צירוף מקרים מעניין זימן לשנת 2009, העומדת לפני סיום בעת כתיבת שורות אלה, את בכורת סרטו של ניל בלומקאמפ "מחוז 9" ואת בכורת סרטו של ג'יימס קמרון "אווטאר". מלבד הקשר הרעיוני בין שני הסרטים, המשתמשים ביחסי חייזרים-בני אדם כמטאפורה לחוסר הסובלנות האנושי, משהו בפריצה של בלומקאמפ לתודעת הקהל הרחב מזכיר את זו שביצע קמרון לפני 25 שנים עם "שליחות קטלנית". כמו קמרון בשעתו, גם בלמקאמפ היה איש אפקטים אלמוני שהגיח עם סרט מדע-בדיוני מתוחכם על רקע השממון הכללי שנדמה ששורר בקולנוע הז'אנר מזה כמה שנים. מבחינה זו "אווטאר" מהווה מעין נבואה על סוג הסרטים שנראה מבלומקאמפ בעוד 25 שנים מהיום: גדולים, ראוותניים, שאפתניים מאוד מבחינה טכנולוגית, אך הרבה פחות מכך מבחינה עלילתית ורעיונית.

עלילת הסרט מתרחשת על כוכב לכת בשם פנדורה שאליו נשלח ג'ייק סאלי (סאם וורת'ינגטון), איש צבא שהפך משותק בפלג גופו התחתון בעקבות פציעה בקרב. אחיו של סאלי מעורב בפרויקט שנועד ליצור קשר עם ילידי העולם, גזע של חייזרים כחולי עור המכונים 'נאבי'. כדי לעשות זאת מועברת התודעה של החוקרים לתוך גופי נאבי מלאכותיים, המכונים "אווטאר".

סאלי נקרא לשירות בפנדורה לאחר שאחיו נהרג, מאחר שהמטען הגנטי המשותף שלהם מאפשר לו להפעיל את ה"אווטאר" שהיה של האח. המשימה המוטלת עליו היא לשכנע אחת מקהילות הנאבי לעזוב את מקום מושבה לאחר שנתגלה בו מחצב יקר ערך, ובה בעת לאסוף מודיעין על קהילה זו למקרה שהמשא ומתן עמה ייכשל ויחייב פלישה צבאית. בתמורה לביצוע המשימה, מובטח לסאלי טיפול רפואי שיחזיר לו את יכולת ההליכה. בתפנית לא מפתיעה במיוחד, החיים במחיצת הנאבי, ובמיוחד היחסים הרומנטיים הנרקמים בינו לבין הילידה נייטירי (זואי סלנדה) גורמים לו לפקפק במוסריות של שליחותו.

"אווטאר" הוא סרט של ניגודים, שלעתים קרובות מגיעים לרמת קיצוניות כה גדולה עד כי קשה להאמין כי מאחוריהם ניצב אותו אדם. אלה מתבטאים בראש ובראשונה בצד החזותי. על פי חלק מהפרסומים, הסרט מתהדר בתקציב הגדול ביותר שעמד אי פעם לרשותו של במאי, ובחלקים גדולים מהסרט הדבר ניכר בהחלט. בולטת במיוחד הסביבה החייזרית, המפגינה יופי עוצר נשימה ממש שטכנולוגיית התלת-ממד שבה הסרט נוצר רק מדגישה ומעמיקה. השילוב של צמחיה ובעלי חיים בשלל צבעים וצורות מעניק לסרט תחושה אמינה של עולם אחר, שונה, וזר. גם חברת הנאבי מאופיינת במראה ובגינונים יחודיים, ואף על פי שכאן המימד החזותי מקבל תחושה משומשת יותר, אי שם בין רומנטיקה ניו-אייג'ית לציור של פרנק פרזטה, הסרט מצליח לסחוף גם אל הדקויות של החברה החייזרית.

למרבה הצער, הסביבה החייזרית הזו היא רק ממד אחד מהמציאות הפנדורית המתגלה לעיני הצופים. חלקיה האחרים מתגלים מוכרים ואנושיים באופן מאכזב למדי. למרות הניסיון להעניק לכמה מהמרכיבים האחרים בסביבה תחושה אקזוטית באמצעות גימיקים כגון גבעות מעופפות, רבין מהם מפגינים מידה משוועת של עצלות בדמיונם הרב לגיאולוגיה ולצמחיה של כדור הארץ. הכל נראה מוכר מדי ומתנגש בחוסר אלגנטיות עם החלקים היותר חייזריים של העולם. מאחר שבהתחשב בסכומי הכסף האדירים שהוצאו על הסרט הזה קשה לי להאמין שהיתה כאן בעיה כלכלית כלשהי, אין מנוס אלא לשער שהם נתקלו במחסום אחר – גבול הדמיון והיצירתיות.

