אבן בשחקים \ א. אסימוב
מאת המערכת
שתי דקות לפני שנעלם לעד מעל פני כדור-הארץ שהכיר, פסע ג'וזף שוורץ לאורך הרחובות הנעימים של אחד מפרברי שיקגו, כשהוא מצטט לעצמו מתוך כתבי המשורר בראונינג.
במובן מסויים היה זה מוזר, היות ושוורץ לא היה מישהו שיוצר את הרושם שהוא מסוג האנשים שמצטטים את בראונינג. הוא נראה בדיוק כמו מה שהיה: חייט בגמלאות, ללא שמץ ממה שטיפוסים מתוחכמים בימינו מכנים "השכלה פורמלית". עם זאת, הוא הפנה הרבה מהסקרנות הטבעית שלו לקריאה אקראית. מונע בכוחה של רעבתנות חסרת-אבחנה, הוא דגם קורטוב מכל דבר כמעט, ובאמצעות זיכרון יוצא-דופן הצליח לשמור את הכל מסודר במוחו.
לדוגמה, הוא קרא את רבי בן עזרא של רוברט בראונינג פעמיים בצעירותו, ולפיכך, כמובן, ידע את הפואמה בעל-פה. הוא לא הבין את הרוב, אך אותן שלוש שורות ראשונות התמזגו בקצב פעימות לבו בשנים האחרונות. הוא דקלם אותן לעצמו, עמוק בתוככי המבצר הדומם של מוחו, באותו יום שמשי להפליא ובהיר להפליא של תחילת קיץ 1949:
"בואי נזדקן ביחד שנינו
המיטב עוד לפנינו,
שארית החיים, שעבורה נוצרה הראשית…"
זו בדיוק התחושה שמילאה את שוורץ. אחרי קשיי הנעורים באירופה, והאתגרים של ראשית בגרותו בארצות הברית, נעמה לו השלווה של זקנתו הנוחה. עם בית משלו וכסף משלו, יכול היה להרשות לעצמו לצאת לגמלאות, וכך אכן עשה. עם אישה בריאה, שתי בנות נשואות בביטחה, נכד להנעים את אותן שנים אחרונות טובות מכל, איזו סיבה היתה לו לדאוג?
היתה פצצת האטום, כמובן, והדיבורים התאוותניים קמעה אודות מלחמת העולם השלישית, אך שוורץ האמין שיצר האדם טוב מטבעו. הוא לא חשב שתהיה עוד מלחמה. הוא לא חשב שכדור-הארץ יראה שוב את הגיהנום הלוהט כשמש של אטום שמתפוצץ בזעם. וכך הוא חייך בסובלנות אל הילדים שחלפו על פניו, ואיחל להם בדממה מסע מהיר ולא קשה מדי דרך הנעורים, אל השלווה של המיטב שעדיין לפניהם.
הוא הרים את רגלו כדי לפסוע מעל בובה מסמורטטת, שחייכה למרות שננטשה והושלכה באמצע המדרכה, אבידה שעדיין לא נמצאה. הוא לא הספיק להוריד את רגלו שוב…
בחלק אחר של שיקגו ניצב המכון למחקר גרעיני, שלאנשים בו היו אולי תיאוריות על ערכיו המהותיים של הטבע האנושי, אך הם התביישו בהן במקצת, היות ועדיין לא פותח מכשיר שיכול למדוד ולכמת זאת. כשהם חשבו על הנושא, היה זה בדרך כלל כדי לקוות שאיזושהי התערבות שמיימית תמנע מהטבע האנושי (ומהיצירתיות האנושית הארורה) להפוך כל תגלית מעניינת ותמימה לנשק קטלני.
ועם זאת, ברגע האמת, אותו אדם שמצפונו לא הצליח לרסן את סקרנותו מלפנות למחקר גרעיני, שעלול יום אחד להרוג חצי מתושבי כדור-הארץ, עשוי לסכן את חייו כדי להציל את חייו של אדם נטול-חשיבות אחר.
