גיבורי על במאנגה ובאנימה
מאת רז גרינברג
לטוב ולרע, הז'אנר הדומיננטי בקומיקס האמריקני הוא ז'אנר גיבורי העל – אותם לוחמי צדק בעלי כוחות על טבעיים, המזוהים לעתים קרובות על ידי התלבושת הייחודית שלהם, ומבלים את זמנם בהבאת הצדק למקומות אליהם לא מגיעות רשויות החוק – לעתים קרובות תוך מאבק עם נבלים בעלי כוחות יוצאי דופן לא פחות. יש הנוטים לכלול בז'אנר גם דמויות קומיקס אחרות, שאינן בהכרח בעלות כוחות על (כגון "המעניש") אך הן פועלות לפי אותו קוד (ולעתים קרובות באופן מאוד קיצוני), של עשיית צדק אלימה, ללא התחשבות בנורמות החוק המקובלות.
לא צריך ללכת רחוק מדי כדי להיווכח עד כמה עמוק טבוע האתוס של גיבורים אלה בתרבות האמריקנית: מספיק לבחון את ההצלחה המסחררת של שוברי קופות הוליוודיים – מסרטי הרפתקאות צבעוניים דוגמת "ספיידרמן" של סם ריימי ועד יצירות מורכבות ואפלות יותר כמו סרטי "באטמן" של טים ברקטון.
תעשיות הקומיקס (מאנגה) והאנימציה (אנימה) המודרניות של יפן, שהחלו לצמוח במהירות לאחר תום מלחמת העולם השניה, וכיום הן כנראה הגדולות ביותר בעולם, גילו, לפחות למראית עין, אדישות לז'אנר הסופר גיבורים כפי שהוא מופיע בארה"ב. הסבר אפשרי אחד לאדישות זו מגיע מהכיוון הסוציולוגי. מבשריו של ז'אנר גיבורי העל בארה"ב היו בעיקר כותבים ואמנים ממוצא יהודי ואיטלקי – נציגי השכבות החלשות בתחילת המאה הקודמת – שמצאו את פרנסתם במכירת חלומות לשכבות החזקות (וראוי לציין בהקשר זה כי מרבית התעשייה הקולנועית ההוליוודית הוקמה גם היא באותה תקופה על ידי מהגרים יהודים). החברה היפנית, לעומת זאת, היא הרבה יותר הומוגנית, וקשה למצוא בין אמני הקומיקס שלה נציגי מיעוטים דומים.
הסבר נוסף מגיע מהתחום הפסיכולוגי – בניגוד לחברה האמריקנית, המקדשת את האינדיבידואליות עוד מימי האקדוחנים של המערב הפרוע, החברה היפנית מקדשת את הקולקטיב ואת השמירה על הסדר הציבורי. קצת קשה לדמיין איך ישתלבו גיבורים בתלבושות צבעוניות הנוהגים לקחת את החוק לידיהם, בחברה שאחד הפתגמים השגורים בה הוא "אם יש מסמר בולט בקיר, דפוק אותו פנימה".
ובכל זאת, מבט בוחן בגיבורי המאנגה והאנימה הפופולריים מגלה כי גם ליפן ישנם לא מעט גיבורי על משלה, חלקם מתכתבים ישירות עם הקולגות במערב. מאמר זה בוחן כמה מגיבורים אלה.
שורשים היסטוריים ופולקלוריים: רוחות, שדים וסמוראים
התשתית לסיפורים על אודות גיבורי על היתה קיימת בהיסטוריה ובפולקלור היפני עוד טרם התקופה בה הועלו אלה על הכתב. בפולקלור היפני ניתן למצוא אינספור דוגמאות ל"כוחות על", אשר אומצו ברובם על ידי היפנים ממסורות חיצוניות כגון הבודהיזם והדאואיזם, תוך התאמה לתרבות היפנית המקומית.