ובנקודה זו נחשפים גם פגמי התסריט. אין בתסריט של "אווטאר" אפילו רגע מפתיע אחד. הכל צפוי – מגיוסו של סאלי למשימה והתערותו בין הסובבים אותו, דרך המגע הראשוני בינו לבין הנאבי וסיפור האהבה שנרקם בינו ובין נייטרי, ועד לסצנות הפעולה שממלאות את חלקו השני של הסרט.

משהו במבנה העלילתי של הסרט, ככל הנראה שלא במקרה, מזכיר את "טיטניק" סרטו הקודם של קמרון. בחלקו הראשון של הסרט הוא בונה, לפעמים באיטיות מכוונת, את הסביבה העשירה שבה מתרחש הסיפור, כדי להחריב אותה בחלקו השני. המבנה הזה מצליח לשמור על עניין, אבל יש בו משהו פרימיטיבי שמשווה לחלקים מתוכו תחושה של רשלנות גסה.

בולט במיוחד בהקשר זה נושא המחצב המסתורי והנדיר, שמציאותו בפנדורה מניעה את העלילה. עד סוף הסרט לא מסופר למה הוא משמש מעבר לערכו הכספי הרב, ואפילו שמו של המחצב, "נדיריום" (במקור Unobtanium – הברקה תרגומית בודדת בסרט שרוב התרגום בו מחפיר למדי) מעיד על רשלנות תסריטאית. האם בסרטו הבא של הבמאי נפגוש דמויות המתהדרות בכינויים "נו-מה-שמו" ו-"איך-קוראים-לו"?

אותה תחושת רשלנות מלווה את אפיונן של רוב הדמויות, דבר שלא הכרנו בסרטיו הראשונים של קמרון. בשתי הקלאסיקות שיצר בז'אנר סרטי המפלצות, "שליחות קטלנית" ו"שובו של הנוסע השמיני", אחד הדברים שבגללו המפלצות היו כה מבהילות היה הגישה הקרה והלא-אישית שבה נקטו בבואן להכחיד את המין האנושי – התנהגותן לא נבעה מרוע לב או מיצר הרס בלתי נשלט, אלא ממסלול התפתחותם הטבעי, שהמין האנושי הפריע לו.

מאז סרטו "מצולות" (1989) נראה שקמרון החליט לשנות גישה: המין האנושי הפך אצלו למפלצת האמיתית שמביאה לחורבן. זה, כמובן, לגיטימי לחלוטין, אך הבעיה היא שעשרים שנה אחרי הסרט ההוא, קמרון עדיין לא למד ליצור מפלצת אנושית משכנעת.

יש משהו קריקטורי, מוגזם ולא אמין בהתנהגות ההרסנית של נציגי האנושות בסרט, ובראשם קצין הצבא קוואריץ' (סטיבן לאנג) ומדען חסר-מצפון בשם סלפריג' (ג'יאובני ריבסי). בה בעת גם האופי האוטופי לחלוטין שבו מציג הסרט את חברת הנאבי סובל מפשטנות וחד-ממדיות. דמויות שנועדו לאזן איכשהו בין שני הקצוות – כגון המדענית האנושית המצפונית גרייס אוגוסטין וסאלי עצמו לא מצליחות להתרומם מעל לשבלוניות הצפויה, וגם המהפך האידיאולוגי שעובר סאלי, בדומה לגיבורים הוליוודיים רבים בשנים האחרונות, מוצג באופן מאוד לא משכנע. זו הנקודה שבה "אווטאר" יוצא נפסד במיוחד מההשוואה עם "מחוז 9": אף שגם התסריט לסרטו של בלומקאמפ לא היה חף מבעיות, הוא הצליח לחפות עליהן בעזרת מידה סבירה של מורכבות רעיונית, שנעדרת לחלוטין מסרטו של קמרון.

הפשטנות של "אווטאר" מחברת בין צדו העלילתי והחזותי בסצנות הפעולה שגודשות את חלקו השני. קמרון נותר אחד מבמאי הפעולה המוכשרים ביותר שפועלים כיום בהוליווד, והסצנות הללו אכן מעבירות את התחושה שמלחמה אכן משתוללת על המסך, עם כלי משחית בשלל גדלים וצבעים. לצד זה נדמה שקמרון קצת שוכח, ומשכיח מהצופים שלו, את המסר שניסה להעביר לפני כן. לרצח העם שמבצע הצבא האנושי בנאבי לא מתלווה כל זעזוע – אדרבה, הוא מלהיב, בדיוק כמו הסצנות הבאות שבהן הנאבי מחזירים מלחמה.

וזו, על רגל אחת, חווית הצפיה ב-"אווטאר": מלהיבה ומתסכלת באותה מידה, מרשימה בשל מה שיש בסרט ומאכזבת בשל מה שאין בו. איכויותיו הטכניות הופכות אותו בלי צל של ספק לציון דרך משמעותי בתולדות הקולנוע, סרט שחובה לצפות בו על המסך הגדול לפחות פעם אחת, מוטב בתלת-ממד. בה בעת אפשר גם לקוות שההתפתחויות שעליהן מבשר הסרט יועילו בעתיד ליוצרים של סרטים טובים ועמוקים ממנו.