הזוהר הכחול מאחורי גבו של הכימאי היה הדבר הראשון שתפס את תשומת לבו של ד"ר סמית.
הוא הציץ בו כשחלף על פני הדלת הפתוחה-למחצה. הכימאי, אדם צעיר ועליז, פיזם לעצמו בעודו מנער בעדינות בקבוק מדידה, שהיה מלא בתמיסה. אבקה לבנה הסתחררה בעצלתיים בתוך הנוזל, מתמוססת בזמנה החופשי. לרגע זה היה הכל, ואז הונע ד"ר סמית לפעילות בכוחו של אותו אינסטינקט שגרם לו מלכתחילה לעצור.
הוא זינק פנימה, תפס סרגל, וגרף כל מה שהיה על השולחן אל הרצפה. אפשר היה לשמוע את לחישתה הקטלנית של מתכת מותכת. ד"ר סמית חש טיפת זיעה גולשת לקצה אפו.
הכימאי הצעיר בהה בתימהון ברצפת הבטון, שהמתכת הכסופה כבר קפאה על פניה בנתזים דקים, שעדיין פלטו חום עז.
הוא אמר בחולשה, "מה קרה?"
ד"ר סמית משך בכתפיו. גם הוא היה קצת מזועזע. "אני לא יודע. תגיד לי אתה … מה עשית כאן?"
"לא עשיתי כלום," ענה הכימאי בקול קנטרני. "זאת היתה בסך הכל דגימה של אורניום גולמי. אני מבצע קביעה אלקטרוליטית של יוני נחושת … אין לי מושג מה השתבש."
"מה שזה לא יהיה, בחורצ'יק, אני יכול להגיד לך מה ראיתי. כורית -הפלטיניום היתה מוקפת הילה. היתה כאן קרינה רצינית. אורניום, אתה אומר?"
"כן, אבל אורניום גולמי, וזה לא מסוכן. הרי רמת זיקוק קיצונית היא אחד התנאים החשובים ביותר לביקוע, לא?" הוא לחלח את שפתיו בלשונו. "אתה חושב שזה היה ביקוע, אדוני? זה לא פלוטוניום, והוא לא הופצץ בנויטרונים."
"וחוץ מזה," אמר ד"ר סמית כשהוא שקוע במחשבות, "זה היה מתחת למסה הקריטית. או, לפחות, מתחת למסות הקריטיות שאנחנו חושבים שאנחנו מכירים." הוא בהה בשולחן השיש, בארונות שהצבע שלהם נחרך והתקלף, ובפסים הכסופים על רצפת הבטון. "אבל אורניום ניתך בסביבות 1800 מעלות צלזיוס, ותופעות גרעיניות אין ברורות לנו עד כדי כך שנוכל להרשות לעצמנו לדבר בנינוחות מוגזמת. אחרי הכל, המקום הזה בטח ספוג עכשיו לגמרי בקרינה. כשהמתכת תתקרר, בחורצ'יק, כדאי מאוד לגרד אותה, לאסוף אותה ולנתח אותה בתשומת-לב."
הוא הביט סביבו, שקוע במחשבות, ואז פסע אל הקיר ממול ומישש בבהילות נקודה מסויימת, בערך בגובה הכתפיים.
"מה זה?" אמר לכימאי. "זה היה פה תמיד?"
"מה, אדוני?" האיש הצעיר ניגש אליו בעצבנות והביט במקום שעליו הצביע סמית. זה היה חור זעיר, שיכול היה להיווצר מנעיצת מסמר דק בקיר ושליפתו – אבל מסמר שננעץ בתוך הגבס והלבנים למלוא עוביו של קיר הבניין, היות וניתן היה להבחין באור היום החודר דרכו.
הכימאי הניד בראשו. "אף פעם לא ראיתי את זה. אבל גם לא חיפשתי את זה אף פעם, אדוני."
ד"ר סמית שתק. הוא צעד לאחור באיטיות וחלף על פני וסת-החום, קופסה כפולת-צינורות עשוייה מיריעות ברזל דקות. המים בתוכו הסתחררו לפי הקצב המכני האחיד של כף-הערבוב, בעוד הנורות החשמליות מתחת למים, ששימשו כגופי-חימום, נדלקו ונכבו באופן מסיח-דעת, מתוזמנות לפי הנקישות של ממסר הכספית.
