אני רוצה לצייר את השמיים
מאת ורה נזאריאן
תרגום: בן סויסה
ורה נזאריאן הגיעה לארצות הברית כילדה לאחר שהוריה ערקו מברית המועצות. לאחר שסיימה תואר ראשון בספרות ובפסיכולוגיה היא החלה לעבוד בחברת הייטק, ובערבים בנתה לעצמה קריירה צדדית ששילבה כתיבת פנטסיה ומד"ב, יצירת מוסיקה, והתנסות חובבנית באמנות. כתיבתה משלב לרוב מעשיות עממיות, מיתוסים, תורות רוחניות למיניהן, ושילובים של הרקע הרוסי והאמריקני שלה. שלא כמו הגיוון היצריתי של הסופרת, גיבורת סיפורה מתמחה בכיוון אמנותי ברור אחד ויחיד – ציור…
(האיור: מושיק גולסט)
"אני רוצה לצייר את השמיים!" אמרה לבסוף, והושיטה את ידה הקטנה למכחול העבה ביותר במתקנו של הצעיר.
"לא!" נזף מיוסט והרחיק בזריזות את המיכל מטווח הסכנה, שכן זכה כבר לראות את עבודתה על הקירות הלבנים של חדר עבודתו ולא רצה שדבר מזה יופיע על היריעה הזאת.
הילדה הקטנה החמיצה פנים, ואז שכחה מזה, כפי שהיתה צפוי שתעשה מלכתחילה. מזווית עינו, צפה בה האח הגדול בחיבה, בעודה עוצרת, אצבעה בפיה, חוככת בדעתה מה לעשות הלאה.
"לכי מכאן, לכי לשחק עם אמא", אמר בחומרה, שפתיו רוטטות בבדיחות נסתרת, "עליי לסיים את הציור הזה עבור הלורד זהוב-השיער היפהפה, זה שהערצת דרך וילון חרוזי הזכוכית. כן, ראינו אותך בוהה, טיפשה קטנה".
"אני לא", אמרה. "לא קטנה".
"אה, אז את הטיפשה הגדולה שלי. עכשיו, לכי, אֶוִוירִי! מהר, קישטה!"
היא צווחה וברחה ממנו.
ומיוסט הרים שוב את מכחולו. מוזר שאמרה מה שאמרה, משום שמכל הדברים שבעולם, את השמיים הוא עוד לא צייר…
קיצים באו להם וחלפו, והזמן שרטט פסים של לובן במחלפותיו הערמוניות של מיוסט. כעת כבר היה גדול ציירי הארץ, ולורד אסטיאן עצמו החשיב אותו כאחד מאוצרות ממלכתו. תמונות רבות של יופי ושל חוסן העניק מיוסט ללורד, יוצר את דיוקניו וכל דבר אחר בו חפץ הלורד.
אֶוִוירִי, כעת בת שמונה-עשרה, שימשה כשוליה למלאכתו של אחיה. בחמש השנים הראשונות היא הורשתה רק לצפות בו מערבב את הצבענים, למזוג שמנים ולצבוע את היריעה בצבע הבסיס הלבן. בשנה השישית ניתן לה מכחול משלה – לא גדול מדי וגם לא קטן מדי. נאסר עליה להשתמש בו בינתים, עד שיגיע זמנה. בינתים, היא יכלה לעמוד מאחורי כתף אחיה ולהתבונן בו בהשתאות בעוד הוא מעצב פלאים של צבע עשיר על גבי הלובן.
לורד אסטיאן עצמו, יפהפה כאל צהוב שיער, דגמן לעתים קרובות לדיוקנאות בסטודיו הקטן למדי של מיוסט. במשך השנים נתלו עשרות מתמונותיו של הלורד באולמות ארמונו כמראות של חייו.
