על הספר: שני צעירים מתחרים ביניהם בתחרות האחרונה של חייהם; ילד מוכיח לאביו שגם הוא יכול להיות גיבור; תלמידות בית-ספר עומדות במשמרות זה"ב בכפר פלשתינאי; אמא לשניים מתאמצת לזכור את שמה; אישה מחפשת את חברתה שאבדה בציוריו של אדוארד הופר וצייר המלחמות טובל מכחול בצבע ומצייר בכאב את השלווה המופרת.
21 סיפורים בהם הדמויות חיות על הגבול: בין מציאות לדמיון, בין אמנות ליום-יום, בין שגרה לטרור. מטשטשים וחוצים גבולות, הסיפורים מושכים את הקורא לחוות את עולמו המוכר מזוויות חדשות.
"צייר המלחמות" הוא ספרו הראשון של אור גראור, סטודנט לתואר שני בפיזיקה ואסטרונומיה באוניברסיטת תל אביב. סיפוריו הופיעו בכתבי-עת רבים בישראל ובארה"ב, וסיפורו "צהרי יום ראשון על האי גרנד ז'ט" היה בין הזוכים בתחרות הסיפור הקצר של הארץ לשנת תשס"ז.

צהרי יום ראשון על האי גרנד ז'ט

"פתוח!" קורא הצייר, מסתובב ומבחין בענן של נקודות צבעוניות מרחף על סף הכניסה לסטודיו. ענן הנקודות מתגבש לדמותה של אישה צעירה והצייר מחייך במבוכה. מאחוריו, על כל הקיר הצפוני, תלויה רפרודוקציה של התמונה "צהרי יום ראשון על האי גרנד ז'ט'" של הצייר הצרפתי ז'וֹרְז' סֵרָה.

"באתי בקשר למודעה", אומרת האישה, מעט בהססנות. למעט התמונה הגדולה והצבעונית, הסטודיו חסר צבע. הקירות מסוידים, הרהיטים המעטים מכוסים בסדינים לבנים, ואפילו המרצפות עשויות מקרמיקה לבנה ואחידה. מרחפת בים הלבן, הדוגמנית מאבדת לרגע שיווי משקל. היא עוצמת את עיניה ושואלת: "היה כתוב שאתה מחפש דוגמנית לציור?"

"כן", אומר הצייר, מעט חולמני, מתפעל מהצבעים העשירים של בגדיה. יחסית לבגדיהן של הדמויות בתמונה מאחוריו, הדוגמנית לבושה בפשטות: נעליים שחורות עם עקב נמוך, מכנסי ג'ינס כחולים, סוודר סגול ומעיל חום ארוך. עם זאת, על רקע הסטודיו הלבן שלו היא נראית כמו עמוד של להבות אש צבעוניות. אלומות אור בהירות חודרות מבעד לחלונות מלבניים גדולים שפותחים את חלקו המערבי של הסטודיו לשמים כחולים ובהירים. בתוך אלומות האור מרצדים פתיתי אבק שמסתחררים מסביב לדוגמנית ומשווים לה מראה מטושטש, מגורען.

"כן", הוא אומר שוב ומתעשת, "כן, את תתאימי. בואי, תעמדי פה בבקשה". הוא מכוון אותה למרכז הסטודיו. היא מניחה את תיק הצד השחור שלה על אחת הספות המכוסות וניגשת לעמוד במרכז החדר, מול תמונתו של סֵרה.

"להתפשט?" היא שואלת ומתחילה לפשוט את מעילהּ.