"נו, אם כך, האם זה היה כאן?" וד"ר סמית גרד בעדינות באחת מציפורניו נקודה ליד קצהו העליון של הצד הרחב של וסת-החום. זה היה עיגול זעיר ומדוייק שנקדח במתכת, קצת מעל מפלס המים.
עיניו של הכימאי התרחבו. "לא, אדוני, זה ללא ספק לא היה כאן מעולם. באחריות."
"הממ. יש חור בצד השני?"
"בחיי, לכל הרוחות והשדים. אני מתכוון, כן אדוני!"
"בסדר, בוא לצד הזה והבט דרך החורים … כבה את וסת-החום, בבקשה. עכשיו חכה כאן." הוא הניח את אצבעו על החור בקיר. "מה אתה רואה?" קרא.
"אני רואה את האצבע שלך, אדוני. זה המקום שבו נמצא החור?"
ד"ר סמית לא ענה. הוא אמר, בנינוחות שהיתה רחוקה מאוד מתחושותיו האמיתיות, "הבט דרך החורים בכיוון ההפוך … עכשיו מה אתה רואה?"
"שום דבר, עכשיו."
"אבל זה המקום שבו עמדה הכורית עם האורניום. אתה מביט במקום המדוייק, נכון?"
הכימאי, בחוסר רצון מופגן, ענה, "אני חושב שכן, אדוני."
ד"ר סמית אמר בקול קפוא, תוך כדי הצצה בשלט על הדלת הפתוחה-עדיין, "מר ג'נינגס, כל העניין סודי ביותר. אני לא רוצה שתדבר על זה לעולם, עם אף אחד. אתה מבין?"
"בהחלט, אדוני!"
"אז בוא נצא מכאן. נשלח את אנשי הקרינה לבדוק את המקום, ואתה ואני ניכנס לבדיקה מקיפה במרפאה."
"אתה מתכוון לכוויות קרינה?" הכימאי החוויר.
"אנחנו נברר."
אבל לא היו סימנים רציניים לכוויות קרינה באף אחד מהם. תוצאות בדיקות הדם היו נורמליות, ובדיקה של שורשי השיער שלהם לא העלתה דבר. הבחילה שהתפתחה הוגדרה לבסוף כפסיכוסומטית, ולא הופיעו תופעות-לוואי אחרות.
גם לא נמצא אף אחד במכון, באותו זמן או בעתיד, שיסביר למה כורית של אורניום גולמי, הרבה מתחת לגודל הקריטי, וללא כל הפצצת נויטרונים ישירה, נמסה לפתע והקרינה הילה כה קטלנית ובולטת.
המסקנה היחידה היתה שבפיזיקה הגרעינית היו עדיין סדקים מוזרים ומסוכנים.
מצד שני, ד"ר סמית מעולם לא מצא בעצמו את העוז לכתוב את כל האמת כשדיווח על האירוע. הוא לא הזכיר את החורים במעבדה, ולא ציין את העובדה שהחור הקרוב ביותר למקום שבו ניצבה הכורית היה כה זעיר עד שבקושי נראה לעין, החור בצדו השני של וסת-החום היה קצת גדול יותר, בעוד החור בקיר, במרחק גדול פי שלוש ממקור האימה העלומה, היה גדול מספיק לנעיצת מסמר.
קרן שמשוגרת בקו ישר יכולה לעבור קילומטרים לא מעטים, עד שעקמומיות כדור-הארץ תרחיק אותה מפני-השטח במידה מספקת למניעת נזקים נוספים, ואז יגיע קוטר הקרן לשלושה מטרים. לאחר מכן, משוגרת אל ריקנות החלל, מתרחבת ונחלשת, סיב חריג במרקם היקום.
הוא מעולם לא סיפר לאף אחד על השיגיון הזה.