ראשית, היה הדיוקן של לורד אסטיאן כעלם. היה זה אותו ציור שעבורו הוא ישב ודגמן בפעם הראשונה ההיא, לפני זמן רב, בעוד ילדה קטנה הביטה באחיה המצייר את הדמות היפהפיה זהובת השיער, שלה עיניים סגולות וגדולות. בשעתו היא היתה צעירה מדי, ופירושו של היופי עבורה היה לא יותר מאשר פליאה וזוהר, כמו השמש, או כקשת בענן התלויה בכיפת שמיים.
לאחר מכן באו דיוקניו של אסטיאן כצייד, לוחם, מצביא. בראשון הוא רכב על רמך הרבעה לבן וצעיר, בשני, סוס מלחמה שחור גדול, ובשלישי – מרכבה מוזהבת. בכל אחד מהדיוקנאות, שיערו היה זהוב, גולש כנהר של זריחה, ועיניו סגולות וצלולות.
אֶוִוירִי כמהה להוציא את מכחולה ולנסות לצייר דמות של הלורד מזכרון. אך היא ידעה שאינה מוכנה עדיין.
לאחר מכאן, צייר מיוסט את הלורד אדונו כמדינאי, שליט, ריבון. הוא נראה עומד על פסגת אכסדרה, או מאחורי שולחן כתיבה מלא בסמלי תבונה, או שמא ישוב על כס שנהב ואחלמה – השנהב דומה לעורו, האחלמה מחווירה לנוכח עומק עיניו.
ובשלוש השנים האחרונות, ביקש לורד אסטיאן להיראות כחתן. כך שהוא הונצח תחת חופת שושנים, תחת ירח מלא בגן, ומול נר בודד בחדרה של אישה. שלושת הדיוקנות האחרונים נועדו להישלח למלכתה של ארץ מזרחית מרוחקת, אשר נשקלה ככלה אפשרית.
המלכה עצמה היתה יפהפיה כחיית- יער אפלה, עורה בגון הזית, ושיערה כהיעדרו של האור. היה לה צייר אומן משל עצמה בחצרה, והוא יצר תמונות רבות אשר נשלחו ללורד אסטיאן.
אסטיאן התרשם ממנה עד בלי די, והוכה באלם מעידונם של הציורים. הוא זימן את מיוסט אליו ודרש דיוקן של עצמו – דיוקן מיוחד אשר יבוצע בשלמות כזאת שמעולם לא נראתה במישור הקיום הזה. הדיוקן המדובר היה אמור להישלח אל המלכה האפלה, ולהרשים אותה מעל ומעבר ליכולתה להתרשם.
הדיוקן הושלם (בעוד אֶוִוירִי משתוחחת מאחורי וילון קטיפה עבה וצופה ביופיו הזהוב של נושא הציור), ולבסוף נשלח אל הארץ המזרחית, והמלכה התרשמה כיאות.
"הוא אכן אוצר אמיתי, הצייר האמן הזה שלך", כתבה לאסטיאן. "ועדיין, הצייר שלי, לִיווֶק, משתווה אליו במיומנות ובמומחיות ובעדינות הביצוע. יתרה מזאת, לִיווֶק עולה עליו ביכולת הפליאה הנבואית הקיימת רק באמנות גבוהה באמת".
"האמנם?" קרא לורד אסטיאן, עיני האחלמה שלו מתכווצות בְּאפלה. ובכל זאת, לא היה דבר שיכול לומר כעת לכלתו, שכן המלכה, ששם הולדתה היה סִיווֶלָאס, היתה בדרכה הנה אל ארצו שלו. וכל הנראה, כחלק מפמליית הנישואין, נלווה אליה הצייר האמן שלה.
בינתים, אֶוִוירִי כבר לא הסתפקה בלצפות באחיה עובד, וכעת היתה מערבבת צבעים לעצמה, יוצרת לוחות משלה ומותחת יריעות. אִתם היא היתה צועדת בשדות וביערות, במישורים השטוחים בהם הציפה השמש את הדשא הירוק, ברבורים חגו מלמעלה וארנבים גדולים נעו בכבדות דרך הצמחיה הדלילה. שם היתה מסדרת את חומריה ומציירת את הארץ, את האדמה והשמיים, ואת היצורים ששכנו בשתי הממלכות.
