איצי ביצי עכביש
מאת ג'יימס פטריק קלי
תרגום: ורד טוכטרמן
כשגיליתי שאבא שלי עדיין חי אחרי כל השנים האלה, וחי בשדות התות, חשבתי שהוא קיבל את מה שהגיע לו. פרוורי-רטרו הם המקום שאליו אנשים זקנים ומבוהלים הולכים להתחבא. תמיד דמיינתי את האנשים בהם כמפסידנים מעוותים. לבקר עולם פנטזיה כמו הדיסנים או קרתגו של קרלוצ'י זה דבר אחד, לעבור לגור באחד זה דבר אחר. בטח, 2038 היא בלגן גדול, אבל היא הרבה יותר מוצלחת מאלף תשע מאות שישים וכמה שזה לא יהיה.
עכשיו שהגעתי לדרך העורבני הכחול 144, גיליתי שהמקום היה גרוע מכפי שדמיינתי. שדות התות התחזה לפרוור אבוד משכבר של שלהי המאה העשרים, פרט לכך שהיתה לו החדגוניות הסטרילית של מציאות מדומה זולה. הוא היה נקי, בהחלט, ומסודר, אבל הוא היה אותו הדבר בכל מקום. וקנה המידה היה שגוי. המגרשים נדחסו אחד אל השני וכל הבתים התכווצו – כמו החלומות של בעליהם. הם היו בערך בגודל של מוסך למכונית אחת, יחידות מודולריות שצועצעו במפעל כדי שייראו כמו בתי-חווה, עם חלונות סערה כפולי כנפיים וציפוי קירות מוקשה בזהב קציר, אדום אסם, ירוק יער. כמובן, לא היו מוסכים אמיתיים; חיקויי מוסטנגים ואוטובוסי VW חלפו ברחובות השקטים. מוחות-המכונית שלהם הקשיבו להזמנות מברברה צ'סלי השכנה מ-142, או מהגולצים שמעברו השני של הרחוב, שעשויים להיות בדרכם לפני-ליין כדי לשחק קצת באולינג, או לבית החולים כדי למות.
כסא נוח מרשת ניילון כחולה ניצב במרפסת החזית של דרך העורבני הכחול 144. מדרכת לבנים הובילה אליה, חוצה שתי חלקות של טחב שטיח, ירוק כחלום. שמות וכתובות נכתבו בדפוס באותיות סטיקלייט ענקיות על כל הדלתות בשכונה; בלי ספק, הרבה משוכני שדות התות התבלבלו בקלות. בעליו של הבית הזה היה פיטר פאנסי. הוא נולד בשם פיטר פאנלי, אבל אימץ את שם הבמה שלו באופן חוקי זמן לא רב לאחר הצלחתו הראשונה כנסיך האל בהנרי הרביעי, חלק I. גם אני הייתי פאנסי; השם היה אחד מהדברים הבודדים של אבי ששמרתי.
עצרתי בדלת ואיפשרתי לה לבחון אותי. "את ג'ן", היא אמרה.
"כן". חיכיתי לשווא שהיא תיפתח או תאמר עוד משהו. "הייתי רוצה לראות את מר פאנסי, בבקשה". לבית של הזקן היו נימוסים יותר גרועים מאשר לו. "הוא יודע שאני באה", אמרתי. "שלחתי לו כמה הודעות". שהוא מעולם לא ענה עליהן, אבל לא הזכרתי את זה.
"רק רגע", אמרה הדלת. "היא מייד תגיע אלייך".
היא? הרעיון שהוא עשוי להיות עם אשה אחרת עכשיו לא עלה על דעתי. איבדתי קשר עם אבי לפני זמן רב – בכוונה. הפעם האחרונה שממש ישנתי אצלו היתה כשהייתי בת עשרים. אמא נתנה לי כרטיס לפורט ג'מיני, שם הוא השתתף בתוכנית שייקספיר בחלל. המסלולית היתה נהדרת, אבל להיות איתו היה כמו להיות מתחת למים. אני חושבת שבוודאי עצרתי את נשימתי למשך כל אותו שבוע. לאחר מכן היו כמה שיחות מקריות, כמה ארוחות לא נינוחות – כולן מיוזמתו. ואז עשרים ושלוש שנים של כלום.
