בשבוע שעבר העלו במוזיאון את "אלברטה והסוסים המעופפים". כמו שני המבקרים האחרים שעברו את העשור השביעי לחייהם, זו היתה עבורי חוויה נוסטלגית ומרגשת. עבור כל היתר, זה היה סבל מתמשך. המבוגרים מביניהם ניסו לשמור על הבעה מנומסת ולהסתיר את הפיהוקים שלהם. הצעירים יותר השתוללו והפריעו. קשה להלהיב את הקהל של ימינו בקרקסים תלת ממדיים.

ראיתי את "אלברטה" בפעם הראשונה בגיל שמונה. ראיתי מופעי תלת אחרים לפני כן, אבל "אלברטה" היה משהו אחר לגמרי. כבר מהרגעים הראשונים – המעוותים, רכובים על דרקונים, מחריבים את הכפר, וההופעה הראשונה של הגיבורה שמגיחה מבין החורבות עם רעמת שיער בלונדינית מתנופפת ברוח ודמעות זולגות על לחייה – לא יכולתי להוריד את העיניים מהבמה. ואז באו סצנות הנדודים של אלברטה מכפר לכפר, כשהיא מנסה להציל את התושבים מפלישות חוזרות ונשנות של המעוותים. והמפגש שלה עם פרשי הסוסים המעופפים בהנהגתו של פליקס הנאה והשחצן – כשבהתחלה הם לא יכולים לסבול זה את זו, אבל לאט לאט הם מתאהבים. והקרב האחרון, סימפוניה של דם ואש, כשאחריה אלברטה, בטקס ההכתרה שלה, שרה קינה על קברו של פליקס. אני – והרבה ילדים אחרים באותה תקופה – פשוט לא ראינו קודם דבר כזה.

יום אחרי שראיתי את המופע, ההפצצות התחילו.

---

היה לי מזל גדול. זמן קצר אחרי ההפצצות ולפני שקבוצות אלימות של בוזזים התחילו להסתובב ברחובות, מצאה אותי חבורה של בני נוער שהנהיגה מטילדה – אז נערה שמנמנה, אדמונית מנומשת, מלאת מרץ ותושיה. נדדנו ממקום מסתור אחד לשני, מוצאים ואוגרים מזון ומצרכים.

אחרי שלוש שנים של חיים בתנאים כאלה, התחילו להגיע אלינו שמועות על נסיון להקים מחדש ממשלה בצפון – שמענו סיפורים על תנועה של כלי רכב צבאיים, ושיירות אספקה עם ליווי חמוש שהבוזזים לא העזו להתקרב אליהם. קצת אחרי שהחלו השמועות, מישהו בחבורה מצא עלון שקרא לבעלי המיומנויות הנדרשות לצאת צפונה. אילו מיומנויות? לאן להגיע? זה לא צוין. ידענו שמדובר במסע של שבועות, וגם ידענו כולנו אחרי שלוש שנות נסיון קשה שבזמן תנועה ממקום למקום קשה הרבה יותר למצוא אספקה. על מטילדה זה לא עשה רושם.

"הולכים", היא הכריזה. הלכנו.

אחד הבתים שאליהם פלשנו למנוחת לילה באותו מסע היה וילה בלב אחד היערות בצפון, מצוידת בגנרטור. באופן מדהים, נראה שאף אחד לא מצא את המקום לפנינו, ככל הנראה בגלל המיקום המבודד שלו. הצעות מהוססות לגבי התמקמות בבית באופן קבוע נדחו על ידי מטילדה בקוצר רוח, והיא הודיעה שאנחנו עוזבים ביום שלמחרת, לאחר שנצטייד בדברים הכרחיים. היא שלחה כל אחד מאתנו לאגף אחר בבית, לראות מה אנחנו יכולים לקחת אתנו. אני נשלחתי לקומה העליונה, ושם ראיתי שוב את אלברטה.

במה שנראה כמו חדר סטודיו מרווח, מונחים על גבי שולחן גדול ותלויים על הקירות, היו עשרות איורים – חלקם בשחור לבן, אחרים בצבעי מים – של סצנות מתוך המופע. זיהיתי את רובן: אלברטה מניפה את חרבה מול מנהיג המעוותים הרכוב על דרקון, פליקס מציל את אלברטה בקרב על גשר השאול, המעוותים מובילים שבויים אנושיים בכלובים. היו גם סצנות שלא ראיתי במופע. אחת מהן גרמה לי להסמיק: אלברטה ופליקס, אחרי סצנת החיזור העדינה שלהם מול המדורה, מממשים את אהבתם באופן גרפי למדי. סצנה אחרת, מטרידה יותר, הציגה את המעוותים כשהם מתבוננים במבטים מלוכלכים בשבויות אנושיות מבוהלות.

כנראה ביליתי די הרבה זמן בהתבוננות על התמונות האלה בסטודיו, כי לא שמעתי את מטילדה עולה במדרגות, והשאלה שלה – "מה אתה עושה?" הקפיצה אותי.

"אני, אה, מצאתי פה כמה תמונות", גמגמתי.

היא ניגשה אל השולחן, בחנה את הקירות, ועיוותה את פניה בהבעת גועל. "מה כל כך מעניין בציורים האלה?"

"זה מ'אלברטה והסוסים המעופפים'".

היא התבוננה בי בחוסר הבנה.

"זה היה קרקס תלת ממדי. לא שמעת עליו?"

"לא, להורים שלי לא היה כסף בשביל ללכת לדברים כאלה". היה רמז להתמרמרות בקולה. "אבל מה הסיפור הגדול? זה נראה כמו סתם זבל".

"לא נכון", מחיתי. "זה דווקא היה סיפור מאוד מעניין, עם הרבה אקשן ואפקטים, ומוסיקה…"

"וכוסית בלונדינית שמורידה את הבגדים", היא אמרה כשמבטה נח על האיורים לאותה סצנת חיזור. היא התבוננה בי שוב. "מצאת פה משהו אחר? משהו שיכול להיות שימושי?"

"אה, לא".

"חיפשת, או שהיית מרוכז מדי בבחורה עם הציצים הגדולים?"

השפלתי את מבטי. היא נאנחה. "עזוב. רד למטה – הצלחנו להפעיל את הגנרטור, ויש אוכל חם ומים חמים. אני מציעה לך לנצל אותם, כי אנחנו עוזבים מחר".

התבוננתי בהיסוס באיורים. "תראי, אני רוצה לקחת אתי כמה…"

"תשכח מזה".

"מטילדה…"

"אמרתי תשכח מזה. אם אתה יכול לסחוב אתך דברים, אתה תסחב אוכל וציוד הכרחי, לא זבל".

יכולתי לחוש בדמעות העולות בעיני. היא גם הבחינה בהן, ונאנחה שוב. "תראה, אני אומרת את זה לטובתך, בסדר? אתה צריך פשוט לשכוח מכל מה שהיה כאן לפני ההפצצות. שום דבר טוב לא יצא לנו מכל מה שהיה אז…" היא החוותה בידה לעבר הציורים, "ושום דבר טוב לא יצא לנו מזה גם הלאה".

אני מניח שיכולתי בכל זאת להגניב ציור או שניים אל מחוץ לסטודיו מבלי שהיא תרגיש, אבל לא עשיתי את זה. ביום שלמחרת יצאנו שוב לדרך, ואחרי שבוע הגענו לאחד הבסיסים בצפון.

---

החיילים הבינו מהר מאוד שמטילדה תהיה עבורם נכס חשוב, אבל לא התלהבו לקבל בעסקת חבילה גם את כל הילדים שנגררו אחריה. היא הבהירה להם שאם הם רוצים אותה, הם יצטרכו למצוא גם מקום בשבילנו. אלה שהיו מבוגרים מספיק מבינינו עברו הכשרה לתפקיד כזה או אחר. אני הייתי הצעיר ביותר בחבורה, והם החליטו לחכות אתי קצת. בינתיים שיבצו אותי לעזור בכל מיני מקומות. אחד מהם היה השער לבסיס אליו הגיעו מדי יום פליטים. חלקם הורשו להיכנס, רובם נאלצו לחזור כלעומת שבאו.

כאשר הגיע תורו של מקס להתייצב מול הבוחן, לא היה ספק לרגע שהוא ישתייך לדחויים. כתמים חומים גדולים כיסו את האזורים הגלויים בגופו, עדות למי יודע כמה בעיות בריאותיות שתקפו אותו בעקבות ההפצצות. שערות ראשו הלבינו וקמטים נחרשו בפניו בטרם עת, גורמים לו להיראות זקן בכמה עשורים מגילו האמיתי. למען הסדר הטוב, הבוחן שאל בכל זאת את השאלה הקבועה: "במה תוכל לתרום?"

"אני מציג מופעים".

