מן הכריכה האחורית: מיהו האדם שירהיב לחיות אחרי בוראו?
היקום פורש את זרועותיו אל מול פניה של האנושות הבוקעת מכוכב הלכת ארץ. ספינות חלל יוצאות לסמן את הדרך בדרכן ליישב את הכוכבים. אנשי צוות נועזים, חוקרים, מדענים, פורצי דרך; כולם פונים אל החלל בשאיפתם אל הנצח.
אך המסע בחלל גובה את מחירו כאשר כל מי שנותר על כדור הארץ מזדקן בקצב מואץ פי כמה והחללאים החוזרים אל הארץ מוצאים את עצמם ללא כל מה שידעו או מי שהכירו. מנותקים מתרבותם, משורשיהם ומהאנשים שהכירו ואהבו, חלקם כבר מתו וחלקם הזדקנו בשנות דור, הם מוצאים עצמם במעגל קסמים בו הם חיים ממסע אל מסע, מכוכב לכוכב, בחיפוש האינסופי אחר תשובות לשאלות שאולי טרם נשאלו.
צוות הליאונורה קריסטין חולם גם הוא על יישוב עולמות רחוקים, אך תאונה שלא תשוער שולחת אותם כקליע לעבר ים האפלה, מבלי יכולת לעצור. בדרך אל קץ הזמן, במעמקי החלל הבין-כוכבי, עושים את דרכם גולים – בני אנוש, בין השמשות הדוממות אל האינסוף.
באודיסאה מופלאה, אכזרית ומלאת השראה זו, לוקח אותנו פול אנדרסון למסע אל מחוץ לגבולות הזמן והיקום. בטאו אפס חוקר אנדרסון, בן דור הנפילים של תור הזהב במדע הבדיוני האמריקני, את השאיפה האנושית אל החלל ואת הרדיפה הבלתי נלאית אחר המשמעות. טאו אפס נחשב לאחת מפסגות היצירה של הרב אומן המנוח והוא מוגש לראשונה בעברית.

פרק 1

"תראה – הנה היא – עולה מעל יד האל. זאת היא?"

"כן, אני חושב שכן. זו הספינה שלנו".

הם היו האחרונים לעזוב כשסגרו את גני מילס. רוב אחר הצהריים שוטטו בין הפסלים, הוא מלא יראת כבוד ומתענג על הצפייה בהם בפעם הראשונה, היא נפרדת ללא מילים מהמקום שהיווה חלק גדול יותר מחייה מכפי שהבינה עד כה. מזג האוויר האיר להם פנים, עם גוויעת הקיץ. אותו יום על כדור הארץ היה שטוף שמש, עם משבי רוח שגרמו לצללי העלים לרקד על קירות הווילה, וקול המזרקות נשמע בבירור.

אך כאשר שקעה השמש, נראה הגן כאילו התעורר לפתע פתאום לחיים. היה זה כאילו הדולפינים מזנקים מבעד למים, פגאסוס נוסק מעלה, פולקה פילבייטר מחפש את נכדו האבוד בשעה שסוסו נאבק בזרם, אורפיאוס מאזין, האחיות הצעירות חבוקות בעודן קמות לתחייה – דבר מכל אלה לא נשמע, מפני שהיה זה רגע יחיד ומבוּדד, אך הזמן שבו נעו באמת דמויות אלה לא היה אמיתי פחות מהזמן שבו התקיימו בני האנוש.

"כאילו הם חיים ויוצאים אל הכוכבים, ואילו אנחנו נידונים להישאר מאחור ולהזדקן", מלמלה איגריד לינדגרן.

צ'ארלס ריימונט לא שמע אותה. הוא עמד על אבני המרצפת תחת עץ הלבנה שעליו רשרשו והחלו להחליף צבע לאטם, והביט לכיוונה של הלאונורה כריסטין. מעל לחרטומה התרוממה צללית יד האל הנושאת את גאונות האדם על רקע שמי בין הערביים שצבעם כחול-ירקרק. מאחוריה עלה כוכב אחד קטנטן ומהיר ולאחר מכן שקע שוב.

"אתה בטוח שזה לא לוויין רגיל?" שאלה לינדגרן בקול שקט. "לא ציפיתי שנראה –"

ריימונט זקר גבה. "את הקצינה הראשונה ואינך יודעת איפה הספינה שלך נמצאת או מה היא עושה?" הוא דיבר שוודית במבטא מרוסק, כמו ברוב השפות שדיבר, והדבר הדגיש את היובש בדבריו.