מעולם לא שנאתי אותו, לא בדיוק. כשעזבתי, פשוט החלטתי להפגין אחווה עם אמא ולנתק איתו מגע. אם המשחק היה חשוב יותר מהמשפחה שלו, אז לעזאזל עם פיטר פאנסי. אמא הזדעזעה כשסיפרתי לה איך אני מרגישה. היא בכתה וטענה שהגירושים היו באשמתה בדיוק כמו באשמתו. זה היה יותר מכפי שיכולתי להתמודד עימו; הייתי רק בת אחת עשרה כשהם נפרדו. הייתי צריכה להיות לצידו של מישהו, ובחרתי אותה. היא מעולם לא הפסיקה לנסות לשכנע אותי למצוא אותו שוב, אפילו שאחרי כמה זמן זה רק גרם לי להתרגז עליה. במשך כמה השנים האחרונות, היא הזהירה אותי שפיתחתי השקפה מעוותת לגבי גברים.
אבל היא היתה אשה חכמה, אמא שלי – מצליחנית. בטח, היו לה בעיות, אבל היא הקימה שלוש חברות, היתה מיליונרית כשהגיעה לגיל עשרים וחמש. התגעגעתי אליה.
מנעול נקש והדלת נפתחה. באפלולית הבית עמדה ילדה קטנה בשמלה משובצת בזהב ולבן. שערה המתולתל הכהה היה קשור בסרט. היא לבשה גרבי קרסול לבנות ונעלי בובה שחורות, שהבריקו כל כך שהן היו חיבות להיות מפלסטיק. היה פלסטר על הברך השמאלית שלה.
"שלום, ג'ן. קיוויתי שבאמת תבואי". הקול שלה הפתיע אותי. הוא היה מהדהד ובוגר באופן בלתי אפשרי. במבט ראשון ניחשתי שהיא בת שלוש, אולי ארבע; אני לא ממש טובה בניחוש גיל של ילדים. עכשיו הבנתי שזה חייב להיות בוט – אדם מיוצר.
"את נראית בדיוק כמו שחשבתי שתיראי". היא חייכה, עמדה על קצות אצבעותיה, והרימה יד עדינה וקטנה מעל לראשה. נאלצתי להתכופף כדי ללחוץ אותה. ידה היתה חמימה ולחה מעט, ומאד מציאותית. היא בוודאי השתייכה לשדות התות; לא היתה שום אפשרות שאבא שלי היה יכול להרשות לעצמו בוט עם עור כל כך אמיתי.
"תיכנסי בבקשה". היא הדליקה את האורות בהנף יד. "אנחנו כל כך שמחים שאת כאן". הדלת נסגרה מאחורי.
חדר המשחקים תפס כמעט חצי מהבית הקטן. כנגד קיר אחד היה מטבח זעיר. כלי צעצוע התייבשו על מייבש לצד הכיור; המקרר הורוד בקושי הגיע למותניי. השולחן היה בגודל מלא; היו לידו שני כסאות רגילים וכסא מוגבה. ממול היתה מיטה עם כיסוי פאמפקין פאטי מקומט. כתריסר בובות וחיות ממולאות סודרו לאורך קצהו המרוחק של השטיח. זיהיתי את רובן: פו, מר ירח, התינוק רוליפולי, הישנונים, ציפורת. וגם הטפט היה מוכר: דמויות מעוץ כמו טוטו והקוסם והאריה הפחדן על רקע כחול מאנצ'קין.
"נאלצנו לעשות כמה שינויים", אמרה הבוטית. "זה מוצא חן בעינייך?"
באותו רגע נדמה כאילו החדר נוטה על צידו. צעדתי צעד קטן ולא יציב, והכל התיישר. הבובות שלי, הטפט שלי, שידת המגירות מהבקתה של סבתא פאנלי בהיאניס. בהיתי בבוטית וזיהיתי אותה לראשונה.
היא היתה אני.
"מה זה", אמרתי, "איזו מין בדיחה חולנית?" הרגשתי כאילו כרגע סטרו על פני.
"משהו לא בסדר?" אמרה הבוטית. "ספרי לי. אולי נוכל לסדר את זה".
חבטתי לעברה והיא רקדה אל מחוץ להישג ידי. אני לא יודעת מה הייתי עושה אילו הייתי תופסת אותה. אולי הייתי מעיפה אותה דרך החלון הצרפתי לפיסת המדשאה הקדמית או מטלטלת אותה עד שהיו מתחילות ליפול ממנה חתיכות. אבל זו לא היתה אשמת הבוטית, זה היה בגלל אבא. אמא לעולם לא היתה מגינה עליו אם היא היתה יודעת על זה. הבנזונה הזקן. לא יכולתי להאמין בזה. הנה אני, רועדת מכעס, אחרי שנים שלא הרגשתי כלפיו כלום.