התשובה הזאת גרמה לי להרים את ראשי מהניירת על השולחן.

"סליחה?"

"מופעי תלת. אתה יודע, כמו שהציגו פעם, לפני ההפצצות…"

אז שמתי לב בפעם הראשונה למזוודה הכבדה שהוא סחב אתו, וללוגו שהופיע עליה. סומק של התרגשות עלה בפני.

הבוחן התרשם הרבה פחות. "אני מצטער, אדוני, אבל כרגע אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להקצות משאבים ל…"

"תכניס אותו! אתה חייב להכניס אותו!"

הבוחן פנה אלי ונעץ בי מבט ששילב הפתעה ונזיפה. לא הייתי אמור לחוות דעה במהלך הראיונות האלה, או בכלל.

"את הקצבת המזון והמגורים שהאיש הזה יקבל…" הוא הצביע לעבר מקס, "אנחנו יכולים להפנות במקום לאנשי מקצוע חיוניים. אולי כשהם יבנו לנו תשתית מספיקה כאן בצפון, נוכל להרשות לעצמנו גם שירותי הווי ובידור".

"אבל אתה חייב להכניס אותו! ראיתי פעם את המופע הזה שלו…" הפניתי את מבטי לעבר מקס. "אלברטה והסוסים המעופפים, נכון?" הוא הנהן. הסתכלתי שוב על הבוחן. "זה פשוט משהו מדהים. תן לו להעלות אותו מול האנשים פה היום בלילה, ואם זה לא יהיה מספיק מוצלח, תוכל להעביר אותו לרשימת הדחויים ולפנות אותו מהבסיס".

הבוחן היסס.

"בחייך", התחננתי. "תן לאנשים כאן לשכוח ללילה אחד את כל הצרות שהם עברו בחמש שנים האחרונות. לילה אחד".

שמעתי אחר כך שהבוחן חטף צעקות מאחד המפקדים על זה שהוא הכניס את מקס פנימה. היו לי חששות משלי – זכרתי את התגובה הצוננת של מטילדה כשראתה את האיורים מהמופע, וחששתי מהתגובה של יתר אנשי הבסיס למופע עצמו. חשדתי שאם יחליטו לזרוק את מקס מהבסיס אחרי ההופעה של הלילה, הם יזרקו גם אותי באותה הזדמנות, ואולי יצרפו גם את הבוחן כדי לארח לנו לחברה.

והחששות האלה התגברו במהלך המופע עצמו. הזכרונות מהפעם הראשונה בה ראיתי את המופע עדיין היו טריים, ובהשוואה אליהם, המופע שמקס העלה באותו הלילה היה אכזבה עצומה. מבחינה טכנית הוא היה מלא בהפרעות חזותיות וקוליות. היו גם כמה קטעים חסרים, והארכיטקטורה של הבסיס פשוט לא התאימה להעלאת משהו בסדר הגודל הזה – כשרואים דמות שחציה בולט מתוך קיר של צריף, או דרקון שהרגל הימנית שקועה בתוך גנרטור, זה הורס משהו מהאשליה.

אבל החששות שלי התבדו מהר מאוד. צדקתי כשאמרתי לבוחן שהאנשים בבסיס צריכים קצת בידור אחרי העבודה: מלבד החיילים שהוצבו לשמירה באותו זמן, כל היתר התאספו במגרש המסדרים כדי לראות את המופע, והתשואות הנלהבות שלהם הדהדו בין הצריפים. כשהמופע נגמר, מקס התבקש להעלות אותו שוב עבור החיילים שזה עתה ירדו משמירה. למרות העייפות הגדולה שניכרה על פניו, הוא הסכים. צופים רבים אחרים נשארו לצפות במופע בפעם השניה, ביחד עם אותם חיילים.

בין אותם צופים היתה מטילדה. "אבל היא בכלל לא התפשטה, הבלונדה", היא אמרה לי בחיוך בסוף המופע השני.

בבוקר שלמחרת מפקד הבסיס הזמין את מקס למשרד שלו. הוא סיפר לו עד כמה התגובה של כל יושבי הבסיס אתמול הפתיעה אותו, ושלדעתו זה יכול לעבוד גם בבסיסים אחרים בצפון, ובנקודות ההתיישבות השונות שהתחילו לקום. מקס השיב שיהיה לו קשה להסתובב ולסחוב את הציוד בעצמו בין הבסיסים, והמפקד ציין שהוא לא יכול לוותר כרגע על חיילים כדי שאלה ילוו אותו, אבל אולי מישהו אחר בבסיס יסכים לקחת על עצמו את התפקיד הזה.

מקס הציע אותי לתפקיד.

---

הנדודים שלי ושל מקס נמשכו שנתיים. זה היה די מדהים, כי ההערכה של הרופא הראשון שבדק את מקס היתה שיש לו עוד שלושה חודשים לכל היותר. לא שהמצב הבריאותי שלו השתפר, להיפך: אפשר היה לראות איך הוא דועך לאטו במהלך המסעות ממקום למקום. במשך הזמן גם האוכלוסיה בצפון הפכה מגוונת יותר: הממשל החדש התחיל לקלוט עוד אנשים, גם מנפגעי ההפצצות. בסיסים ונקודות התיישבות הוקמו בחופזה כדי לשכן אותם, ואני השתדלתי שמסעותינו יהיו קצרים ככל הניתן, ושלא נצטרך לבלות את הלילה בחוץ.

ובכל המקומות האלה חיכו לנו עם אוכל ותרופות בשביל מקס, גם כשהאספקה שלהם היתה מצומצמת. המופעים הפכו להצלחה שלא תיאמן. למקס היו עוד כמה הקלטות במזוודה שלו – קומדיות, מופעים של כוכבי פופ מליגה ג', ואפילו כמה נאומים והרצאות. אבל הקהל שהגענו אליו רצה לראות בעיקר את "אלברטה".

מקס לימד אותי המון במשך אותן שנתיים בכל הנוגע להפעלת ציוד המופעים. הרבה אנשים חושבים שצריך פשוט להפעיל את המערכת, לדחוף פנימה את ההקלטה, ולתת לכל העסק לרוץ. זה לא נכון: מפעיל מופעים אחראי גם לתזמון ולהתנהלות המרחבית של הסצנות. הוא גם גילה לי שלכמה סצנות במופע היו גרסאות חלופיות, ושצריך לבחור בינן בנקודות הקריטיות. "הסוד זה לא לתת להם משהו שונה לגמרי כל פעם", הוא הסביר לי. "את זה הם לא רוצים. מה שצריך זה לתת להם משהו קצת שונה ממה שהם מכירים, אבל מספיק מוכר כדי שירגישו שזה עדיין הסיפור שהם אוהבים". למדתי גם על החשיבות של יצירת קשר עם הקהל מחוץ למופע: בשעות שלפני העלאת המופע הייתי מסתובב ומשוחח עם המקומיים, ולפני המופע עצמו הייתי נושא הקדמה קצרה ומבודחת. מקס היה אומר לי, "הצופים באים לראות את המופע, לא אותך, אבל חשוב שיזכרו שבלעדיך אין מופע".

אחרי סיבוב הופעות די מוצלח בנקודות ההתיישבות ובבסיסים המערביים התקרבנו להתיישבות בשם אלגין, שכבר יצא לנו לשהות בה לפני קצת יותר משנה. זכרתי את התגובה המאוד נלהבת של המתיישבים שם למופע.

מה שמצאנו כשהגענו לנקודה היה צריפים בוערים, וגופות של מתיישבים מוטלות בכל מקום. מישהו עשה שם עבודה יסודית: יכולתי לדמיין איך הפולשים חסמו את כל נתיבי הבריחה ורצחו את המתיישבים.

לא את כולם. גופותיהם של חלק מהמתיישבים שזכרתי חסרו – בעיקר הצעירים והבריאים שבהם. קיוויתי שהצליחו לברוח וניסיתי לא לחשוב על אפשרויות גרועות יותר, מה גם שהיו בקבוצה הזאת ילדות שגילן לא עלה על שתים עשרה.

בדיוק כשהתחלתי לשבור את הראש מה נעשה, שמתי לב שמקס נועץ מבט מבוהל באחד הצריפים שנותרו שלמים. על הקיר של אותו צריף רוסס סמל של יד אוחזת בסכין נוטף דם.

"אתה מכיר את הסמל הזה?"

"אחת מהכנופיות שהסתובבו בדרום", מלמל.

"זה מה שקרה פה? בוזזים?"

"לא", הוא טלטל את ראשו בזמן שפתח את דלת הצריף, מחסן האספקה של הנקודה שנותר מלא לחלוטין. "האנשים האלה אף פעם לא בזזו שום דבר. הם רק הרגו אנשים אחרים. אנשים חולים, כמוני".