"אני לא קצינת הניווט", היא אמרה בנימה מתגוננת. "חוץ מזה, אני מנסה לא לחשוב על הנושא עד כמה שאני יכולה. גם אתה צריך להתנהג ככה. יעברו עלינו מספיק שנים במחשבה עליו". היא התקרבה אליו. קולה התרכך. "בבקשה. אל תקלקל את הערב הזה".

ריימונט משך בכתפיו. "אני מתנצל. לא התכוונתי".

סדרן התקרב אליהם, נעצר ואמר בהיסוס: "אני מצטער, אנחנו חייבים לסגור עכשיו את השערים".

"אוי", קראה לינדגרן. היא הביטה בשעונה, ולאחר מכן אל מעבר למדרונות. הם היו ריקים מאדם, מלבד החיים שהפיח קארל מילס באבן ובפלדה שלוש מאות שנים קודם לכן. "בחיי, שעת הסגירה עברה כבר מזמן. לא שמתי לב בכלל".

הסדרן קד קידה. "מכיוון שהיה ברור שזה רצונם של גברתי ואדוני, הנחתי להם להישאר אחרי שיתר המבקרים עזבו".

"אם כך אתה יודע מי אנחנו", אמרה לינדגרן.

"מי לא יודע?" מבטו של הסדרן בחן אותה בהערצה. היא הייתה גבוהה וחטובה, תווי פניה רגילים, עיניה כחולות ורחוקות זו מזו ושערה הבלונדיני גזוז בדיוק מתחת לאוזניים. הבגדים האזרחיים שלבשה היו אופנתיים מהמקובל בקרב חללאיות; הצבעים הרכים העשירים והבד השופע בסגנון ימי הביניים הלמו אותה.

ריימונט היה ההפך הגמור ממנה. הוא היה גבר חסון, כהה, בעל ארשת פנים נוקשה, ומעולם לא טרח לסלק את הצלקת שהתנוססה על גבתו. הטוניקה הפשוטה והמכנסיים שלבש נראו כחליפת מדים.

"תודה לך על שלא הטרדת אותנו", הוא אמר בקול שהיה יותר גס מלבבי.

"הנחתי שתרצו קצת חופש ממעמדכם כידוענים", השיב הסדרן. "ללא ספק היו עוד אנשים רבים שזיהו אתכם, והניחו את אותו הדבר".

"עוד תגלה שהשוודים הם אנשים בעלי גינונים קפדניים". לינדגרן חייכה אל ריימונט.

"אין לי ספק בכך", השיב המלווה שלה. "אי אפשר שלא להבחין בזה, בכל מקום במערכת השמש". הוא השתתק לרגע. "מצד שני, למי שמנהל את העולם משתלם להיות מנומס. הרומאים היו כאלה, בזמנם. פונטיוס פילאטוס, למשל".

הסדרן נעלב מהעלבון המרומז. לינדגרן הכריזה בקול חד מעט, "אמרתי אלסקוארדיג, לא ארטיג". ("גינונים" ולא "נימוסים"). היא הושיטה לו את ידה. "תודה לך, אדוני".

"העונג כולו שלי, הגברת הקצינה הראשונה לינדגרן", השיב הסדרן. "אני מאחל לכם מסע מוצלח ושיבה בטוחה הביתה".

"אם המסע יהיה מוצלח", היא הזכירה לו, "לא נשוב הביתה. אם נשוב –" היא השתתקה. הוא כבר יהיה בקברו. "שוב תודה", היא אמרה לאיש הקטן בגיל העמידה. "היו שלום", היא אמרה לגנים.

ריימונט לפת גם הוא את ידו של הסדרן ומלמל משהו. הוא ולינדגרן עזבו.

חומות גבוהות האפילו את הרחוב הנטוש שבחוץ. צעדיהם השמיעו הד חלול. כעבור דקה העירה האישה, "אני תוהה אם הספינה שראינו באמת הייתה הספינה שלנו. אנחנו נמצאים במקום גבוה. ואפילו ספינת בוסארד אינה גדולה וזוהרת מספיק כדי לנצנץ באור השקיעה".