לאחר מכן הראתה למיוסט את תמונותיה הגמורות, ולראשונה הוא דמם בפליאה, נושם עמוקות. תמונותיה לא היו חיות או מציאותיות כעין מראה. במקום זאת, הן היו נהדרות, חצופות, בלתי אפשריות, לא ממשיות – ובשל כך אלוהיות.
אמיתיות יותר מכל דבר שאי פעם ראה או צייר בכל שנותיו. שכן מיוסט ידע בתבונתו כי פנטסיה אמיתית היא היא המציאות היחידה.
"יש בך פלא בתוכך, אֶוִוירִי, ואין בכך כל ספק!" הוא לחש בפעם הראשונה ההיא. ולפתע, לראשונה בחייה, היתה אֶוִוירִי עצובה, מפוחדת. שכן היא ראתה בכנותן של עיניו האוהבות של אחיה שהיא עלתה עליו במלאכתו שלו.
לורד אסטיאן פגש במלכתו בְּחדר הבנוי כאבן מלוטשת. היא הגיעה, מהלכת על מצע פיסות משי אשר פוזרו לפניה בידי עבדים רצים, וכפות רגליה היו עדינות יותר מלחייהן של כמה מעלמות חצרו של הלורד.
סִיווֶלָאס הביטה בעיני האחלמה של הלורד שלה וארוסה, והוכתה בסומק ראשון של פליאה. שכן, בדיוק כשם יצירות המופת המופלאות לא הספיקו כדי להכין את אסטיאן ליופיה, כך גם הדיוקן היחיד של מיוסט לא הביא את זוהרו האמיתי של הלורד הזהוב.
אבל משום שסִיווֶלָאס היתה גאה יותר מכפי שאסטיאן יכול אפילו לדמיין, היא אסרה על עצמה הנאה פנימית נוספת ממראהו, ובמקום זאת הודיעה בקור רוח שלפני החתונה, יהיה על דבר נוסף להתרחש לפני שיושלם איחודם. בלעדיו, אמרה סִיווֶלָאס בתקיפות, תסרב לשאת את האל הבלונדיני.
"צייני את מחירך!" אמר האל הבלונדיני עצמו, בעודו רועד מיופייה ושבוי בקדחת של אינטימיות דמיונית…
"יש לך צייר אומן, הלא כן?" אמרה סִיווֶלָאס. "אני מציעה תחרות, לראות מי מהם אדיר ממשנהו, הצייר שלך או שלי. על שניהם לצייר – מה כדאי שיציירו?" והיא פנתה אחורה בחפזון לשאול חצרן שענה מיד כבובה, "מה, תמונת נוף, הוד מלכותך".
"אכן נוף. הבה נראה, אולי זריחה? הו, לא, יותר טוב, שקיעה. שיציירו את השקיעה מעל ארמונך".
"בהחלט", אמר אסטיאן, בחושבו כי מאחר שמיוסט מכיר את הארמון היטב, מי מלבדו יוכל לנצח בתחרות שכזאת.
אבל המלכה טרם סיימה.
"על שניהם לצייר, באותו יום בדיוק, את נוף השקיעה מעל ארמונך אשר תתרחש כעבור שבועיים בדיוק".
"מה?" אמר אסטיאן.
"לא חשבתי שאצילי סובל מקשיי שמיעה", אמרה המלכה בלעג אירוני קל ומקסים. "אבל למקרה שלא הבנת, כוונתי לומר ששני האמנים הנפלאים ישוכנו בקיטונים מבודדים, מנותקים מכל מחזות העולם החיצון, ולא יורשו לתקשר עם אף אחד שיוכל לתת להם מושג כלשהו באשר לנטיות מזג-האוויר בשני השבועות הבאים. לפיכך, עליהם לשבת ולצייר, לפי חוש ותו לא, כיצד הם חושבים שייראה הארמון באותו רגע של שקיעה, באותו יום מסוים".
