החדקרן האחרון / פיטר ס' ביגל
מאת רמי שלהבת
"החדקרן האחרון" מוכר בישראל בראש ובראשונה בשל הסרט שנעשה על פיו. טוב עשו בספריית פועלים כשהחליטו להוציא לאור גם את הספר, גם אם עשו זאת באיחור לא אופנתי של 40 שנה.
הקסם נעלם ברובו מהעולם. גם במקומות שבהם הוא ממשיך להתקיים אנשים נוטים להתעלם ממנו. אחד מאיי הפלא אחרונים שעוד נותרו נמצא ביער שבו מתגוררת חדקרן – יער ירוק ומלא חיים שניזון מהקסם הבלתי משתנה שלה.
החדקרן חיה לבדה, כדרכם של חדקרנים, וטוב לה כך. היא אינה חשה את מעבר הזמן ואדישה כלפי המתרחש בעולם סביבה. ביקור כמעט מקרי של ציידים ביער משנה את זה מהיסוד. לא, הם לא מעלים בדעתם לפגוע בה חלילה, אבל הם מדברים, ומדבריהם מתגלה לה להפתעתה שכל החדקרנים האחרים נעלמו, ושהיא נותרה האחרונה מסוגה בעולם כולו. הזעזוע שולח אותה מן היער הנוח למסע חיפוש אחרי בני מינה האבודים. כל שהיא יודעת הוא שהם הלכו ככל הנראה אחרי "הפר האדום" – יצור שטבעו אינו ברור בתחילה – ומאז לא נראו עוד בעולם.
כשהיא יוצאת מן היער היא מגלה שהעולם השתנה בשנים הרבות שבהן חיה לבדה. כעת, להפתעתה הרבה, רוב בני האדם אינם יודעים לזהות מי היא ומה היא, וחושבים אותה לסוס קטן. רק לבודדים נותרו עדיין פירורי קסם, והנכונות להכיר במראה עיניהם.
דרכה מובילה אותה עד מהרה למפגש עם שני אנשים שיתלוו אליה במסעה. החשוב שבהם הוא שמנדריק, קוסם מבטיח שאינו מסוגל לממש את ההבטחה ולכן נאלץ להסתפק בתעלולים זולים של אחיזת עיניים. קצת אחרי כן הם נתקלים גם במולי גרו, אישה עוקצנית למדי אך טובת לב החיה עם כנופיית שודדים. בשונה משמנדריק עלי להודית שמולי לא הותירה בי רושם רב במהלך הקריאה, ונדמה שנכנסה לסיפור בעיקר כקישוט.
ואכן, הספר רצוף קישוטים והמצאות קטנות וחינניות. דמיון פורה, אולי אבן הבניין החשובה ביותר של ספרות הילדים, נמצא פה בשפע. הספר מציע מתאר קסמים אמיתיים לצד להטוטים, יצורי פלא לצד מפלצות מאיימות, פלאים ונפלאות. בולט כי ביגל מודע מאוד לז'אנר שבו בחר לכתוב, מה שמביא לכך שכל אלה אינם בדיוק מה שהתרגלנו לראות בספרות האגדות הקלאסית. כך, נסיך מוכשר ורב פעלים לא בהכרח ישבה את לב הנסיכה, גם אם יצוד עבורה שישה דרקונים, ומוטב שיבין כבר בדרקון החמישי שלא זו הדרך. כך הדבר גם בהרבה דרכים נוספות: הספר מודע לכללי הז'אנר, נצמד אליהם בדרך כלל, אך לא לחלוטין, ואת חלקם הוא משנה מן היסוד. התוצאה היא סיפור מלא חן, שלמעט אי אלו הבלחות בודדות של טרחנות מצליח לחדש ולהפתיע כמעט בכל עמוד, בעיקר בדברים הקטנים.