"לא, לא", הוא ממהר לעצור אותה, "תישארי לבושה, עם המעיל", הוא מוסיף כשהיא בכל זאת ממשיכה לפשוט אותו. הוא ממקם אותה במרכז החדר, בין התמונה ובין כן ציור מעץ לבן. בזמן שהוא מורח צבעי שמן על פָּלֵטת ציור ומנקה את המכחול שלו במעט טרפנטין, הדוגמנית מסתובבת בסטודיו הרחב והריק ולבסוף נעמדת מול התמונה. התמונה הוגדלה כדי שהצייר יוכל לבחון כל נקודה ונקודה שמרכיבה אותה. מקרוב, הדוגמנית רואה לא יותר ממערבולת של צבעים. היא פוסעת אחורנית ומתוך בליל הצבעים מופיעות דמויותיהם של נשים וגברים לבושים בבגדי קיץ מהמאה התשע עשרה. זוגות שלובי זרוע מטיילים על מדשאות ירוקות מסביב לגדה של נהר כחול כשסביבם מתרוצצים ילדים קטנים, כלבים ובמקרה אחד – קוף.

"אז אתה בקטע של אמנות מודרנית? קונצפטואלית?" היא שואלת.

"את מסתכלת על 'אן דִימַנְש אַפְּרֶה-מִידִי אָל-אִיל דֶה לָה גְרַנְד זָ'ט' של ז'ורז' סרה, אולי התמונה הכי מפורסמת מהמאה התשע עשרה", עונה הצייר. "את רואה את כל הנקודות האלו?" הוא משווה את צבעי השמן שמרח על פָּלֵטת הצבעים לגוונים של בגדיה וטובל את המכחול באחד מהפיגמנטים החומים, "לזה קוראים פּוֹאַנטיליזם".

"זה כמו בטלוויזיה, נכון?" היא שואלת, "כמו שבטלוויזיה יש נקודות של אדום, ירוק וכחול?"

"בערך", הוא אומר ומתחיל לנקד את פינתו העליונה של הקנבס בנקודות חומות. כל נקודה חומה שהצייר מוסיף לקנבס שלפניו מסירה נקודת צבע ממעילה החום של הדוגמנית.

"הפיקסלים בטלוויזיה הם גרסה מופשטת מאוד של תורה שלמה ומורכבת הרבה יותר, שנקראת 'תורת הצבעים'. תסתכלי מקרוב", הוא דוחק בה, "ותראי שיש שם הרבה יותר משלושה צבעים".

היא רוכנת לכיוון התמונה ומתרכזת בפניו של אחד הגברים. עשרות נקודות בלבן, ורוד, כתום, אדום, כחול, סגול ושחור מרכיבות את פניו בלבד. מעין גבול שמורכב מנקודות ירוקות וצהובות תוחם בין פניו ובין הסביבה. הדוגמנית שקועה בתמונה עד כדי כך שהיא אינה מבחינה כיצד לאט-לאט שרוולו הימני של מעילה הולך ונעלם. הצייר ממשיך לנקד את הפינה העליונה בקנבס בסבלנות, מתאים את הפיגמנטים על בד הקנבס לגוניו של בד המעיל. לאט-לאט הוא מכרסם שטחים גדלים והולכים במעיל, מגלה את שרוולי הסוודר הסגול מתחתיו. התהליך אִטי והדוגמנית לא מרגישה בהקלה ההדרגתית במשקל על כתפיה.

"כמה זמן לקח לו לצייר את התמונה הזאת?" היא שואלת בהתפעלות.

"שנתיים", הצייר עונה ומוסיף לקנבס נקודות שחורות שמעלימות את כפתורי המעיל העגולים ונקודות כסופות שמעלימות את אבזמי המתכת הבוהקים. "והוא היה צריך לצייר עשרות טיוטות קודם לכן. את רואה, למשל, את הקוף?"

היא מתרחקת מהתמונה כדי לראות אותה בכללותה. את הקוף היא מוצאת לרגלי זוג שלבוש בהידור. האישה, לבושה בשמלה שחלקה העליון השחור צמוד לגופה ועוטף את צווארה וחלקה התחתון לבן ומנופח מאחור, אוחזת מטרייה שחורה בידה הימנית, ובידה השמאלית – רצועת בד ארוכה שבסופה קופיף בצבע חום בהיר, גבו מקומר, ספק באופן טבעי ספק בפחד מכלבלב חום שמקפץ סביבו.

