נאום מאת טרי פראצ'ט, 1985

אני רוצה לדבר על קסם, איך מתואר הקסם בספרות הפנטסיה, איך ספרות הפנטסיה תרמה לבניית תפיסה מאוד מסוימת של קסם, ואולי חשוב מכל, איך העולם המערבי למד לקבל על עצמו דימוי מדויק מאוד וחשוד מאוד, של המשתמשים בקסם.

אתחיל בכך שאומר שאינני מאמין בקסמים, כשם שאינני מאמין גם באסטרולוגיה, היות שאני בן מזל שור, ואנחנו לא מוכנים לקבל את כל דברי המסתורין המוזרים האלה.

אבל לפני שנתיים כתבתי ספר שנקרא "צבע הכשף". היו בו כמה בדיחות על קוסמים. ניסיתי שם לעשות לספרות הפנטסיה את מה ש"אוכפים לוהטים" עשה לסרטי המערבונים. כתבתי זאת גם כמחווה לעשרים וחמש שנים של קריאת פנטסיה, שהחלו בגיל שלוש-עשרה כשקראתי את "שר הטבעות" תוך עשרים וחמש שעות. הספר הארור הזה היה כמו לבנה בשביל האופניים של חיי. התחלתי לקרוא ספרי פנטסיה במהירות אליה אפשר להגיע רק כשאתה בשנות העשרה המוקדמות שלך. מתּי על זה.

אתם מבינים? היתה לי ילדות עשוקה. היו סביבי הרבה ילדים שיכולתי לשחק איתם, וההורים שלי קנו לי משחקים שמתאימים למשחק מחוץ לבית וסרבו להתעלל בי, כך שמעולם לא חשבתי להתנחם בחברת ספר טוב.

ואז טולקין שינה את הכל. השתגעתי על פנטסיה. קומיקס, סאגות נורדיות משעממות, פנטסיה ויקטוריאנית משעממת עוד יותר… כדאי שאסביר למאזינים הצעירים שבאותם ימים לא היו ספרי פנטסיה בכל חנות ספרים, זה היה קצת כמו סקס: לא ידעת איפה למצוא את ספרות התועבה האמיתית, כך שכל שנותר לך לעשות זה לדפדף בכתבי עת לצלמים חובבים ולקוות למצוא שם כמה צילומי עירום אומנותיים.

כשלא הצלחתי לקבל, ואני מתכוון לפנטסיה הרואית, לא לסקס – הסתובבתי באגפי הילדים בספריות הציבוריות וניסיתי לפתות ספרים על דרקונים ועלפים לבוא אתי הביתה. אפילו קניתי וקראתי את כל ספרי נרניה במכה אחת, מה שהזכיר קצת זלילה של חטיפים כנסייתיים. כבר לא היה לי אכפת.

בסופו של דבר תפסו אותי הרשויות והחזיקו אותי בחדר חשוך תחת מינונים נמוכים של מדע בדיוני עד שההרגל עבר לי, וכעת אני יכול לעבור ליד ספר שדרקון מצויר על עטיפתו, וידי כמעט שאינן מזיעות.

אבל חלק ממוחי נותר מחובר אל מה שאני יכול לקרוא לו יקום הפנטסיה המוכר. הוא קיים, וכולם יודעים את זה. יצרו אותו פולקלור ורומנטיקה ויקטוריאנית ווולט דיסני וא"ר אדיסון, ג'ק ואנס ואורסולה לה-גוין ופריץ לייבר – נכון? למען האמת הסופרים הללו, וקומץ של סופרים נוספים הגדירו היטב. כיום, לשמחתם של כותבים טפילים כמוני, קיימים מה שאוכל אולי לכנות מרכיבי עלילה העומדים "ברשות הציבור". ישנם דרקונים ויצורים המשתמשים בקסם, ואופקים רחוקים ומסעות וחפצי כוח וערים מוזרות. זהו דיוק הנוף אותו היינו רואים על פני כדור הארץ אילו אלוהים היה יכול להרשות זאת לעצמו.

כדי לראות את יקום הפנטזיה המוכר מספיק להסתכל על משחקי מבוכים ודרקונים קלאסיים ומשחקי-תפקידים אחרים. הם בעצם פסיפס של כל סיפור פנטסיה שקראתם אי פעם.

