מהכריכה האחורית: זה מתחיל במקום הכי משעמם בעולם: תל-עוף, ארה”ב. שם גרה קנדי קווקנבוש, נערה שכמהה לדעת מה צופן לה עתידה. כאשר התשובה מגיעה, היא אינה דומה כלל וכלל למה שציפתה. נחשול אדיר מופיע לפתע משום מקום, וקנדי, המובלת על ידי אדם בשם ג’ון-שדון (שאחיו גרים על הקרניים שעל ראשו), מזנקת לתוך המים הנושאים אותה משם. לאן? אל איי אבראט, שבהם כל אי הוא שעה אחרת משעות היום, איים אשר ייצורים שונים ומשונים מאכלסים אותם. בעוד קנדי עוברת ממקום למקום, רוכשת לה ידידים ונתקלת באויבים בוגדניים – חיפושיות מכניות ופרפרי עש ענקיים, חתולים מופלאים, אנשים עשויים בוץ ומכשף רצחני ועבדו הנרצע – היא מתחילה להבין משהו. היא כבר היתה שם קודם לכן. קנדי מגלה שיש לה מקום בעולם המופלא הזה: היא נמצאת שם כדי לעזור להציל את איי אבראט מכוחות החושך שמתחילים לבעבע שם. כוחות עתיקים מן הזמן עצמו, ומרושעים מכל מה שקנדי נתקלה בו אי פעם.קלייב בארקר הוא מחברם של רבי מכר, אמן, מפיק סרטים ובמאי. הוא עבד במשך ארבע שנים על הציורים לסדרת ”ספרי אבראט”, שרבים מהם מופיעים בספר זה.

– 1 –
חדר מס‘ 19

המטלה שמיס שוורץ הטילה על הכיתה של קנדי, היתה פשוטה למדי. כל אחד התבקש להביא לבית הספר בתוך שבוע עשר עובדות מעניינות על עיר מגוריו. אפשר משהו לגבי ההיסטוריה של תל-עוף, אמרה, או, אם תלמידים מעדיפים זאת, עובדות על פני העיר כיום, כלומר, אותו החומר המוכר על גידול עופות במינסוטה בת זמננו.

קנדי עשתה כמיטב יכולתה. היא ביקרה בספריית בית הספר וסרקה את מדפיה בחיפוש אחר משהו, כל פרט שהוא, על אודות העיר שבעיניה לא היתה מעניינת במיוחד. לא היה שם שום דבר. כלום. נאדה. יוק. ברחוב נוטון היתה ספרייה פי עשרה יותר גדולה מספריית בית הספר, אז היא הלכה לשם. שוב סרקה את המדפים. היו שם כמה ספרים על מינסוטה שהזכירו את העיר, אבל אותן עובדות משעממות חזרו על עצמן בספר אחר ספר. אוכלוסיית תל-עוף מנתה 36,793 תושבים והיתה יצרנית בשר העוף הגדולה במדינה. אחד הספרים, אחרי שציין את עניין העופות, תיאר את העיר כ”חסרת כל ייחוד מבחינות אחרות”.

נהדר, חשבה קנדי. אני גרה בעיר שהיא חסרת כל ייחוד מבחינות אחרות. זאת היתה עובדה מספר אחת. היא היתה זקוקה רק לתשע נוספות.

”אנחנו גרים בעיר הכי משעממת בארץ, ”קיטרה באוזני אמה, מליסה, כששבה הביתה.“ אני לא מצליחה למצוא שום דבר ששווה לכתוב עליו בשביל מיס שוורץ.”

מליסה קְוָוקֶנְבּוּש היתה במטבח, באמצע הכנת קציץ בשר. דלת המטבח היתה סגורה, כדי לא להפריע לאביה של קנדי, ביל. הוא היה שקוע בשינה הלומת בירה מול הטלוויזיה, ואמה של קנדי רצתה שהמצב הזה יימשך. ככל שהוא נשאר חסר הכרה זמן רב יותר, כך היה קל יותר לכל דרי הבית – כולל אחיה של קנדי, דון וריקי – להמשיך בחייהם. איש מעולם לא אמר זאת בקול רם. זאת היתה הסכמה שבשתיקה בין בני המשפחה. החיים היו נעימים יותר לכולם כאשר ביל קווקנבוש ישן.

”למה את אומרת שהיא משעממת? ”שאלה מליסה, בעודה מתבלת את קציץ הבשר.

”רק תעיפי מבט החוצה,“ אמרה קנדי.

