"זוז כבר!"
חייל במדים אפורים דוחף אותי מדרכו, פניו מסיכה מעורבלת של צבעי הסוואה. יש רק פקודה אחת בשדה קרב, "מלחמה או כלום", ואנחנו עושים מה שמצווים עלינו.

אני ממשיך לרוץ בכיוון שאליו שילחו אותנו. מסביבי שחור, שיחים קוצניים ענקיים שולחים אלינו אצבעות אפלות. אני מתחמק מהענפים. זכר רגלו הכרותה של מוראד עדיין טרי בראשי. הדימום הוכנע רק אחרי השכבה השלישית של החִישְעוֹר. זה קרה בשבוע שעבר, ועדיין קוצים מורעלים נפלטים מפעם לפעם מהרגל שלו.

אני מושך את רצועות האפוד תוך כדי ריצה. השפופרת של דבק הרקמות לוחצת לי על הצלעות. האפודים שלנו מותאמים למבנה הגוף, אבל מאז הפלישה, אני מעמיס כל הזמן עוד ועוד חישעור באפוד, וזה משנה את כל המבנה הפנימי שלו. יש בו כבר יותר בליטות מאשר בחרדף מסוקס.

קולות מלפנים. תקתוק מהיר של קליעי מתכת, נשיפות ארוכות של מטחי אש, קולות תסיסת חומצה פוגעת בבשר חי.

אנחנו מתקרבים.

האוזניה שלי מתמלאת פקודות, ואני מזגזג כדי להתאים את עצמי להן. אני נצמד לחוליה שלפני, שמסומנת בארבעה נצנוצים ירוקים קטנים על שדה הראיה שלי, ומסתער. החרדפים מסומנים באדום. מיקומם משתנה בהתאם לחיילים הממלאים את שדה הקרב, ואני יכול לראות את המקומות שבהם הגוש האדום נדחק מפנינו.

אני יכול גם לראות את המקומות שבהם גושים אדומים הבקיעו לתוכנו.

דם, אש, עשן וצרחות ממלאים את האוויר. החיילים לידי משתכפלים, שוב ושוב. החלל שבינינו הופך מטושטש מרוב הולוגרמות. הם רצים לכיוונים שונים, רק השתקפויות הירח מאפשרות להבחין בין האנשים האמיתיים לבין תוצרי המחשב.

המשכפל שלי נשבר כבר לפני שבוע. נפלתי עליו בצניחה מעל אגם קישלד. האפסנאי אמר שבמחסן המרכזי אזלו החלקים, ושיעבור לפחות עוד חודש עד שאקבל אחד חדש. כשאמר את זה הוא הסתכל עלי מוזר, כאילו קלקלתי את המשכפל בכוונה, כדי לקבל פטור זמני.

אני רץ בין השכפולים, מנסה לעמוד בקצב שמכתיבים לי הנצנוצים הירוקים. לפני שלושה קרבות, לאחד החיילים בפלוגה ד' התקלקל המשכפל באמצע הקרב. אני זוכר עדיין את מראה עשרות השכפולים שהבהבו וכבו בבת אחת, חושפים את החייל לארס חייזרי. עשרה חרדפים התנפלו עליו בבת אחת, והוא נמס מולנו. עבר נצח עד שמספיק חיילים חברו יחד כדי לשרוף את החייזרים, והפכו אותם לערמת אפר לוהט על אדמה חשופה.

חיילים רצים לידי. במשך חודשים הצלחתי לחמוק מהחזית. תמיד היו פצועים, בייחוד בהתחלה, לפני שפיתחו את המיגון המיוחד נגד ארס החרדפים, ותמיד היו צריכים חובש לידם. בדרך כלל היו לי עוזרים, חיילים אחרים שנשארו אתי מאחור וחסמו פצעי חומצה בידיים חשופות.