מסעם של החדקרן ושל שני חבריה האנושיים מוביל אותם אל ממלכתו הלא נעימה של המלך האגארד. בדרכם לשם מתואר המלך באוזניהם כיצור אימתני ומסוכן, אך כשהם מגיעים מתגלה כי הוא רחוק מן האגדות המסופרות עליו. אתו חי הנסיך ליר, בנו המאומץ שהאגדות מרמזות כי הוא המפתח לסוף שלטונו של המלך האכזר. גם הממלכה אינה בדיוק מה שציפו. אכן יש בה רוע, אך מקורו חיצוני – תוצאה של קללה שהוטלה על השליט ועל ממלכתו כולה. הנסיך מתגלה כטיפוס חביב ואפילו עם המלך אפשר להסתדר בלי יותר מדי קושי, חרף מוזרותו. איש מהם אינו מנסה לפגוע בשלושת אורחיהם. יחד עם זה, גורלם, וגורל הממלכה כולה, קשור באופן בלתי ניתן לערעור לגורל החדקרנים האבודים ולפר האדום.
מעל הכל, "החדקרן האחרון" עוסק בחיפוש. ברובד הגלוי ביותר ישנו החיפוש אחרי החדקרנים. אליו מצטרף חיפוש לא פחות חשוב, פנימי. הקוסם שמנדריק, שמתחיל את הסיפור כדמות משנה והופך בהדרגה לגיבור הראשי, זה שחייב לעבור את השינוי ולממש את ההבטחה הטמונה בו. מרגע בו הקוראים פוגשים אותו לראשונה, הוא נמצא בחיפוש בלתי פוסק אחרי ההבנה איך יוכל להביא את כוחות הקסם שלו לידי ביטוי, ולזנוח את הלהטוטים הזולים ואחיזות העיניים. גם מולי גרו מחפשת משהו, אולי עברה האבוד ואולי ההשלמה עם מה שנהיה ממנה. לסיום, ישנו החיפוש של העולם כולו אחרי הפליאה שאבדה לו. חיפוש זה מתבטא בין השאר במסעה של החדקרן עצמה, אך לא רק בו. כל הספר רווי בראיות לאובדנו של האמון בקסם ובפליאה, ובמחיר שמשלמים בני האדם על אובדן זה. כמו החדקרן, כל הדברים המופלאים הפכו מאמת מוכרת ויומיומית לאגדה רחוקה.
אגדה, כי הרי מהן מעשיות ילדים אם לא ז'אנר העוסק כל כולו במופלא ובמשונה? מה מאיים על עולמו של ילד יותר מאשר הידיעה שכאשר יגדל תאבד לו הפליאה שמעורר בו כל גילוי חדש? ומה מרגש יותר מהתקווה לשובו של הקסם לעולם – האישור לקיומה של פליאה גם בעולם המבוגרים? אותה פליאה שהמבוגרים מסתירים ממנו כפי שתעלולי אחיזת העיניים של שמנדריק מסתירים את המציאות מעיני הדמויות בספר. אותו חיפוש של שמנדריק עצמו: להרפות מהלהטוטים ולמצוא את הקסם האמיתי הקיים בעולם. זה בדיוק הנושא שבו עוסק הספר כולו, וזו כנראה הסיבה העיקרית להצלחתו הרבה.
כך שאין זה רק הדמיון, לא רק שפע הדמויות הססגוניות והכתיבה היצירתית – כל אלה חיוניים לספר ילדים טוב, אבל כדי שיהפוך לקלאסיקה עליו להיות מסוגל לדבר לילדים בגובה העיניים על הדברים החשובים להם באמת. את כל זה פיטר ביגל עושה בכשרון רב, בשפה רהוטה ובלי להתיילד, ובזה כוחו. מומלץ לקריאה, בוודאי לילדים, אך לא רק להם.
יום חמישי, 27 בנובמבר 2008 בשעה 18:28 קישור לתגובה
ללא ספק אחד מעשרת ספרי הילדים היפים שקראתי… במהלך השנה האחרונה תרגמתי אותו עבור משפחתי, להפתעתי (הלא לחלוטין נעימה) הספר יצא בעברית מעט לפני שסיימתי. מצ"ב מספר העמוד הראשון לדוגמא…
אחרון חדי הקרן
חד הקרן חיה בחורש לילך, והיא חיה לבדה. היא חיה זה עידנים רבים, לו גם לא ידעה זאת, ולעורה לא היה עוד הגוון העדין של קצף הים; יותר מכל היה זה הלבן הטהור מכל של מפל שלג בליל ירח. אך עיניה עדיין צלולות היו ונטולות דאגה, ותנועתה חרישית כצל על פני המים.