מליסה לא טרחה לעשות זאת, אבל רק מפני שהכירה טוב מדי את הנוף שנשקף מהחלון. מאחורי הזכוכית המלוכלכת היתה החצר האחורית המבולגנת של המשפחה: הדשא שכבר הגיע כמעט עד גובה הברכיים, שצבעו הפך לחוּם בעקבות גל חום שבא במפתיע באמצע חודש מאי, הבריכה המתנפחת שהם קנו בקיץ שעבר ועד עצם היום הזה לא הוציאו ממנה את האוויר ולא איפסנו אותה, וכעת היתה עיגול מלוכלך מפלסטיק אדום ולבן בקצה הרחוק של החצר. מאחורי הבריכה המקומטת היתה גדר שבורה. ומאחורי הגדר? עוד חצר שמצבה לא היה טוב בהרבה, ועוד אחת, ועוד אחת, עד שבסופו של דבר החצרות הסתיימו, וכמוהן גם הרחובות, והתחילו אדמות המרעה הריקות.

”אני יודעת מה את מחפשת לעבודה שלך, ”היא אמרה.

”באמת?“ אמרה קנדי בזמן שניגשה למקרר והוציאה משהו לשתות.“ מה אני מחפשת?”

”את מחפשת משהו מוזר, ”אמרה מליסה, בעודה מניחה את הבשר בתבנית האפייה ומהדקת אותו באצבעותיה.“ ישלך קצת נטייה לדברים אפלים, בדיוק כמו לסבתא שלך, פרנסס. היא היתה הולכת להלוויות של זרים גמורים –”

”לא נכון,“ צחקה קנדי.

”דווקא כן. אני נשבעת לך. היא השתגעה על דברים כאלה. ירשת את זה ממנה. בטוח שלא ירשת את זה ממני או מאבא שלך.”

”יופי, עכשיו אני ממש מרגישה נפלא.”

”את יודעת למה אני מתכוונת,“ מחתה אמה של קנדי.

”אז את לא חושבת שתל-עוף משעממת?“ שאלה קנדי.

”יש מקומות גרועים יותר, תאמיני לי,“ אמרה מליסה.“ לפחות יש לה איזשהו עבר…”

”לא משהו. לפחות לא לפי הספרים שבהם הסתכלתי,“ אמרה קנדי.

”את יודעת עם מי את צריכה לדבר?“ אמרה מליסה.

”עם מי?”

”עם נורמה ליפניק. את זוכרת את נורמה? היא ואני עבדנו פעם יחד במלון ’עץ השלווה’.”

”במעורפל,“ אמרה קנדי.

”כל מיני דברים מוזרים קורים במלונות, ועץ השלווה קיים מאז ש… אני לא יודעת. תשאלי את נורמה, היא כבר תגיד לך.”

”את מתכוונת לזאת עם השיער הבלונדיני הבהיר שתמיד שמה יותר מדי אודם?”

מליסה הרימה את עיניה אל בתה, כשעל פניה חיוך דק.“ שלא תגידי לה שום דבר חצוף.”

”לא הייתי עושה דבר כזה.”

”אני יודעת איך דברים כאלה נפלטים לך.”

”אמא, אני אהיה ממש מנומסת.”

”יופי. כדאי לך. היא עכשיו סגנית המנהל שם, כך שאם תהיי באמת נחמדה אליה ותשאלי את השאלות הנכונות, אני מתערבת איתך שהיא תיתן לך משהו לעבודה שלך שלא יהיה לאף אחד אחר בכיתה.”

”מה למשל?”

”גשי לשם ותשאלי אותה. היא תזכור אותך. תבקשי ממנה לספר לך על הנרי מַרְקִיט.”

”מי זה הנרי מרקיט?”

”לכי ותשאלי אותה. זאת העבודה שלך. את צריכה לגשת לשם ולעשות קצת עבודת רגליים. כמו בלש.”

”יש שם הרבה מה לגלות?“ שאלה קנדי.

”את עוד תופתעי.”

והיא אכן הופתעה. ההפתעה הראשונה היתה נורמה ליפניק עצמה, שכבר לא היתה האישה ההמונית שקנדי זכרה, זאת עם תסרוקת המגדל המנופחת והשמלה הקצרה מדי. בשמונה השנים שחלפו מאז שקנדי ראתה את נורמה, היא הניחה לשערה להאפיר באופן טבעי. השפתון האדום המבריק היה נחלת העבר, וכמוהו גם השמלות הקצרות. אבל ברגע שקנדי הציגה את עצמה, החזות המקצועית המאופקת החדשה של נורמה התנפצה לרסיסים, והאישה הפטפטנית והלבבית שבה והופיעה.

