את יצירות הקומיקס היותר מסקרנות שמתפרסמות בארה"ב, ובכלל זה בתחומי המדע הבדיוני והפנטסיה, תמצאו לעיתים קרובות מחוץ להוצאות הגדולות שעוסקות בתחום. לא פעם יהיו אלה בהוצאות שכלל אינן מתמקדות בדרך כלל בקומיקס. שתי הוצאות כאלה – אחת קטנה, המתמחה בקומיקס עצמאי והשניה הוצאת ספרים שמתמקדת בעיקר בספרות לנוער – נתנו בית לשני רומנים גרפיים מרשימים של האמן קאזו קיבואישי, הראויים לסקירה משותפת.

קאזו קיבואישי הוא סיפור סינדרלה אמיתי בקומיקס האמריקאי העכשווי. הוא החל את דרכו כמעצב בהפקות אנימציה ומשחקי וידאו, ובמקביל הגשים את חלומותיו הפרועים על קריירה בקומיקס. הוא ערך את סדרת האנתולוגיות "Flight" לאמנים עצמאיים, שבה פרסם בה גם סיפורים משלו, פרסם סדרת קומיקס מתמשכת בשם "Copper" באתר האינטרנט שלו, ובשנת 2006 קיבל הזדמנות לפרסם מיני-סדרה של ארבע חוברות בהוצאת "וייפר קומיקס" – כאמור, הוצאה קטנה ועצמאית המפורסמת בעיקר בכותריה ההומוריסטיים. הסדרה שצייר קיבואישי עבור החברה, "Daisy Kutter: The Last Train", היא זו שבאמת שמה אותו על המפה.

גיבורת הסדרה דייזי קאטר היא אקדוחנית ושודדת-דרכים לשעבר, הפועלת בעולם המזכיר קצת את המערב הפרוע, זולת העובדה שחלק ניכר ממנו מאוכלס ברובוטים. כמה שנים אחרי פרישתה, דייזי היא פקעת עצבים שמאיימת להתפרץ בכל רגע. אולי זה כך כי חנות המכולת שלה אינה מושכת לקוחות עקב תודעת השירות הנמוכה שלה, או שמא כי היא מכחישה עדיין את רגשותיה כלפי שותפה לשעבר והשריף של העיירה בהווה, ואולי עצביה קשורים בכלל לגעגועיה אל האקשן של ימים עברו. תהיה הסיבה אשר תהיה, הגעגועים דוחפים אותה להפסיד את החנות במשחק קלפים, ולהתגלגל כתוצאה מכך לג'וב בשירותו של טיפוס מפוקפק שרוצה שתשדוד את הרכבת השייכת לו. הצרות לא מאחרות לבוא.

בעלילת הסדרה אין יותר מדי רגעים מפתיעים, וגם רגעי ההומור בה הרבה פחות חריפים מהמקובל בכותרים האחרים של וייפר קומיקס. ובכל זאת, "דייזי קאטר והרכבת האחרונה" מספקת חוויית קריאה סוחפת. בעיקר נובעת הצלחה זו מן הגיבורה הכובשת שלה, שמתחת לנרגנות החמצמצה שהיא מפגינה כלפי כל העולם מתגלה כדמות נחושה ואמיצה, שבסופו של דבר לבה נמצא במקום הנכון… גם אם הגילוי הזה מגיע בדרך כלל שניה אחת מאוחר מדי. גם הדמויות האחרות – השריף העירוני, המעסיק המסתורי וצמד אקדוחנים אנושי-רובוטי שמתלווה לגיבורה – הופכות לדמויות חיות ונושמות בזכות הדיאלוגים היצירתיים של קיבואישי וההומור הדק השזור בהם.

אך האיכויות האמיתיות של הסדרה מתגלות בתחום החזותי, ובכשרונו המרשים של קיבואישי לשלב בין סגנונות. עיצוב פני הדמויות שלו מזכיר מאוד את "הקו הנקי" האירופאי – פשוט, יחסית חסר פרטים, עם נטייה להבעות קריקטוריות מודגשות. הרקעים, לעומת זאת, מכוונים לסגנון האמריקאי של שנות החמישים, בעיצוב של פאבים מאובקים, אקדחים עשנים, ורכבות קיטור, לצד רובוטים וקיבורגים שנראה כאילו הורכבו מחתיכות פח. ולבסוף ישנן סצנות הפעולה העושות שימוש בנקודות מבט מגוונות ומשבצות נטולות טקסט, במיטב המסורת הקולנועית של הקומיקס היפני. קיבואישי הוא בהחלט אחד האמנים היותר קוסמופוליטיים שקמו לקומיקס האמריקני בשנים האחרונות.

החסרון הגדול של הסדרה הוא אורכה – היא פשוט קצרה מדי. בכרך המאגד את ארבע חוברות הסדרה נפרש הסיפור במלואו על פחות מ-150 עמודים. בסופם נותרות לא מעט שאלות בלתי פתורות על עברה של הגיבורה, ועוד יותר מכך על עתידה.