הוא מעולם לא סיפר לאף אחד שלמחרת, בעודו במרפאה, ביקש את עיתוני הבוקר, וסרק את הכתבות בחיפוש אחר משהו מאוד מסויים.
אבל אנשים כה רבים נעלמים בכל יום במטרופוליס ענקי. ואף אחד לא בא בצרחות למשטרה עם סיפורים מעורפלים על אדם (או אולי יהיה זה חצי אדם?) שנעלם מול עיניו. לא דווח על אף מקרה כזה, בכל אופן.
ד"ר סמית הכריח עצמו לשכוח, לבסוף.
לג'וזף שוורץ זה קרה בין צעד אחד לשני. הוא הרים את רגלו הימנית כדי לפסוע מעל הבובה המסמורטטת, ולרגע הרגיש מסוחרר – כאילו, לשבריר שנייה, הניפה אותו מערבולת-אוויר והפכה אותו על קרביו. כשהניח את רגלו הימנית בחזרה, יצא ממנו כל האוויר בנשיפה, והוא חש עצמו מתמוטט באיטיות וצונח אל העשב מתחתיו.
הוא המתין זמן ארוך כשעיניו עצומות – ואז פתח אותן.
זה היה נכון! הוא ישב על עשב, בעוד שלפני כן הלך על בטון.
הבתים נעלמו! הבתים הלבנים, עם המדשאות, שהיו פרושים שם שורה אחר שורה, כולם נעלמו!
ולא היתה זו מדשאה שעליה ישב, כיוון שהעשב גדל פרא, בלתי-נגוע, ומסביבו היו עצים, הרבה מהם, ועצים נוספים באופק.
ואז הכה בו ההלם הנורא מכל, כיוון שהעלים על העצים היו זהובים, בחלקם, ובשקע כף-ידו הוא חש את השבריריות היבשה של עלה מת. הוא היה עירוני, אבל הוא זיהה את הסתיו כשראה אותו.
סתיו! אבל כשהרים את רגלו הימנית היה זה חודש יוני, והכל היה טרי, ירוק ורענן.
מיד כשחלפה המחשבה במוחו הביט באופן אוטומטי למטה, לעבר רגליו, ואז הושיט את ידיו לעברן כשצעקה חדה נפלטת מפיו … הבובה הקטנה מבד שמעליה פסע, משב רוח מרענן של מציאות, ה-
ובכן, לא! הוא הפך את הבובה בידיים רועדות, והיא לא היתה שלמה. אך היא לא נקרעה; היא נחתכה. האין זה מוזר! נחתכה לאורכה בצורה כה חדה ונקייה, מבלי לסתור אפילו קצה-חוט אחד מסיבי המילוי, שרבצו שם, קטומים, מסתיימים בקו ישר.
נצנוץ בנעלו השמאלית משך את תשומת לבו. בעודו אוחז בבובה, הוא משך את רגלו מעל לברכו המורמת. קצה הנעל, החלק שהמשיך קדימה מעבר לסוליה, נחתך בצורה חלקה. נחתך בצורה שאותה לא יכול לחקות אף סכין שיוצר בכדור-הארץ, בידיו של סנדלר בן כדור-הארץ. המשטח הטרי בהק כמעט כמו נוזל, בחלקלקותו הבלתי-נתפסת.
הבלבול עלה מחוט שדרתו של שוורץ ונגע במוחו, מקפיא אותו באימה.
לבסוף, היות ואפילו צליל קולו שלו היה מקור רגיעה בעולם שהשתגע סביבו לחלוטין, הוא דיבר בקול רם. הקול ששמע היה נמוך ומתוח ומתנשף.
הוא אמר, "קודם כל, אני לא משוגע. אני מרגיש בתוכי כמו שתמיד הרגשתי … כמובן, אם במקרה הייתי משוגע, לא הייתי יודע את זה, או שאולי כן? לא-" הוא חש את ההיסטריה גואה בקרבו, והשקיט אותה בכוח. "חייבת להיות אפשרות אחרת."