שד יפני. הפולקלור היפני מלא בישויות על טבעיות בעלות כוחות על
כוחות פסיוניים, למשל – נושא פופולרי להפליא בקומיקס ובספרות המדע הבדיוני המערבית, ופופולרי באותה מידה גם בתרבות היפנית – הם רעיון הנטוע עמוק במסורת הדאואיסטית: בני האלמוות הדאואיסטים, ה-Senin, תוארו כבעלי נשמה המסוגלת לנטוש את גופם. רעיון זה אומץ בהתלהבות יתרה בסיפורי העם היפנים, שמלכתחילה היו משופעים בסיפורים על רוחות מתים (מוטיב שהגיע במקור מסין), והוביל ליצירת סיפורים על אודות רוחותיהם של בני אדם חיים, הנוטשות את גופן ומשתלטות על גוף אחר. על הפופולריות של רעיון זה תעיד הכללתו ב"מעשה ג'נז'י" – הרומן הראשון שנכתב בשפה היפנית, בתחילת המאה האחת עשרה. באחד מפרקי הספר, שתיאר את פרשיות האהבים הרבות של נסיך החצר גנז'י, תואר כיצד אחת המאהבות של הנסיך, רוקוג'ו מביאה למותה של אשת הנסיך, אאוי, לאחר שהיא משתלטת על גופה.
בפולקלור היפני ניתן למצוא גם ערב רב של יצורים מפלצתיים גשמיים – החל משדים מקורננים, חדי ניבים וטפרים, בעלי חוזק על אנושי, דרך דרקונים, צאצאיהם של האלים שגילמו תפקיד מרכזי בלידתה של האומה היפנית, ועד לבעלי חיים – נחשים, עכבישים, שועלים, עכברים, ורבים אחרים – בעלי כוחות מאגיים. לאמונה ביצורים אלו התווסף בשלב מסוים מרכיב מעניין – יכולתם ללבוש צורת אדם. בתחילה יוחסה יכולת זו לניסיונותיהם של יצורים אלה לשטות ולהערים על האוכלוסייה האנושית, במיוחד על ידי לבישת דמותן של נשים יפהפיות, אך מהר מאוד אומץ מרכיב זה גם לסיפורים בכיוון ההפוך: בני אדם שהפכו לשדים ולחיות, בין אם בתור עונש על התנהגות לא מוסרית, ובים אם למטרה ההפוכה – לתת לדמויות שנודעו במעשי גבורה יכולות על אנושיות שיאפשרו להן להמשיך ולהגן על האוכלוסייה אותה הם שרתו. הטרנספורמציה הזאת מישות אנושית לישות על אנושית מזכירה מאוד את הטרנספורמציה אותה עוברים גיבורי על בתרבות הפופולרית האמריקנית.
גירסה קולנועית לסיפור על אודות 47 הרונין שיצאו להציל את כבודו של אדונם
המת. סיפור זה הנציח את דמותם של הרונין בתרבות הפופולרית היפנית
מקומם של גיבורים בשר ודם, בעלי קוד אתי וחוש של כבוד וצדק המזכיר מאוד את גיבורי העל המודרניים, לא נפקד גם בהיסטוריה היפנית. גיבורים אלה היו הסמוראים – אותם לוחמים שהחלו את דרכם כשכירי חרב עבור משפחות אצולה שונות והפכו לגורם הדומיננטי בהיסטוריה העקובה מדם של מלחמות האזרחים ביפן המסורתית. ההשפעה העצומה שהיתה לדמותם של הסמוראים על התרבות הפופולרית היפנית ראויה למאמר נפרד, אך ראוי לציין כאן במיוחד את דמויותיהם של ה"רונין" – הסמוראים שנפלטו מהמסגרת הנוקשה בה הם פעלו, לרוב בעקבות מות אדונם, ונאלצו לנדוד בארץ, נמלטים מרשויות החוק ולעתים קרובות עוסקים למחייתם ברצח. הרונין הפכו לגיבורי תרבות בתקופת טוקוגוואה – בין המאה השבע עשרה למאה התשע עשרה – דווקא כאשר כוחם של הסמוראים הלגיטימיים היה בשיאו, כהתרסה מול הממסד אותו יצגו סמוראים אלה. לרונין היה הרבה יותר במשותף עם האנרכיזם אותו מייצגים הסופר גיבורים המערביים מאשר לסמוראים הממוסדים.