היתה שם דלת קדמית קצת מעבר לכמה מדפים מלאים בספרי נייר מיושנים. לא עצרתי להסתכל כשעברתי לידם, אבל ידעתי שד"ר סוס וא. א. מילן ול. פרנק באום יהיו על המדפים האלה. לדלת לא היתה ידית.
"היפתחי", צעקתי. היא התעלמה ממני, אז בעטתי בה. "היי!"
"ג'ניפר". הבוטית משכה בגב המעיל שלי. "אני חייבת לבקש ממך…"
"אתה לא יכול לקבל אותי!" לחצתי את אזני אל הדלת. דממה. "אני לא הדבר הזה שיצרת". בעטתי בה שוב. "שמעת?"
לפתע שדרן צעק בחדר השני. "…לתוך הצבע ולראסל, שמוציא החוצה להאבליצ'ק בראש הקשת. הוא זורק…וביילור חזק על הכדור החוזר". האידיוט ניסה להטביע את הקול שלי.
"אם לא תזוזי מהדלת הזו מייד", אמרה הבוטית, "אני קוראת לאבטחה".
"מה הם יעשו?" אמרתי. "אני בתו האבודה, שהגיעה לביקור. ומי בכלל את, לעזאזל?"
"אני קשורה אליו, ג'ן. אביך לא כשיר יותר לנהל את ענייניו. אני האפוטרופוסית שלו".
"חרא". בעטתי בדלת בפעם האחרונה, אבל לא מכל הלב. לא הייתי צריכה להיות מופתעת שהוא ירד מהפסים. הוא היה כמעט בן תשעים.
"אם את רוצה לשבת ולדבר, אני אשמח מאד". הבוטית סימנה בידה לעבר כסא פוף בצהוב בננה. "אם לא, אני אצטרך לבקש ממך לעזוב".
זה היה ההלם שבלראות את הבוטית, אמרתי לעצמי – הגבתי כמו ילדה קטנה ופגועה. אבל אני אשה מבוגרת והגיע הזמן להתחיל להתנהג בהתאם. לא הייתי כאן כדי לאפשר לפיטר פאנסי להזדחל חזרה אל תוך רגשותי. באתי בגלל אמא.
"למעשה", אמרתי, "אני כאן בענייני עסקים". פתחתי את הארנק שלי. "אם את מנהלת את החיים שלו עכשיו, אני מניחה שזה מיועד לך". העברתי לה את המעטפה ונשענתי לאחור, מקפלת את רגלי מתחתי. אין כל אפשרות למבוגר לשבת בצורה מכובדת בכסא פוף.
היא שלפה את ההמחאה. "זה מאימנו". היא עצרה, ואז תיקנה את עצמה. "העזבון שלה". היא לא נראתה מופתעת.
"כן".
"זה יותר מדי נדיב".
"זה מה שאני חשבתי".
"היא דאגה גם לך בוודאי?"
"אני מסודרת". לא עמדתי לדון בתנאי צוואתה של אמא עם בת הצעצוע של אבי.
"הייתי רוצה להכיר אותה", אמרה הבוטית. היא החליקה את ההמחאה בחזרה אל תוך המעטפה והניחה אותה בצד. "ביליתי הרבה זמן בלדמיין את אימנו".
הייתי צריכה להתאמץ מאד כדי לא להתפרץ עליה. בטח, לבוטית הזו היתה אינטליגנציה לפחות שקולה לאנושית והיא תהיה אזרחית חופשיה ביום מן הימים, בהנחה שהיא לא תתקלקל קודם. אבל היה לה חושבן במקום מוח ולב שיוצר במיכל. איך היא בכלל יכולה לדמיין את אמא שלי, במיוחד כשכל מה שהיה לה להסתמך עליו היו אילו שקרים שהוא סיפר לה?
"אז עד כמה גרוע מצבו?"
היא חייכה אלי חיוך עצוב והנידה בראשה. "יש ימים יותר טובים. אין לו מושג מי זה הנשיא הוונג או על הרעידה, אבל הוא עדיין יכול לדקלם את סצינת הפגיון ממקבת. לא סיפרתי לו שאימנו מתה. הוא רק היה שוכח את זה עשר דקות אחר כך".