היא לא נראתה כסוס בעל קרן, כפי שנהוג לצייר את בני מינה, בהיותה קטנה יותר ושסועת פרסה, ובהיות לה אותה ארשת קדומה מכל, פראית מכל, שלא הייתה מעולם לשום סוס, שחיקוי נלעג לה ניתן למצוא אצל עזים ודמיון קלוש לה בפני איילים מסויימים. צווארה היה ארוך וצר, גורם לראשה להיראות קטן משהיה, והרעמה היורדת לה עד אמצע גבה הייתה רכה כציצת שן-ארי וחלקה כמשי. רגליה היו ארוכות ודקות, וציצות שיער לבנות בקרסוליהן; והקרן הארוכה המזדקרת ממצחה האירה באור זך משלה אף בחשכת הלילה האפל ביותר. היא המיתה דרקונים בקרנה זו, וריפאה פצעו המורעל של מלך, והפילה לארץ גרגרי-יער עבור גורי דובים.
חדי קרן הם בני אלמוות. מטבעם הוא לחיות לבדם, במקום אחד, כל ימי חייהם; בדרך כלל חורש או יער שבריכה או אגם בו, צלול דיו לאפשר להם לראות בו את עצמם – שכן הם שחצנים מעט, בהיותם היצורים היפים והקסומים ביותר בתבל, וביודעם זאת. הם מזדווגים לעתים נדירות מאד, ואין בעולם מקום מכושף יותר מסבך בו בא חד-קרן לעולם. מאז ראתה חד הקרן מי מבני מינה חלפו שנים רבות, ובנות המלכים – שעדיין באו לעתים לחפש אחריה – קראו לה בלשון אחרת כעת. אך היא לא ידעה בחלוף הימים והחודשים והעידנים, אף לא בחילופי העונות; אביב שרר תמיד ביער בו חיה, כיוון שחיה בו, והיא אהבה להתהלך בצל עצי האשור העבותים, צופה בבעלי-החיים שחיו במעבה האדמה ותחת השיחים, בקינים ובמערות, במחילות ובצמרות-עצים. דור אחר דור, ארנבות וחזירי-בר וזאבים, הם צדו ואהבו וילדו ילדים ומתו; וכיוון שחד הקרן מעולם לא עשתה מאומה מכל זה, לא עייפה מעולם מלצפות בהם.
יום אחד חלפו בחורש שני פרשים, קשתות ארוכות תלויות להם על גבם, והם תרים אחר איילים. חד הקרן צעדה חרש בעקבותיהם – שקטה כל כך שאפילו הסוסים לא חשו בנוכחותה. קרבתם של הגברים עוררה בה תערובת עתיקה, שכוחה, של ערגה וזוועה. היא לא הניחה מעולם למי מהם לראותה, אך היא אהבה להסתתר בקרבתם ולהאזין לשיחתם.
"תחושה מוזרה מעוררים בי היערות האלה," רטן הקשיש בשני הציידים. "יצורים החיים במחיצת חד-קרן לומדים עם השנים מעט קסם משלהם – בעיקר בתחום ההיעלמות. כאן לא נצוד מאומה."
"חדי הקרן עברו מן העולם," אמר הצייד השני. "אם, אמנם, היו בנמצא אי-פעם. אין שום דבר לא-טבעי בחורש הזה."
"ומדוע לדעתך אין הסתיו פוקד את חלקת-היער הזו – או החורף? אני סבור שעדיין קיים חד-קרן אחד בעולם – יצור בר-מזל שכמותו – וכל זמן שהוא מוסיף לחיות בחורש הזה, לא נצליח לצוד כאן אפילו עכבר שדה. רכב הלאה ותיווכח; אני יודע משהו על חדי-קרן."