"רק על הקוף הזה הוא עבד שלושה שבועות, מצייר טיוטה אחרי טיוטה כדי להתאים נכון את הצבעים השונים".

בשלב הזה כל הפינה הימנית העליונה של הקנבס מנוקדת בנקודות חומות, שחורות וכסופות ומעילה של הדוגמנית נעלם כליל. הצייר טובל את המכחול במעט טרפנטין, מנגב אותו ועובר לפיגמנטים הסגולים על פלטת הציור.

"סֵרה חשב שבעזרת נקודות של צבע, במקום משיכות המכחול שבהן ציירו עד אז, הצבעים ייראו עזים יותר, חיים יותר". הוא מתחיל לנקד את הפינה הימנית התחתונה בנקודות סגולות ולאט-לאט פורם את הסוודר הסגול של הדוגמנית.

"הבעיה עם התמונה הזאת היא שהוא השתמש בסוג חדש של צבע, בפיגמנט צהוב שמבוסס על אבץ. את רואה את הדשא? נכון שהוא נראה קצת יבש, קצת נבול?"

היא מתבוננת במדשאה ומהנהנת. המדשאה מחולקת לשני אזורים עיקריים: בתחתית התמונה מצִלות עליה צמרותיה הירוקות של חורשת עצים, והקופיף והכלבים משחקים על דשא ירוק, כהה וחי. אך כבר בגבול בין חלקה המוצל של המדשאה לחלקה המואר ניכר כי שמש הקיץ החמה צרבה את הדשא וייבשה את גבעוליו.

"הפיגמנט הצהוב הזה היה חדש, לא מנוסה. הוא לא ידע שהוא יתכהה עם הזמן, ובטח שלא כל כך מהר. כבר בחייו הוא ראה איך התמונה שלו הולכת ומאבדת את החדות שהוא קיווה כל כך ליצור. סֵרה רצה ליצור תמונה חיה, נושמת, וכבר בימי חייו הוא ראה אותה גוססת".

הצייר פורם את הסוודר של הדוגמנית באִטיות, בזהירות, אך הוא יודע שבשלב מסוים היא תחוש בשינוי. בעודה מרוכזת בתמונה, הוא מניח בצד את הפלטה ואת המכחול בשקט, שולף חבל כביסה לבן מכיס מכנסיו ונעמד מאחוריה.

"אז אתה גם פואנטיליסט?" שואלת הדוגמנית.

"לא בדיוק", עונה הצייר מאחורי גבה. הדוגמנית מזנקת בהפתעה והצייר מנצל זאת כדי לתפוס בחוזקה את זרועותיה ולכרוך סביבן את החבל. היא מנסה להיאבק בו, אך הוא כבר הספיק לקשור את ידיה מאחורי גבהּ ועתה מוליך אותה חזרה למרכז החדר. הוא מושיב אותה על כיסא פלסטיק לבן ומתכופף כדי לקשור את רגליה לרגלי הכיסא.

"מה אתה עושה? מה אתה רוצה ממני?" הדוגמנית צועקת בבהלה.