"היא מסוגלת לזה כשרשתות השדה המגנטי פתוחות", אמר ריימונט. "והיא הוכנסה אתמול למסלול נטוי כחלק מהבדיקות הסופיות. הם יחזירו אותה למסלול המדומה של השמש לפני שנצא לדרך".

"כן, כמובן, ראיתי את התוכנית. אבל אין לי שום סיבה לזכור בדיוק מי עושה איתה מה ומתי. במיוחד כי אנחנו עוזבים רק בעוד חודשיים. למה אתה עוקב אחרי כל הדברים האלה?"

"בהתחשב בכך שאני רק האחראי על המשמעת", ריימונט עיווה את פיו, והעווית הפכה לגיחוך, "אפשר לומר שאני מעסיק את עצמי בדברים חסרי חשיבות".

היא הציצה אליו. המבט הפך ללעגני. הם הגיעו כעת אל טיילת ליד המים. מעבר לתעלה נדלקו אורותיה של שטוקהולם בזה אחר זה, והלילה הלך והעמיק בין הבתים והעצים. אך התעלה נותרה חלקה כמראה, ובשמים היו רק ניצוצות מעטים מלבד זה של צדק. עדיין היה ניתן לראות ללא תאורה.

ריימונט התכופף ומשך את הסירה השכורה. טבעות עגינה אבטחו את שוליה אל גדת הבטון. הוא השיג אישור מיוחד שאִפשר לו לעגון בכל מקום. יציאתה של משלחת מחקר בין-כוכבית הייתה אירוע רב חשיבות. לינדגרן והוא בילו את הבוקר בשיט סביב הארכיפלג – כמה שעות בין צמחים ירוקים, בתים שנראו כאילו נלקחו מהאיים שגדלה בהם, מפרשים ושחפים ואור השמש המנצנץ על הגלים. מעט מאוד מכל זה יתקיים על בטא-וירג'יניס, ובין כאן לשם לא יהיה שום דבר מכל אלה.

"אני מתחילה להרגיש עד כמה אתה זר לי, קארל", היא אמרה לאט. "האם זה כך כלפי כולם?"

"אה? הביוגרפיה שלי נמצאת ברשומות". הסירה היטלטלה מול הטיילת. ריימונט זינק לתוך תא השיוט. הוא נאחז בחֶבֶל מעקה והציע לה את ידו. היא לא הייתה צריכה להישען עליו בכבדות כשירדה, אבל היא עשתה זאת. ידו בקושי זזה תחת משקלה.

היא התיישבה על הדרגש שליד ההגה. הוא סובב את הבורג שבראש העוגן שהחזיק. הכוחות האינטרמולקולריים השתחררו בקול צליפה רפה בתגובה למים המתנפצים על כלי השיט. תנועותיו לא היו חינניות כשלה, אבל היו מהירות וחסכוניות.

"כן, אני מניחה שכולנו שיננו בעל פה את התיקים של האחרים", היא הנהנה. "ובשלך נמצא המינימום ההכרחי".

(צ'אלס ז'אן ריימונט. אזרחות בין-כוכבית. בן שלושים וחמש. נולד באנטרקטיקה, אבל לא באחת המושבות הטובות; המפלסים התחתונים של פוליוגורסק הציעו רק עוני ואי-יציבות לילד שאביו מת. הנער המתבגר הגיע למאדים בדרך לא ידועה ועבד במגוון עבודות עד שהתחילו הצרות. אז הוא נלחם לצד הזברות, והצטיין כל-כך עד שחיל ההצלה של הירח הציע לו להצטרף לשורותיו. שם השלים את לימודיו וטיפס במהירות בסולם הדרגות, וכשהגיע לדרגת אלוף משנה היה האחראי העיקרי לשיפור ענף השיטור. כשהגיש מועמדות למשלחת, הרשות המפקחת שמחה לקבל אותו.)

"אין שם שום דבר אמיתי עליך", ציינה לינדגרן. "הסתרת את זה גם במבחנים הפסיכולוגיים?"

ריימונט צעד קדימה ושִחרר את החבל. הוא אחסן את שני העוגנים זה על זה, אחז בהגה והפעיל את המנוע. ההנעה המגנטית לא השמיעה כל רעש, והמדחף השמיע רק רחש קל, אך הספינה החליקה במהירות קדימה. עיניו היו נעוצות באופק. "למה זה אכפת לך?" הוא שאל.

"אנחנו עומדים לבלות לא מעט שנים ביחד. ככל הנראה את שארית חיינו".