מובן שיקום הפנטסיה מלא בקלישאות, כמעט מעצם ההגדרה. העלפים גבוהים ומשתמשים בקשתות, הגמדים קטנים וכהי-גוף ומצביעים למפלגת העבודה. והקסמים מצליחים. זהו ההבדל בין קסמים ביקום הפנטסיה ובין הקסמים בעולמנו. ביקום הפנטסיה הקוסם מצביע ואור כחלחל בוקע ואחריו פיצוץ כלשהו, ומישהו מסכן הופך למשהו מחריד.

על כל פנים, אם אתם מחפשים בדיחות מוצלחות, תגלו ששתיים מהדרכים הבטחות הן שבירת קלישאות, או לקיחת הדברים באופן מילולי לחלוטין. כך שבספר ההמשך ל"צבע הכשף", תוכלו לראות מה קורה, למשל, כשמישהו כמוני מתייחס למעגלי אבנים כאילו הם מחשבים מורכבים. וכך תראו דרואידים שמדברים במעין עגת מחשבים ומתייחסים לסטונהנג' כאל פלא העשוי מגוש של צורן.

בעודי תר בעולם הפנטסיה אחרי הקלישאה הבאה, ממנה אוכל לשאוב עוד כמה צחוקים, מצאתי אחת שהוטמעה כה עמוק עד שבקושי שמים אליה לב. למעשה, היא הכתה אותי בהלם כה עמוק עד שנאלצתי להתייחס אליה ברצינות.

מדובר בחלוקה הברורה מאוד הקיימת בדרך כלל בין קסמים של נשים וקסמים של גברים.

הבה נדבר על קוסמים ומכשפות. אנו נוטים לדבר על שניהם יחד, כאילו הם פשוט תיאורים שונים מגדרית לאותה עבודה. זה לא נכון. בעולם הפנטסיה אין דבר השקול למכשפה ממין זכר. מכשפים, אני שומע אתכם צועקים, אבל זה עדיין נכון. אה, אני מניח שתוכלו להמציא אותם לסיפור מסוים, אבל אני מדבר כאן על הנטיה הכללית. ובהחלט אין קוסם ממין נקבה.

מכשפת? כמו מכשפה רק עם מעמד טוב יותר. לילית? סתם מכשפה טובת מראה. עולם הפנטסיה, למעשה, מחכה בכליון עיניים לביקור מטעם ארגוני שוויון הזכויות, כי בעולם הפנטסיה, קסמים שנעשים על ידי נשים הם בדרך כלל מאיכות נמוכה, ליגה ג', ושליליים, ואילו הקוסמים יהיו לרוב למדנים, נבונים, חזקים וחכמים.

ככל שישמע הדבר מוזר, זה גם מה שקורה בעולם שלנו. לא צריך להאמין בקסמים כדי לשים לכך לב.

קוסמים זוכים לעשות קסמים מגניבים, ואילו המכשפות עושות לך יבלות.

הקוסם הטיפוסי הוא כמובן מרלין, יועץ למלכים, מייסד השולחן העגול, והאיש היחיד שידע להפעיל את האלקטרומגנט ששחרר את החרב מן הסלע. הוא איננו בדיוק גיבור עממי, כי רוב מה שאנחנו יודעים עליו בא מן הספר "חיי מרלין" שנכתב במאה השתים-עשרה על ידי ג'פרי דה מונמות'. ג'פרי החביב היה אחד מסופרי הפנטסיה הטובים ביותר, כמעט מוצלח כמו פריץ לייבר, רק בלי הקטע עם החתולים.

למרלין הזה היו הרבה צרות עם נשים. מורגן לה-פיי – מכשפה – היתה האויב העיקרי שלו, אך לבסוף הוא נלכד במערה או ביער קסום, לפי בחירתכם, על ידי אחת מתלמידותיו. המסר, ילדים, הוא ברור: זה מה שקורה כשנותנים לנשים להתעסק ממש בקסמים חזקים.

למעשה מי שכמעט החליף את מרלין כקוסם הראשון במעלה היה גנדלף. הקסם של גנדלף יותר מרומז מאשר ניכר לעין. אני רוצה להצביע גם על קוסם שלישי אותו רובכם מכירים – גֶד, הקוסם מארץ ים. אני עושה זאת משום שספרה של אורסולה לה-גוין נותן לנו תיאור מחושב, יפה ואופייני של עולם קסום. ברצוני לטעון שהדמויות הללו מצליחות משום שהן משתלבות בצורה כה נקיה לדימוי הקבוצתי שלנו על האופן בו הקסם פועל. ניתן להשתמש בהם כדי להצביע על כמה מן המאפיינים המשותפים בין הקוסמים שלנו.

