מעצם טבעם קשה להעריך קובצי סיפורים. תמיד הם יכללו סיפורים טובים יותר וטובים פחות, כאלה שהם לטעמו של המבקר וכאלה שלא. הערכה זו קשה אף יותר באוסף כמו לקט זה של סיפורי אסימוב, מכיוון שזה קובץ שאינו ממוין ואינו מוכוון על פי נושא. הוא פשוט החלק הראשון מתוך סדרה שאמורה לכלול את כל סיפוריו הקצרים של אייזק אסימוב. ככל הנראה, האמירה המשמעותית ביותר שאפשר לומר על קובץ כזה היא שהוא מייצג. וכרך ראשון זה של סיפורי אסימוב אכן מייצג היטב – את הסופר ואת התקופה.

כל הסיפורים ושני השירים הכלולים בספר נכתבו בשנים 1957-1951, והם מייצגים היטב את המדע הבדיוני של התקופה. מתגלמים בהם כל הפחדים, התקוות וההבטחות של השנים שאחרי מלחמת העולם השנייה.

הגורם המכריע שעיצב את הלך הרוח בארצות הברית בשנים אלה היה הנשק האטומי והמלחמה הקרה, ואסימוב מבטא את זה בסיפורים אחדים. במיוחד בולט הדבר בסיפור הקצרצר "אש הגיהינום", שבו אין אפילו צורך לחפש רמזים מעודנים לכך – הפחד מתבטא אפילו בשם הסיפור ואסימוב לא מנסה לעדן את הסכנה הנשקפת מהניסוי הגרעיני שבו צופות הדמויות שבסיפור.

לעומת זאת, ב"תקיעת השופר האחרונה" האיום מרומז יותר ובה בעת העתיד מפחיד יותר במידה מסוימת. עלילתו עוסקת בסוף העולם המובטח בספרי הקודש ובתקיעת השופר שאחריה יבואו תחיית המתים ואחרית הימים. אך אחרית הימים שאסימוב מתאר אינה מושכת כלל ועיקר. לוין, ההיסטוריון בסיפור, מתאר אותה כך:

"לא נותר לנו יקום, לא נותרו תופעות חיצוניות, לא רגשות, לא דחפים. […] תפיסת התופת של דנטה הייתה ילדותית ולא הלמה את הדמיון האלוהי: אש ועינויים. שעמום הוא אמצעי עדין הרבה יותר. העינוי הפנימי שחווה הרוח – שאינה יכולה למלט את עצמה ואשר נידונה לכרסם לנצח בנטף מוגלתה המנטלי – מתאים הרבה יותר. הו, כן, ידידי, נשפטנו, ודיננו נגזר, ואיננו בגן העדן כי אם בגיהינום" (ע' 174).

לכאורה אין קשר בין דין גיהינום זה לבין העידן הגרעיני, אך הקשר מתברר בסוף הסיפור. אתריאל, המלאך השומר של כדור הארץ, מצליח לבטל את גזר הדין בטענה שהתאריך הנקוב בצו ההשמדה (1.1.1957) הוא שרירותי ואינו מוגדר כל צרכו. לכן מתיישב ר"א מאן, הלא הוא אחרימאן, ליצור לוח שנה שיהיה מוסכם על העולם כולו שעל פיו אפשר יהיה להביא את יום הדין, וזה, כמובן, לוח השנה "לעידן האטומי".

אחד מהמוטיבים החשובים האחרים של שנות החמישים, הבאים לידי ביטוי בקובץ זה, הוא יחס החברה לטכנולוגיה והדרך שבו זו צפויה להשפיע על האדם. הסיפור "העבר המת", לדוגמה, עוסק בשאלות של חופש אקדמי, פיקוח ממשלתי על פיתוחים טכנולוגיים ואפשרות הניצול לרעה של טכנולוגיה המאפשרת לחזות במאורעות העבר. "העבר המת" גם עוסק בנושא רלוונטי מאוד לימינו – האפשרות לפרטיות בעולם שהופך יותר ויותר טכנולוגי.