אני מנסה להגיע לאזור הלחימה, להפנות את הרובה שלי למשהו שאיננו אנושי, אבל נהדף אל מחוץ לזרם המסתער. האוזניה שלי רועמת פתאום, "חובש!" וסימן צהוב מהבהב מופיע בשדה הראיה שלי. אני עוזב את הרובה והוא נמשך אל צדו של אפוד הגב. אני עוקב אחרי הסימן אל המקום שבו שוכב חייל מבותר בשלולית חמה, השתקפויותיו גוססות סביבו. תוך כדי ריצה אני שולף את פיית החישעור שלי ומכוון אותה על מנת שאוכל להתחיל לרסס אותו מיד. הפולימר מתקשה סביב הגוף המתעוות, מנסה להתחבר לבשר חי, חוסם את פרצי הדם, ולאחר רגע מתקלף.

אני מנסה לרסס שכבה שניה – לפעמים השכבה הראשונה לא נדבקת טוב בגלל המדים, אבל גם היא לא נצמדת לגוף, ואני מוותר. חבל לבזבז חומר על גופות. אני עוזב את הפיה ושולח את ידי לאחור כדי למשוך את הרובה מחדש.

הלחישות המוזרות שמפיק הנשק של החרדפים מתחזקות סביבי, והסימנים הצהובים המהבהבים מתרבים. אני מחליף שוב ושוב בין הרובה לבין פיית החישעור. על כל פצוע אני מרסס דבק רקמות. לחלקם הוא נדבק.

אני נושם בקושי. שפופרת החישעור הראשונה כמעט ריקה, ואני חש את ההקלה בצלעותי במקום שבו דקרה אותי. חייבים לגמור את מנת החישעור עד סוף הקרב, אחרת בפעם הבאה מקבלים מנה קטנה יותר. אבל צריך להיזהר לא לגמור את החומר מהר מדי. חובש אחד ריסס פעם גופה בעשר שכבות של חישעור כדי שיאספו אותו למילוי חוזר לפני שהקרב נגמר. עוד באותו יום הוציאו אותו להורג. מרידה, הם אמרו, ופיזרו חלקים ממנו בין כל הספינות.
מאז התחלנו כולנו לארוז חבילה נוספת של חישעור.

יש יותר גופות מפצועים, ואני מרגיש את ריח הברזל של הדם הקרוש מכסה אותי. ידי חלקלקות. אני כבר לא מרפה מפיית החישעור. בכל פעם שאני מצליח לסגור פצע אחד, שלושה סימנים צהובים אחרים נדלקים. ההתנגדות של החרדפים עזה מהרגיל הפעם. אני נתקל במישהו, נופל, וכאשר אני מתרומם אני מגלה שאיזון האפוד שלי השתנה. אני עוזב את פית החישעור, ושולח יד לאחור.

הרובה שלי לא עלי. אני לא מוצא אותו. בלי לירות אני לא יכול להילחם.

הכל חשוך, וזועק, וכואב, ואני נדחק לשולי הקרב, הרחק לאחור.

הנצנוצים הירוקים שבשדה הראיה שלי הם הקשר היחיד שנותר לי עם היחידה שלי. אני רוצה לחבור אליהם מחדש, אבל עוד סימן צהוב נדלק מולי, בשולי השדה, ואני חייב לרוץ. יש שם הבהוב אדום, אבל הוא כבה. החייל הצליח לחסל את החרדף למרות הפציעה.

בקרב הגדול על בירשט לא השתתפתי, אבל ראיתי את הלומי הקרב, את אלו שהיו מלפנים ואת אלה שנותרו מאחור. זו היתה הפעם הראשונה שנתקלנו בכוח גדול של חרדפים, והפעם הראשונה שחיילים ערקו. בגלל המפלה בבירשט יצאה הפקודה שחייבה את כל מי שמשוגר לקרקע להילחם. 'מוות', הסביר לנו המג"ד בתחקיר לאחר מכן, 'זה לא הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לכם'. אחר כך הוא יצא מהחדר, המסך הגדול נדלק, והבנו שהסיסמה מלחמה או כלום קיבלה מובן חדש.

קולות הקרב שוככים מאחורי. הסימן הצהוב מהבהב פעמיים וכבה. מי שזה לא יהיה – הוא כבר מת. שני נצנוצים ירוקים מצהיבים וכעבור רגע כבים.