רובוטי על וקיבורגים: המכונה שתציל את האדם
גיבורי העל הראשונים בתעשיית המאנגה והאנימה שאחרי המלחמה לא היו אנושיים כלל – הם היו רובוטים שנבנו על ידי מדענים מחוננים והגנו על האנושות. בניגוד לתפיסה הרווחת במדע הבדיוני המערבי של אותה תקופה, שהחל לבחון את הפוטנציאל ההרסני של הטכנולוגיה בעקבות אירועי המלחמה, דווקא יפן שלאחר הטלת פצצות האטום התייחסה לטכנולוגיה בפתיחות רבה יותר. למעשה, אין בכך הפתעה של ממש: לטכנולוגיה היה תפקיד מכריע בשיקומה של יפן מההרס שנגרם לה בזמן המלחמה, ולמעשה, מאז פתיחתה מחדש של המדינה למערב באמצע המאה התשע עשרה, הקפידה יפן להתייצב בחזית הפיתוח הטכנולוגי והמדעי, מתוך הכרה שתחומים אלה ישפרו את מעמדה הבינלאומי. במובנים רבים, היו רובוטי העל של המאנגה והאנימה מבשריה של תהליך הרובוטיזציה המואץ שעבר התעשייה היפנית בשנים שלאחר המלחמה, ושל הפיכת המדינה למעצמה טכנולוגית.
"אסטרו-בוי" – הסופר רובוט של אוסמו טזוקה, יוצא להציל את האנושות
רובוט העל הידוע ביותר בקומיקס ובאנימציה היפנית הוא "אסטרו-בוי" (או בשמו המקורי "אטום אדיר") – ילד רובוט שנוצר על ידי מדען גאון, ולאחר שצויד במגוון כלי נשק ושכלולים טכנולוגיים, יוצא להציל את העולם, כל פעם מאיום חדש. הסדרה נוצרה על ידי אוסמו טזוקה, אומן המאנגה החשוב והמשפיע ביותר שקם ליפן לאחר המלחמה. על הסדרה ניכרות בבירור השפעות מערביות, ובראשן השילוב בין שתי הדמויות של האנימטורים אותם העריץ טזוקה: פינוקיו של וולט דיסני וסופרמן של האחים פליישר. דמיון בולט ניתן למצוא גם לסיפורי הרובוטים של אייזיק אסימוב – למרות שטזוקה מאוד לא אהב את ההשוואה בינו ובין אסימוב, השפעתו של זה האחרון עליו ברורה וגלויה, ובמיוחד בכל הקטעים בסדרה הנוגעים לפחד של בני האדם מפני הרובוטים המגינים עליהם.
אך אסטרו-בוי פעל לפי מערכת ערכים שהיתה שונה מאוד מזו של גיבורי העל המערביים באותה תקופה. בניגוד למאבק של אותם גיבורי על למען הצדק, אסטרו-בוי נאבק למען מטרות אחרות: שלום עולמי וסובלנות חברתית. בניגוד למערב, שגיבורי העל שלו צמחו על רקע הנצחון במלחמת העולם השניה ובהשראת המלחמה הקרה, אסטרו-בוי נוצר במדינה שנחרבה כולה באותה מלחמה, זנחה בעקבותיה את האופציה הצבאית והתייחסה בקרירות למפגני הכוח הצבאיים אותן הפנו המעצמות הגדולות זו כלפי זו.
אסטרו-בוי הופיע לראשונה בקומיקס ב-1951, וב-1963 הפך לגיבורה של סדרת טלוויזיה מונפשת מצליחה (למרות שלא היתה זו, כפי שנהוג לחשוב בטעות, סדרת האנימציה הראשונה בטלוויזיה היפנית). ובעקבות ההצלחה – באו גם החיקויים.
"האיש השמיני" – אביהם הרוחני של "רובוקופ" ו"האיש השווה מיליונים".