בסופו של דבר, נשארנו לישון בתוך אותו צריף. שנינו לא הצלחנו להירדם. אני הייתי זה ששבר את השתיקה בסוף, בניסיון להשכיח מאתנו את מה שנמצא בחוץ.

"תגיד מקס, למה עזבת את הסטודיו?"

"איזה סטודיו?"

"הסטודיו בווילה שלך, ביער. זה שציירת בו את הסצנות מתוך אלברטה".

הוא בהה בי בחוסר הבנה. סיפרתי לו איך גילינו את הווילה בזמן המסע שלנו לצפון, והוא פרץ בצחוק שלווה במתקפת שיעולים.

"אלוהים אדירים, ילד, בכל הזמן שהסתובבנו ביחד חשבת שאני זה שהמציא את אלברטה והכין את המופעים האלה?"

"אתה לא?"

הוא הבחין במבט המאוכזב על פני. "מצטער. אני רק הייתי מפעיל, כמו הרבה מאוד אחרים". הוא נאנח. "כנראה אני היחיד שעלה בדעתו להמשיך עם הקרקס הזה גם אחרי ההפצצות".

"אז מי כן המציא את המופע הזה? פגשת אותו?"

"לא, לא פגשתי אותו. זה באמת מוזר – על ההקלטות האחרות שעבדתי איתן לפני כן תמיד היתה רשימה של יוצרים. הפעם אפילו לא היה שם של אולפן".

"אז איך קיבלת את ההקלטה של אלברטה?"

"מסוכן שהסתובב בירידים ומכר אותן. וגם זה סיפור מוזר, כי הוא מכר לי אותה בסכום מצחיק, וכששאלתי אותו לאן צריך לשלוח תמלוגים הוא אמר לי שלא צריך. אבל הוא היה סוכן מורשה וידעתי שהוא לא ימכור הקלטות פיראטיות. הסתובבתי כמה חודשים עם המופע הזה ועשיתי המון כסף ואז…"

שוב נפלה שתיקה בינינו. הפעם הוא היה זה ששבר אותה. "לך לישון, ילד. אנחנו צריכים לצאת לאחד הבסיסים מחר ולספר מה שהלך פה". הוא כיבה את הנר שהדלקנו בתוך הצריף, ואני נרדמתי כמה דקות לאחר מכן.

כשהתעוררתי, גיליתי שמקס מת.

---

זו לא היתה הסצנה החשובה ביותר במופע, אבל מלבד סצנות הפעולה היא כנראה זו שהצליחה לרתק הכי הרבה אנשים בקהל. זמן קצר אחרי שפליקס מציל את אלברטה מנפילה בשבי המעוותים, היא מתנפלת עליו בצעקות כי לא הסכים לקחת אִתה עוד כמה שבויים אנושיים שהיא הצליחה לשחרר. הוא מסביר לה שלא היה בזה טעם, כי השהות הממושכת בשבי המעוותים זיהמה אותם. היא כועסת עליו עוד יותר. הוויכוח ביניהם מתלהט, מגיע כמעט לאלימות פיסית…

ואז הבחנתי בהמולה בקהל, כשקבוצה חדשה של חיילים הגיעה והשיחה את דעתם של הצופים מן התמונות. היד שלי נשלחה מיד למתג הכיבוי, והדמויות התלת ממדיות נעלמו מבין הצריפים של ההתיישבות. זה קרה הרבה מאוד, מאז תחילת ההתקפות לפני שלוש שנים: באמצע מופע מתקבלת התראה על כנופיה שמתקרבת להתיישבות, אני מכבה את המערכת, מקפל את הציוד, ומצטרף לכל יתר האזרחים שנסים על נפשם בזמן שהחיילים נשארים כדי להגן על המקום.

אבל הפעם זו היה סיפור אחר. קבוצת החיילים, בפיקודה של מטילדה, גררה אחד מהילדים שצפו במופע הרחק מיתר הקהל. חלק מהצופים האחרים ניסו להתווכח איתם, אבל לא התאמצו במיוחד ומהר מאוד החזירו את העיניים אלי. מטילדה סימנה לי להמשיך מהמקום שבו הפסקתי, בעודה מתרחקת משם עם יתר החיילים שלה. חזרתי אל המופע, אבל דילגתי על כמה סצנות, למרות מחאות שנשמעו בקהל, כדי לגמור כמה שיותר מהר. אז קיפלתי את הציוד והלכתי לצריף שאליו מטילדה והחיילים גררו את הילד.

ידעתי שהשומר שהם הציבו מול הדלת לא יתן לי להכנס, אז לא טרחתי לנסות לשכנע אותו. ניגשתי לצד השני של הצריף – המקום שבו החלון היה סגור עם שמשה (התריס נשבר מזמן), ונעמדתי מספיק רחוק כדי שלא יבחינו בי, ואני אוכל לראות מה הולך בפנים.

החיילים הושיבו את הילד על כסא בחדר, ומטילדה צעקה עליו. לא יכולתי לשמוע מה היא אומרת, אבל יכולתי לתאר לעצמי. יצא לי לספוג צעקות ממטילדה בעבר, וזו חוויה לא נעימה. בשלב מסוים היא נופפה מול העיניים שלו בעלוני תעמולה של הכנופיות, כנראה כאלה שהוא ניסה לחלק בזמן המופע והם לקחו ממנו. בין אותם עלונים זיהיתי אחד שנראה לי מוכר. זה היה עלון פרסום למופע עצמו, שהודפס עוד לפני ההפצצות. האדישות המוחלטת שהילד הפגין מול הצעקות של מטילדה גרמה לה לאבד את הסבלנות. היא הרימה יד, והורידה אגרוף ללסת שלו.

הוא נפל מהכיסא, ונראה יותר המום מכואב. היא הבחינה גם בזה, והתחילה לבעוט בו. עכשיו הוא ממש פחד. גם החיילים האחרים בחדר הפגינו עצבנות קלה. הם ניסו לרסן אותה, היא ניסתה להיאבק בהם, וכשנשענה על החלון היא הבחינה בי מן הצד השני של השמשה. היא יצאה מהחדר בזעם.

ציפיתי שתיגש אלי ותגיד לי להתחפף, אבל זה לא קרה. אחרי רבע שעה מצאתי אותה שעונה על קיר של צריף אחר, מעשנת סיגריה.

"תראי, לקחת ממני את הקהל באמצע ההופעה זה בסדר", אמרתי, "אבל כשהורגים אותו זה כבר סיפור אחר".

היא אף פעם לא השתגעה על חוש ההומור שלי. "עוף מכאן", מלמלה. "אני לא רוצה לדבר עכשיו עם אף אחד. במיוחד לא אתך".

"אני מבין שיש לכם בעיות עם מסתננים, ושגם הפצה של עלונים נחשבת לעבירה, אבל…"

"לא רק עלונים. מצאנו אצלו גם אקדח ותחמושת".

"הוא לא עמד לירות באף אחד, מטילדה. לפחות לא בזמן המופע. לירות באנשים בזמן שמחלקים להם עלונים זו דרך גרועה מאוד לשכנע אותם בצדקת המטרה".

"תגיד, אתה בכלל שם לב למה שהולך סביבך?!" היא צעקה. "אנחנו מפסידים במלחמה המזוינת הזו! בכל יום הכנופיות רוצחות לנו עוד ועוד אזרחים, כובשות מדי פעם נקודות התיישבות ומכריחות אותנו להשקיע זמן ומשאבים כדי לחלץ אותן, ויש בלי סוף עריקים מהצד שלנו לצד שלהם…"

"עריקים?"

היא הנהנה בעגמומיות. "זה התחיל במקרים בודדים, אבל לאחרונה זה נהפך לשטפון של ממש. ואם זה ימשך הלאה, החזית שלנו תקרוס. אז אתה מבין למה גם בגלל עלוני תעמולה, הילד הזה קיבל את מה שמגיע לו".

"בן כמה הילד הזה, מטילדה? הוא צעיר ממני בחמש שנים? שש?"

"שבע או שמונה. אתה כבר ילד גדול, והגיע הזמן שתתחיל להתנהג בהתאם".

"גם אני הגעתי לפה כי מישהו חילק עלונים. וגם את", אמרתי חרש.

"לך לעזאזל". היא הפנתה לי את גבה והתרחקה.

---

שבוע אחרי השיחה שלי עם מטילדה נערכה התקפה באמצע מופע שהצגתי. אני והקהל הגבנו לאט מדי, ועד שהספקנו לתפוס מחסה היו לנו חמישה מתים ועוד כמה עשרות פצועים. הצבא הודיע רשמית שהמופעים הגיעו לקיצם – התקהלות בתוך ההתיישבויות הפכה למסוכנת מדי. הייתי מתווכח איתם, אבל ציוד המופע בלאו הכי ניזוק ללא תקנה.

