

התחושה המוקדמת ביותר העולה מנבכי זיכרוני היא שירתה, ליטופה את כנפי העירומות, את פני ואת גופי בטרם המשיכה הלאה במסעה האין סופי משם לשם.

אמא תמיד שרה עליה, ואני הייתי יושב למרגלותיה, מרותק לשיר שזרם משפתיה כפי שהיתה הרוח זורמת דרך ביתנו.

                                         היא תישאני,

               רותחת

                              גועשת

                                            לוחשת

               אומרת אמת.

                              חורשת

                                      מזימות.

הרוח היתה נושבת סביבנו, שירתה מתמזגת בשירתה של אמא, ואני האזנתי והטמעתי כל מילה לתוכי.

               והיא

                 תישאני,

                                      על פני תהומות,

                         על כנף לבנה,

             תֶכָלֵנִי.

כשכוסו כנפי נוצות ויכלו לשאתני בשמים, צללתי גם אני לתוך שירתה והיא חיבקה אותי כילדהּ שהייתי. היא נשאתני מעלה, מסביב למגדלים האדירים בהם חיינו עוד לפני שיכול הזמן לזכור.

המגדלים, הגדולים והקטנים, תקרתם היתה הרבה מעבר לכפי שיכול היה מי מאתנו לעוף. מזוננו גדל על קירותיהם החיצוניים: שרכים נושאי פירות שנפרשו על פני עשרות קומות, בעלי כנף חסרי נשמה שרצו בתוכם ואותם יצורים מוזרים, חסרי כנפיים ומתוקי בשר שהתרוצצו בסבך.

כבלים אדירים נמתחו אי אז בין המגדלים, רחבים כמוטת כנפי בבגרותי.

נחתּי למנוחה על אחד הכבלים הללו, לאכול פרי שחטפתי במעוף הבכורה שלי.

                              והיא.

                  שהיתה ותהיה,

                                        שהינה וקיימת,

                             שהיא אמת.

זינקתי ממנו מטה, הסתחררתי סביבו והתחלתי במעופי לאורכו, מסביב למגדלים, במעלם ובמורדם. חלפתי על פני מגדלים שלא הכרתי, על פני כבלים שניתקו לפני דורות. ואז החל הכבל לצלול, ואני בעקבותיו. פתאום לא הייתי עוד בין הבניינים, לא היה דבר מלבדי, הכבל והענן הנצחי שריחף מטה וכעת קרבתי אליו במהירות.

פרשתי את כנפי במלואן והרוח נשאתני מעלה.

הענן, כמו הרוח, תמיד היה שם, מוצק כמעט כמו המגדלים, וזורם כמעט כמו המים שהיינו שואבים מתוכו בדי עמל. היינו משליכים לתוכו את האשפה ופושעים שכנפיהם קוצצו.

היה בו משהו…

               והוא,

             שבא כשהיא באה,

                              יארר לעולם,

                                       ארץ לא לנו.

משב של רוח בא וחטף אותי, נושא אותי חזרה אל המקומות והאזורים שהכרתי מהטווח הצר שנחשף מהמרפסת ומחלון ביתי ומהמקומות אליהם לקחו אותי הורי. לא קרבתי שוב לענן, ולא יצאתי את גבול המגדלים בשנית.

חייתי, גדלתי, שרתי, דברים רבים התרחשו.

שוטטתי בין המגדלים, לא חציתי את גבולם אך למדתי להכיר כמה שלא חוו משק כנף מזה דורות לאין מספר. היו רבים מהם, רובם שוממים. חלקם מושחתים, הרוסים.

היו שבאו מעבר לשמים, ממקומות שאומרים שלפני שהדורות על העולם הזה התחילו, גם אנו חיינו שם.

האורחים לא היו רבים, ולא היו כמונו; גם אם דיברנו באותה שפה, לא היה לנו דבר ולא היינו צריכים דבר, כה מבודדת היתה הקריה העזובה שלנו. אך בודדים עדיין חלפו דרכנו, ולפעמים היו מביאים אִתם סיפורים, על מלחמה שמתבשלת מעבר לשמים, ואז על המלחמה עצמה שקרעה עולמות ועמים לגזרים.

אך לא היה לנו דבר עם אותה מלחמה, היא היתה רחוקה מאתנו, לא היה לה ולעולמנו דבר.