מה יקרה אִתה הלאה? התשובה לשאלה הזאת היתה אמורה להגיע בפרקים נוספים, אך למרבה הצער לא מספיק אנשים קראו או קנו את החוברות ואת האוסף, ולא נמצאה הצדקה כלכלית להוצאת חוברות נוספות. מבחינת קיבואישי, היתה לסדרה תוצאה חיובית יותר. ההד הביקורתי החיובי שעוררה משך את תשומת לבה של הוצאת Scholastic האמריקנית לספרי ילדים, המפיצה בין היתר בארה"ב את ספרי "הארי פוטר". זו באה לקיבואישי בהצעה שיצייר עבורה את סדרת רומנים גרפיים לנוער בשם "קמע" (Amulet), שהכרך הראשון מתוכה, "שומר האבן" (The Stonekeeper) התפרסם בשנה שעברה.

בהתחשב בקהל היעד, הסדרה נפתחת באופן אכזרי למדי: תאונת דרכים גובה את חייו של אדם לנגד עיניהן של אשתו ובתו. מיד אחרי כן העלילה מדלגת כמה שנים הלאה, כשהבת אמילי עוברת עם אמה ואחיה הצעיר להתגורר בבית עתיק שהיה שייך לסבא-רבא שלה, ממציא אקצנטרי שנעלם בנסיבות מסתוריות. זמן קצר לאחר שהם מגיעים לבית, אמם של הגיבורים נעלמת. הם מגלים, בתפנית עלילתית לא מפתיעה במיוחד, כי הבית הוא למעשה שער לעולם מקביל, שאליו הם יוצאים כדי להציל אותה.

בדומה לסדרה הקודמת של קיבואישי, נראה שגם "קמע", לפחות בכרך הראשון, נשענת בעיקר על דמותה של הגיבורה הראשית. התהליך שעוברת אמילי לאורך הכרך הראשון, תוך התגברות על האסון שעבר עליה וגילוי התושיה והתעוזה הפנימית שלה, משכנע מאוד והופך אותה לדמות מרתקת. בניגוד לאווירה המשועשעת שמלווה את התפתחות דמותה של דייזי קאטר, זו של אמילי ספוגה כמעט כולה בכאב. מסצנת הפתיחה שהוזכרה, ולכל אורך המסע במרחביו המסויטים של העולם שאליו היא ואחיה נקלעים, העלילה הקודרת מציעה לה מעט מאוד רגעי מנוחה או נחמה. כל זה מפתיע למדי, כאמור, בהתחשב בקהל היעד שעבורו נכתבה הסדרה במקור.

חלקים אחרים בעלילת הכרך הראשון עובדים הרבה פחות טוב. שתי הדמויות הנלוות אל אמילי – אמה ואחיה – הן דמויות משנה טיפוסיות, שאינן מצליחות להשאיר רושם של ממש, מעבר להיותן כלים להנעת העלילה. כמוהם, גם התליון שהגיבורה מגלה ושעל שמו נקרא הסדרה מצליח בכרך זה למסמס את הפוטנציאל הדרמטי בחלק ניכר מן הסצנות, כאשר הוא מושך את הגיבורה כמעט בכוח אל הכיוון הרצוי לה. לצד זה, נרמז גם כי השימוש בתליון גובה מחיר מבעליו, אך בכרך הראשון נושא זה עדיין אינו מפותח די הצורך. גם דמות שמסתמנת בתור הנבל של הסדרה עושה רושם מעניין למדי, אך הופעתה קצרה מדי ולא מספקת.

וכמו בסדרה הקודמת של קיבואישי, גם ב"קמע" בולט לטובה הצד החזותי. עיצוב הדמויות כאן עדין יותר וקריקטורי פחות, בהתאם לאופי הרציני יותר של ההתרחשויות. הרקעים מרהיבים, במיוחד כאשר הם מציגים את נופיו של עולם הפנטסיה שאליו מגיעים הגיבורים: מקום המאוכלס באלפים רצחניים, יצורי זוועה לאבקרפטיים, ומושא אהבתו הגדול של קיבואישי – רובוטים בשלל גדלים וצורות. לאלה מתווסף מרכיב שנעדר מ"דייזי" והתאפשר הפעם בזכות התקציב הגדול יותר שעמד לרשות ההוצאה הפעם – צבע. הגוונים העגמומיים שמלווים את העמודים הפותחים הופכים עם התקדמות העלילה לחשכה מעיקה. גם מקומן של סצנות הפעולה, עם הטיפול הכמו-קולנועי בהן, לא נפקד, אם כי מקומן בכרך הראשון שולי למדי.

בשורה התחתונה, קשה להמליץ על הכרך הראשון של "קמע" כחוויית קריאה העומדת בפני עצמה. משהו במנגנון העלילתי שלו עדיין חורק מעט, ומרכיב ה"המשך יבוא" בסופו הופך אותו לאקספוזיציה ארוכה. הכרך השני, אני מקווה, יוכיח שההשקעה הצדיקה את עצמה. עד אז, מומלצת בראש ובראשונה קריאתה של סדרת הביכורים של קיבואישי: "דייזי קאטר".