"רעות רוח!" צעק אסטיאן. "זהו כישוף, לא אמנות!"
"כלל לא", השיבה. "לא כישוף, כי אם מבחן לרמת חזון הפליאה הנבואית של האמן. המהות היחידה של אמנות אמת".
לורד אסטיאן בהה בה, המום לרגע מעליונותה הברורה, שלא להזכיר את יכולתה המולדת להוסיף דגשים בולטים למילים מסוימות העולות על שפתותיה. אבל אז, שכן לא היה ניתן להתיר זאת, הוא חייך, ועיני האחלמה שלו היו נעימות יותר מאור נרות.
"אם כן, כך יהיה. אני מקבל את האתגר שלך בשם הצייר האמן שלי. ומובטחני כי הוא ינצח".
אבל המלכה רק חייכה בחזרה, בשפתיה, אך לא בעיניה. "אכן", היא אמרה בלגלוג. "אם תרצה שאנשא לך, לא תהיה לו ברירה אלא לנצח".
אֶוִוירִי מצאה את אחיה מיוסט יושב ופניו בין ידיו, מבט של צער ריק על פניו המשתנות בדרך כלל. "מה קרה, מיוסט" היא שאלה, נוגעת בכתפו כיונה.
"כלום, טיפשה קטנה…" לחש. ואז הוסיף, "שום כלום, שכן אני אדם מת".
הוא סיפר לה על התחרות הקרבה, סיפר לה על השיחה הסודית שניהל עם לורד אסטיאן, כיצד התחנן על ברכיו כי יחסך ממנו הנסיון, אך במקום זאת הבטיח לו הלורד כי ימות וכי משפחתו תזכה לחרפת נצח לו ייכשל.
לשמע הדבר, לחצה אֶוִוירִי את ידיה ואז אימצה אותו אל חזה, והחליקה את מחלפותיו הערמוניות והכסופות.
וכך ישבו דוממים וחסרי תקווה, יחדיו, שכן בעוד יומיים עמדה התחרות להתחיל.
בבוקר המחרת הלכה אֶוִוירִי לראות את לורד אסטיאן. היא מעולם לא היתה אִתו באותו חדר בעודו מודע בגלוי לנוכחותה; באותה מידה, הוא מעולם לא הבחין בקיומה, לא יותר משיכיר אדם בחדירתה של רוח קלה אל החדר. זו לראשונה, פגשו עיני האחלמה שלו ישירות את שלה, ואֶוִוירִי נדקרה מסחרור ראשון של קרבה מודעת-לעצמה. ניצוץ של השתאות נולד לפתע, ולבה השתנה באותו רגע ללא הכר.
"קומי, אחותו הצעירה של מיוסט", אמר הלורד בהדרת כבוד.
אך היא נותרה על ברכיה, הן בשל הפחד ממה שעמדה לבקש, והן משום שברכיה פקו למראהו, נחלשו מהקִרְבה כה רבה ליופי.
"אדוני, אני מתחננת בפנייך! חוס על אחי!" החלה.
אך עוד בטרם סיימה את דבריה, האל הזהוב הקדיר את פניו וצעק, "הבלים! מה תבקשי? הסתלקי מלפני! לעולם לא תורשי להיות בנוכחותי שנית, ואני מבטיח לסבול את נוכחותך בביתי, אך רק אם ינצח מיוסט. עכשיו, הסתלקי מכאן, נערה אווילית!"
ואֶוִוירִי זחלה החוצה על ידיה וברכיה, מותירה אחריה אשליה מנופצת, וניצוץ אחד חסר בפליאה שבנשמתה.