                                       היא,

                          לנו משמרת,

             עלינו שומרת,

               וגם לו נרצה,

                            להפרד לא נוכל.

באחד ממעופי הגעתי למגדל שהיה בתחום הישגן של כנפיי. שבר מגדל, הכבלים שהחזיקו אותו הוסיפו להשתלשל מהמגדלים סמוכים. לא ידעתי שמגדל יכול להישבר.

נחתּי על תקרתו.

הייתי הרחק מביתי והייתי עייף, קטפתי כמה פירות, לכדתי בעל כנף חסר נשמה והתמקמתי שם ללילה. את הפירות שמרתי לבוקר. הרגתי, קרעתי ואכלתי את בעל הכנף. לאחר מכן שכבתי לי והבטתי על הלילה שעלה.

הלילה היה חם ובהיר.

לא חשתי את הרוח באותו יום, היא נעדרה לה. החום והמחנק הפכו את השהות בחדרים לבלתי נסבלת, אך על תקרת המגדל בה שכנתי תחת אורם של הכוכבים, שרר לילה שנאה לחיות בו.

כוכבים בהירים וחדשים מילאו את השמים. אומרים כי סביב חלק מהכוכבים הללו ישנם עולמות המחזיקים חיים, עולמות שונים, אף עולמות בהם חיים מתחת העננים, לא מעליהם.

פס אור חלף מעל, כבר הכרתי אותם, אורחים קרבו לנחיתה, אולי בגלל זה פנתה הרוח מהמקום. לעתים נדירות באו אורחים או עזבו בתוך שירתה של הרוח.

הרוח שבה, נתתי לה ללטף את פני וללחוש שיר באוזני, למלא אותי בנוכחותה.

מחשבתי שבה לאורחים, לעולמות בהם באו. שונים הם היו, ללא ספק, חלקם אף חסרי כנפיים. שאלה נושנה העלתה ספק אם כלל היתה להם נשמה. אך לא היתה דרך לדעת זאת ולא מנומס היה לשאול, כך שמקובל היה להניח להם ליהנות מהספק.

מצצתי את עצמותיו של בעל הכנף.

                          שירי לי שיר,

             אהובתי,

               שיר מזהיר,

                                       שירי לי אחותי.

שיר הדהד מתוך השחר.

פקחתי את עיני וחיפשתיו, הוא היה בשמים – מחפש רוח. אחד מאתנו ניסה לטפס גבוה, והוא שר לה, קורא לה שתבוא לשאתו לחיקה. הוא לא יגיע אליה, תם וכשל ניסיונו, הוא שר את שירת נפילתו. כנפיו נשאו את סימני השהיה הארוכה בינות לרוח, ולא אותו, לא עוד.

נולדנו לעוף, אך לא נולדנו לחיות את חיינו בינות לרוח. עוד תבוא שקיעה שאחריה נתמזג עם הרוח, אך טרם הגיע היום הזה.

הרוח קראה אחריו, קורעת משהו מתוכו בשירה הקר. היה זה מראה נורא, מהמראות אשר רק המילים הנשזרות יחדיו בתוך השיר, זו בתוך זו, יכלו לתאר.

המחפש קרס לו לעבר הענן, היה זה נימוס קלוקל לסייע לו. הוא הפקיר את חייו לרוח. הזכאי אני לקחת מהרוח חיים השייכים לה בזכות?

             לכשלא נהיה עוד,

               ויתומו ימים,

                          נתהפך מבפנים,

                                       ועם הרוח ננדוד.

עוזו של אותו מחפש לעולם לא יימצא בתוכי. אף אם בחלומותי גם אני שואף להיות אחד עם הרוח. אלא שלעולם לא ארהיב עוז ולהחציף נגד אחר הרוח, ככל שאהבתה אותי ואני אותה.

הרוח ליטפה אותי, יורדת ממרומה אל קטנותי, ואז הכתה אותי תחתיי. בנופלי ראיתי את האש שהביאה את הרוח, כדור של להבה שעט אל הענן. הלהבה נקרעה בשמים, חושפת כנפיים כסופות שבערו באור כלה ומכונף. הוא חצה את הרוח בשריקה צורמת, הרוח לא דרשה אותו, אולי לא הגיע זמנו?