"הוא יודע מה את?"
"אני הרבה דברים, ג'ן".
"כולל אותי".
"את תפקיד שאני משחקת, לא מי שאני". היא קמה. "תרצי קצת תה?"
"בסדר". עדיין רציתי לדעת למה אמא הורישה לאבא שלי 438,000 דולר בצוואה שלה. אם הוא לא יוכל לספר לי, אולי הבוטית תוכל.
היא ניגשה למטבח שלה, פתחה ארון כלים, והוציאה ספל בגודל רגיל. הוא נראה כמו דלי בידה הקטנה. "אני לא מתארת לעצמי שאת עדיין שותה קונסטנט קומנט?"
הסוג החביב עליו. כבר מזמן עברתי לרפאלו. "זה בסדר". זכרתי שכשהייתי ילדה, אבי נהג לחלוט ספלים לשנינו מאותו שקיק כי קונסטנט קומנט היה כל כך יקר. "חשבתי שהם נסגרו מזמן".
"אני מערבבת אותו בעצמי. הייתי מעוניינת לשמוע עד כמה את חושבת שהמתכון מדויק".
"אני מניחה שאת יודעת איך אני אוהבת את זה?"
היא ציחקקה.
"אז הוא צריך את הכסף?"
המיקרוגל צפצף. "מעט מאד שחקנים מתעשרים", אמרה הבוט. לא חשבתי שהיו מיקרוגלים בשנות השישים, אבל דיוק היסטורי קפדני לא ממש היה המטרה של שדות התות. "בעיקר כשיש להם חולשה לשייקספיר".
"אז איך זה שהוא חי כאן ולא באיזו חורבה? ואיך הוא הירשה לעצמו אותך?"
היא צבטה סוכר בין האצבע המורה והאגודל, ואז חיככה אותן זו בזו מעל הספל. זה היה דבר שעדיין נהגתי לעשות, אבל רק כשהייתי לבדי. הרגל מגונה; אמה היתה צועקת עליו על שלימד אותי את זה. "זו היתה מתנה". היא שלפה בטלטול שקיק תה ממיכל בצורת אצטרובל וטבלה אותו במים הרותחים. "מאימנו".
הבוטית הציעה לי את הספל; קיבלתי אותו בקהות חושים. "זה לא נכון". יכולתי לחוש את הדם מתנקז מפני.
"אני יכולה לשקר אם את מעדיפה את זה, אבל אני מעדיפה שלא". היא משכה את הכסא המגביה מהשולחן וסובבה אותו כך שפנה אלי. "יש הרבה דברים עליהם שהם מעולם לא סיפרו לנו, ג'ן. תמיד תהיתי למה זה".
הרגשתי מטושטשת וקצת טיפשה, כאילו כרגע התעוררתי משינה של שלושים שנה. "היא פשוט נתנה לו אותך?"
"וקנתה לו את הבית הזה, שילמה את כל החשבונות שלו, כן".
"אבל למה?"
"את הכרת אותה", אמרה הבוטית. "קיוויתי שאת תוכלי לספר לי".
לא יכולתי לחשוב על משהו לומר או לעשות. מכיוון שהיה ספל בידי, לגמתי. לרגע, ניחוח התה והתפוזים המיובשים נשא אותי בחזרה לזמן שבו הייתי ילדה קטנה וישבתי במטבח של סבתא פאנלי בבגד ים רטוב, שותה קונסטנט קומנט שאבא שלי הכין כדי למנוע מהשיניים שלי לנקוש. היו סיקוסים דמויי עיניים חומות בקירות עץ האורן, והלינוליאום הירוק היה חלקלק היכן שטיפטפתי עליו.
"נו?"
"זה טוב", אמרתי בהיסח הדעת והרמתי את הספל לעברה. "לא, באמת, בדיוק כמו שאני זוכרת".
היא מחאה כפיים בהתלהבות. "אז", אמרה הבוטית. "איך היתה אימנו?"