"זה גורם לי לתהות למה את מבלה את היום הזה איתי".

"אתה הזמנת אותי".

"אחרי שהתקשרת אלי למלון. בטח בדקת ברישומי הצות כדי לברר איפה אני שוהה".

גני מילס נעלמו בתוך החשכה המעמיקה. האורות לאורך התעלה, ומתוך העיר שמעבר לה, לא חשפו את הסומק שעל פניה. אולם היא הפנתה אותן ממנו. "כן", הודתה. "אני… חשבתי שאולי אתה בודד. אין לך אף אחד, נכון?"

"לא נותרו לי קרובי משפחה. אני רק תייר בסירי הבשר של כדור הארץ. אין שום מקום שאני קשור אליו".

היא הרימה שוב את מבטה, הפעם אל צדק, מנורה לבנה המתנוססת למעלה בגאון. כוכבים נוספים נעו קדימה. היא רעדה והידקה את גלימתה סביב גופה כדי להתגונן מפני קור הסתיו. "לא", היא אמרה בלחישה. "הכול זר. ועכשיו, כשבקושי התחלנו בכלל למפות, להבין, את פלא העולם הזה – השכנים שלנו, אחותנו – לחצות שלושים ושתיים שנות אור –"

"אנשים הם כאלה".

"מדוע אתה יוצא, קארל?"

כתפיו נשמטו. "אני מניח שאני חסר מנוחה. ולמען האמת, יש לי אויבים בחיל. אנשים שהעלבתי או עקפתי בדרך לקידום. הגעתי לנקודה שלא אוכל להתקדם ממנה הלאה בלי לשחק בפוליטיקה, ואני מתעב את זה". מבטו פגש בשלה. שניהם שתקו לרגע. "ואת?"

היא נאנחה. "ככל הנראה רומנטיקה לשמה. מאז שהייתי ילדה חשבתי שאני חייבת לצאת אל הכוכבים, כפי שהנסיך באגדות חייב לצאת לארץ הפיות. לבסוף, אחרי שהתעקשתי, הורי נתנו לי להירשם לאקדמיה".

החיוך שלו היה חם מהרגיל. "והגעת להישגים יוצאים מן הכלל בשירות הבין-כוכבי. הם מינו אותך ללא היסוס לקצינה הראשונה בספינה החוץ-מערכתית הראשונה ששירתּ בה".

ידיה נעו בחיקה. "לא. אני לא גרועה בעבודתי, אבל קל יותר לאישה להתקדם במהירות בחלל. יש מחסור בנשים. ועיקר העבודה שלי על הלאונורה כריסטין תהיה מנהלתית. היא תהיה קשורה יותר ל… ובכן, יחסי אנוש… מאשר לטיסה בחלל".

הוא שב והפנה את מבטו קדימה. הסירה הקיפה את היבשה ופנתה לכיוון סלציון. התנועה במים התרבתה. סנפיריות עברו לידם בנהמה. צוללת מטען פילסה באטיות את דרכה לכיוון הים הבלטי. מעליהם ריחפו מוניות אוויר כמו גחליליות. מרכז שטוקהולם היה מדורה צבעונית וחסרת מנוח, ואלף סוגי רעש השתלבו לנהמה שיש בה הרמוניה משל עצמה.

"זה מחזיר אותי לשאלתי", צחקק ריימונט. "שאלת התגובה שלי, למעשה, מאחר שאת תחקרת אותי. אל תחשבי שלא נהניתי מחברתך. נהניתי מאוד, ואם תצטרפי אלי לארוחת ערב היום הזה ייזכר כאחד הימים הטובים יותר בחיי. אבל רוב החבורה שלנו התפזרה כמו טיפות כספית בשנייה שנגמרה תקופת ההכשרה שלנו. הם נמנעים בכוונה מחברת שותפיהם למסע. מוטב לבלות את הזמן עם אלה שהם לא יראו עוד. אבל את – יש לך שורשים. משפחה ותיקה, מכובדת, עשירה; אוהבת, אני מניח; אביך ואמך בחיים, אחים, אחיות, בני דודים, כולם ודאי להוטים לעשות בשבילך הכול בשבועות הספורים שנותרו. מדוע עזבת אותם היום?"

היא ישבה בשתיקה.