הרוח באה אלי, מדרבנת אותי, ואני עניתי לקריאתה, פרשתי את כנפי הבשר והנוצות שלי ועטתי לעברו. הרוח באה אתי, צורחת את שירה סביבי ומושכת אותי לעבר בעל כנפי המתכת.

חלפתי על פניו באחת וחומו קרן על פני. חמקתי ממנו, אך הרוח משכה אותי שוב לעברו, חלפתי בשנית וניסיתי לאחוז בו, אך ידי ניכוו מחומו וחמקתי בשנית; היא לא הרפתה ממני והטיחה אותי שוב לעברו. חלפתי בשלישית וחיבקתי אותו, חומו צרב את חזי ואת ידיי, אך הרוח לא הרפתה, ציוותה לי נשמה.

משקלו עלה על שלי. הכיתי בכנפי ככול שעמד לי כוחי, חזי הצרוב וידי הכוויות זעקו אל הרוח והיא ליטפתני ועודדה אותי בנושאי אותו.

קרסתי עם כסוף הכנפיים על גגו של המגדל הקטום, הרוח נשקה לי ושבה אל מלכותה, וחשכה מתוקה אפפה אותי.

             עת אבוא בתוכה,

                          והיא בתוכי,

                                       ובנשימה אחת,

                            כוחה וכוחי,

             נֶתָנֶה מלוכה.

כאשר שב האור לעיני, הוא נותר עוד כפי שהנחתי אותו טרם צללתי אל מעמקי חשכת השכחה המתוקה אליה שבים התשושים והפצועים בחפשם אחרי נחמה ומזור. זחלתי אל שארית ארוחתי וכיליתי את שנותר שם, מרסק בשיני עצמות ומוצץ את לשדו של כל שריד. אך המועט שנותר לי רק הגביר את רעבוני.

פרשתי את כנפי והטלתי את עצמי מהמגדל. הרוח נשאתני והוליכתני. במהרה מצאתי מעט פרי, עשיר עסיס ומתוק. נשאתי מעט ממנו עמי בדרכי חזרה ומצאתי שם את הפירות שהנחתי כאשר בחרתי את המקום למנוחת הלילה שלי.

קרסתי שוב והלעטתי עצמי בפירות. העסיס זלג במורד פי ונטף על חזי. כסוף הכנפיים עוד נותר במקום בו הנחתי אותו. זחלתי לעברו, אולי מת ואוכל להשביע את עצמי בבשרו. כנפיו נחו בצורה לא נכונה, נוקשות, אולי היה נכה. אולי שבור.

בשל זכר הכוויות שעוד הכתימו את בשרי נגעתי בו בקצה אצבעי והשבתי אותה אלי; חומו כלה. זחלתי עוד מעט לקרבתו. חזהו היה כסוף, אם כי לא ככנפיו, מעטה קרני מבריק וקשה כיסה את ראשו ועיניו היו סגורות. ליטפתי את כנפיו, הן היו קרות למגע, כמו עזבה אותן הנשמה.

עיניו נפקחו.

ידו לכדה את ידי, תנועתו מהירה כרוח עצמה. הוא קרע מעל עצמו חלק מקליפתו הקרנית, חושף את פניו לרוח. היא חלפה מעלינו והמשיכה לה, היא לא שעטה לקרבתו ושירה נשמר לאחרים.

עיניו נעצמו וידו צנחה.

הוא שב עוד כמה פעמים אל עולם הערות, והרוח לא שרה כשהיה בו. מילותיו היו חסרות פשר אך מובנות, ואילו שירתו היתה נטולת חן, אם אכן היתה זאת שירה, שכן לא כל שאמר היה לי מובן. הוא שר במילים קטועות על חיפוש חסר מטרה ועל קרב בו לא יכול היה לשרוד.

הגשתי לפיו מהפירות, אך לא נראה כי היטיבו אתו. ככול שחלף היום הפכו מילותיו ברורות פחות מדי חזרה וחזרה. עיניו נעצמו ובכל פעם נדמה היה לי שהנה לא יפקח אותן שוב; עם השקיעה הן לא נפקחו עוד. הרוח שבה אלינו והוא הצטרף אליה – אם יכלו הדומים לו, שכן כלל לא היה כמונו, להצטרף אליה, ואולי השיבה את נשמתו, אם היתה לו, אל אחיו.