"אמנות קיימת", הצייר מהדק את החבלים ובודק את טיב הקשרים, "כדי לייצג את המציאות". הוא מסתובב מסביב לכיסא ונעמד מול הדוגמנית, "ציירים לוקחים קנבס לבן, ריק, ובעזרת צבעים יוצרים עליו שכבות של מציאות". הוא מסובב את הכיסא כדי שהיא תוכל לראות את תמונתו של סֵרה. "הטענה הבסיסית היא שבעזרת שכבות של צבע, בעזרת טכניקות שונות של תאורה ושילובי גוונים, אפשר לשחזר על הבד את המציאות שהצייר רואה. אבל זה לא מספיק. הצייר אף פעם לא מצליח ליצור העתק מושלם של המציאות, כי כל העתק, מתוך הגדרתו כהעתק, חסר איזשהו חלק, אפילו אם זה לא יותר מפרומיל, מגרגר אבק", הוא מנסה לתפוס בידו את אחת מפרודות האבק שמרחפות בין קרני האור. הוא סוגר את ידו מסביב לאחד הגרגרים ומקרב אותה לפניה המשותקות של הדוגמנית. עיניה הפעורות מביטות באימה בידו הקפוצה. הוא פותח את אצבעותיו ומראה לה שידו ריקה. "את הפרומיל הזה, את האמת הפנימית של האובייקט המצויר, הם אף פעם לא הצליחו לתפוס".

"מה אתה?" הדוגמנית שואלת באימה, "אתה איזה סוטה שמפרסם מודעות כדי למשוך נשים אליך הביתה? אתה הולך לאנוס אותי?"

"לא, אני לא הולך לאנוס אותך", הצייר עונה בשאט נפש, "אני לא אנס, אני לא סוטה, אני אמן, אני צייר". הוא ניגש לכן הציור וגורר אותו לעבר הדוגמנית כדי שהיא תוכל לראות את הקנבס. הוא טובל את המכחול באחד הפיגמנטים הכחולים ומתחיל לפרום את מכנסיה. "את לא יודעת כמה מזל יש לך", הוא מנקד את הקנבס במהירות הולכת וגוברת, הנקודות הכחולות והסגולות ממלאות את הפינה הימנית התחתונה ומתחילות לזלוג לעבר הפינה השמאלית התחתונה. באותה המהירות שאריות הסוודר והמכנסיים נפרמים ונעלמים, ומותירים את הדוגמנית בנעליה ובבגדיה התחתונים, "את עומדת להצטרף למונה-ליזה של דה וינצ'י ולמָחָה של גויה. את עומדת להפוך ליצירת אמנות".

הצייר סוקר את חזייתה הוורודה של הדוגמנית וטובל את מכחולו בצבע המתאים. הוא מוסיף נקודות ורודות לנקודות הסגולות והכחולות בפינה השמאלית התחתונה של הקנבס, ודוגמת התחרה של החזייה הוורודה מתפוררת תחת מכחולו. הוא מגלה את שדיה ועוצר לנקות את המכחול ולטבול אותו בפיגמנט שחור. כשהוא חוזר לנקד את הקנבס, נעליה של הדוגמנית מצטרפות לבגדיה האבודים.

"את מבינה", הוא מביט בגופה הערום ומתעלם מארשת ההלם והאימה על פניה, "הבעיה הייתה שהשתמשנו בצבעים כדי ליצור שכבות חדשות של צבע על הבד. חשבנו שככה נוכל לשחזר בתוך התמונה את המציאות סביבנו, אבל בעצם רק כיסינו עליה, אטמנו אותה מאחורי שכבות יותר ויותר עבות של צבע. מה שהיינו צריכים לעשות", הוא מפשיל את תחתוניה האדומים במכחולו הדק, "זה להשתמש בצבעים שהמציאות עצמה סיפקה לנו. לקח לי הרבה זמן לפתח את הטכניקה שלי", הוא מסתכל על הקירות הלבנים סביבו, "לפתח את תורת הצבעים הפרטית שלי, ואת, אני גאה לומר, את עומדת להיות התמונה השלמה הראשונה שלי".

"אתה פסיכי גמור", הדוגמנית מתחילה לצחקק בהיסטריה, "אני לא מאמינה שנפלתי עליך, אני לא מאמינה שככה נפלתי על סוטה דפוק. תעשה לי טובה", היא נשמעת עייפה, "תפסיק להרצות. פשוט תאנוס אותי עכשיו ובוא נגמור עם זה".