"ההסתגרות השוודית", הוא אמר אחרי כמה רגעים. "התנהגות הולמת עבור שליטי האנושות. לא הייתי צריך לחטט. רק תני לי ליהנות מאותה זכות לפרטיות, בסדר?"

ורגע לאחר מכן: "תצטרפי אלי לארוחת ערב? מצאתי מסעדה קטנה טובה למדי עם שירות אנושי".

"כן", היא ענתה. "תודה, בהחלט".

היא קמה ונעמדה לצדו, מניחה יד אחת על זרועו. השרירים הנוקשים נעו תחת אצבעותיה. "אל תקרא לנו שליטים", היא ביקשה. "איננו שליטים. זה כל הרעיון מאחורי הברית. אחרי המלחמה הגרעינית… הסכנה הקרובה כל-כך לקצו של העולם כולו…היה צריך לעשות משהו".

"אה-הא", הוא רטן. "קראתי בחיי ספר היסטוריה או שניים. פירוק החימוש הכללי; כוח שיטור עולמי שיאכוף אותו; סד קוויס קאסטודיאט איפסוס קאסטודס? – בידי מי נפקיד את המונופול על כלי הנשק הרצחניים ועל כוחות הפיקוח והמעצר? כמובן, בידי ארץ גדולה ומודרנית די הצורך שתוכל להפוך את השמירה על השלום לתעשייה משגשגת; אבל לא גדולה די הצורך כדי לכבוש מישהו אחר או לכפות את מרותה על מישהו בלי תמיכה של רוב האומות; וכזאת שזוכה לאהדה סבירה מצד כולם. במילים אחרות, שוודיה".

"אז אתה מבין, אם כן", היא אמרה בשמחה.

"אני מבין. גם את התוצאות. כוח ניזון מעצמו, לא בגלל קנוניה אלא בשל כורח הגיוני. הכסף שהעולם משלם כדי לממן את הרשות המפקחת, עובד דרך כאן; וכך הפכתם לארץ העשירה ביותר בעולם, עם כל מה שנלווה לזה. ולמרכז הדיפלומטי של העולם, כמובן. וכאשר כל כור, כל ספינת חלל ומעבדה מהווים סיכון פוטנציאלי וחייבים בפיקוח של הרשות, המשמעות היא שלשוודי כלשהו יש השפעה בכל נושא בעל משקל. וזה מוביל לכך שמחקים אתכם, אפילו אלה שכבר לא אוהבים אתכם. אינגריד יקירתי, בני עמכם אינם יכולים שלא להפוך לרומאים החדשים".

שמחתה התפוגגה. "אתה לא אוהב אותנו, קארל?"

"כמו כל האחרים, בהתחשב בנסיבות. הייתם אדונים נדיבים עד כה. נדיבים מדי, הייתי אומר. במקרה שלי אני חייב להיות אסיר תודה, כי אתם מרשים לי להיות אדם חסר מדינה למעשה, ואני מעדיף את המצב הזה. לא, הצלחתם לא רע". הוא הצביע על המגדלים הזוהרים מימין ומשמאל. "מכל מקום, זה לא יחזיק מעמד".

"למה אתה מתכוון?"

"אני לא יודע. אני רק בטוח ששום דבר לא מחזיק מעמד לנצח. לא משנה כמה מחשבה משקיעים בתכנון מערכת, היא תתקלקל ותגווע".

ריימונט השתתק וברר את מילותיו. "במקרה שלכם", הוא אמר, "אני מאמין שהסוף עשוי להגיע בדיוק מהיציבות שאתם מתגאים בה כל-כך. האם משהו חשוב השתנה, לכל הפחות על כדור הארץ, מאז סוף המאה העשרים? האם זה מצב עניינים רצוי?"

"אני מניח", הוא הוסיף, "שזאת סיבה טובה להקים מושבות בגלקסיה, אם נוכל. להתכונן לנפילת האלים".

ידיה התהדקו לאגרופים. פניה הופנו שוב מעלה. כעת כבר ירד הלילה לחלוטין, אבל רק כוכבים מעטים נראו מבעד לרעלת האורות שכיסתה את העיר. במקומות אחרים – לפלנד, למשל, שם היה להוריה בית קיץ – הם זרחו ללא רחמים ומילאו את השמים.

"אני בן לוויה גרוע", התנצל ריימונט. "בואי נניח לדיוני בית הספר הללו ונדבר על נושאים מעניינים יותר. כמו מתאבנים".