קילפתי מעליו את קליפתו ושבעתי מבשרו באותו לילה.

                                       כנפי,

                          שלי הן,

                        נשמתי צרובה בַּןְ,

                             בשרי,

             שַרִיר רק כאן.

בחלומי הרוח היא לי אחות ומאהבת, נשיקתה מרווה אותי וליטופה עוטף אותי, דמותה כדמותי.

והנה, הפכה היא לשתים, אחת של זהב ואחת של כסף, ושתיהן עוטפות עצמן סביבי. נשיקתן קרה אך משכרת מתמיד, מגען מכאיב אך אני שב אליו. אני מתמסר למגען ומפקיר את גופי ואת נשמתי להן. רוח הכסף אוחזת בי מאחור וחיבוקה מאחד אותנו לאחד; רוח הזהב נושקת לי כאילו הייתי נוטש אותה בתום אותה נשיקה.

---

לפנות שחר תמה שנתי והתעוררתי אל שחר עשיר כוכבים כלילה עצמו, אורם קלוש בתוך מארג הצבעים של השמש שהחלה טיפוסה לאורך שמי הרוח. היה דבר מה בכוכבים באותו שחר, ואולי היה זה בשמים עצמם, ונדמה היה לי שהוא שר, לא כמו הרוח, אלא בתוכי.

לא נותר רבות מפגרו של כסוף הכנפיים, וכעת נטשו אותו גם כנפיו כפי שעשתה נשמתו. שארית בשרו, לא די היה בה לספק את רעבוני, וגם לו היה נותר עוד, בשרו היה קשה וטפל.

פרשתי את כנפי ועזבתי את אותו מגדל, לכדתי בן כנף נטול נשמה וקרעתי ממנו את המעוף, התנועה זרמה מתוכי.

נחתּי בתוך מגדל נטוש כדי לטרוף את בשרו של בעל הכנף, דמו המתוק שטף מפי את הטעם המתכתי שהותיר אחריו בשרו של כסוף הכנפיים. דמו של הפגר ניגר מגופו ומפי, מכתים את הרצפה, נקווה לשלולית ובתוכה הבחנתי בדמותי ושש כנפיים לה. זנחתי את הבשר ורכנתי להביט במראה. שש כנפיים היו בה לדמותי, שתים של נוצות ובשר וארבע כסופות. ליטפתי את כנפי הכסופות; האם זכיתי בהן מבשרו של כסוף הכנפיים? הן היו קרות, לא ידעו טעמה של הרוח.

יצאתי את המגדל ופרשתי את מלוא כנפיי אל הרוח, והן התמזגו בה, שירתה העלתה בי יראה. שמי הרוח קראו לי ואותה שירה, או שמא קריאה, שנשאה בתוכה את הבטחתם של כוכבי השחר, ציוותני לעלות מעלה, ומתוך חלומי לחשה לתוכי דמותה של הרוח, בת דמותי הכסופה, מילים של זימון.

שירתה של הרוח התערבלה ונמזגה סביבי, ואני באתי אל תוכה. היא נשאה אותי כחפצה, ואני הטיתי אותה כחפצי. כנפי יכלו כעת לשאתני לכל אשר אחפוץ, אם רק אעז. הן נשאו את כסוף הכנפיים ממושבו, הרחק מהקריה, הרחק מעולמה של הרוח.

הרוח שרה לי, ומילותיה, מתוקות כדם, ליטפו את כולי. שמעתי את קריאתה ובאתי לעברה, אל מושבה, יהיה אשר יהיה. הרוח הכתה בי, אולי בחנה אותי, הסיטה את מעופי, ושירתה שואגת באוזני, מזמינה. כנפי נשאו אותי, מעלה, אליה.

             מושב הרוח, נסתר מעיני,

                          ראיתיו ברוחי, הריהו מעלי,

                 קריאתו מזמינה.

                                       אהובתי, מדוע תסרביני?

                        בא אליך, לנשקך חפץ אני.

              תאוותנו חסרת בינה.

                                         הפליאי מכותיך, שהן מבחני,

                            שבטיך הרפי, צריבתם שכרי,

                        ולשם מה,

                                       קינה?