מבט אחר על טכנולוגיה מציע הסיפור "שביעות הרצון מובטחת", העוסק באפשרות שילובם של רובוטים בחברה ובשאלה איך נוכל להתמודד עם מציאותם של יצורים שאפשר לתכנן אותם לשלמות ואשר ידגישו את חוסר השלמות והפגמים האנושיים. אפילו סיפורים כמו "בבוא היום" ו"סיפורי ילדים" עוסקים בנושאים דומים, אם כי בנימה קלילה ומבודחת יותר.

אסימוב לא מזניח גם את פלישת החייזרים, נושא שכיכב בספרות המדע הבדיוני ובקולנוע של הז'אנר בשנים אלה. הוא עוסק בו ב"המקום המוצף מים", אך בדרכו האופיינית נותן לו פרשנות שאינה דומה בהכרח לפרנויה שאפיינה את העיסוק בנושא בתקופתו. גם הצל הכבד שהטילה מלחמת העולם השנייה על החברה האמריקנית בשנות החמישים של המאה העשרים ניכר היטב בספר זה, בסיפור הקצרצר "ההודעה".

כשם שכרך ראשון זה מייצג נאמנה את התקופה, הוא גם ייצוג נאמן של אסימוב עצמו – במיטבו ובמרעו. חותם את הקובץ הסיפור "מקצוע", סיפור המדע הבדיוני הראשון שקראתי, ואשר היה אחד הסיפורים שעורר את אהבתי לאסימוב.

עד היום אני נהנה לקרוא שוב ושוב את יצירותיו של אסימוב, אבל אי אפשר להכחיש שכסופר הוא סבל מפגמים חמורים. אלה באים למשל לידי ביטוי ב"סוד הצלחתו של המדע הבדיוני" הכלול בקובץ: מעין מדריך קצרצר בפרוזה מחורזת לסופר המדע הבדיוני המתחיל. מדובר ביצירה שלא הייתה שום הצדקה אמיתית לפרסם אותה ואני בטוח למדי שהייתה מעין בדיחה פרטית של אסימוב ואנתוני באוצ'ר, עורך כתב העת The Magazine of Fantasy and Science Fiction שבו השיר התפרסם. סביר גם להניח שהוא היה נדחה על הסף אלמלא היה אסימוב חתום עליו.

עוד תחום שבו ככל הנראה אסור היה לאסימוב לשלוח את ידו הוא ההומור. הסיפורים ההומוריסטיים שלו לא ממש מצחיקים, אלא בעיקר מעוררים גניחת יאוש מהסוג שאסימוב עצמו מתאר בסיפור "בדחן". סיפורים כמו "המשורר בן האלמוות" או "המקום המוצף מים" מעלים חיוך, אבל לא ממש מצחיקים.

אפשר גם להיווכח בכרך במגבלות המפורסמות של אסימוב בבואו לכתוב דמויות, ובמיוחד דמויות של נשים. קלייר, גיבורת "שביעות הרצון מובטחת", היא הדמות הנשית המשמעותית ביותר בספר, ובכל זאת היא דמות שטוחה לחלוטין שנדמה שנוצרה בעיקר כדי לשרת את הרעיון ואת השאלות שאסימוב ביקש להעלות, ואין לה קיום משל עצמה. גם דמויות מפותחות יותר, כגון ג'ורג' פלייטן ב"מקצוע", מונעות על ידי אובססיה אחת ויחידה וכמעט אין להן קיום מעבר לה.

ואכן, הרעיונות והשאלות שעומדים במרכז הסיפורים הם לב-לבם, ובכל הנוגע אליהם קשה למצוא מתחרים לאסימוב. השאלות שהעלה בסיפורים כמו "העבר המת", "מקצוע", "חלום הוא עניין פרטי" ואחרים, נותרות בוערות ורבות חשיבות גם כיום, בדיוק כפי שהיו בעת כתיבתן, לפני חמישים שנה. מה האיזון הנכון בין טכנולוגיה ופרטיות? מה מותר לעולל לאדם אחד בשם טובת האנושות? מה חשוב יותר – חינוך או תורשה? האם יש טעם ויכולת לצנזר צורות בידור חדשות? האם האדם יוכל להדביק את הקצב שבו מתפתחת הטכנולוגיה שהוא עצמו יוצר?