זה העלה את השאלה מה עושים אתי הלאה. לצבא היתה תשובה מוכנה מראש – מאז תחילת הקרבות הם סבלו ממחסור כרוני בכוח אדם. בהתחלה הם חשבו שכדאי לדחוף גם לי רובה לידיים ולשלוח גם אותי לחזית. הם לא ירדו מהרעיון גם אחרי שכמעט הרגתי בטעות את הסמל במטווח.

כשהיחידה שבה הוצבתי כבר עמדה לעלות על אוטובוס אל החזית, הגיע אלינו קצין בכיר שרגלו הימנית משותקת. הוא צלע על הקב שלו ונעצר מולי. "תגיד, אתה לא ההוא שהעלה מופעים תלת-ממדיים?" שאל

הסברתי לו מה קרה. הוא החמיץ פנים ואמר, "עוד סיבה אחת פחות לחגוג. אז החליטו לעשות ממך חייל?"

הנהנתי. הוא שקע בהרהורים למשך כמה רגעים.

"תראה, שמו אותי אחראי על איזה בסיס אספקה, וחסר לי עוזר אישי". הוא הצביע על הרגל שלו. "מה דעתך? מפקד-הבסיס פה חבר שלי".

היססתי. כישורי הלחימה שלי אמנם היו עלובים, אבל הרי הצבא משווע ללוחמים.

נראה שהוא הצליח לנחש מה עובר לי בראש, כי הוא טפח לי על השכם ואמר, "אל תיעלב, ילד, אבל אני לא רואה אותך מחזיק מעמד הרבה זמן בחזית".

קראו לו דוד והבסיס שעליו הוצב לפקד שכן באזור דליל אוכלוסין בסמוך לאחד מקווי הגבול היותר שקטים בדרום – הכנופיות העדיפו לתקוף קודם את ריכוזי האוכלוסיה, מה שהותיר לנו עורף די רחב להתארגנות לוגיסטית. העבודה שלי כללה כל מה שעבר לו בראש ברגע נתון, מלהדפיס לו מכתבים ועד הכנת קפה, אבל נדמה שבעיקר רצה אותי לידו כדי שיהיה מי שיקשיב לכל הצרות והתלאות שהוא עובר מדי יום.

למדתי הרבה מאוד מהסיפורים שלו. למשל, העובדה שמטילדה קצת הגזימה כשסיפרה שאנחנו מפסידים במלחמה. ההיערכות האסטרטגית של הכנופיות היתה לקויה, והם לא הצליחו עדיין לחדור לעומק הצפון. אבל אנחנו התחלנו לקלוט פליטים בכמויות גדולות – בין השאר בהשפעת סיפורי זוועה על הוצאות להורג המוניות של נפגעי הפצצות בדרום. מלבד הסיוט הניהולי של הטיפול בהם, זה הקל על אנשי הכנופיות להסתנן פנימה. העריקים שעליהם דיברה מטילדה אכן היו בעיה, והיא גדלה מדי יום.

"יכול להיות שהם מחפשים שם בדרום את האטרקציות שכבר אין כאן", אמר לי באחת השיחות. "תראה מה החרמנו כרגע מכמה חבר'ה שתכננו לערוק". הוא הושיט לי כמה עלוני פרסום של "אלברטה והסוסים המעופפים", כמו זה שזיהיתי אצל הילד שמטילדה חקרה. עכשיו, כשיכולתי לבחון אותם מקרוב, גיליתי שהם באמת התבססו על עיצוב של עלונים מלפני ההפצצות, אבל הודפסו לאחרונה, עם תוספת חדשה. עבודת העיצוב המחודש של העלון היתה גרועה למדי – חסרת התאמה גרפית לטקסט ולתמונה המקוריים, ועיצוב האות היה חובבני. אבל הטקסט החדש עצמו, מתחת לשלל הסופרלטיבים המקוריים שהללו את המופע, היה מסקרן: "בואו לראות את הדבר האמיתי – כל יום חמישי בכיכר איוורקס!"

זכרתי את השם "איוורקס" במעומעם – אחד מאותם פרברי שינה בתקופה שקדמה להפצצות, היום בשטחי הכנופיות. קרוב מספיק אלינו, רחוק מספיק מהחזית.

"אז מה? הם מעלים בדרום מופעי 'אלברטה' משלהם?"

הוא משך בכתפיו. "כנראה".

חשבתי שוב על מטילדה ועל המריבה שלנו. היא לא יצרה אתי קשר מאז, גם לא כדי לברר מה קורה אתי אחרי המתקפה. כמה ימים אחרי שהוא הראה לי את עלוני הפרסומת, בשעה שהיה עסוק בקריאת דו"חות אספקה, שאלתי את דוד אם הוא יודע משהו לגביה.

"מטילדה? לפני שבועיים בערך היא והיחידה שלה יצאו לסיור בגבול", אמר בלי להסיר את עיניו מן הניירות. "הם נקלעו למארב של הכנופיות ולא חזרו".

"היא מתה?!"

קולי המזועזע גרם לו להרים את ראשו. "אנחנו לא יודעים. לא מצאו גופות בשטח, אז מניחים שלפחות חלק מהם נפלו בשבי."

"מתי הולכים לחלץ אותם?" שאלתי.

הוא השיב לי במבט של "תגיד, נפלת על השכל?" וחזר לעיין בניירת.

לילה אחרי השיחה הזאת, הלכתי לשער הבסיס ואמרתי לשומר שדוד שלח אותי להביא משהו. הוא בקושי הסתכל עלי בזמן שהוא זז הצידה ונתן לי לצאת. התחלתי לצעוד לכיוון הגבול.

זו תהיה הגזמה פרועה להגיד שהיתה לי תוכנית, או אפילו שהיה לי מושג מה אני רוצה לעשות. למעשה, סביר שאם הייתי מנסח לעצמי בבהירות את המשפט "אני הולך להציל את מטילדה מהשבי", הייתי יורד מהרעיון ונשאר בבסיס. החלטתי פשוט לא לחשוב יותר מדי על מה שאני עושה.

לא לקחתי אתי נשק. לא היו לי שום אשליות לגבי כישורי. לקחתי אתי מפה של שדות המוקשים באזור הגבול, רק כדי לגלות שגם כישורי הניווט היו אשליה אחת גדולה. אחרי עוד יומיים של שוטטות חסרת תוחלת, כשהאוכל והמים שהבאתי אתי נגמרו, הגעתי לכביש סלול, בלי לדעת באיזה צד של המתרס הוא נמצא.

התשובה עצרה לידי אחרי עשר דקות, בדמותו של ג'יפ צבאי ישן שעליו צויר סמל הכנופיות. הנהג – צעיר גלוח ראש עם כמה שיניים חסרות – הפנה לעברי מה שכנראה היה חיוך ידידותי.

"מהצפון, נכון? באת להצטרף אלינו?"

לא עניתי. הוא פירש את השתיקה שלי כתשובה חיובית וטפח על המושב שלצדו.

"בוא תעלה. אני אתן לך טרמפ".

עליתי על הג'יפ.

"יש איזה מקום שאתה רוצה להגיע אליו?" הוא שאל.

האמת, גם על זה לא חשבתי. "איוורקס", מלמלתי את השם הראשון שקפץ לי לראש.

הוא צחק. "כן, תיארתי לעצמי".

---

הג'יפ נעצר בערך רבע שעה אחרי שנכנסנו אל העיר החרבה. הרחובות באיוורקס היו שקטים במידה מפתיעה. היו סימנים להזנחה הכללית מאז ההפצצות: לא מעט זבל ברחובות, כתובות שרוססו על הקירות, חלונות מנופצים. גם בריונים במדי הכנופיות נראו בתדירות שגרמה לי לחוש עצבני. וכמה אנשים שהיו מוטלים על המדרכות – מצד שני, מסביב לאנשים האלה היו לא מעט בקבוקים ריקים, אז אולי הם היו סתם שיכורים. לא רציתי לבדוק מקרוב. אבל לכל הדברים האלה היתה תחושה של שגרה מנומנמת. כמו דוגמה לאופן שבו הכנופיות עמדו לנהל את העניינים כשהמלחמה תיגמר.

חבר הכנופיה שהסיע אותי הצביע לעבר אחת השדרות הגדולות מולנו. "קודם כל אתה צריך להירשם במשרד, אבל לפני זה כדאי שתלך לכיכר – חבל אם תפסיד את החגיגה הערב".

"אה… תודה". אמרתי. הוא צחק והתרחק משם עם הג'יפ.