אני לא יודע כמה חיילים יש בשדה הקרב – אסור לנו לדעת דברים כאלה, אבל מהחוליה שלי נשארו רק שני חיילים, והם בשני צדדים מנוגדים של השדה. אני מצליח להגיע לבסוף למקום שאליו הזעיקו אותי. חייל מרוטש שוכב ליד חרדף מרוטש. הרובה שלו תקוע מתחת לחרדף, חלקים ממנו נמסים מפגיעת חומצה, ואני לא יכול להגיע אליו. אני עומד על אדמה זרה, מרובבת שיחים רעילים וסלעים גבשושיים. אוויר ממוחזר נושב בתוך החליפה שלי, מייבש את הזיעה.

אני צריך לחזור. אני חייב לחזור. אני פונה לאחור, לאט.

בזווית העין אני מבחין ברמז של תנועה.

אני משתופף, ממצמץ פעמיים, מכבה את התצוגה הטקטית, ומפעיל את העדשה המקרבת. יש משהו מאחורי הסלע לידי. זה רק רמז, אבל זה מספיק. משהו מלחשש שם.

הלילה נסוג, והעולם מולי מתמלא באור האדמדם של הזריחה. האור מספיק עכשיו כדי לגלות ממה מורכב הסלע, ואני מזנק לאחור.

שלושה חרדפים נמצאים שם. הם נראים כמו תמנונים קצרי זרועות, עורם אדום, מלא גבשושיות. הם מלחששים ביניהם, והמתרגם מריץ בשדה הראיה שלי מילים פזורות. אי אפשר לתרגם את השפה שלהם, אי אפשר לנהל איתם משא ומתן, אפשר רק לירות עליהם עד שהם מנוקבים או עולים באש.

הגבשושית המרכזית בגופו של אחד החרדפים גדלה, ואני נרתע. לחש המאוורר בתוך החליפה שלי נשמע כסערה אדירה. אני משדר קריאת מצוקה, ומקבל אישור. נצנוץ אחד ירוק מתחיל להתקרב לכיווני, אבל הוא רחוק מדי.

הגבשושית מתעבה מולי. לחרדפים אין עיניים, רק זרועות. מתוך מרכז החייזר נוצרת קנוקנת קצרה ועבה ומצביעה אלי. הקנוקנת רוטטת מולי, כמו אף קטן, מרחרחת את האוויר החדש של הבוקר.

חומצה מאכלת לא ניתזת ממנה.

משהו שונה בחרדפים האלה. הם קטנים מאלו שראיתי בהדמיות, מאלו שריססו את החייל מפלוגה ד'. באור האדום של הזריחה אני מבחין בפסים זהובים על כל הגוף, משבצים את החייזר כמו שמיכת פיקניק מוזרה.

אני פוסע לפנים, צעד אחד, קטן. החרדף לא מגיב. זה חרדף עיוור. כל השלושה עיוורים.

אני מדליק מחדש את התצוגה הטקטית. הנצנוץ הירוק ממשיך להתקדם לכיווני, ואני ממשיך להתקדם אל החרדפים הרוטטים. הם מצמיחים קנוקנות קטנות, מושיטים אותן אלי. אני מושיט אליהם יד, והקנוקנות נסוגות. החרדפים הקטנים מתכנסים בתוך עצמם, מתגוננים מהריח שלי, ריח של פלדה ופלסטיק שלא קיימים בעולמם.

ככל שהאור מתגבר, כך אני יכול להבחין בהם טוב יותר. עכשיו אני כבר רואה שהעור שלהם מכוסה פרווה רכה שנעה עם הרוח העדינה. על אחד מהם יש גושים ברורים של פרווה, דומים לגושים הקשים על עורם של חרדפים בוגרים.

התצוגה הטקטית מראה שהגושים האדומים פזורים בשדה הקרב, כמעט שלא נותרו על המסך חרדפים. מולי לא נותר שום סימן אדום. אני נסוג לאחור. אם המחשב לא מזהה את הגורים האלה כאיום – אני לא צריך לעשות שום דבר. רק למצוא פצוע לרסס עליו את שארית החישעור שלי, למצוא רובה שירו ממנו, כדי להראות כמישהו שנלחם, ולחכות לאיסוף.