הוא חכך בדעתו, "חלום, אולי? איך אני יכול לדעת אם זה חלום או לא?" הוא צבט את עצמו, והרגיש את הצביטה, אך הניד בראשו. "אני תמיד יכול לחלום שאני מרגיש צביטה. זאת לא הוכחה."
הוא הביט סביבו בייאוש. האם חלומות יכולים להיות כה ברורים, כה מפורטים, כה יציבים? הוא קרא פעם שרוב החלומות לא אורכים יותר מחמש שניות, שהם נגרמים מהפרעות מזעריות לאדם הישן, שאורכם של החלומות, כפי שהם נתפסים, הוא אשליה.
נחמה פורתא! הוא משך את שרוול חולצתו למעלה ובהה בשעונו. מחוג הדקות הסתובב והסתובב והסתובב. אם היה זה חלום, חמש השניות עמדו להימתח בטירוף.
הוא הסב את מבטו וניסה בחוסר תוחלת למחות את הלחות הקרה של מצחו. "מה לגבי אמנזיה?"
הוא לא ענה לעצמו, אלא קבר באיטיות את ראשו בין ידיו.
אם הוא הרים את רגלו, ובעודו עושה זאת סטתה תודעתו מהמסילה המשומשת והמשומנת היטב שעליה נעה בנאמנות זמן כה רב … אם אחרי שלושה חודשים, בסתיו, או אחרי שנה ושלושה חודשים, או אחרי עשר שנים ושלושה חודשים, הוא הוריד את רגלו במקום המוזר הזה, ובדיוק באותו רגע חזרה תודעתו… כמובן, זה ייראה רק צעד אחד, וכל זה… אז איפה היה ומה עשה בינתיים?
"לא!" המילה פרצה החוצה בצעקה רמה. זה לא יכול להיות! שוורץ הביט בחולצתו. היתה זו אותה חולצה שלבש באותו בוקר, או מה שהיה אמור להיות אותו בוקר, והיא היתה נקייה. הוא הרהר, תחב את אגרופו בכיס הז'קט שלו, והוציא תפוח.
הוא נגס בו בפראות. התפוח היה רענן, ועדיין השתמרה בו קרירות המקרר שבו אוחסן עד לפני שעתיים – או מה שהיה אמור להיות שעתיים.
ובובת הסמרטוטים הקטנה, מה לגביה?
הוא חש עצמו מתחיל לאבד שליטה. זה חייב להיות חלום, או שבאמת יצא מדעתו.
הוא הבחין לפתע שהשעה השתנתה. היתה זו שעת אחר הצהריים מאוחרת; הצללים, בכל אופן, החלו להתארך. הדממה השוממה של המקום הציפה אותו באופן פתאומי ומקפיא.
הוא נעמד לאיטו. ברור מאליו שהוא יצטרך למצוא אנשים, אנשים כלשהם. ברור באותה מידה שהוא יצטרך למצוא בית, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת תהיה למצוא כביש.
הוא פנה באופן אוטומטי לכיוון שבו נראו העצים דלילים ביותר, והתחיל ללכת.
צינת הערב הזדחלה לתוך הז'קט שלו, וצמרות העצים החלו להיראות אפלות ומאיימות, כאשר נתקל בקטע ישר ואנונימי של חצץ כבוש. הוא זינק לעברו בהתייפחות אסירת-תודה, והתענג על תחושת הקשיות מתחת לרגליו.
אך בשני הכיוונים היתה ריקנות מוחלטת, ולרגע הוא חש שוב את הצביטה הקרה בקרבו. הוא קיווה למכוניות. יהיה זה הדבר הקל ביותר לנפנף להם ולהגיד – הוא אמר זאת בקול רם מרוב השתוקקות – "נוסע לכיוון שיקגו במקרה?"
ומה אם לא היה אפילו בקרבת שיקגו? ובכן, כל עיר גדולה שהיא; כל מקום שבו תהיה לו גישה לטלפון. היו לו רק ארבעה דולר ושבעים-ושבעה סנט בכיסו, אך תמיד יוכל לפנות למשטרה …
הוא צעד לאורך הדרך, פוסע באמצע, מביט לשני הכיוונים. שקיעת השמש לא הרשימה אותו, וגם לא העובדה שהכוכבים הראשונים החלו להופיע.