"כן – מספֵרים," ענה השני. "רק מספרים ושירים ומעשיות עתיקות. שלושה מלכים ישבו במושב הרם מאז נשמעה ולו לחישה אודות חד קרן, באזורים הללו – או בכל מקום אחר. ומכל מקום, אינך מיטיב לדעת אודותם ממני, שכן את השירים והמעשיות גם אני שמעתי; ואיש מאתנו לא ראה מעולם אחד
מ ה ם."
הצייד הקשיש רכב זמן מה בשתיקה, והצעיר שרק לעצמו בזעף. אז אמר הראשון, "אם-סבתי ראתה חד-קרן. היא נהגה לספר לי על כך כשהייתי ילד."
"האמנם! והיא תפסה אותו בפלצור של זהב?"
"לא. מעולם לא היה לה פלצור של זהב. אין צורך בו כדי ללכוד חד-קרן; החלק הזה של האגדה ודאי אינו אלא אגדה, אחרי ככלות הכל. צריך רק להיות ישר-לב."
"כן, כמובן," השיב הצעיר בזלזול. "והיא רכבה על חד-הקרן שלה, בודאי? דוהרת ללא אוכף ביערות, כמו הנימפות בעוד העולם צעיר?"
"אם סבתי פחדה מחיות גדולות," ענה הצייד הקשיש. "היא לא רכבה על חד הקרן. אבל היא ישבה, דוממת לחלוטין, וחד הקרן הניח את ראשו בחיקה ונרדם. והיא לא נעה עד שהתעורר והלך לו."
"ומה מראהו של היצור? פליניוס מתאר אותו כיצור דמוי סוס, פראי עד מאד, בעל ראש כשל אייל, פרסות כשל פר, זנב כשל דוב; קול עמוק ורועם, וקרן שחורה, באורך ששים סנטימטרים. והסינים – "
"אם-סבתי לא ידעה לספר אלא שלחד הקרן היה ריח נעים. היא מעולם לא יכלה לסבול את ריחה של כל חיה שהיא, אפילו חתול או פרה, שלא לדבר על חיית בר; אך היא אהבה את הריח ש ל ו. היא התחילה לבכות כשסיפרה לי על זה. כמובן, היא כבר הייתה אישה זקנה מאוד, וכמעט כל דבר שהזכיר לה את נעוריה גרם לה לבכות."
"בוא נחזור," אמר הצייד השני לפתע. "נמשיך לצוד… במקום אחר." חד הקרן פסעה חרש אל עוביו של סבך כאשר סובבו השניים את סוסיהם ושבו על עקבותיהם. הם חלפו על פניה, והיא לא שבה לצעוד בעקבותיהם אלא משהרחיקו כברת-דרך. הגברים רכבו בדממה; אך כאשר החלו העצים להידלל סביבם, שאל הצעיר בקול נמוך: "למה הם נעלמו, לדעתך? אם, אכן, היו בנמצא אי-פעם."
"מי יודע? העולם השתנה. היית קורא לעידן הזה עידן מתאים לחדי קרן?"
"לא; אך אני תוהה אם מישהו לפנינו הצביע אי-פעם על העידן שלו כמתאים לחדי קרן. ועכשיו נדמה לי ששמעתי אי-אלו סיפורים – אלא שהייתי מנומנם, או שתוי, או שקוע במחשבות על משהו אחר. אבל מה זה משנה, בעצם. יש עדיין די אור כדי לצוד, אם נמהר. בואה!"
הם הדהירו את סוסיהם החוצה מן החורש, ונעלמו באופק; אך בטרם יצאו מטווח ראייתה, הביט הצייד הראשון מעבר לכתפו, וקרא, כאילו יכול היה לראות את חד הקרן הנחבאת בצללים: "הישאר במקומך, יצור אומלל. העולם הזה אינו עוד מקום עבורך. הישאר במקומך, ושמור את עציך ירוקים תמיד, ואת ידידיך בטוחים מכל רע – אתה, האחרון שבהם!"
יום שני, 16 בנובמבר 2020 בשעה 14:16 קישור לתגובה
תרגום נהדר