התחלתי לצעוד במעלה השדרה. שוב התחלתי להיות מודע לעובדה שאני רעב, צמא, עייף, ונראה די מוזנח. מצבם של רבים מהאנשים שהלכו אל הכיכר, במספר גובר והולך ככל שהתקרבתי, דמה לשלי. הופעתם היתה קצת פחות מרושלת, אבל בעיניהם היה אותו מבט אבוד שראיתי על פניהם של אנשים רבים אחרי ההפצצות. עשיתי כמיטב יכולתי כדי לסלק אותו מפני האנשים בהופעות שהעליתי.

כשהגעתי לכיכר היא כבר היתה די מלאה. היו שם לא מעט טיפוסים כמוני, שנראו מרוטים ומבולבלים. היו גם אנשים בלבוש מהוגן יותר, שמן הסתם כבר התבססו בקהילה המקומית, וכמובן אנשי הכנופיות. אבל עכשיו זה כבר לא הטריד אותי. הייתי מרוכז בדבר אחד – דוכן שפעל בקצה הכיכר וחילק מזון ושתייה למבקרים. בחינם.

ההתנפלות שלי על הכריך וכוס המשקה שקיבלתי שם זכתה להרמת גבה משועשעת אבל לא בלתי ידידותית מצד האישה בצדו השני של הדוכן. היא הגיבה בערך באותה צורה כשביקשתי עוד מנה. כשהפניתי לבסוף את תשומת לבי אל הבמה, הייתי עדיין באמצע הכריך השני שלי.

על הבמה הועלו, באלימות יתרה, חמישה אנשים לבושי סחבות, שעל גופם הופיעו הכתמים המוכרים. הם לוו בחבורה של בריוני כנופיות חמושים. פניהם, כשהביטו בקהל, היו מבועתות, חיוורות.

בקהל עצמו – הן בקרב אלה שידעו מה עומד לקרות והן בקרב אלה שלא ידעו – השתררה דממה. כעבור כמה דקות עלה על הבמה אדם נוסף לבוש מדים, שהיה מבוגר בשניים-שלושה עשורים מחבר הכנופיות הממוצע. הוא נראה לי מוכר, אך לא זכרתי מהיכן.

"כמעט עשר שנים", הוא הכריז, "עברו מאז שלקחנו על עצמנו את טיהור המין האנושי מאלה שזיהמו אותו. כמעט עשר שנים מאז שטיהרנו את העיר הזו ודומותיה מן הזוהמה האנושית. אבל למרות כל מאמצינו, הזוהמה ממשיכה להצטבר ולהתרבות, בחסות הפושעים בצפון".

הוא החווה בידו לעבר לובשי הסחבות.

"את השלל הזה העלינו בפשיטה האחרונה שלנו על ההתיישבויות של אלה המכנים את עצמם 'הממשל' בצפון. כך נראה העתיד שהם מתכננים עבורכם".

תגובת הקהל לנאום היתה מעורבת. אלה שעדיין לא הורגלו באירועים מן הסוג הזה הגיבו במלמולים מוטרדים. בקהל המקומי היו מי שהגיבו בהנהוני הסכמה, אבל אחרים נעצו את עיניהם בקרקע. חברי הכנופיות, לעומת זאת, שרקו שריקות נלהבות.

"זה העתיד שאנחנו מתכננים עבור הזוהמה, ואנשי הצפון שמטפחים אותה".

הוא סימן משהו לאחד מחברי הכנופיה העומדים על הבמה, אשר דחף קדימה אחד מלובשי הסחבות והפיל אותו על בטנו. לאחר מכן הוא התקרב אליו והוריד בכוח את רגלו על ראשו. קול הגולגולת המתפצחת הדהד בכל רחבי הכיכר.

שריקות העידוד של חברי הכנופיות בקהל, שעמדו קרוב לבמה הפכו עכשיו להשתוללות נלהבת, אבל רבים מהוותיקים בקהל כבשו את עיניהם בקרקע, והחדשים נראו מזועזעים. אחדים השמיעו מחאות רפות, שנבלעו בהמולת אנשי הכנופיות.

אותו סיפור חזר על עצמו ארבע פעמים נוספות. את הכריך לא גמרתי.

אחרי ההוצאות להורג, מנחה האירוע והבריונים ירדו מהבמה. בדרכם הם גררו אִתם את הגופות, שהותירו על הבמה שבילי דם מרוח. הבריונים המשיכו לשאוג בהתלהבות, ורבים מהצופים הוסיפו להביט בבמה הריקה, בציפייה לאטרקציה הבאה. הסתכלתי סביבי בחיפוש אחר דרך מילוט, אך לא מיהרתי מספיק. כשמבטי חזר אל הבמה ציפה לי זעזוע שני.

זאת היתה אלברטה. אלברטה בשר ודם. למרות כל השכלולים שאליהם הגיעה טכנולוגית התלת ממד לפני ההפצצות, עדיין אפשר היה להבדיל די בקלות בין דמויות אנושיות לדמויות תלת ממדיות. לאחרונות תמיד חסר משהו במרקם העור או במורכבות התנועה. הדמות שנצבה על הבמה כרגע היתה ללא ספק אנושית. בניגוד למקבילה התלת ממדית שלה, אלברטה שעל הבמה עברה כבר מזמן את גיל העשרה והיתה כעת בתחילת או אמצע העשור השלישי. יחד עם זאת, היא בפירוש לא נראתה רע. ניכר שמישהו השקיע רבות באיפור, בתספורת ובלבוש שהדגישו את נתוניה הטבעיים בכל המקומות הנכונים.

היא פסעה על הבמה באותם צעדים חינניים, עם אותו חיוך כובש ואותו ברק בעיניים. לאחר החלה לשיר בקול העשיר והמתוק שהכרתי טוב כל כך, וכל הנוכחים – גברים ונשים גם יחד – פשוט בהו בה. רק הבריונים המשיכו להשתולל וצעקו לה שתתפשט. היא הגיבה בקריצה. אני מצאתי את עצמי עם עדר הבוהים. לא שכחתי שעל אותה במה נרצחו לא מזמן אנשים, אבל נדמה שהרושם הלך והיטשטש עם כל עליית אוקטבה או מחווה מתגרה.

היא ירדה מהבמה אחרי עשרים דקות, והקהל התחיל להתפזר לאטו. אני נשארתי במקום וניסיתי להחליט מה לעשות הלאה, כשחשתי ביד המונחת על כתפי.

"נו, אז גם אתה הגעת לכאן?"

הסתובבתי. זה היה דניאל, אחד החיילים מהיחידה של מטילדה. תזכורת לסיבה שהביאה אותי לכאן מלכתחילה.

"כן. סיפרו לי שנפלתם בשבי". הייתי מאוד גאה בעצמי שהצלחתי לענות לו מבלי לשקר.

"חתיכת שבי", הוא נחר בבוז. "פה זה גן עדן לעומת המזבלה ההיא בצפון". הוא החווה בידו לעבר הבמה. "מדהים, אתה לא חושב?"

שוב לא היתה לי סיבה לשקר. "מדהים. אין ויכוח". השתתקתי לרגע, ואז המשכתי, כבדרך אגב, תגיד, גם מטילדה החליטה, אה…"

"לא, היא ועוד שניים אמרו שהם לא מוכנים. בהמה מטומטמת". הוא עיווה את פניו לרגע, ואז חזר לחייך. "אז איפה שמו אותך? קיבלת מקום טוב?"

"אה, האמת, הבחור שהוריד אותי פה, זה היה לא מזמן, הוא אמר שכדאי לי לראות את המופע לפני שאני נרשם או משהו כזה…"

הוא שוב צחק. "בוא אתי, אני אדאג שיסדרו לך משהו".

---

הגעתי למשרד הרישום כמה רגעים לפני שעמדו לסגור אותו. לא יכולתי לשקר על זהותי, כי דניאל התעקש להתלוות אלי עד העמדה ממש. כשניסיתי להציג את הניסיון המקצועי שלי בצורה צנועה ככל האפשר, הוא פרץ בצחוק, טפח בכוח על גבי, וסיפור לפקידה בפירוט על ההופעות שהעליתי בכל רחבי הצפון.

כשסיים, הפקידה נעצה בי מבט המום. אחרי כמה שניות היא התעשתה ודחפה לי ליד שני טפסים. "הנה, גש מחר לאולפן, אנחנו מחפשים בנרות אחד כמוך. בינתיים יש חדר פנוי באחת הדירות בגוש ג'. הלילה אתה יכול לישון שם. עם הג'וב החדש שלך, בטח יסדרו לך בקרוב משהו טוב יותר".