אחת הסדרות המעניינות שנוצרו בעקבות הצלחתה של "אסטרו-בוי" היתה "האיש השמיני". גיבורה של סדרה זו הוא האצ'ירו אזומה, שוטר שנרצח על ידי כנופיית פושעים ותודעתו מושתלת בגופו של רובוט המיועד לצרכי קרב. הסדרה התבססה על סיפור קצר אותו כתב סופר המדע הבדיוני היפני קאזומאסה היראי, אשר עובד בזריזות למאנגה ולאנימה. הסדרה הקדימה בכמה שנים טובות יצירות מערביות כגון "האיש השווה מיליונים" ו-"רובוקופ", והתהדרה בתסריטים מתוחכמים ופוליטיים יותר מזו של "אסטרו-בוי"; כתבו את התסריטים היראי עצמו וסופרי מדע בדיוני יפנים אחרים. האופי הרציני יותר של הסדרה, אגב, גרם כאבי ראש אינסופיים לצוות שעבד על התאמתה לקהל צופי הטלוויזיה הצעירים בארה"ב – בעיה עיקרית היתה העובדה כי גיבור הסדרה עישן סיגריות. למרות ש"האיש השמיני" לא זכתה לאותה פופולריות ארוכת טווח כמו "אסטרו-בוי", היא נותרה יצירה דומיננטית ומשפיעה בתחום הקומיקס והאנימציה ביפן, ובעשור האחרון הופקו לה כמה גרסאות עדכניות (אחת מהן שודרה בארץ בערוץ "ביפ"). גם "האיש השמיני", בסופו של דבר, עסק עדיין בדמות ממסדית, אם כי הגיבור היה עצמאי יותר מהילד רובוט שנוצר על ידי אוסמו טזוקה. מאידך, עם התבססותה של יפן בזירה הכלכלית והבין לאומית, החלו להופיע במאנגה ובאנימה גיבורי על מסוג חדש לגמרי ובהן אעסוק מיד.
הגנב והרוצח: יפן נגד העולם
בסוף שנות הששים ותחילת שנות השבעים, החלו להופיע בקומיקס היפני גיבורים שאמנם לא היו גיבורי על במובן המסורתי, אבל גם לא היו ריאליסטייים במיוחד. גם ללא כוחות על-טבעיים, הם גילו יכולת בלתי שגרתית בעליל להיחלץ ממצבים מסוכנים המערבים קרבות יריות המוניים, פיצוצים, ולעתים קרובות צבאות שלמים שנשלחו נגדם, וכל זאת מבלי ללכלך אפילו את דש מעילם. דמויות אלו נוצרו בעקבות ההצלחה הגדולה של סרטי ג'יימס בונד, אך בניגוד למרגל הבריטי הידוע לא היה להן אפילו מיליגרם בודד של מוסריות בגופן.
הנציג המובהק ביותר בז'אנר זה הוא דיוק טוגו, הידוע בכינויו המקצועי "גולגו 13". טוגו הוא רוצח קר מזג, שלעולם אינו מחייך, המשכיר את שירותיו לפוליטיקאים ומיליונרים שונים ברחבי העולם. הוא יורה למוות בקורבנותיו המיועדים ללא שמץ של נקיפות מצפון, תוך שחיטה סיטונית של העומדים בדרכו; לרוב גם יעבור בדרך במיטתה של אשה נימפומנית כלשהי, שיש סיכוי לא רע שתמצא את מותה בדרך מזוויעה בהמשך הסיפור (לעתים מידיו של טוגו עצמו).
"גולגו 13" – דמותו של הרוצח חסר המצפון הפכה ללהיט
בקרב אנשי העסקים שהפכו את יפן למעצמה כלכלית.
הסדרה "גולגו 13", שצוירה על ידי אומן המאנגה סאיטו טקאו ונכתבה על ידי כותבים שונים, היתה פנטסיה שהתאימה ליפן של שנות השבעים – מעצמה כלכלית שאנשי העסקים שלה החלו לפעול בזירה הבינלאומית, ונאלצו להתמודד עם ההשלכות הפוליטיות של פעילות בזירה הזאת (דוגמת משבר הנפט העולמי). הפוליטיקאים ואנשי העסקים שניצבו מול הכוונת של גיבור הסדרה, כמו גם הנשים שעבר דרך מיטתן, ייצגו עבור יפן את עולם העסקים והפוליטיקה הבינלאומי – עולם מסעיר, אבל גם כאוטי ומסוכן, ובעיקר מושחת עד היסוד.