אסימוב ניחן ביכולת המופלאה להעלות את השאלות הללו בצורות מרעננות ונוקבות ואינו מציע להן תשובות חד-משמעיות. בכך הוא מאלץ את הקוראים להתמודד אתן ולבחון את השלכותיהן גם חצי מאה אחרי כתיבתן, כדי לראות עד כמה וכיצד הן עדיין תקפות לגביהם.

כאשר בוחנים את הסיפורים הטובים באמת בקובץ, אפשר לראות שחרף כל המחושבות שלו ונטייתו להקדים את ההגיון לרגש בסיפוריו, בכל זאת עומדת בלבם סוגיה רגשית. בלב "העבר המת" נמצאת משפחה שחוותה טרגדיה. קלייר, מ"שביעות הרצון מובטחת", היא אישה שבעלה מזלזל בה וחברותיה מתנשאות עליה. ג'ורג' פלייטן, גיבור "מקצוע", יוצא חמוש מול ים הייסורים שזימן לו גורלו. "חלום הוא עניין פרטי" הוא סיפור שלם על חלומות ועל חולמים בהקשרים שונים. אולי יש מי שיופתעו לגלות את זה, אבל בתוך ההגיון השורה על סיפוריו, אסימוב כותב תמיד המון רגש.

למרות הזמן שעבר, למרות מגבלותיו כסופר – ואולי דווקא בזכותן – סיפוריו של אסימוב היו ונותרו מהשערים הטובים ביותר למדע הבדיוני. הכרך הראשון הזה מכיל כמה סיפורים מעולים שליחם לא ינוס לעולם, וראוי להם להיקרא שוב ושוב.

לסיום, כמה מילים לגבי המהדורה העברית: כרך זה כולל סיפורים שראו אור במקור בעברית באוסף "גדול ורחב הוא העולם", וכן את "מקצוע", הסיפור הראשון ב"מחר כפול תשע". לי, כמי שגדל על הספרים הישנים, החלוקה נראית מוזרה, אבל יתרונה הוא שכך הכרך הזה מתחיל ונגמר בסיפורים מעולים. התרגום של רמי שלהבת מצוין, והבעיה הרצינית היחידה בקובץ הוא שם הסיפור "ההנאה שלהם", שהיה צריך להיות "איזה כיף היה להם" כדי להתאים לשורה האחרונה בסיפור.

השאלה העיקרית לגבי המהדורה העברית נוגעת לעצם פרסומו של קובץ הכולל את כל סיפורי אסימוב. רוב הסיפורים הללו תורגמו בעבר לעברית, חלקם יותר מפעם אחת. את חלקם קשה אמנם להשיג כיום ואחרים היו זקוקים נואשות לתרגום חדש, אבל למרות היותי חובב אסימוב מושבע, איני יכול שלא לחוש תחושת החמצה מסוימת מכך שבמקום להוציא לאור סיפורי מדע בדיוני חדשים מהשנים האחרונות בחרה הוצאת "מובי דיק" להוציא מחדש סיפורים ישנים.

המניע הכלכלי ברור, כמובן – אסימוב הוא אחד מסופרי המדע הבדיוני היחידים המוכרים כמעט בכל בית וסיכויי המכירה של ספריו גבוהים יחסית. ובכל זאת, בפינה כלשהי בלבי הייתי מעדיף לראות דווקא קובץ סיפורים של סופרים חדשים שנכתבו בהשראת אסימוב או כמחווה לו. קורי דוקטורוב לבדו כתב שני סיפורים כאלה, ששניהם פנינים. אחד מהם, "אני, רובוט", אף ראה אור באתר זה ממש. הלוואי שסיפורים דומים יתורגמו גם הם לעברית.

גילוי נאות: מתרגם הספר, רמי שלהבת, הוא גם עורך האתר. לא נעשתה כל התערבות בתוכן הביקורת למעט עריכה סגנונית ולשונית, כמקובל.