בדירה שאליה נשלחתי היו לי שותפים, אבל עדיין זו היתה תחושה מוזרה לישון בחדר משלי. לא עשיתי דבר כזה מאז ההפצצות. כשהסתובבתי עם החבורה של מטילדה, ואחר כך בצפון, תמיד נדחסתי למשך הלילה עם עוד אנשים רבים. תמיד היו בצפון יותר מדי אנשים ופחות מדי מקום – לפני ההפצצות הוא היה מיושב בדלילות, והמשאבים להקמת מגורים אזרחיים לא הלמו את הביקוש, במיוחד אחרי שהחלה מלחמת הכנופיות.

ועכשיו היה לי חדר משלי. לא גדול או מפואר, אבל הוא היה נקי, והיתה בו מיטה – עוד סוג של מותרות שהיה נדיר בצפון. רוב האנשים שם ישנו על מזרנים מאולתרים או אפילו על הרצפה.

נשכבתי על המיטה, וזה היה כל כך נוח. תחושת אשמה עלתה בי כמעט מיד כשנזכרתי מי האנשים שסיפקו לי את המיטה הזו. אבל זה לא הפריע לי להירדם תוך דקות ספורות, ולישון כמו בול עץ עד הבוקר.

למחרת, כשהכנתי לי ארוחת בוקר ממלאי המצרכים העשיר שהיה בדירה, החלטתי שאני חייב לברוח מכאן. התחלתי להבין למה המקומיים מוכנים לסבול דברים כמו מה שקרה אתמול על הבמה. לא רציתי להפוך לאחד מהם.

אבל בצאתי מהדירה מצאתי את עצמי הולך בכיוון "האולפן", המקום שאליו שלחו אותי ממשרד הקליטה, אי שם בלב העיר. הלכתי לאט, והמצאתי לעצמי סיבות: אם אשאר פה עוד כמה ימים אוכל לאסוף מידע חיוני שיועיל לצפון; אם אשאר, אקים מחתרת; וכמובן, אני לא יכול לברוח בלי לנסות לעזור למטילדה.

התירוצים האלה הספיקו להביא אותי עד לאולפן, ולהכניס אותי פנימה.

---

הפקידה בכניסה אמרה שמנהל האולפן מפקח על חזרה ויוכל לדבר אתי רק כשהיא תיגמר. בינתיים, הציעה, אני יכול ללכת לצפות בחזרה ולהתרשם, אבל בתנאי שאהיה בשקט. הגעתי לחדר החזרות – אולם גדול שתפס את כל הקומה השניה של האולפן, ושוב קפאתי במקומי כשראיתי את אלברטה שם, עם שתי עוזרות לידה וגבר ממושקף עצבני – כנראה מנהל האולפן. היא התאמנה מולו בשירה ובריקוד.

היא נראתה שונה מאוד מהאישה שעלתה על הבמה רק אמש, כשם שזו היתה שונה מהנערה מן המופעים. בלי איפור ועם הבגדים הסולידיים, היה קל יותר להבחין בסימני הגיל והעייפות: עיגולים שחורים תחת העיניים, בלי החיוך הכובש על הפנים. אבל עדיין היה בה משהו מרהיב: קולה נשמע מדהים גם בלי אמצעי הגברה, והיא הניעה את גופה בהרמוניה מושלמת עם השירה. ללא המרכיבים המלאכותיים, הצפייה בה הפכה מרשימה אף יותר.

ואז, בבת אחת, הקסם נשבר. העוויית הפנים שלי בתגובה לשינוי הפתאומי היתה כנראה בוטה מדי.

"משהו לא מוצא חן בעיניך?"

השפלתי מבט. "לא… אני מתכוון, מה שאתם מתאמנים עליו פה נראה מאוד מרשים, אבל…"

"אבל מה?" היה לעג במבטה. "אם יש לך מה להגיד, בוא הנה ותגיד אותו כשאתה מסתכל לי בעיניים."

דשדשתי לעברה. רציתי לקבור את עצמי. לבסוף, כשהייתי פחות ממטר ממנה, הזדקפתי ואמרתי, "המופע הזה שלכם, הוא… אה…. מרשים מאוד. באמת. אבל את צריכה להפסיק, זאת אומרת, אני חושב שאת צריכה להפסיק עם הנפנופים האלה שאת עושה כל פעם לקראת סוף השיר. זה נראה לא טבעי וזה מעצבן את הקהל. זו בעיה שהיתה לך עוד במופע".

צחוקה הפר את השקט באולם. "אני מבינה שהביאו אותך לכאן כמומחה לתגובות הקהל, אדוני האזרח הוותיק?"

משכתי בכתפי. "העליתי את המופע ההוא הרבה פעמים לפני הרבה קהלים. אני חושב שזה עושה אותי מומחה".

היא הפסיקה לצחוק. גבותיה התרוממו לרגע. כעבור רגע ההפתעה התחלפה בתיעוב. "זה לא משנה", סיננה. "עברתי את הגיל למלחמות בדרקונים. עכשיו אני רק שרה ורוקדת על הבמה. תאמין לי שגם זה קשה מספיק".

שוב משכתי בכתפי. "זו סיבה עוד יותר טובה להיפטר מההרגל הזה", אמרתי. "כשאין הסחות אחרות על הבמה, הקהל יבחין יותר בדברים כאלה".

מנהל האולפן נופף בידו לעברי. "אני לא יודע מי נדמה לך שאתה, אבל – "

"שקט", נשמע קול חדש באולם. גבר שישב בקצה המרוחק קם מהכיסא והתחיל לצעוד לעברנו. היה זה אותו אדם שניהל את האירועים על הבמה יום קודם לכן. כשעמד לידנו הבנתי למה הוא נראה לי מוכר. זה היה פליקס.

פליקס בגרסת הבשר ודם עבר שינוי הרבה יותר קיצוני מאלברטה. ראשית, הוא היה הרבה יותר מבוגר, והוסיף לעצמו קילוגרמים רבים. אבל לא זה היה העיקר. אצל אלברטה נשמר עדיין משהו מהתמימות שאפיינה את דמותה במופעים. מפליקס, לעומת זאת, לא נותר אלא מבט קר, מחושב ואכזרי – שונה מאוד מהפרחח האצילי שהכרתי.

הוא פנה לאלברטה והצביע לעברי. "שירי את זה שוב, כמו שהוא אמר. בלי הנפנופים בסוף".

היא נעצה בו מבט מסויג, אבל ביצעה שוב את השיר כדבריו.

פליקס פנה למנהל האולפן. "מה אתה חושב?"

"זה באמת נראה… אה… קצת יותר טוב", גמגם.

"קצת יותר טוב. כמה זמן אתה עובד על ההופעה הזאת? חודשיים? שלושה?"

"תראה, אני עדיין…"

"אתה כלום. אתה אפס. ההופעה אמורה לעלות עוד עשרה ימים, היא צריכה להיות מושלמת, ורק עכשיו הילד הזה פה הראה לך למה כל העבודה שעשית עד עכשיו שווה לתחת". נימת איום נלוותה הפעם לקולו. "עוף לי מהעיניים. אולי אשלח אותך לנקות ג'ורה". הוא החל לפנות ממנו, אך אז שב לאחור והוסיף, "ואל תשכח לארוז את החפצים שלך. נראה לי שהדירה שקיבלת תלך אליו". הוא הצביע לעברי.

מנהל האולפן פתח את פיו. מבט נוסף שירה בו פליקס שילח אותו מן החדר בצעדים מהירים, כמעט בריצה. פליקס פנה לאלברטה ולשתי העוזרות שלה, והצביע עלי שוב. "תכירו את המנהל החדש של ההצגה. אתן עושות כל מה שהוא אומר. חסר לכן שאשמע שעשיתן לו בעיות. ברור?"

שלושתן הנהנו במרץ.

פליקס פנה אלי. על פניו היה חיוך שחצני ושבע רצון שהזכיר לי כעת לראשונה את דמותו מן המופע. "יש לך פה הרבה מאוד עבודה. מה עוד אנחנו צריכים לעשות?"

שוב עברה בי נקיפת היסוס, שחלפה מהר מאוד. חשבתי לרגע ואמרתי, "הייתי שמח אם יוכלו לסדר לאלברטה תסרוקת חדשה – משהו שיזכיר יותר את המופעים. ואם ההופעה שדיברת עליה דומה להופעה אתמול, אני חושב שצריך לגוון קצת את רשימת השירים. גם התפאורה שיש לכם פה נראית די עלובה…" חיככתי את סנטרי ושאלתי, "יש לכם עוד עותקים מהמופע המקורי?"

פליקס הנהן.

"טוב. עם ציוד הקרנה, אולי נוכל להשתמש במסכי רקע מתוכו במקום תפאורה – עשיתי דברים דומים בצפון".