"אמרתי לך", הוא מתעצבן וטובל את מכחולו בגוונים אדומים, "שאני לא אגע בך". הוא עובר לנקד את הפינה השמאלית העליונה של הקנבס בנקודות אדומות, ושפתיה של הדוגמנית נאלמות ונמחקות מעל פניה. עיניה מתרחבות באימה חרישית והיא מנסה לזעוק, אך היכן ששפתיה היו נשאר לא יותר מכתם חסר צבע.

"מה שאני גיליתי", הוא ממשיך לדבר אל הקנבס, "זה שבדיוק כמו שסֵרה השתמש בנקודות של צבע כדי ליצור שכבות יותר ויותר דחוסות של מציאות מזויפת, ככה אני, בעזרת נקודות, יכול לפרק את המציאות האמיתית שלפניי, לקלף מעליה את השכבות". הוא מסיים לקלף מעל הדוגמנית את שאריות בגדיה ועובר לגוונים הבהירים ביותר על הפלטה.

"יותר מזה", מהפינה השמאלית העליונה של הקנבס הוא מתחיל לנקד את הבד בנקודות ורודות וצהובות במגמה ספירלית שהולכת ומתכנסת לעבר מרכז התמונה, "בכך שאני מסיר שכבות של מציאות במקום ליצור אותן, אני יכול להשיג את מטרתה העליונה של האמנות, אני יכול לעשות את מה שאף צייר לפניי לא הצליח לעשות באמת". עם כל נקודה שהצייר מוסיף לבַּד, גופה של הדוגמנית הולך ונמחק. כמו הספירלה על הבד, כך גם גופה מתפוגג בספירלה שמתהדקת ומתכנסת לעבר פניה.

"אני יכול להסיר את שכבת הגוף, אני יכול להגיע לשכבה שמתחתיה, אני יכול להגיע לאמת". פניה של הדוגמנית נאכלים תחת מכחולו של הצייר בעוד הבד על כן הציור מצטופף בנקודות. "המונה-ליזה, למשל, היא לא יותר מסתם דיוקן, פורטרט פשוט של אישה לא ידועה. אבל כל מי שרואה אותה לא יכול שלא לשאול את עצמו מה מסתתר מאחורי החיוך שלה. דה וינצ'י לא יכול היה להראות את זה. ברגע שהוא צייר את שפתיה הוא קבר מאחוריהן את מקור החיוך, הוא קבר את האמת. אני מגלה את האמת".

לבסוף, נשארות רק עיניה הירוקות, תלויות באוויר, גדולות ומבוהלות. למעט עיגול לבן בקוטר של מספר מילימטרים, כמעט לא נותר מקום על הקנבס.

"אל תדאגי", הוא מביט בעיניה המרחפות, "מה כבר היה יוצא ממך? לפחות עכשיו תחיי לנצח בתמונה, באמנות". הצייר מוסיף לעיגול הלבן על הבד מסגרת של נקודות ירוקות והמעט שנשאר מהדוגמנית מתנדף לחלל הסטודיו הלבן.

עבודתו גמורה, הצייר נאנח בסיפוק, מניח את פלטת הצבעים על שידת המגירות הנמוכה וטובל את מכחולו בכוס הטרפנטין. הוא מרים את התמונה מעל כן הציור, עוקף את הכיסא הלבן והריק, ותולה אותה לצד תמונתו של סֵרה. הוא מתבונן בשתיהן שעה ארוכה. באחת, אלפי נקודות זעירות שמנסות לשחזר את המציאות אך רק מסתירות אותה מאחורי שכבות של צבע; בשנייה – אלפי נקודות צבעוניות של מציאות מקולפת. הוא עוקב בעיניו אחרי ספירלת הצבעים, הגוונים שהולכים ומתבהרים, עד לעיגול הירוק שממסגר את גולת הכותרת של התמונה – הנקודה הלבנה והריקה במרכזה.