ביום התחרות המיועד, שני הציירים המומחים נשלחו תחת שמירה לשני קיטונים זעירים מבודדים מלאים בחומרי אמנות וכמות מספקת של מים ומזון, ודי נרות ללילה שלם. היה עליהם להתחיל בעבודתם עם השקיעה, ולסיים הכול עם הנץ השחר. לאחר מכן, היה על שני ציורי הארמון המוכנים להילקח החוצה, מוקפים בעדים רשמיים, ולעמוד לעין כל במשך שבועיים. לבסוף, כעבור שבועיים בדיוק, על כולם היה להיאסף ולצפות באותה שקיעה שהיתה אמורה להיראות בציורים. והציור אשר יציג תמונה אמיתית יותר של השקיעה הוא זה שיוכרז כמנצח.
מיוסט קיבל פיסות עצה מדורשי שלומו – שכן היה אדם טוב, ורבים אהבו אותו בחצר ובכל מקום אחר.
"הכי בטוח יהיה לצייר שקיעה אשר תתאים ככל האפשר לתקופה זו של השנה", לחשו כולם באוזנו.
אֶוִוירִי הסכימה. ומצויד בעצותיהם השימושיות של ידידיו, לקח מיוסט נשימה עמוקה, וכנידון למוות המקבל עליו את הדין, הוא נכנס לקיטונו.
בבוקר המחרת, עם שחר, הוא הופיע, תחת שמירה, נושא תמונת נוף מרהיבה ומשובחת של הארמון הטובל בכתום ולבנדר וצהוב טופז, עם גזרי ענני צמר הפזורים בשמיים.
מנגד, לִיווֶק אחז בידיו תמונה של נוף סוער, רגע אחרי הגשם, עם ענני סופה כהים התלויים עדיין מעל הארמון, והעשב בכרי-הדשא המטופחים רטוב להפליא. לא ניכרה כל טיפה של חמימות בשקיעה היפהפיה והחמורה הזו, רק אפור וגווני לילך כחלחלים, חיוורים.
כולם צחקו, כמובן, בתחושת הקלה. בתקופה זו של השנה לעולם לא יורד גשם, והיה ברור שהנוכרי הזה לִיווֶק לא ידע מה הוא עושה.
מיוסט נשם אחרי זה ביתר קלות, וכך גם אֶוִוירִי. כל שהיה עליהם לעשות היה לשרוד את אותם שבועיים ולהתפלל למזג אוויר הנהדר הרגיל.
לורד אסטיאן התהלך כטווס, חולק את עליצותם הראשונית, בעוד המלכה רק חייכה בשקט ושינתה את נושא השיחה כאשר איבד ארוסה כל רסן.
בבוא סוף השבוע הראשון, מזג האוויר הנאה השתנה, ועננים קלים החלו להתפתח באופק.
בראותה זאת, ידעה אֶוִוירִי בבהלה שאזהרה אפלה בה לא רצתה להודות בפני עצמה עומדת להתגשם. חמושה בבחילה פנימית, התכווצות, היא התפללה לאור נר לכל אחד ואחד מאלי הפנתאון.
צל מודאג ובלתי חולף הופיע כעת מעל עיניו של מיוסט. וכשבאמצע השבוע השני החלו העננים להתעבות, התעבה גם הצל שלו, ונשא עמו אותות של מוות.
בלילה שלפני היום המיועד, עתיר האירועים, שבסוף השבועיים, גשם ירד. הגשם ירד כמבול לאורך כל הלילה ואל תוך הבוקר, ולא נחלש כל אחר-הצהרים. השמיים היו אפורים ככנף יונה, או כחיוכו של איש מריר. עננים גדלו כצעיפי לוויה עבים מעל הארמון.
בחדרה של אֶוִוירִי, נר בודד דלק בעודה כורעת ברך, מתפללת בפראות, לאלים אשר סירבו לשמוע אותה או שפשוט סירבו לענות.