שום מכונית. שום דבר! והתחיל להיות ממש חשוך.
הוא חשב שהסחרחורת הראשונית חוזרת, היות והאופק משמאלו הבהב. בפערים שבין העצים הבליח זוהר כחול קר. לא היה זה אדום רוגש, כפי שדמיין ששריפת-יער תיראה, אלא הבהק קלוש וחמקמק. בנוסף לכך, החצץ מתחתיו נראה כאילו הוא נוצץ קמעה. הוא התכופף לגעת בו, והמגע היה נורמלי. אך היה נצנוץ זעיר שנתפס בזוויות עיניו.
הוא מצא עצמו רץ בפראות לאורך הכביש, נעליו מהדהדות בקצב קהה ולא סדיר. תודעתו קלטה את הבובה הפגועה בידו, והוא השליך אותה בפראות מעבר לראשו.
שריד מגחך, מעליב, של חיים …
ואז הוא עצר בפאניקה. מה שזה לא היה, זאת היתה הוכחה לשפיותו. והוא נזקק לה! וכך הוא גישש בחשיכה, זוחל על ברכיו עד שמצא אותה, כתם כהה על רקע הזוהר הקלוש כל כך. המילוי בצבץ החוצה, והוא דחק אותו בחזרה בהיסח-הדעת.
הוא הלך שוב – אומלל מדי מכדי לרוץ, אמר לעצמו.
הוא החל להיות רעב, ומאוד מאוד מפוחד, כשראה את האור המנצנץ מימינו.
זה היה בית, כמובן!
הוא צעק בפראות ואף אחד לא ענה, אך זה היה בית, הבזק של מציאות שמנצנץ לעברו בתוך השממה האיומה, נטולת השם, של השעות האחרונות. הוא ירד מהכביש וזינק בריצה אל תוך השטח הפתוח, בתוך בורות, מסביב לעצים, דרך השיחים, ומעל פלג-מים.
מוזר! אפילו הפלג בהק קלושות – בוהק זרחני! אבל רק פיסה זערורית של תודעתו הבחינה בכך.
ואז הוא היה שם, ידיו מושטות קדימה לגעת במבנה הלבן הקשה. זה לא היה לבנים או אבנים או עץ, אבל הוא לא הקדיש לכך תשומת לב כלשהי. זה נראה כמו פורצלן עמום וחזק, אבל הוא לא שם קצוץ. הוא רק חיפש דלת, וכשהגיע אליה ולא מצא פעמון, הוא בעט בה וצעק כמו שד.
הוא שמע את רחשי הפעילות בפנים, ואת הצליל המבורך, האהוב, של קול אנושי אחר משלו. הוא צער שוב.
"היי! אתם שם!"
נשמעה חריקה עמומה, משומנת, והדלת נפתחה. אישה הגיחה מבעדה, ניצוץ של בהלה בעיניה. היא היתה גבוהה ומגויידת, ומאחוריה ניצבה דמותו הקודרת של גבר קשה-פנים בבגדי עבודה … לא, לא בגדי עבודה. למעשה הם לא דמו לשום דבר ששוורץ ראה אי-פעם, אבל, באיזשהו אופן לא מוגדר, הם נראו כמו בגדים שאנשים לבשו לעבודה.
אך שוורץ לא היה אנליטי. בשבילו הם, והבגדים שלהם, היו יפהפיים; יפהפיים כמו שרק מראם של חברים לאדם בודד יכול להיות יפה.
האישה דיברה בקול מתנגן, אך תקיף. ושוורץ נאחז בדלת כדי להישאר זקוף. שפתיו נעו, בחוסר-תוחלת, ואז נפרץ הסכר וכל הפחדים האיומים ביותר שחווה חזרו לחנוק את קנה הנשימה שלו ולכווץ את לבו.
בגלל שהאישה דיברה בשפה שכמותה לא שמע שוורץ מימיו.