זו היתה שאלה בלתי אפשרית, כך שניסיתי להניח לה לנתר מעלי. אבל אז אף אחת מאיתנו לא אמרה דבר; רק בהינו זו בזו מעבר לתהום פעורה של זמן ונסיון. בדממה, השאלה נותרה על כנה. אמא מתה לפני שלושה חודשים, וזו היתה הפעם הראשונה מאז הלוויה שחשבתי עליה כפי שהיא באמת היתה – לא רוח רפאים דקה כנייר בחדר בית החולים. זכרתי איך לאחר הגירושים, היא תמיד ענתה על השיחות כשהיא היתה במשרד, אפילו כשהיה מאוחר, ואיך היא נהגה לדרוך על בלמים דמיוניים בכל פעם שהסעתי אותה למקום כלשהו וכמה אסירת תודה הייתי כשהיא לא בכתה כשסיפרתי לה שרוב ואני מתגרשים. חשבתי על ביצי הפסחא ועל עוגות פטל קפואות וכשהיא שלחה אותי לאנטיב למשך שנה כשהייתי בת ארבע עשרה והבושם הזה שהיה עליה בבכורות של אבי והדרך שבה הם היו רוקדים ואלס בפאטיו שבבית בוולטהאם.
"ווסט מוליך את הכדור במעלה המגרש, מכין את ההתקפה עם חמש עשרה שניות על שעון הזריקות, תשע עשרה לסיום המחצית… "
כסא הפוף שישבתי בו פנה אל החלון הצרפתי. מאחורי, יכולתי לשמוע את הדלת שליד כוננית הספרים נפתחת.
"ג'ונס וגודריץ' מסובכים זה בזה מתחת לסל, ועכשיו צ'יימברליין עובר צד ומבקש את הכדור בצד השני… "
התפתלתי כדי להסתכל מעבר לכתפי. פיטר פאנסי הגדול ביצע את הכניסה שלו.
אמא פעם סיפרה לי שכשהיא הכירה את אבא שלי, הוא שובץ באופן קבוע לתפקיד גברים שנשים התאהבו בהם נואשות. הוא זכה להצלחה גדולה כסטנלי קובלסקי בחשמלית וכסקיי מסטרסון בברנשים וחתיכות וכוויקונט דה ואלמונט ב-Les Liaisons Dangereuses ["יחסים מסוכנים" – המתרגמת]. השנים שחקו את יופיו אבל לא מחקו אותו; מרחוק הוא היה עדיין גבר נאה. היה לו שפע שיער לבן קצוץ. עצמות הלחיים היפות עדיין היו שם; הסנטר היה בעל מתאר חד כפי שהיה בתצלום הראש הראשון שלו. עיניו האפורות היו מרוחקות ומעט חולמניות, כאילו היה מוטרד בגלל מלחמת השושנים או בעיית הרוע.
"ג'ן", אמר, "מה הולך פה?" עדיין היה לו הקול הגדול שיכול היה להגיע אל היציע השני ללא מיקרופון. חשבתי לרגע שהוא מדבר אלי.
"יש לנו אורחים, אבא", אמרה הבוטית, בקול מסתלסל של בת ארבע שהפתיע אותי. "גברת אחת".
"אני רואה שזו גברת, מותק". הוא הוציא יד מכיס הג'ינס שלו, נגע במשטח מגע על חגורתו, והתומכות שלו הוליכו אותו בנוקשות מעבר לחדר. "אני פיטר פאנסי", אמר.
"הגברת היא משדות התות". הבוטית הסתובבה מאחורי אבי. היא העיפה בי מבט שהבהיר את תנאי והגבלות המשך השהייה שלי: אם אשבור את האשליה, אני בחוץ. "היא באה לראות אם הכל בסדר בבית שלנו". הבוטית הטרידה אותי עוד יותר, עכשיו שנשמעה כמו ג'ן פאנסי צעירה.
כשהרמתי את עצמי מתוך כסא הפוף, אבי העניק לי את אחד מאותם חיוכים מוטים ומפלרטטים שהכרתי כל כך טוב. "יש לגברת שם?" הוא בוודאי התגלח במיוחד לכבוד המאורע, כי כעת משהתקרב, יכולתי להבחין בשני חתכים טריים. היה טלאי של זיפים אפורים ליד אוזנו שהוא החמיץ.
"קוראים לה גברת ג'ונסון", אמרה הבוטית. זה שם המשפחה של האקס שלי, רוב. מעולם לא הייתי ג'ניפר ג'ונסון.
"ובכן, גברת ג'ונסון", הוא אמר, תוחב את אגודליו בכיסי מכנסיו. "המים באסלה שלי חומים".