פניתי לאלברטה, ואז היססתי לרגע והתבוננתי בפליקס. הוא סימן לי להמשיך. "אני רוצה לעבור איתך ועם העוזרות שלך על מה שיש לכן עד עכשיו, ולהוסיף דברים חדשים. אני חושב שאנחנו יכולים לחבר את כל ההופעה הזאת לאיזה תסריט בסיסי, לא משהו מורכב כמו במופע התלת ממדי, אבל לפחות – "

פליקס יצא מהאולם בזמן שאני המשכתי לשוחח אתן. העוזרות של אלברטה הבינו מהר מאוד שיש להן בוס חדש ועשו ככל יכולתן כדי לשתף אתי פעולה, אבל אלברטה ענתה לי בקוצר רוח ובתמציתיות. מהרגע שבו פליקס יצא מהחדר, מבט התיעוב שנעצה בי קודם חזר בכל פעם שהסתכלה עלי.

---

כשעמדתי לצאת מהאולפן באותו יום הודיעה לי המזכירה שאני מוזמן לארוחת ערב אצל פליקס. ג'יפ מצוחצח עם נהג קצת יותר ייצוגי מזה שהביא אותי העירה לקח אותי לבית שלו.

פליקס גר בבית פרטי מהודר בקצה העיר, מוקף בגדר מתכת מעוצבת. יכולתי לשמוע זמזום של זרם חשמלי עובר דרכה כשנכנסתי לרחבת הכניסה. שומר ליווה אותי לתוך הבית עצמו, עד לחדר האורחים שבמרכזו ניצב שולחן גדול עמוס בסוגים שונים של בשר ותוספות. פליקס כבר ישב שם.

הוא חייך לעברי באותו חיוך שחצני מוכר, והצביע על הכיסא בצדו השני של השולחן. התיישבתי ולקחתי סטייק מאחד המגשים שעל השולחן. חתכתי עם הסכין חתיכה גדולה ממנו, ולעסתי אותה באיטיות.

עוד כמה דקות של שתיקה עברו לפני שהוא התחיל לדבר. "אז אתה איש יחסי הציבור שלנו בצפון. כבר הרבה זמן רציתי לפגוש אותך".

זקפתי גבה. "רק אתמול נרשמתי במשרד".

הוא נופף בידו בביטול. "לא משנה. אתה עשית בשבילנו מה שכל האפסים האלה" – הוא החווה לעבר השומר שעדיין ניצב בכניסה לחדר – "לא הצליחו לעשות עם הנשק הכי איכותי שיכולנו להשיג עבורם. שום דבר לא העביר אנשים לצד שלנו כמו המופעים שהעלית שם בצפון".

ניסיתי להסתיר את ההבעה העגמומית שלי בתגובה להצהרה הזאת. פליקס המשיך כמעט מיד, "אז מה דעתך על העבודה שסידרנו לך פה?"

בלעתי את רוקי. "זה נהדר. זה מצוין", אמרתי. חשתי איך המילים יוצאות לי מהפה מהר מדי. גם פליקס הרגיש, כי החיוך ירד מפניו. מיהרתי לתקן את עצמי "אני מתכוון… אף פעם לא עשיתי דברים כאלה, הופעות של זמרת על במה. אני מכיר את אלברטה רק מהמופעים והכל. אני צריך זמן להתרגל לזה".

הוא חייך שוב. "אל תדאג. בקרוב מאוד תהיה לך שוב עבודה במופעי תלת. ההופעה הקרובה של אלברטה תהיה האחרונה שלה. היא כבר מבוגרת מדי".

"אז אתם הולכים להעלות שוב את המופע? 'אלברטה והסוסים המעופפים'?"

"לא. אנחנו עומדים להפיק מופע חדש".

"מופע חדש?"

חיוכו התרחב כשהבחין בסקרנותי. "כן. אנחנו צריכים משהו להעסיק בו את הקהל – לא כולם מתלהבים ממופע החימום שלנו. צריך משהו שיגרום להם להישאר. אז החלטנו להפיק מופע חדש".

"מופע על מה?"

"אני לא מתעסק בפרטים הקטנים, ילד. בשביל זה אתה כאן. רק אדאג להיות אתך כשתבחן את המועמדות לתפקיד הראשי". ניצוץ מלוכלך עלה בעיניו כשאמר את המשפט האחרון.

הכרחתי את עצמי לחייך אליו. פליקס הרצין פתאום. "אבל אני עדיין תוהה עד כמה אתה מחויב לתפקיד החדש שלך פה."

"למה אתה מתכוון?" שאלתי בזהירות.

"החייל שהביא אותך למשרד הרישום סיפר סיפורים על איזו חברה שהיתה לך שם בצפון, איזו כלבה שלקחנו בשבי, אחת בשם מטילדה?"

האוכל נתקע לי בגרון.

הוא עדיין חייך. "אין לך מה לדאוג. אתה מבין, המופע הזה שאתה מכין כרגע עם אלברטה עומד לעלות לפני קבוצה גדולה של חיילים מהצפון שלקחנו בשבי. זה מין אירוע שכזה, הזדמנות אחרונה לעבור לצד המנצח לפני שנוציא אותם להורג". הוא קם מהכיסא. "אז לטובת החברה שלך שם, ילד, אני מקווה שההופעה הזאת שלך תהיה משהו מיוחד. מספיק כדי לגרום לה לשנות את דעתה".

---

נסענו למחנה השבויים יומיים לאחר מכן. כשהגענו גיליתי שאנחנו צריכים לבנות מחדש חלקים שלמים מההופעה – מבנה הבמה שהקימו שם היה שונה מהאולפן, והייתי צריך להתאים מחדש את הקרנות הרקע ולפתוח מחדש את החזרות עם אלברטה. עבדנו על זה שלושה ימים נוספים, משש בבוקר עד אמצע הלילה.

ביום השלישי, שעה אחרי שסיימנו את החזרות והייתי בטוח שכל האנשים האחרים בסביבה הקרובה הלכו לישון, יצאתי מהחדר שלי. התכוונתי לחפש דרך לחלץ את מטילדה, אולי עם עוד כמה אסירים חזקים מספיק שיוכלו לעזור לנו בבריחה. עמדתי להגיד לשומרים אנחנו צריכים כמה אסירים להקרנות נסיון. לא חשבתי שיהיה להם אומץ להעיר את פליקס בשעה כזאת.

מתברר שהיה עדיין ער. ברגע שיצאתי מהחדר, יצא גם הוא מחדרה של אלברטה, פנה שמאלה בהליכה מתנדנדת, ונעלם בהמשך המסדרון בלי לשים לב אלי. עמדתי במשך דקה כמו אידיוט באמצע המסדרון וניסיתי להחליט מה לעשות. התברר לי שאני הרבה פחות אמיץ משחשבתי. כמעט החלטתי לחזור לחדר כששמתי לב לקולות בכי מכיוון חדרה של אלברטה. שמתי את כף ידי על הידית ונכנסתי.

היא נראתה זוועה. מה שנותר מהכותונת הקרועה שלבשה כיסה בקושי את גופה, שהיה מכוסה סימנים כחולים. עיניה היו אדומות מבכי ודם זב משריטה מכוערת לאורך לחיה. לרגע תהיתי כמה זמן יצטרכו אנשי ההלבשה, האיפור ועיצוב השיער שלנו להחזיר אותה למצב ייצוגי.

השאלה שפלטתי בסופו של דבר היתה מטופשת לא פחות. "מה קרה כאן?" אמרתי.

עד שפתחתי את פי היא לא שמה לב בכלל שנכנסתי. היא נעצה בי מבט מלא משטמה והתריסה, "כמו מה זה נראה לך, ילד?"

"אבל… אבל למה…"

"עוד לא הבנת?" היא ניסתה, ללא הצלחה יתרה, להדליק סיגריה בידה הרועדת. "החבר החדש שלך לא מאמין בלקבל דברים בחינם כשהוא יכול לקחת אותם בכוח".

גמגמתי משהו לא ברור. היא נחרה בבוז. הסיגריה עדיין לא נדלקה, אך כשהתקרבתי לעזור לה, היא נרתעה.

"עוף מכאן", סיננה. "תן לי רבע שעה לטפל בעצמי. להחזיר קצת מהכבוד העצמי שלי לפני שתיקח מה שנשאר ממנו".

"על מה את מדברת?"

היא גלגלה את עיניה. "אל תשחק אותה תמים. זה הנוהל הקבוע. עברת צד – לך לעשות סיבוב על אלברטה".

נדהמתי. "לא! בכלל לא התכוונתי…"

היא נעצה בי את מבטה קרוב לדקה, לפני שמבטה התרכך. "נו", מלמלה לבסוף. "או שאתה ופליקס עוד לא חברים כאלה טובים, או שאני כבר לא כזו סחורה חמה כמו פעם".

לא ידעתי מה לומר. אלברטה סימנה לי בידה האוחזת בסיגריה להתקרב אליה, ואני עזרתי לה להדליק אותה. היא שאפה מלוא ריאותיה, ונשפה אט-אט את העשן.