הסדרה מופיעה ברצף ובהצלחה גדולה מאז 1969 ועד היום, היא מונה למעלה ממאה כרכים, ויוצריה מקפידים להיצמד לאירועים האקטואליים המלווים את פרסומה – כך, למשל, הסיפור הנוכחי מציב את הגיבור במשבר הכלכלי הפוקד את יפן.
סדרה שיכולה להיראות כאלטרנטיבה לרצינות הקודרת של "גולגו 13" (אם כי היא ראתה אור שנתיים לפניה) היא סדרת המאנגה "לופן השלישי" של האומן קאזוהיטו קאטו, שחתם על עבודותיו בשם העט Monkey Punch. גיבור הסדרה, ארסן לופן השלישי, הוא נכדו של הגנב האצילי מספריו של סופר ההרפתקאות הצרפתי הפורה מוריס לבלאנק. הגיבור אותו יצר קאטו ירש את כישוריו של סבו הספרותי בכל הנוגע להנחת ידיו על חפצי ערך שמורים היטב, תוך שהוא משטה באנשי החוק השונים ברחבי העולם, אבל מעט מאוד מהאופי הג'נטלמני שהיה לגיבורו של לבלאנק ניכר בקומיקס אודות נכדו. לופן השלישי ושותפיו – האקדוחן ג'יגן והפאם-פאטאל פוג'יקו – לא בחלו במהלך הרפתקאותיהם חובקות העולם בשום אמצעי לגנוב ולהונות אנשים הגונים, לעתים קרובות תוך השפלתם של אנשים אלה. הם גם לא היססו גם לפנות זה נגד זה במטרה להגדיל את חלקם בפרוסת העוגה. התנהגותו הלא מוסרית בעליל של גיבור הסדרה לא הוגבלה רק למעשיו בתחום השוד והגזל, אלא גם ליחסיו עם בנות המין השני, שהגיעו לעתים קרובות לידי הטרדה מינית של ממש וכנראה גרמו לסבו להתהפך בקברו.
למרות תכניה הקיצוניים למדי, הסדרה "לופן השלישי" סירבה לקחת את עצמה ברצינות, והכילה כמויות גדושות של הומור סקסיסטי וסדיסטי, גם על חשבון גיבוריה. הסדרה זכתה להצלחה גדולה, אך הפיכתו של גיבור הסדרה לאייקון תרבותי ביפן הגיעה לא בזכות הקומיקס אלא בזכות שרשרת עיבודי האנימציה המצליחים (המופקים עד היום) שנעשו לה. עיבודים אלה החלו בראשית שנות השבעים, כאשר הצוות שניצב מאחוריהם (עליו נמנה גם אנימטור צעיר בשם הייאו מיאזאקי) החליט למתן באופן משמעותי את היסודות האלימים והארוטיים שהיו קיימים בקומיקס המקורי, ולשים במקום את הדגש על הרפתקאותיהם המשעשעות של הגיבורים בפינות אקזוטיות שונות ברחבי העולם. הגיבורים עצמם, למרות משלח היד המפוקפק שלהם, קיבלו בעיבודי אנימציה אלה אופי סימפטי ואלטרואיסטי יותר, שקירב אותם לדמות המקורית אותה המציא לבלאנק.