שלושתם רווקים, ולא פעילים מינית. בכך הפנטסיה משתלבת היטב עם ספרות הכשפים הסטנדרטית הטוענת שקוסמים טובים אינם מפעילים את הצ'ופצ'יק (וזה מעניין, כי על מכשפות אין שום מגבלה דומה; הן יכולות להשתרלל בלי הפסקה בלי שזה ישפיע על הכשפים שלהן כהוא זה).

הקוסמים נוטים להתארגן במסדרים והיררכיות, והאי גונט אכן מזכיר לי מאוד אוניברסיטה אירופאית מימי הביניים, או אולי מנזר. לא נראה שיש נשים רבות באוניברסיטה, אם כי אני מניח שמישהו מנקה את השירותים. אמנם מסתובבות בארץ-ים כמה נשים שעוסקות בקסמים, אך אם הן אינן מרושעות מהיסוד, אז או שהן שוגות, או שגד מתייחס אליהן בזלזול שבו רופא מיילד מתייחס למיילדת כפרית.

האם אפשר להעלות על הדעת נערה המנסה להתקבל לאוניברסיטת גונט? או במילים אחרות, האם אתם יכולים להעלות בדעתכם גנדלף ממין נקבה?

כמובן, אין ממש צורך שאזכיר את המכשפות מסיפורי האגדות; קשה לתאר קבוצת נשים זקנות ומרושעות מהן. קשה כנראה לחיות בבית ממתקים. לא פלא שמתארים בדרך כלל את המכשפות ללא שיניים, זה מה שקורה כשחיים בבית של 90,000 קלוריות. את שומעת בלילה רעשים ומגלה שאלה הילדים מהשכונה שאוכלים לך את ידית הדלת. לפי ספרה של בתי בת השמונה, "קוסמים", ספר מאויר שתוכלו למצוא בכל חנות ספרים טובה באנגליה, "קוסמים תקנו את הנזק שגרמו מכשפות רעות". הנה זה שוב, המסר החוזר: קסמים נשיים הם זולים ומרושעים.

אבל למה זה כך? האם יש משהו בעולם שלנו אותו הפנטסיה משקפת?

מעניין לציין שבעולם המערבי אין מסורת מפותחת במיוחד של קסמים. לשווא תחפשו אחרי קוסמים אמיתיים, או מכשפות. אני מכיר אנשים רבים המחשיבים עצמם כמכשפות, פגנים, או קוסמים, והמציאותיים שבתוכם יודו שלמרות שהם נהנים להאמין שהם ממשיכים מסורת שהחלה עוד בימי בראשית, הם למדו את רובה מספרים, וכן, גם מסיפורי פנטסיה. הגעתי למסקנה שלסיפורי פנטסיה אין כל בסיס בעולם האמיתי. אני מאמין שמכשפות אמיתיות מקבלות את הרעיונות שלהן מספרי הפנטסיה, ועוד קודם לכן מהפולקלור. הדמיון ממציא את המציאות.

באירופה המערבית הקוסמים מעטים וקשה למצוא אותם. הצלחתי לחשוב על תריסר בערך שנראים במבט לאחור על ההיסטוריה כמאחזי עיניים או כלהטוטנים. הדרואידים כמעט מתאימים, אך הדרואידים היו רק כמה שורות בכתבי יוליוס קיסר, עד שהומצאו מחדש לפני כמאתיים שנה. כל הקטע הזה עם הגלימות הלבנות, החרמשים והאחדות עם הטבע הם אשליה עצמית ותו לא. קיסר תיאר אותם ככוהנים אכזריים של דת המתבססת על קורבנות אדם, ואמר שהם היו מכוסים בדם עד מרפקיהם. אך יחסי הציבור של ההיסטוריה הפכו אותם לשאמאנים מיסטיים, או שמא אנשי שלום, רוקחי שיקויי קסם.