ובשל כך, היא כיבתה לבסוף את הנר. עיניה כרוחות רפאים, היא נברה ופשפשה בקופסה קטנה ובה חפציה האישיים ביותר, עד שמצאה את מכחולה.
היא טרם נגעה בו עד כה, טרם עשתה בו שימוש, במכחול הזה. לא גדול ולא קטן הוא היה, אלא בדיוק בגודל הנכון.
כשהשמש החלה לנטות לקראת ערב, מבעד למרק הסמיך של מסת העננים, חמקה אֶוִוירִי החוצה, נושאת עמה חבילה. בתוכה היו כמה צבעים, שמנים, ומדללים, בעוד שצמוד אל לבה, עטוף במטפחת משי, נח מכחולה.
מחשבותיה היו מטורפות במקצת, רצוצות, אקראיות. "אני הולכת לצייר מחדש את התמונה שלו…" לחשה לעצמה, שוב ושוב בעודה רצה ברחובות העיר הרטובים. "לא אכפת לי אם כולם כבר יודעים איך היא נראית, אני הולכת לצייר אותה מחדש…"
בארמון, שני הציורים הוצגו זה לצד זה, תחת שמירה כבדה, בהיכל זכוכית מואר היטב. לִיווֶק עטה מבט שבע רצון על פניו הקטנות והפיקחות, בעוד שמיוסט נראה כאדם גוסס.
קרביה של אֶוִוירִי התכווצו לנוכח המחזה, והיא עמדה והביטה מבעד לזכוכית הדקה אל תוך האולם המואר היטב וצפתה בעיני אחיה המתות לאִטן. היא הביטה בגוני הכתום הבהירים של ציורו, כאילו מנסה לזכור בעל פה כל קו שנוא, כל לעג ססגוני למציאות הנוכחית. כך עמדה, והכריחה את עצמה להביט ולזכור, וגשם שוב החל לרדת – או שמא היה זה דבר אחר שזרם במורד לחייה?
בעוד שעה תשקע השמש.
לורד אסטיאן היה במצב רוח רועם. "למה לא נוותר על הרשמיות", הרהר בקול רם. "מיוסט הפסיד בתחרות, ומוטב שיוצא להורג כבר כעת, לפני שהשמש תשקע".
אך המלכה היסתה אותו בשורש כף יד המורם בהידור, ובחיוך קטן. "עוד לא, אבירי", אמרה. "עוד לא, לפי החוקים. עם זאת", הוסיפה, "האם תרשה לי להמליץ על התליין שלי? ממש כמו הצייר האמן שלי, אני מבטיחה, הוא יבצע את העבודה הטובה ביותר".
לשמע הדבר, אסטיאן התלקח. "אל חשש, גברתי, בנושא האחד הזה אני חושב שנוכל להתמודד בכבוד!" ותליין הלורד נקרא למקום לעמוד הכן.
חצי שעה נותרה, והכול צפו בחול האוזל בשעון-החול, או במטוטלות המתנדנדות של שעוני ההיכל האדירים. לבסוף, הגיעה השעה לצאת החוצה, ולחזות בשעמום בדבר אשר היה ידוע ברבים מאז הבוקר.
איש לא הבחין בצלה של נערה צעירה המבליח לאורך המדשאה, נושא קופסה קטנה של אספקה, ומכחול אשר לא היה גדול מדי ולא קטן מדי, אלא בדיוק בגודל הנכון לידה היפהפיה עם האצבעות העדינות.
מבלי שיבחין איש, היא פיזרה את קופסת הצבעים שלה ומזגה את השמנים. למרבה הפליאה, לא היתה עדיין שום יריעה, או לפחות לא אחת שניתן לראות.