"דבורקין!" האוזניה שלי רועמת, ואני קופץ לאחור. הנצנוץ הירוק מתגלה כשרמן, אחד מהחיילים מהיחידה שלי.

"למה הזעקת תגבורת?"

אני נד בראשי, "חשבתי שראיתי חרדף, אבל זה רק גור".

שרמן מתקרב אלי, ואני מפנה לו את הדרך, מראה לו את שלושת החרדפים הקטנים שמרחרחים את האוויר המתחמם.

התצוגה הטקטית שלי מוארת לפתע, מראה את נקודת האיסוף, זוהרת באור תכול על מפת האזור. הקרב נגמר.

"דבורקין", הוא לוחש, "דיווחת על זה?"

אני מניד בראשי.

"נשארה לך תחמושת?"

"איבדתי קודם את הרובה שלי. התכוונתי לקחת את הרובה שלו", אני מחקה את הלחישה ומחווה לעבר הגופה שעל הקרקע.

הוא משפיל את מבטו, ואז מסתכל בעיני, "דבורקין, לא נלחמת הפעם".

אני שותק.

"אתה יודע מה עושים למי שלא נלחם".

אני ממשיך לשתוק.

"דבורקין", קולו משתנה, מפציר, "בבקשה".

"הם גורים", אני לוחש, והוא מניד בראשו ושותק.

"המחשב בכלל לא מזהה אותם", אני מנסה.

"זה לא בגללם", שרמן אומר.

יש יותר מדי שקט מסביבנו, של חרדפים חרוכים וגופות מצולקות בחומצה. אני ממצמץ, ונושם, מזכיר לעצמי שהם רק חייזרים, לא בני אדם. זה לא מספיק. מעולם לא דיברנו איתם. רק הגענו לעולמות שלהם והתחלנו לכרות.

עכשיו שרמן מהנהן, ומסמן באצבעותיו שהפעיל את הזכרון הצילומי.

כלום. זה בגלל הכלום, שאף אחד לא יודע איך בדיוק הוא קורה, אבל כולנו ראינו את אלה שהורשעו במשפטי שדה, מסתובבים בין השולחנות בחדר האוכל, מחייכים באטימות מטופשת. חוסכים בכוח אדם כדי שיותר חיילים יתפנו ללחימה.

אני מסתכל אל שרמן, נושם עמוקות, מרים את פיית החישעור שלי ומפנה אותה אל הקן. הקנוקנות נשלחות אלי שוב. אחד מהם אמיץ מהאחרים, הוא כמעט נוגע בפיה. היד שלי רועדת מעט. אפשר לחשוב שהיא מבועתת מהכלום יותר ממני. אני נושם שוב. עמוק, ומחליט.

אני מכוון את החישעור אל הקנוקנות ומתיז פולימר אוטם על פתחי הנשימה של גורי חייזרים. הם לא צווחים. הקנוקנות מתכסות בג'ל הבהיר. שרמן ממשיך לצלם.

אני מסתכל על הקנוקנות המתעוותות, על הגורים המפרכסים באוויר הבוקר, ואז הם נרגעים. הקנוקנות מוטלות על הגופים, והפולימר מתקלף מהן באיטיות.

אני שומע צפצוף דק המעיד כי מיכל החישעור שלי התרוקן.

שנינו פונים מהקן והולכים אל נקודת האיסוף. גופות שרועות בכל מקום, מחוררות מפגיעת חומצה. מתוך תשישות אני דורך על משהו ומרים אותו בהסח הדעת. אני בוהה במקל שהרמתי. רובה. המחסנית שלו חצי ריקה, מעידה על לחימה. על הקת חרוטות המילים "מלחמה או כלום", וסמל היחידה.

התמונות מסווגות, מיועדות לצלם ולאנשי בטחון שדה בלבד, אבל אפשר להוריד אותן ולמחות את העקבות. אני רק צריך למצוא דרך לשכנע את שרמן להשתתף. הוא יסכים. גם הוא ישבר בסוף. ואז כולם ידעו.

אני מכתיף את הרובה. אזדקק לו בקרב הבא.