"טירתו של קליוסטרו" – סרטו הראשון באורך מלא כבמאי של הייאו מיאזאקי הרחיק
את דמותו של לופן השלישי מהשורשים שלה בקומיקס, והפך אותה לסימפטית יותר
מהפאוור ריינג'רס לרובוטים ענקיים: בין החובה לרגש
בשנות הששים, בעקבות הצלחתם של סרטי מדע בדיוני זולים דוגמת "גודזילה" בקולנוע, צץ לו בטלוויזיה היפנית ז'אנר צבעוני ורעשני שנודע מאוחר יותר בכינוי "סנטאי". התוכניות המצולמות בז'אנר זה, שכוון במוצהר לילדים, עסקו לרוב בצוות של גיבורי על, הלבושים במדים מגוחכים, ונלחמים במפלצות מגוחכות לא פחות. הסדרות בז'אנר הושפעו בבירור מסיפורים אודות גיבורי על מערביים (למעשה, אחת מהן היתה גרסה יפנית לגיבור המערבי ספיידרמן), ונציגים שלהן דוגמת ה"פאואר ריינג'רס" קיימים על מסכי הטלוויזיה ביפן עד היום. למרות היחס המוצדק לסדרות הז'אנר כאל "טראש", קשה להתעלם מההשפעה העצומה שהיתה להן על הקומיקס והאנימציה ביפן. כמה סדרות אנימה קלאסיות דוגמת Gatchaman (שיובאה למערב תחת שלושה שמות שונים – Battle of the Planets, G-Force ו-Eagle Riders, ושודרה גם בישראל תחת השם "מלחמת הכוכבים"), היו בבירור ניסיונות לתת להכניס את ז'אנר הסנטאי לתוך האנימציה היפנית. ניסיונות אלו הסתיימו לרוב בתוצאה ויזואלית מוצלחת בהרבה מהמראה הרדוד שהיה לסדרות הז'אנר המצולמות. דוגמא נוספת ליישום מוצלח של הז'אנר באנימציה היא סדרת הוידאו Bubblegum Crisis מסוף שנות השמונים, שעסקה בארבע לוחמות חמושות בשריונות קרב מעוצבים, היוצאות כנגד רובוטים רצחניים של תאגיד מרושע בשם "גנום". הסדרה התהדרה באנימציה משובחת ותסריטים מורכבים יחסית, ונחשבת כמי שסללה את דרכה של האנימציה היפנית אל לבם של החובבים במערב.
Gatchaman – החיבור בין ז'אנר ה"סנטאי" המצולם לאנימציה היפנית.
מעל הכל, החיבור בין ז'אנר הסנטאי לאנימציה היפנית הצמיח ז'אנרים אחרים, מתוחכמים ואיכותיים יותר. הבולט בהם הוא ז'אנר הרובוטים הענקיים הנשלטים על ידי בני אדם. ז'אנר זה, שזכה במערב לשם המטעה מעט Mecha (ביפן זהו מונח כללי לטכנולוגיה עתידנית), החל למעשה מניסיונותיו של אומן המאנגה והאנימה גו נגאי לסחוט עוד רעיונות לצעצועים ומוצרים נלווים אחרים מתוכניות ה"סנטאי". כך הוא עלה על הרעיון לשים גיבור צעיר בתוך רובוט ענק, ולאפשר לרובוטים האלה להפוך לרכבים ולהתחבר זה לזה. יוצרים אחרים, מוכשרים יותר, לקחו את דמויות הרובוטים הענקיים הרחק משורשי הסנטאי שלהם.
הסדרה הנחשבת לאבטיפוס של ז'אנר הרובוטים הענקיים כפי שהוא מוכר כיום היא Gundam, והיא נוצרה על ידי הבמאי יושיוקי טומינו. טומינו השתמש במרכיבי הז'אנר – נער צעיר שהוא בנו של מדען גאון ההופך לטייס של רובוט ענקי – כדי ליצור דרמה צבאית רצינית ולעתים קרובות אכזרית (דמויות ראשיות ואהובות נהרגו במהלך הסדרה ללא אבחנה וללא רחמים מצד יוצריה). החידוש היותר מהותי אותו הציגה הסדרה היה בבניית הקונפליקטים והיחסים בין הדמויות – גם בפיתוח של אינטריגות רומנטיות (אם כי כיום המרכיב הזה נראה כמעט לא קיים בסדרה, בהשוואה לסדרות ההמשך שלה וגל החיקויים שנוצר בעקבותיה) וגם ביצירת קונפליקט פנימי אצל גיבור הסדרה הצעיר, אמורו ריי – שניתן להקביל אותו למאבק הנפוץ כל כך בתרבות היפנית בין החובה (Giri) והרגש (Ninjo). ריי תואר בסדרה כגיבור הנקרע בין מחויבותו להשתתפות במלחמה ובין רצונו לנהל חיים של בן עשרה נורמלי. הקונפליקט הזה, שקיים גם אצל גיבורי העל המערביים, קבל בסדרה משמעות נוספת ייחודית ליפן – הצורך להשתייך למסגרת, לפעול לטובת המערכת (ובמקרה הנדון בסדרה מדובר על מערכת צבאית נוקשה) מול הצרכים והרגשות של הפרט.