במשך חמש דקות לערך היתה עסוקה בערבוב. כשההמון החל למלא את כרי-הדשא שלפני הארמון, היו לה מלוא-הצנצנת ארגמן לוהט בהיר, ואז כתום אפרסמון, אבץ מנדרינה, וצהוב לענה. לאחר מכן, במיכל גדול נוסף היה לה לבן, ובשלושה קטנים נמצא מעט סגול, אזוביון, ולבסוף, זהב נפלא, עם עלה זהב אמיתי כתוש ומוזלף אל תוך השמן…
דקה אחת בדיוק לפני שהיה אמור להכות השעון הראשון, היא הוציאה את מכחולה מעריסת המשי הנקיה שלו וטבלה אותו בארגמן.
בעוד הלורד והמלכה יצאו החוצה אל מדשאת הארמון, מלווים על-ידי שני הציירים, מלאכות המחשבת שלהם, ושפע שומרים, נשאה אֶוִוירִי את עיניה בעוז, ואז קראה בקול רם ומהדהד עד בלי די אשר נישא לאורך הגנים כולם וסובב לעברה ראשים.
"חכו!" היא זעקה, עיניה פראיות. "זה עוד לא נגמר, כי אם אין לי ברירה אני אצייר את השמיים!"
היא הושיטה את מכחולה מעלה, ולפתע, ככוכב שביט אדיר, התפוצץ המכחול, והחל לגדול לנגד עיניהם.
הוא גדל וגדל, וגבה מעל קירות הארמון, ואז גבוה יותר מהגבוהים שבעצים, ואז גבוה כגובה מעוף הברבור. ועדיין, קצה המכחול שהחזיקה אֶוִוירִי היה לא גדול, לא קטן, אלא בדיוק בגודל הנכון.
הקצה השני, התארך בינתים אל תוך השמיים, ונפרש כמניפה.
ולפתע, גבוה בשמיים, צצה מריחה אדירה של אדום ארגמן. הארגמן חצה את כל כיפת השמיים, ובנתיבו היטשטשה האפלה האפרורית של הסופה, נמחקה, ונצבעה מחדש, פשוטו כמשמעו.
אֶוִוירִי טבלה את מכחולה, אשר צלל מתוך הרקיע ככוכב נופל, קטן יותר ויותר עד שיכול להיכנס בקלות לצנצנת הכתום. ואז, הוא נסחף מעלה שנית, וגדל, והותיר פסים של כתום בהיר בוער לצד מריחת הארגמן. הכתום הבהיק, מאפיל על העננים, והיה כחלון של חמימות אשר דרכו הפציעה לפתע השמש השוקעת.
בפעם הבאה בה נטבל מכחול-השמיים, הוא נגע בצהוב, נשא אותו למעלה אל חלל האוויר והתיז טיפות של זעפרן כטל, ככוכבי ערב מוקדמים.
לאחר מכן, טבלה אֶוִוירִי צבעי לבן וזהב ופיזרה אותם בנדיבות מעל האופק, סביב השמש עצמה, אותה תיקנה עם עוד כתום וזהב ולבן. שאריות ענני-הסופה טושטשו בלובן כותנה רך, נצבעו בקצותיהם בסגול ורדרד ולבנדר מתוק ובלילך.
כעת בהקו השמיים מעל הארמון בהדר, וכל שנותר היו רק קירות הארמון עצמו, מוכתמים עדיין באפור עמום וכחול עמוק. אֶוִוירִי לקחה את שאריות צבעיה, וטבלה את מכחולה בכולם גם יחד, יוצרת תבנית של קשת בענן מעבר לשמש. היא מתחה אותה וצבעה את צללי קירות הארמון, וכעת הם ריקדו וזרחו, ושרו באור רב-גוונים!
היא זכרה את ציורו של מיוסט היטב, כפי שנראה מבעד לדמעותיה; וכעת, הנה הוא היה, מצויר על פני מרקם העולם עצמו!