למרות הטענה שתשעה מיליון אנשים הוצאו להורג באירופה בגין כישוף מאז שנת 1400 – הטענה הזו נפוצה מאוד בספרים על תורת הנסתר, ואני יכול רק לומר שהאמינות שלה דומה לשאר המידע המופיע בהם – קשה מאוד למצוא ראיות אותנטיות לפולחן כשפים אמיתי שזכה לתפוצה נרחבת. אני מכיר כמה אנשים המכנים את עצמם מכשפות. באמת, הן מכשפות – למה לי לפקפק בהן? הדת שלהם נשמעת לי מעורפלת אך מלאה ברצון טוב, ולפחות אינה מזיקה. הכישוף המודרני הוא גרסת התפילה של הירוקים. אם בכלל יש לזה שורשים, הם החלו באדם בשם וויליאם גרדינר, שהיה פקיד ממשלה קולוניאליסטי, ומחלוצי הנטורליזם. אך לטענתי מדובר כאן פשוט בערבוביה של צמחי מרפא, תורות נסתר מבולבלות משנות הששים, ו"שר הטבעות".

אך עלי להודות שהיו בעבר נשים שנקראו מכשפות. במובן מסוים מה שיצר אותן היה הפולקלור, במה שאני מכנה תהליך הצלחת המעופפת – נו, אתם יודעים, מישהו רואה בשמיים מהו שהוא לא יכול או לא רוצה להסביר, הוא מודע לכך, שיש היסטוריה ארוכה של אנשים שראו צלחות מעופפות, כך שהוא מחליט שגם הוא ראה צלחת מעופפת, ובמהרה נוסף פתית שלג נוסף לכדור השלג של הצלחות המעופפות. באותו אופן, כל איכר יודע שמכשפות הן נשים זקנות ומכוערות החיות לבדן, משום שזה מה שטוענת האמונה העממית, כך שהזקנה ממול חייבת להיות מכשפה. במהרה כולם יודעים שבעמק הסמוך גרה מכשפה, צירופי מקרים מוזרים מוסברים בעזרתה, והמיתוס מתפתח לו.

לשווא נחפש אחרי ראיות דומות על קוסמים. פרט לחופן העוסקים בתחום שהזכרתי קודם, שאת חציים פשוט יותר להגדיר כאלכימאים, או סתם בלונים נפוחים, כל מה שהצלחתי למצוא הן כתות הדומות לבונים החופשיים, למשל אגודת מילת הרָכָב (Horseman's Word) במזרח אנגליה. לא ממש תמצאו שם גנדלף.

אפשר, כמובן, לטעון שזה קורה כי הנשים זוכות תמיד בצד המלוכלך של כל מקל. כל דבר שנשים עושות זוכה מיד לפיחות במעמדו. אשתי, למשל, חושבת שההסבר הזה כל-כך ברור עד שאין כל צורך בהסבר נוסף. קסם, לפי התיאוריה הזאת, הוא משהו שרק הגברים יודעים לעשות היטב. ולכן, כל נסיון של נשים לדרוך בטריטוריה הזו נעצר מיד בעודו באיבו. הגבורים תופסים את הנשים כמין השני, ולכן קסמיהם נתפסים אוטומטית כנחותים. אפשר למצוא כאן את הפחד של גברים מנשים חזקות. נשים ניסו להיות מכשפות כאחת מן הדרכים היחידות להשיג כוח. הגברים נלחמו בהן בעינויים, באש ובלעג.

הייתי רוצה לדעת שזהו ההסבר היחיד. אבל האמת היא שמציאות הקונצנזוס של הפנטסיה לקחה את הרעיון הזה, וממשיכה לתחזק אותו. אני נוטה להאמין בגישה אחרת, ולו רק למען הויכוח, וטוען שההבדל הוא מטפורי בעיקרו. המין של מבצע הקסם אינו חשוב באמת. הקוסם הקלאסי, לדידי, מייצג את הקסם הטיפוסי – כל מה שהיינו חולמים להיות אילו רק היה לנו הכוח. המכשפה הקלאסית, לעומת זאת, וההתעניינות צרת העין שלה בעסקי בני האדם, היא כל מה שאנו חוששים שנהיה בפועל.

נו טוב, על זה כבר לא אקבל דוקטורט. אני מניח שבספרי הילדים המאוירים, הקוסמים ימשיכו לעשות קסמים גבוהים והמכשפות יפעילו את לחשיהן המרושעים והנרגזים. זמן רב עוד יחלוף לפני שיהיה שוויון זכויות בכישוף.

כל הזכויות שמורות © טרי פראצ'ט, 1985. הופיע במקור כנאום בכנס Novacon 15, 1985, והתפרסם ב-Xyster11 בעריכת דייב ווד, 1986. תודה לטרי פראצ'ט על הסכמתו לפרסום המאמר.