"אני… אמ… אדאג שיטפלו בזה". לא ידעתי מה לומר הלאה, ואז נפלה עלי ההשראה. "למעשה, היתה לי עוד סיבה לבוא לכאן". יכולתי לראות את הבוטית מתקשחת. "אני לא יודעת אם ראית את אתמול, הידיעון הקטן שלנו? בכל אופן, דיברתי עם גברת צ'סלי, השכנה שלך, והיא סיפרה לי שהיית פעם שחקן. שאלתי את עצמי אם אוכל לראיין אותך. רק כמה שאלות, אם יש לך זמן. אני חושבת שהשכנים שלך עשויים…"
"הייתי?" הוא אמר, מזדקף. "פעם? גברתי, אני שחקן כעת ותמיד אהיה".
"אבא שלי מפורסם", אמרה הבוטית.
התכווצתי למשמע הדברים האלה. זה היה משהו שאני נהגתי להגיד. אבי הביט בי בעיניים מצומצמות. "איך אמרת שקוראים לך?"
"ג'ונסון", אמרתי. "ג'יין ג'ונסון".
"ואת כתבת? את בטוחה שאת לא מבקרת?"
"לחלוטין".
הוא נראה מרוצה. "אני פיטר פאנסי". הוא הושיט את ידו הימנית ללחיצה. היד היתה מנומרת וגרמית ורעדה כמו השתקפות באגם. ברור שיהיה אשר יהיה הקסם – או מיומנות המנתח – ששימר את פניו של אבי לא התפשט לגפיו. כל כך הוטרדתי מחולשתו שנטלתי את ידו הקרה בידי ולחצתי אותה שלוש-ארבע פעמים. היא היתה יבשה כדף מתוך אחד מספריה המתים של הבוטית. כששחררתי אותה, היד נראתה יציבה יותר. הוא סימן לעבר הפוף.
"שבי", אמר. "בבקשה".
אחרי שהתיישבתי, הוא הקיש על משטח המגע ודידה לעבר החלון הצרפתי. "ברברה צ'סלי היא זקנה שבורה ומרירה", אמר, "ואני לא אסעד איתה בכל תנאי שהוא, את מבינה?" הוא הציץ במעלה ובמורד דרך העפרוני.
"כן, אבא", אמרה הבוטית.
"אני מאמין שהיא הצביעה לניקסון, אז אין לה שום סיבה להתלונן עכשיו". משנראה ששוכנע שהשכנה לא מתגנבת אלינו, הוא נשען כנגד אדן החלון, בפניו אלי. "גברת תומפסון, אני חושב שיום זה עשוי להיות יום שמח לשנינו. יש לי הודעה". הוא עצר לשם הרושם. "אני חושב שוב על ליר".
הבוטית התיישבה באחד מכסאותיה הקטנים. "אוי, אבא'לה, זה נהדר".
"הוא היחיד מארבעת הגדולים שלא שיחקתי", אמר אבי. "הייתי בדרך להפקה בסטרטפורד, אונטריו, ב- 99; פולי מאתיוס עמדה לשחק את קורדליה. זאת היתה שחקנית; היא יכלה להעלות דמעות באבן. אבל אז לאשתי חנה היתה אחת מהתקופות הרעות שלה ונאלצתי לוותר כדי שאוכל לטפל בג'ן. שנינו נשארנו בביקתה של אמא שלי על הכף; בזבזתי את כל העונה כבארמן. וכשחנה יצאה מגמילה, היא החליטה שהיא לא רוצה יותר להיות נשואה לשחקן עם מעט תפקידים, כך שהדברים היו קשים לכמה זמן. כל הכסף היה אצלה, כך שהייתי צריך להאבק – ביליתי כמעט שנתיים בדרכים. אבל אני חושב שזה היה לטובה. הייתי רק בן ארבעים ושמונה. זקן מדי בשביל המלט, צעיר מדי בשביל ליר. ההמלט שלי התקבל טוב, את יודעת. היו גישושים מצד PBS לגבי הקלטה, אבל אז ה-BBC החליט לעשות את סדרת שייקספיר ההיא עם הרופא ההוא, איך קראו לו? ג'ונתן מילר. אז במקום פיטר פאנסי, היה לנו את דרק ג'ייקובי, שזה היה הרעיון הגאוני שלו להתגלגל על פני הבמה, מקציף את שורותיו כדביבון מוכה כלבת. אפשר היה לחשוב שהוא ראה חיזר, לא את רוח אביו. טוב, זו היתה עוד הזדמנות שהוחמצה, רק, כמובן, שהייתי צעיר מדי. הבשלות היא הכל, אה? אז עדיין חסר לי לעשות את ליר. עניינים לא סגורים. הקאמבק שלי".