בקהל עלתה המולה, ופניהם של המלכה והלורד הביעו הלם הקרוב לשגעון. אף אחד משניהם לא נראה יפהפה במיוחד בשלב זה, ואֶוִוירִי ציינה את זה לעצמה. עליה לזכור זאת להבא, שכן זה עלול להיות שימושי כשתגיע העת לצייר לורד וגבירה חדשים לארץ הזאת.
"התחרות הזאת בטלה ומבוטלת!" קראה המלכה האפלה. "וכך גם תכניות נישואינו! אני חוזרת הביתה אל ממלכתי הנעלה בהרבה!" ובאומרה זאת, היא פרצה בסערה חזרה אל הארמון.
"לכי כבר!" צעק הלורד בעקבותיה. "לכי, והלוואי ותהיי מקוללת, את והפליאה הנבואית האמנותית שלך!"
מיוסט התקדם בינתים לעבר אחותו, ולקח את ידה אשר אחזה במכחול – שהצטמק בשלב זה וחזר לגודל רגיל – והניח את ידה על לבו.
"מה הבעיה, טיפש גדול?" שאלה אֶוִוירִי בעיניים נוצצות. "לא שמעת אותי אומרת מספיק פעמים בעבר שאני רוצה לצייר את השמיים? זוהי נבואה אמנותית למדי, ואולי אפילו נפלא במקצת".
"הצלת את חיי…" לחש ביראה וחיים נובעים בעיניו. "מי את ומה את באמת, טיפשה קטנה?"
"אינני יודעת… ואני לא קטנה. באמת. אני –"
ולשמע זאת, חייך מיוסט, וחשב שהוא יודע סופסוף מיהי אחותו.
אבל אולי, הוא לא ידע. לא לגמרי.
משום שבעודם מהלכים יחדו בדשא ספוג-הגשם, ומיוסט עצר למתוח בחופשיות את זרועותיו שנקשרו ברגע האחרון מתוך רשעות, חבורות אדומות כעורות הופיעו בפרקי-ידיו עקב צריבת החבל. ופניו, גם אם עתה שפעו חיים מהקלה גמורה, עדיין שמרו על צללים ישנים של ריכוז, קמטים של תשישות קדמונית. כמו כן בלטו בראשו המוני שערות אפורות חדשות.
אֶוִוירִי עמדה, במרחק קל ממנו, והביטה בו מגבו; היא הניחה לו לנשום בחופשיות, והתבוננה ברוח הערב הזהוב המברישה בחיבה את שערו.
היא הוציאה אז בדממה את המכחול אשר החביאה בכיסה, והרימה אותו פחות נוספת למולה. והיא התאמצה, וחשבה, והרגישה משהו בכל נימי ישותה.
לא נותר שום צבע בקצה המכחול. והוא גם לא צמח לממדי-ענק. במקום זאת, הוא הצטמק פנימה, נעלם לכאורה לעומק גרגירי האבק שבאוויר, או אל גומחות תודעתה. ובעודה מניעה אותו בקושי דרך הרוח, מוצאת את מתאר אחיה, נדמה היה שקווי הכסף בשערו נעלמים אף הם, כמו דוהים אל תוך הדמדומים הנוהרים.
כשמיוסט הסתובב שוב אליה, היא כבר הטמינה את מכחולה בחשאי, והוא לא ראה דבר. אך היא הבחינה כי פניו נראים עתה צעירים בעשר שנים לפחות. ולא היו כל סימני פצעים על פרקי ידיו החזקים והאהובים.
היא חייכה אליו, שלוותו גודשת אותה הלילה.
מחר, ידעה לפתע, היא תלך ותצייר למישהו לב חדש.
כל הזכויות שמורות © 2000, ורה נזאריאן
יום שני, 24 באוגוסט 2009 בשעה 19:29 קישור לתגובה
וואו. מדהים.
יום ראשון, 19 בינואר 2014 בשעה 13:34 קישור לתגובה
ממש כמו אחד מסיפורי האגדות של פעם. אהבתי.