Mobile Suit Gundam – הסדרה שהפרידה בין ז'אנר ה"סנטאי"
לז'אנר הרובוטים הענקיים, והפכה את האחרון לדרמה צבאית רצינית.
המאבק הזה קיבל ממדים מפלצתיים ממש בסדרה הנחשבת ליצירת המופת הלא מעורערת של ז'אנר הרובוטים הענקיים – Neon Genesis Evangelion של הידאקי אנו. גיבורי הסדרה, ילדים שבריריים שנבחרו להציל את העולם מפניה של אפוקליפסה מתקרבת, נמצאים למעשה בחיפוש סרק מתמיד אחר אהבה ותמיכה מצדם של המבוגרים המקיפים אותם. גם הדמויות המבוגרות בסדרה היו פקעת עצבים של תכונות שליליות, שעלו על פני השטח לעתים קרובות למדי. הרובוטים הענקיים בסדרה והקרבות שנוהלו בעזרתם היו מטאפורה למערכת הרמונית לכאורה, שכל אחד מהגורמים המרכיבים אותה מושך בכוח לכיוון אחר. ניתן לראות בסדרה משל להתפרקות המסגרות, ובראשן המסגרת המשפחתית, ביפן של שנות התשעים, לאחר התנפצותה של "כלכלת הבועה".
Neon Genesis Evangelion – בין החובה לרגש.
נערים של כישוף, נערות של קסם
לאורך שנות הששים, אחד ממתחריו הגדולים של אוסמו טזוקה היה אומן המאנגה מיצוטרו יוקויאמה. אף על פי שהוא נפל מטזוקה בכל הנוגע לכישוריו כצייר וככותב, השפעתו של יוקויאמה על הז'אנרים השונים בקומיקס ובאנימציה היפנית מציבה לטזוקה תחרות רצינית. סדרות הרובוטים שלו Tetsujin 28 ו-Giant Robo היו אבני דרך חשובות בהתפתחות ז'אנר הרובוטים הענקיים, הוא היה האומן שהכניס את אומנויות הלחימה וסיפורי הנינג'ה לזרם המרכזי של הקומיקס היפני אבל תרומתו הגדולה ביותר היתה כנראה בעיצוב ז'אנר גיבורי העל ביפן. אחת הסדרות האפיות והארוכות אותן צייר יוקויאמה היתה הסדרה "בבל 2" – סיפור הרפתקאות העוסק בסטודנט בעל כוחות על היוצא להציל את העולם. הסדרה היוותה השראה לעשרות סדרות אחרות על צעירים שקיבלו כוחות על ממקור מיסטי/דתי כלשהו – מיצירות מתוחכמות כמו "אקירה" של קצוהירו אוטומו ועד ללהיטים לילדים כגון "דרגון בול". אבל ההשפעה של "בבל 2" נראית היום זניחה ממש לעומת ההשפעה של סדרה אחרת אותה צייר יוקויאמה – "סאלי המכשפה". סדרה זו החלה כנסיון של יוקויאמה להחדיר מרכיבים פנטסטיים לז'אנר הקומיקס לנערות (Shojo) הפופולרי. היא עסקה במכשפה מעולם פנטסיה, שעולמנו שלנו מסקרן אותה, והיא מחליטה לעבור אליו ולחיות בו, תוך שהיא מתחזה לילדה אנושית רגילה.
כיום, כמעט ארבעים שנה לאחר הופעתה של "סאלי המכשפה", הז'אנר שצמח בהשראתה – ז'אנר ה-Magical Girl – הוא אחד הפופולריים ביותר בקומיקס ובאנימציה היפנית. סדרה טיפוסית בז'אנר עוסקת בתלמידת תיכון בעלת כוחות קסם המנסה לנווט בין השימוש בכוחות אלה ובין חייה הרגילים.