הוא קד, ואז חג בהדרה עד שראיתי את צדודיתו, ממוסגרת על ידי החלון הצרפתי. "אייני? אי הייתי? – אור היום?" הוא זקף יד רועדת ומיצמץ לעברה בחוסר הבנה. "- ומה אומר? לא אשבע, כי אלה הן ידי".
לפתע כרעה הבוטית לרגליו. "הבט אלי, מילורד", אמרה, בקולה הילדותי, "ופרוש כפיך לשים עלי ברכה!"
"אל תלעגי לי". אבי הזדקף בזרם אור הבוקר. "זקן אני ופתי אין-אונים. שמונים שנה מלאו לי, לא פחות ולא יותר, ולמען האמת, חושש אני כי אין אני שפוי".
הוא הציץ בגניבה לעברי, כאילו כדי לבחון את התגובה שלי להופעתו המאולתרת. קימוט מצח היה עשוי לעצור אותו, מילה היתה הורסת אותו. אולי הייתי צריכה לעשות זאת, אבל פחדתי שהוא יתחיל לדבר שוב על אמא, לספר לי דברים שלא רציתי לדעת. אז במקום זה הסתכלתי בו, מרותקת.
"נדמה לי: היכרתיך" – הוא הניח את ידו לרגע קל על ראש הבוטית – "וגם אותו". הוא גישש בבקרות, והתומכות נשאו אותו על פני החדר לעברי. ככל שהתקרב, נדמה היה שהשנים נושרות ממנו. "אך עוד ספק עמי, כי לא אדע, איפה אני; ולא אוכל לזכור את אלה הבגדים, ולא אבין, אי לנתי אמש". היה זה פיטר פאנסי שעצר לפני; פניו היו במרחק נשיקה אחת מפני. "אל נא תלעגו לי; כי בחיי נשבעתי; ליידי זאת – נדמה עלי, כי היא בתי קורדליה".
הוא נעץ בי מבטו ישירות, קורע לו דרך מבעד למסווה האדישות לעבר הפצע שטיפלתי בו כל השנים הללו, זה שמעולם לא נרפא. נראה שהוא ממתין לתשובה, רק שלא ידעתי את השורה. קול זעיר, עצוב וצפצפני בתוכי ייבב, עזבת אותי וקיבלת בדיוק את מה שהגיע לך. אבל הגרון שלי התכווץ והחניק אותו.
הבוטית זעקה, "אני היא זאת! אני!"
אבל היא הסיחה את דעתו. יכולתי לראות את הבלבול מתחיל להוציא ממנו את האוויר. "דולפות עיניך? כן! אל-נא תבכי! אם רעל לך – השקיני ואמות. ידעתי כי שנאתיני…"
הוא עצר ומצחו התקמט. "זה משהו לגבי האחיות", הוא מלמל.
"כן", אמרה הבוטית. "'אחיותיך על לא דבר, זוכרני, הכאיבוני…'"
"אל תאכילי אותי את השורות המזוינות שלי!" הוא צעק עליה. "אני פיטר פאנסי, לכל הרוחות!"
אחרי שהיא הרגיעה אותו, אכלנו ארוחת צהריים. היא הניחה לו להכין את כריכי חמאת הבוטנים והבננה בזמן שהיא חיממה מרק עגבניות ואורז של קמפבל, שהיא מזגה מקופסת שימורים עשויה ממתכת אמיתית. בכריכים היו בליטות כי הוא חתך את הבננות לנתחים בגודל של אגוזי מלך. היא ניסתה לגרום לו לספר לי על שושני היום הפורחות בחצר האחורית ועל גן בוסטון הישן ועל הפעם שהוא ואמא אכלו ארוחת בוקר עם בובי קנדי. היא שאלה אם הוא רוצה ארוחת טלוויזיה או פשטידת קדרה לארוחת הערב. הוא סירב לכל מהלכי השיחה שלה. הוא אכל רק חצי קערית מרק.
הוא הדף את עצמו מהשולחן והכריז שהגיע הזמן לישון. הבוטית התנגדה כדי לצאת ידי חובה, למרות שהיה ברור שהיה זה אבי שהתעייף. אבל נראה שהמעשה רומם את רוחו. תפקיד נוסף לרזומה שלו: האב האוהב. "אני אגיד לך מה", הוא אמר. "אנחנו נשחק את המשחק שלך, מתוקה. אבל רק פעם אחת, או שתהיי עצבנית בערב".