צחוקה היה מהוסס.

הוא הצליח לשמור על נימת שיחה קלילה בזמן שניווט לתוך סטרומן, עגן עם הסירה והוביל אותה רגלית על פני הגשר אל העיר העתיקה. אחרי שעברו על פני הארמון המלכותי הם מצאו את עצמם תחת תאורה רכה יותר, צועדים ברחובות הצרים בין בניינים גדולים ומוזהבים שראו דברים רבים במשך מאות שנות קיומם. עונת התיירות חלפה; מבין הזרים הספורים בעיר, למעטים בלבד הייתה סיבה לבקר במובלעת; מלבד הולך רגל פה ושם או רוכב אופניים חשמליים שעבר על פניהם, ריימונט ולינדגרן היו לגמרי לבדם.

"אני אתגעגע לזה", היא אמרה.

"זה ציורי", הוא הסכים.

"יותר מזה, קארל. זה לא רק מוזיאון חוצות. בני אדם אמיתיים חיים כאן. ואלה שקדמו להם, גם הם אמיתיים. טירת בירגר ג'ארל, כנסיית רידרהולם, המגנים בבית האצילים, פונדק השלום המוזהב שבלמן שתה ושר בו – נהיה בודדים בחלל, קארל, רחוקים כל-כך ממתינו".

"ובכל זאת את עוזבת".

"כן. לא בקלות. אמי שנשאה אותי, אבי שאחז בידי ולקח אותי החוצה כדי ללמד אותי על הכוכבים. האם הוא ידע מה הוא עושה לי באותו לילה?" היא שאפה אוויר. "זו אחת הסיבות שבגללן התקשרתי אליך. הייתי צריכה להימלט ממה שאני עושה להם. ולו רק ליום אחד".

"את צריכה לשתות משהו", הוא אמר. "והנה הגענו".

המסעדה ניצבה בחזית השוק הגדול. ממראה החזית היה אפשר לדמיין אבירים פוסעים בעליצות על אבני השפה. לא הייתה שום תזכורת לדם הזורם, לקרביים השפוכים ולראשים שננעצו על עמודים במהלך שבוע מסוים בחורף, מכיוון שזה קרה לפני זמן רב, ובני אדם נוהגים רק לעתים רחוקות להיזכר במכאוביהם של בני אדם אחרים. ריימונט הוביל את לינדגרן לשולחן שנשמר עבורם בחדר מואר בנרות, והזמין אקווהויט עם בירה.

היא שתתה איתו, כוס מול כוס, אף-על-פי ששקלה פחות והיה לה פחות ניסיון. הארוחה שבאה לאחר מכן הייתה ארוכה, אפילו בקנה מידה סקנדינבי, במהלכה הוגשה כמות נדיבה של יין, וכמות נדיבה של קוניאק הוגשה אחריה. רוב הזמן הוא שתק והיא דיברה.

– על בית ליד דרוטינגהולם, שהפארק והגנים שלו היו כמעט שלה בלבד; שמש מבעד לחלונות, מחממת רצפת עץ מבהיקה וכלי כסף שעברו בירושה כמעט עשרה דורות; סירה קטנה באגם, מתנודדת ברוח, אביה ליד ההגה עם מקטרת בפיו, שערה מתנפנף; לילות שאורכם מפלצתי בחורף, ובאמצע מערה חמימה ושמה חג המולד; לילות הקיץ הקצרים המוארים, מדורות מרצדות בערב ג'ון הקדוש, שבעבר הובערו כדי לקדם את פניו של בַּלדֶר עם שובו מהשאול; טיול בגשם עם האהוב הראשון, האוויר הקריר ספוג במים וריחות לילך; מסעות סביב העולם, הפירמידות, הפרתנון, פריז בשעת שקיעה כפי שהיא נראית ממרום מונפרנס, הטאג' מהאל, אנגקור וואט, הקרמלין, הגולדן גייט, כן, והר פוג'י, הגראנד קניון, מפלי ויקטוריה, השונית הגדולה –

– על אהבה ואושר בבית, אבל גם על הטלת משמעת, חוקים, כבוד בפני זרים; מוזיקה שהקיפה אותה, מוצרט היקר מכולם; בית ספר טוב, שבו גילתה יקום חדש לגמרי בזכות המורים והחברים לכיתה; הלימודים באקדמיה, עבודה קשה יותר מכל מה שהיה נדמה לה שתוכל לעשות, וכמה מרוצה הייתה כשגילתה שהיא אכן מסוגלת לכך; מסעות בחלל לכוכבי לכת, אה, היא עמדה בשלג של טיטאן, שבתאי מעליה, המומה מיופיו; תמיד, תמיד יכלה לחזור אל משפחתה –