כפי שניתן לראות, הז'אנר מכיל מאפיינים המזכירים מאוד את גיבורי העל המערביים – לא רק הזהות החליפית של הגיבורות וכוחות העל שלהן אלא גם הטרנספורמציה מזהות אחת לשניה (שמערבת בדרך כלל טקס שלם), ופרטים מזהים, כגון תלבושת ייחודית ואובייקטים בעלי כוחות קסם.
הז'אנר שמר על פופולריות עקבית כמעט מאז שנוסד, אבל ה"בום" הגדול ביותר שלו הגיע באמצע שנות התשעים, כאשר עורכי שבועון המאנגה "נאקאיושי" החלו לפרסם את הסדרה "Sailor Moon". סדרה זו, שנוצרה מראש כפלטפורמה לשיווק מוצרים נלווים (מסדרת אנימציה ועד לאין ספור צעצועים ופריטים אחרים) שילבה בין ז'אנר "נערת הקסם" ומרכיבים מז'אנר ה"סנטאי" (במיוחד בהצגת צוות של גיבורות במקום גיבורה אחת), והפכה לשגעון של ממש ביפן.
Sailor Moon – הסדרה שהביאה את הפופולריות של ז'אנר ה-Magical Girl לשיאו.
ההצלחה הגדולה של Sailor Moon מיקדה את תשומת הלב גם בעבודות רציניות ומורכבות יותר בז'אנר. ביניהן יש לציין את צוות האומניות CLAMP, שהחלו את דרכן בציור סדרות חובבים והזריקו לתוך סדרות הז'אנר שלהן תוכן חתרני למדי, ואת רומיקו טקהאשי – אומנית הקומיקס המצליחה ביותר ביפן (וכנראה גם האשה המצליחה ביותר בתעשיית הקומיקס בעולם כולו). טקהאשי מציירת מזה שנים עבודות בז'אנר ה-Magical Girl, ולעתים קרובות משלבת בו מרכיבים של הומור, מיסטיקה פגנית ואימה.
גיבורי העל המערביים במאנגה
בשנים האחרונות ניכרת מגמה של פריצת גבולות מוחלטת בין ז'אנר גיבורי העל המערבי למקבילו היפני. סדרות מאנגה ואנימה רבות הושפעו בבירור ממרכיבים בסדרות הסופר גיבורים המערביות, ובולטת בהקשר זה סדרת האנימה "S-Cry-ed" המכילה הומאז'ים ברורים לסדרה "אקס מן".
Batman: Child of Dreams – אביר האופל מגיע לקומיקס היפני.
מצדו השני של האוקיינוס, ניכרת בשנים האחרונות מגמה הולכת וגוברת של חברות הקומיקס הגדולות להיעזר בשירותיהם של אומנים יפניים כדי להמציא מחדש את ז'אנר הסופר גיבורים בארה"ב. האומן הבולט בתחום הוא קיאה אסאמייה, שבשנת 2001 השלים עבור חברת "די.סי קומיקס" את ציור הסדרה "Batman Child of Dreams". הסדרה, שהתפרסמה במקור בהמשכים במגזין מאנגה יפני ויצאה באוסף בארה"ב בשנה האחרונה, היא מותחן פסיכולוגי מרתק המעניק פרשנות ייחודית לדמותו של באטמן, ועושה בה שימוש מבריק כדי להצביע על ההבדלים בין התרבות היפנית והאמריקנית כפי שהם משתקפים ביחס לתופעת גיבורי העל. אסאמייה עבר מאז לעבוד על סדרת "אקס מן" של החברה המתחרה "מרוול", אך בניגוד לעבודתו על "באטמן", תרומתו ל"אקס מן" מתמצה בציור בלבד, ללא כתיבה. בעקבות הצלחתו של אסאמייה, גויסו אמנים נוספים מיפן כדי לעבוד על כותרים פופולריים אחרים בארה"ב.
דווקא בשל היותם של גיבורי העל מנוגדים כל כך באופיים לנורמות המקובלות ביפן, החיבור בינם ובין התרבות הפופולרית היפנית לא מפסיק להפתיע את הקוראים והצופים, כל פעם מחדש.
באטמן: Child of Dreams — ביקורת