שניהם התיישבו על קצה מיטתה של הבוטית לצד ציפורת והישנונים. אבי התחיל לשיר, והבוטית מייד הצטרפה אליו.
"איצי ביצי עכביש במרזב העפיל".
תנועותיהם היו כמעט השתקפויות ראי, פרט לכך שידיו ההרוסות ממש נראו כמו עכבישים כשטיפסו באוויר.
"אז ירד הגשם, ומשם אותו הפיל".
הבוטית קרנה אליו כאילו היה האדם היחיד בעולם.
"בסוף יצאה השמש וייבשה את הרטוב.
ואיצי ביצי עכביש עלה במרזב שוב".
כשזרועותיו הורמו שוב מעל ראשו, היא צחקקה וחיבקה אותו. הוא הניח להן לצנוח סביבה, מחזיר לה חיבוק. "זאת ילדה טובה", אמר. "זאת ג'ני שלי".
ההבעה על פניו גילתה לי שטעיתי: זו לא היתה הצגה. זה היה אמיתי עבורו בדיוק כפי שזה היה עבורי. התאמצתי מאד להימנע מכך, אבל עדיין זכרתי איך שנינו תמיד שיחקנו ביחד, אבא וג'ני, ג'ן ואבא.
מחכים שאמא תחזור הביתה.
הוא נישק אותה והיא התכרבלה תחת השמיכות. הרגשתי צריבה בעיני.
"אבל אם תעשה את המחזה", היא אמרה, "מתי תחזור?"
"איזה מחזה?"
"זה שסיפרת לי עליו. המלך והבנות שלו".
"אין מחזה כזה, ג'ני". הוא העביר את תלתליה השחורים בין אצבעותיו. "לעולם לא אעזוב אותך, אל תדאגי עכשיו. לעולם לא אעזוב אותך שוב". הוא קם בחוסר יציבות וייצב את עצמו על שידת המגירות.
"לילה תות", אמרה הבוטית.
"חלומות נעימים, מתוקה", אמר אבי. "אני אוהב אותך".
"גם אני אוהבת אותך".
ציפיתי שיאמר לי משהו, אבל נראה שהוא אפילו לא קלט שהייתי עדיין בחדר. הוא הידס לאורך חדר המשחקים, פתח את הדלת לחדר המיטה שלו, ונכנס.
"אני מצטערת על זה", אמרה הבוטית, מדברת שוב כמבוגרת.
"אל תצטערי", אמרתי. השתעלתי – משהו בגרון שלי. "זה היה בסדר. זה מאד… ריגש אותי".
"הוא בדרך כלל הרבה יותר שמח. לפעמים הוא עובד בגינה". הבוטית הסיטה את השמיכות והניפה את רגליה אל מחוץ למיטה. "הוא אוהב לשאוב".
"כן".
"אני מטפלת בו טוב".
הנהנתי והושטתי יד לארנקי. "אני רואה את זה". הייתי חייבת ללכת. "זה מספיק?"
היא משכה בכתפיה. "הוא אבא שלי".
"התכוונתי לכסף. כי אם לא, הייתי רוצה לעזור".
"תודה. הוא יעריך את זה".
הדלת הקדמית נפתחה בפני, אבל עצרתי לפני שפסעתי החוצה אל שדות התות. "מה לגבי… אחר כך?"
"כשהוא ימות? ההתקשרות שלי נגמרת. הוא אמר שהוא ישאיר לי את הבית. אני יודעת שאת תוכלי לערער על זה, אבל אני אצטרך למכור כדי לשלם על התחזוקה שלי לעשרים שנה".
"לא, לא. זה בסדר. זה מגיע לך".
היא ניגשה אל הדלת והרימה אלי את מבטה, ג'ן פאנסי הקטנה והאשה שהיא לעולם לא תגדל להיות.
"את יודעת, זה אותך שהוא אוהב", היא אמרה. "אני רק שחקנית מחליפה".
"הוא אוהב את הילדה הקטנה שלו", אמרתי. "לא עוזר לי בכלום – אני בת ארבעים ושבע".
"זה יכול לעזור אם תתני לזה". היא קימטה את מצחה. "אני שואלת את עצמי אם זו הסיבה שאימנו עשתה את כל זה. כדי שתגלי".