”אלוהים, איך שגדלת, קנדי,“ אמרה.“ אני אף פעם לא רואה אותך בסביבה, אותך או את אמא שלך. הכול בסדר אצלה?”

”כן, אני חושבת.”

”שמעתי שאבא שלך פוטר מהעבודה בבית החרושת לעופות. בעיה קטנה של בירה, ככה סיפרו לי, אה?“ קנדי לא הספיקה לאשר או להכחיש.“ את יודעת מה? אני חושבת שלפעמים צריך לתת לאנשים הזדמנות שנייה. אם אתה לא נותן לאנשים הזדמנות שנייה, איך הם יוכלו אי פעם להשתנות?”

”אני לא יודעת,“ אמרה קנדי בתחושת אי-נוחות.

”גברים.“ אמרה נורמה,“ תשמרי מרחק מהם, מותק. הם עושים צרות יותר מאשר מביאים תועלת. אני נשואה עכשיו בפעם השלישית, ואני לא נותנת לזה יותר מחודשיים.”

”אה –”

”בכל אופן, לא באת לפה בשביל לשמוע אותי מברברת. אז במה אני יכולה לעזור לך?”

”יש לי עבודה שאני צריכה לכתוב, על תל-עוף,“ הסבירה קנדי.“ נתנה אותה מיס שוורץ, שתמיד נותנת לנו מטלות שמתאימות לתלמידים בכיתה ו’. חוץ מזה, היא לא ממש מחבבת אותי –”

”שזה לא ידכא אותך, חמודה. תמיד יש מישהו שהופך את החיים שלך לגיהינום. אבל בקרוב תעזבי את בית הספר. מה את מתכוונת לעשות? לעבוד בבית החרושת?”

קנדי הרגישה שמשא כבד מתיישב על כתפיה בשעה שדמיינה את האפשרות המזוויעה הזאת.

”אני מקווה שלא,“ אמרה.“ אני רוצה לעשות יותר מזה בחיים שלי.”

”אבל את לא יודעת מה?”

קנדי הנידה בראשה.

”אל תדאגי, את תמצאי,“ אמרה נורמה.“ אני מקווה שתמצאי, כי את לא רוצה להיתקע כאן.”

”לא, אני לא. באמת שלא.”

”אז את צריכה לכתוב עבודה על תל-עוף –”

”ואמא אמרה שיש כמה דברים שקרו במלון שכדאי לי לגלות. היא אמרה שאת תדעי על מה היא מדברת.”

”באמת?“ אמרה נורמה, כשחיוך לגלגני דק נסוך על פניה.

”היא אמרה שאשאל אותך על הנרי –”

”–מרקיט.”

”כן. הנרי מרקיט.”

”הנרי המסכן. מה עוד היא אמרה? היא סיפרה לך על חדר מספר 19?”

”לא. היא לא הזכירה שום דבר לגבי חדר. היא רק אמרה לי את השם.”

”טוב, אני יכולה לספר לך את הסיפור,“ אמרה נורמה.“ אבל אני לא יודעת אם הסיפור של מרקיט הוא מסוג הדברים שמיס שוורץ שלך מחפשת.”

”למה לא?”

”כי הוא די אפל,“ אמרה נורמה.“ טרגי, למען האמת.”

קנדי חייכה.“ טוב, אמא אומרת שיש לי מוח אפל, כך שסביר להניח שהוא ימצא חן בעיני.”

”מוח אפל, אה? בסדר,“ אמרה נורמה. ”אני מניחה שראוי שאספר לך את כל הסיפור המחורבן. את מבינה, תל-עוף נקראה פעם מרקיט.”

”באמת? זה לא הופיע באף אחד מהספרים על מינסוטה.”

”את יודעת איך זה. ישנה ההיסטוריה שמוצאת את דרכה לספרים, וישנה ההיסטוריה שלא.”

”והנרי מרקיט –?”

”– הוא חלק מההיסטוריה שלא.”

”אה.”

קנדי היתה מרותקת. בעקבות מה שאמה אמרה לה לגבי הצורך לעשות עבודת בילוש מסוימת, היא הוציאה כעת את מחברתה והתחילה לכתוב בה. מרקיט. היסטוריה שאנחנו לא מכירים.

”אז העיר נקראה על שם הנרי מרקיט?”

”לא,”אמרה נורמה.“ היא נקראה על שם סבא שלו, ואלאס מרקיט.”