"זו עדיין אשמתך, אתה יודע".

זה נראה לי לא הוגן. "עשית את המופע עם פליקס הרבה לפני שאני…"

"ומאז שהתחלת להתרוצץ שם בצפון עם המופע, זה נהיה בלתי נסבל. כשהאנשים שלכם הגיעו הנה, הדבר היחיד שעבר להם בראש זה אני. פליקס לא היסס לנצל את זה". היא רעדה. "אבל אחרי כל פעם שהם שלחו אלי ידיים הוא היה חייב להזכיר לי – ולעצמו – מי בעל הבית".

"אבל זה לא הייתי אני…"

"אתה לא מבין? זה לא רק בגלל השטויות שהופיעו בזבל התלת-ממדי ההוא. פליקס השתכנע מאז שהוא מלך העולם. עד שהעריקים התחילו להגיע היו מוציאים אנשים להורג רק תוך כדי לחימה, או במחנות מעצר. כשהוא ראה כמה המופע מצליח, הוא התחיל עם אורגיות הרצח. הוא בטוח שהקהל רוצה לראות אותו שוחט אנשים לא פחות משהוא רוצה לראות אותי. ואתה, אל תשחק לי אותה תמים".

נעצתי את מבטי ברצפה. לבסוף מלמלתי, "אז מה אני יכול לעשות?"

היא חייכה אלי בלעג. "לך תמצא את המחליפה שפליקס שלח אותך לחפש. לפחות הסיוט שלי יגמר. לכל שאר הדברים כבר מאוחר מדי".

הרהרתי בדבריה כמה רגעים. לבסוף נענעתי בראשי. "לא". אמרתי, "אפשר לגמור את זה אחרת".

---

הצלחתי לשכנע את פליקס להעביר את ההוצאות להורג להמשך ההופעה, ולתת לאלברטה לפתוח עם שיר. חשדתי שהאסירים המרדניים יפרצו במהומה ברגע שפליקס יתחיל לפצח גולגולות על הבמה. רציתי מהומה, אבל רק בשלב מאוחר יותר.

אלברטה עלתה על הבמה לאט, בלבוש סולידי ובלי איפור – הצלקת על לחיה עדיין בלטה לעיני מי שעמדו קרוב מספיק לבמה. מהשורות הראשונות החלו לעלות לחשושים, וגם פליקס התבונן בבמה בהבעה מבולבלת. האורות כבו, והתפאורה התלת-ממדית עלתה. זו היתה סצנת הסיום – קרחת יער סתווית, כשבמרכזה הקבר. אלברטה התחילה לשיר את הקינה המוכרת. קולה הדהד באולם, עמוק יותר ומיוסר יותר ממה שהכירו צופי המופעים. במשך כמה רגעים איש לא זז, עד שנשמעה שאגת זעם. צעדיו של פליקס הדהדו על משטח המתכת כשעלה על הבמה.

הייתי בטוח שיבלע את הפתיון – אף אחד לא אוהב לצפות בסצנת הלוויה של עצמו. חשבתי שינסה לסגור את החשבון אתי, אבל הוא ניגש דווקא לאלברטה ונעמד במרחק סנטימטרים ספורים ממנה.

הוא נעץ את מבטו בעיניה מטווח אפסי וסינן בשקט. "ככה? ככה החלטת שאת רוצה לגמור את הקריירה?"

היא עמדה במקומה, קפואה מפחד. פליקס הרים את כף ידו ולפת את פניה. "חתיכת זונה כפוית טובה…"

ואז, בבת אחת, הבעת פניה השתנתה. היא הרימה את זרועה וחבטה באגרופה בפניו בכל הכוח. המכה לא היתה חזקה במיוחד, אך די היה בהפתעה כדי להדוף את פליקס כמה צעדים אחורה. הוא עדיין בהה בה כשהיא שלפה אקדח וכיוונה אותו אליו.

היא לא הצליחה ללחוץ על ההדק.

שני השומרים של פליקס מתחת לבמה עמדו לכוון לעברה את הרובים, אבל פליקס סימן להם להירגע. הוא פרץ בצחוק. "אז זה מה שתכננתם, את והילד?"

היא ניסתה ללחוץ על ההדק פעם נוספת, ושוב לא הצליחה.

המבט המשועשע לא מש מפניו של פליקס. הוא שוב התקרב אליה, אחז בפרק כף ידה והחל למשוך אותה לעברו. "נראה לי שלפחות אותך נשאיר בחיים עוד קצת. לא ידעתי שאת יכולה להיות כזאת מצחיקה".

פתאום אלברטה זקפה את ראשה. היא שבה והרימה את האקדח. הפעם זכרה לשחרר את הנצרה לפני שלחצה על ההדק.

הכדור פגע במרכז חזהו של פליקס, שנפל מהבמה.

בדיוק באותו רגע כיביתי את תאורת התפאורה. שני שומרי הראש של פליקס מתחת לבמה הפכו מטרה קלה ליריות הבאות של אלברטה. הקהל למטה לא זז, עד שאלברטה צעקה, "תברחו כבר, מטומטמים!"

השבויים התנערו. השומרים היו חמושים, אך סבלו מנחיתות מספרית קשה, לפחות עד שתגיע תגבורת. חלק מהם בחרו להסתער דווקא על הבמה ולסגור את החשבון עם אלברטה. זינקתי על אחד מהם, ושנינו נפלנו למטה. גופו ריפד עבורי את הנפילה על הקרקע.

הוא לא זז אחרי הנפילה. חטפתי ממנו את הרובה וניסיתי לחזור אל הבמה, כשראיתי שומר אחר מכוון רובה אל מטילדה. יריתי בלי לחשוב פעמיים. היריה לא פגעה בו, אך הספיקה כדי למשוך את תשומת לבו. מטילדה הסתערה עליו ונטרלה אותו בהצלחה.

הסתובבתי שוב לעבר הבמה. אלברטה שכבה, מתבוססת בדמה, מוקפת שלושה שומרים. צרחתי ויריתי לעברם בלי אבחנה. כשחזרו אלי עשתונותי, השומרים נעלמו. לא ידעתי אם נפגעו או רק נסוגו לאחורי הבמה. כבר עמדתי לעלות ולברר כשחשתי בזרועה שלך מטילדה אוחזת בכתפי וגוררת אותי לאחור. "די", אמרה. "אתה כבר לא יכול לעזור לה".

נאבקתי כמה שניות לפני שנסחפתי בזרם האסירים הנסים מן האולם.

---

מותו של פליקס ערער את שלטון הכנופיות בדרום. כעבור עשרה חודשים המדינה היתה מאוחדת תחת שלטון אחד. מטילדה, שכעת כבר היתה מגיבורי המלחמה, החליטה בסופה שאינה רוצה להמשיך בקריירה צבאית.

עם ההתבססות החליפה הוועדה המנהלת של הממשל את שמה ל"מועצה העליונה", ועם תום מערכת הבחירות הראשונה מטילדה נבחרה לשבת בה. זכתה לשבת בה כנציגה. זה קרה גם בשש מערכות הבחירות הבאות, לפני שהכריזה שהיא פורשת.

את כל זה היא עשתה ללא עזרתי. "אל תיעלב", היא אמרה לי כשהצעתי לה לעבוד במסע הבחירות הראשון שלה, "אבל ראיתי למה אתה מסוגל".

חזרתי לנדוד בין עיירות וכפרים ולהעלות מופעים. הצבא מצא בפשיטותיו על בסיסי הכנופיות ציוד הקרנה רב והקלטות, וחלקם הגיעו אלי בסופו של דבר. ביניהם היה גם עותק מקורי של "אלברטה והסוסים המעופפים", הפעם נקי משריטות והפרעות. בהתיישבויות ובבסיסים, כולל אלה שבדרום, שמחו לגלות את המופע מחדש.

בסופו של דבר המופעים התלת ממדיים יצאו מהאופנה, ואני מצאתי עבודה במחלקת ההסברה של המועצה. נשארתי שם עד השנים האחרונות, כשיצאתי לפנסיה. העליתי פעם נוספת את "אלברטה והסוסים המעופפים" במסגרת אירועי היובל להקמת ממשל בצפון, וותיקי המלחמה גדשו את הכיכר. שנתיים לאחר מכן העליתי שוב סצנה קצרה מן המופע, סצנת הסיום, בהלוויה של מטילדה.

היום רואים את המופעים בעיקר במוזיאונים היסטוריים. בכל פעם שאני עובר ליד אנדרטה לקורבנות ההפצצות, מנופף לשלום לאחד מותיקי המלחמה, או מגיע לחגיגות יום השנה לייסוד הממשל בצפון, אני זוכר את אלברטה והסוסים המעופפים.