את "מגונן" לא קראתי בגיל הנכון. זה ספר שמזוהה עם המדע הבדיוני הקשה של תור הזהב, גם אם נכתב קצת אחרי כן. בהתאם לסוג הספרים שקראתי בתקופות חיי השונות, הגיל שבו הייתי צריכה לקרוא אותו היה בחטיבת הביניים, בתקופה שבה בלעתי אסימובים והיינליינים מדי יום. לפיכך ניגשתי לספר בזהירות, מוכנה לאכזבה קשה.

כצפוי ממדע בדיוני קשה ועתיק, יש להתייחס ל"מגונן" בשלושה מישורים נפרדים – עלילה, דמויות ומדע בדיוני.

ראשית, העלילה. גזע הפאקים מורכב משני מעמדות – 'מולידים' נטולי בינה ו'מגוננים' בעלי תבונה עילאית. אחד המגוננים יוצא למסע ארוך – למעלה משלושים אלף שנה, במטרה למצוא מושבה פאקית אבודה. הוא מגיע למערכת השמש ונתקל בה בגזע שאיננו פאקי כלל ועיקר. המלחמה בלתי נמנעת, עד שאדם אחד מצליח לעצור אותה – במחיר אישי כבד; בסוף העימות אדם זה חדל להיות אנושי.

מכאן הסיפור בודק מה מגדיר את האנושיות. האם זה הגוף, הנפש או המעשים. התשובה מפתיעה וניתנת רק בסוף הספר. הדרך לשם היא ליניארית, בלי קפיצות זמן או תעלולי כתיבה. מבחינה הזו הספר עומד במידה מתקבלת על הדעת בדרישות המקובלות מכתיבה. בימינו החידוש אינו חובה, העיקר שהעלילה תהיה מהודקת.

הדמויות הן כבר נושא אחר לגמרי. במהלך הספר נזרקים לקלחת כמה וכמה גברים, גזע חייזרי וגם אישה אחת לקישוט; לאף אחד מהם אין יותר מתכונה אחת מייצגת. החייזר חכם. בני האדם נועזים. האישה בהריון, וזה בערך הכל. בשמחה הייתי מנתחת את הדמות הראשית, אילו רק הייתי זוכרת מי היא, כי כל הדמויות הן אותו דבר בדיוק. פה התיישנותו של הספר בולטת במיוחד – מאז שנות השישים כמעט שלא כותבים כך יותר במדע הבדיוני. חבל שספרו של ניבן, שנכתב בשנות השבעים, משתמש בדמויות כל כך גרועות כדי לאכלס בהן עולם מופלא.

והעולם אכן מדהים. הוא מדהים החל ברעיון הבסיסי של הגזע החייזרי, דרך תיאור ההתיישבויות השונות של המין האנושי על שלל מאפייניהן ועד לטכנולוגיה של הספינות ואף לתיאור המלחמות והמאבקים. כל עמוד מביא עמו המצאה חדשה. חלק מהן – כמו הג'ינקס שמוזכר בדרך אגב – תהיינה מוכרות לניבנאים ותיקים, ואחרות הן רעיונות חדשים לחלוטין. בין אם מכירים את היקום של ניבן ובין אם לא, המציאות של "מגונן" ייחודית ומבטיחה התרגשות. שוב ניבן מוכיח שאין שום קשר בין יכולתו של סופר לפתח דמויות לבין יכולתו לפתח עולם ורעיונות.

גדולתו של ניבן היא ללא ספק בחלק המד"בי של הכתיבה. הוא יודע נהדר לקחת רעיון מדעי בסיסי ולשחק עמו עד ליצירת עולם חדש ומפעים. בעיני, היכולת של ניבן לכתוב עולמות כל כך מרתקים מפצה במידה רבה על הכתיבה הלוקה. הבסיס של המדע הבדיוני מבחינתי הוא היכולת ליצור אצל הקורא את אותה תחושת השתאות שנמצאת בבסיסו של המדע הבדיוני, וזה בדיוק מה שלארי ניבן עושה בספר הזה. אין ספק, יש כותבים טובים ממנו, אבל רק מעטים מתעלים על יכולתו למלא עולם אחרי עולם בפרטים מרתקים, ולהצליח גם אחרי קריאת ספרים רבים מאותו יקום לעורר את התחושה שמעבר לפינה מתחבאת עוד המצאה חדשה.

מגונן הוא ספר משובח. הוא מצטיין בבניית עולם מופלאה ובשלל המצאות טכנולוגיות המובאות לפרטי פרטים. כל אלה כה טובים עד כי ניתן לסלוח לו על הכתיבה הרשלנית ועל הדמויות השטוחות יותר מהולנד. אבל למי אכפת? "מגונן" הוא מדע בדיוני כמו שהיו עושים פעם, ואני אוהבת את זה.

---

סקירה על לארי ניבןעולם טבעת – ביקורת

הזרוע הארוכה של גיל המילטון – ביקורת

המאסה החסרה – סיפור

איש הפלדה, אשת הקלינקס – מאמר הומוריסטי מאת לארי ניבן

קורס הלהבות: סיפור קצר לחובבי "העולם המוכר"