”למה שינו את זה?”

”אני מתארת לעצמי שתל-עוף זה שם מתאים, לא? יש במקום הזה יותר תרנגולות מחורבנות מאשר אנשים. ולפעמים נראה לי שלאנשים אכפת מהתרנגולות יותר מאשר אחד מהשני. בעלי עובד בבית החרושת, כך שהדבר היחיד שאני שומעת ממנו ומהחברים שלו זה –”

”סיפורי תרנגולות?”

”תרנגולות, תרנגולות ועוד תרנגולות מחורבנות.“ נורמה הציצה בשעונה.“ אין לי הרבה זמן להראות לך היום את חדר מספר 19. יש לי קבוצה גדולה של אנשים שצריכה להגיע. נוכל לעשות את זה ביום אחר?”

”אני צריכה להגיש את העבודה מחר בבוקר.”

”אתם הילדים, תמיד משאירים דברים לרגע האחרון,“ אמרה נורמה.“ נו, טוב.

נעשה את זה מהר. אבל תבטיחי לי שתרשמי הכול, כי לא יהיה לי זמן להגיד שום דבר פעמיים.”

”אני מוכנה,“ אמרה קנדי.

נורמה הוציאה מכיסה את המפתח הראשי שלה.“ לינדה?“ היא פנתה לאישה שעבדה בדלפק הקבלה,“ אני רק עולה לחדר מספר 19.”

האישה פערה את עיניה.“ באמת? בשביל מה?”

השאלה נותרה ללא מענה.

”זה לא ייקח לי יותר מעשר דקות,“ אמרה נורמה.

היא הובילה את קנדי אל מחוץ לאולם הקבלה, כשהיא מדברת תוך כדי הליכה.

”אנחנו נמצאות עכשיו באגף החדש של המלון,“ הסבירה.“ הוא נבנה ב-1964. אבל ברגע שנעבור מכאן“ – היא הובילה את קנדי דרך זוג דלתות כפולות – ”אנחנו במלון הישן. הוא נקרא פעם מלון לב ים. אל תשאלי אותי למה.”

גם לולא היו מספרים לקנדי שיש הבדל בין החלק של המלון שבו היתה קודם לבין האגף שאליו נורמה הביאה אותה, היא היתה יודעת זאת. המסדרונות היו צרים יותר ומוארים פחות. ריח חמוץ של יושן עמד באוויר, כאילו מישהו השאיר את הגז פתוח.

”אנחנו משכנים אנשים באגף הישן של המלון רק אם כל החדרים האחרים תפוסים. וזה קורה רק כשמתקיימת ועידה של קנייני עופות. אפילו אז, אנחנו משתדלים אף פעם לא לאכסן אנשים בחדר מספר 19″.

”למה?”

”טוב, זה לא שהוא ממש רדוף רוחות. אם כי היו שמועות. אישית, אני חושבת שכל העניין של חיים אחרי המוות זה שטויות. את חיה פעם אחת וכדאי שתפיקי מזה את המקסימום. אחותי נעשתה דתייה בשנה שעברה והמטרה שלה בחיים היא להפוך לקדושה, בחיי.”

נורמה הובילה את קנדי לקצה מסדרון שבו היה גרם מדרגות צר, מואר על ידי מנורה בודדת. היא הטילה אור צהבהב שלא החמיא לטפט חסר החן ולצבע המתקלף.

קנדי כמעט העירה שלא פלא שההנהלה הסתירה את החלק הזה של המלון מעיניהם של האורחים, אבל היא נצרה את לשונה, כשבראשה מהדהדים דבריה של אמה על כך שתשמור את מחשבותיה הפחות נימוסיות לעצמה.

הן עלו במדרגות החורקות, שהיו תלולות.

”אני חייבת להפסיק לעשן,“ העירה נורמה.“ זה יהרוג אותי.”

בקצה המדרגות היו שתי דלתות. האחת היתה של חדר מספר 17. השנייה היתה של חדר מספר 19.

נורמה הושיטה לקנדי את המפתח הראשי.

”את רוצה לפתוח את הדלת?“ אמרה נורמה.

”בטח.”

קנדי נטלה את המפתח והכניסה אותו לחור המנעול.

”את צריכה קצת לסובב אותו בחור המנעול.”

קנדי עשתה זאת. אחרי קצת מאמץ, המפתח הסתובב וקנדי פתחה את הדלת חלודת הצירים של חדר מספר 19.

(הוצאת מודן, 2004. תרגום: מיכל אפלבוים. 432 עמודים)