– בעולם טוב שאנשיו, מעשיהם, הנאותיהם, כולם טובים; כן, נותרו בעיות, מעשים שיש בהם אכזריות לשמה, אך הם ייפתרו עם הזמן בעזרת היגיון ורצון טוב; יהיה נהדר להאמין בדת כלשהי, כי הדבר יהפוך את העולם למושלם ויעניק לו משמעות, אך גם בהיעדר הוכחה משכנעת היא בכל זאת יכולה לעשות כמיטב יכולתה כדי לספק את המשמעות הזאת, לעזור למין האנושי להתקדם למקום טוב יותר –

– אבל לא, היא אינה טיפוס זחוח, שלא יחשוב כך; למעשה היא תהתה לעתים קרובות אם לא הייתה נהנתנית מדי, חופשייה בהתנהגותה מעט יותר מהרצוי; מצד שני, היא נהנתה מהחיים ולא פגעה באיש, ככל הידוע לה; היא חיה את חייה עם תקוות גדולות.

ריימונט מזג לה את ספל הקפה האחרון. המלצר הביא סוף-סוף את החשבון, אף שלא נראה להוט לגבות את התשלום יותר משאר בני מינו בשטוקהולם. "אני חושב שלמרות החסרונות", אמר ריימונט, "את תיהני מהמסע".

קולה הפך מקוטע מעט. עיניה הביטו בו ונותרו נוצצות ויציבות. "אני מתכוונת ליהנות", היא הכריזה. "זו הסיבה העיקרית שהתקשרתי אליך. אתה זוכר, בזמן האימונים הפצרתי בך להגיע לכאן בחופשה". עכשיו כבר דיברו זה אל זה בגוף שני.

ריימונט שאף מהסיגר שלו. העישון יהיה אסור בחלל, כדי להימנע מיצירת עומס על מערכות הקיום, אבל הלילה עדיין היה ביכולתו להפריח ענן כחול מול פניו.

היא רכנה קדימה והניחה את ידה על ידו הפנויה שנחה על השולחן. "כבר חשבתי על זה", אמרה לו. "עשרים וחמישה גברים ועשרים וחמש נשים. חמש שנים בעטיפת מתכת. עוד חמש שנים, אם נפנה אחורה מיד. אפילו עם טיפול נגד הזדקנות, עשר שנים הן חלק גדול מהחיים".

הוא הנהן.

"וכמובן שנישאר שם כדי לחקור", היא המשיכה. "אם הכוכב השלישי ההוא ראוי למחיה נשאר כדי ליישב אותו – לתמיד – ונוליד ילדים. מה שלא נעשה, יהיו זיווגים".

הוא שאל בקול שקט, כדי שלא ישמע בוטה מדי, "את חושב שאת ואני נהיה זוג?"

"כן". קולה התחזק. "זו אולי התנהגות לא צנועה מצדי, אפילו בתור חללאית. אבל אני אהיה עסוקה יותר מרובן, במיוחד בשבועות הראשונים למסע. לא יהיה לי זמן לדקויות וטקסי חיזור. אני עלולה להיקלע למצב שאינני מעוניינת בו, אלא אם כן אתכנן מראש. וזה מה שאני עושה".

הוא הרים את ידה אל שפתיו. "כבוד גדול הוא לי, אינגריד. אם כי יכול להיות שאנחנו שונים מדי זה מזה".

"לא, אני חושדת שזה מה שמושך אותי". כף ידה חפנה את פיו ועלתה ללחיו. "אני רוצה להכיר אותך. אתה יותר גבר מכל גבר אחר שפגשתי".

הוא ספר כסף כדי לשלם את החשבון. הייתה זו הפעם הראשונה שהיא ראתה אותו נע בחוסר יציבות מסוים. הוא כיבה את הסיגר שלו והסתכל בו בעודו דועך. "אני מתאכסן במלון טייסקה ברינקן", הוא אמר. "מקום די מפוקפק".

"לא אכפת לי", היא ענתה. "אני לא חושבת שנשים לב".