ג'ף קרלסון החל לפרסם מדע בדיוני וספרי מתח בתחילת העשור האחרון וסיפוריו פורסמו מאז בכתבי עת כגון אסימוב'ס, פנטסטיק סטוריז, אופקים מוזרים ועוד ובשלל אנתולוגיות. סיפורו "עיניים ארוכות" פורסם ביוני 2008 ב"בלי פאניקה" וסיפורים נוספים התפרסמו בעברית גם בכתב העת "מרקורי". סיפורו הנוכחי לוקח אותנו לעתיד הקרוב, עם טכנולוגיות ביולוגיות שבעצם כבר קיימות, אך עד כה לא נעשה בהם שימוש כה הרסני.

למישהו היה מספיק שכל להתקשר אליה. אף על פי שהצבא והמב"מ כבר היו בשטח, המושל בכל זאת פנה אליה ישירות. מיס בוקיין? אמר בטלפון. העסק לא יכול היה להיות מסריח יותר, אבל מחמאות כאלה היו שוות יותר ממזומנים, מעיסוי צוואר, או מחוף הים, כך שג'ולי חייכה בשעה שנפנתה אל צחנת החרקים הלחה.

"תיזהר מהתקרה!" צעקה.

"הרצפה מטרידה אותי יותר", אמר הייסונג.

ג'ולי נופפה באקדח הה"ח כשהחלה לעלות במדרגות והחזירה לו מבט מעברו השני של המשרד. "התקרה חמה – "

הייסונג נותר במקומו. "אנו בגובה של שלוש קומות", אמר. "אם הרצפה תקרוס, את כבר לא תתלהבי כל כך מהבונוס".

הוא לא היה עוצר אותה מהר יותר גם אם היה מפליק לה בחלקו הרחב של הג'ינס שלה. ג'ולי קפאה וסבה על עקביה על המדרגה הרביעית, מיואשת – גם משום שנמצא שישה מטרים ממנה. ביניהם היו תריסר תאונים נמוכים. הייסונג יכול היה להיות עיקש כפרד, אך למען האמת הם היו זוג מוצלח. ג'ולי ידעה שאף אחד מהם לא ממש נראה מתאים בתוך מוקד ההזמנות הטלפוני המאורגן למופת, כשהם גוררים אִתם אקדחים ותרמילים במבוך השולחנות המשרדיים. הוא היה מטר תשעים ושמונה מעורבים של אירי ואינדיאני משבט השיין, שילוב שהיה אקזוטי כמעט כמו המוצא האפריקני/ערבי/צרפתי שלה, והיה רזה ומוצק לעומת קימוריה השופעים.

"זה לא קשור לכסף", אמרה.

"זה לא?"

"העניין הוא להצליח".

"אז למה מכשיר הקשר שלך כבוי?"

"אנחנו לא צריכים עזרה".

"תמיד גיבורת על".

ג'ולי התנועעה תחת משקל חמישה עשר הקילוגרמים של חיישנים וציוד והתבוננה בו. המשקל לא העיק עליה מעולם כשרצה – רק כשעצרו למנוחה בחום של שלהי יולי – והשובבות שבליבה התעצמה למראה יציבתו של הייסונג. גו זקוף. זרועות שלובות. ההגנתיות שלו חיממה את לבה, כך שהיא פלירטטה עמו ברקיעת רגליים במורד שתי מדרגות, ריקוד סלסה ספונטני קטן. אולי השקיעה מעט יותר כח מהנחוץ. בה בום בנג בנג. מחשבותיה היו כתוף. אני אוהבת אותך.

"נראה בטוח", אמרה, בקול מתנגן.

"אם תפלי – "

"היית מת".

פיו של הייסונג התעוות כשנאבק לעצור את החיוך וזכה בנצחון. ארשת פניו הזועפת העמיקה והוא החל להתקדם לעברה בין התאונים. "רק תזהרי", אמר.

ג'ולי צחקה. "עדיין לא המציאו חרק עם יותר שכל מ— אאאייי!"

גרם המדרגות שמעליהם התרסק. ג'ולי נפלה. בשניות הראשונות היתה המפולת רק רעש, צעדי מנוסה ותיבות מתמוטטות, אולם אז היא כרעה תחת מבול של מאות עצמים קטנים ומבריקים, קרטונים ואדם מזנק. עורו היה לבן, שיערו וזקנו חומים. תרמילו היה גדול אפילו מתרמילה.

"רוצי!" צרח.

ג'ולי התגלגלה על הרצפה בתנוחה שאינה יאה לגברת, מרפקיה וברכיה פשוטים לצדדים כדי להתייצב. במקום זאת, האיש הפיל אותה ארצה כשרגלו דרכה על תרמילה. הקישוטים המשיכו להתגלגל לכל עבר במורד המדרגות, ג'ולות כסופות, ג'ולות אדומות וכוכבים מוזהבים – והייסונג צעק מאחוריה. אולי ניסה לחסום את דרכו של האיש. ג'ולי שמעה משהו הולם בשולחן, צעקה נוספת וקול נפץ חד יותר.

"מה לעז— " היא צעקה.

ואז חטפה חרקים מלוא הפרצוף. גרם המדרגות נקבר תחת מעטה טרמיטים מכונפים. הם היו חלקלקים, צהובים, לחים ומסריחים. ג'ולי צווחה וקרעה אותם מפיה בציפורניה.

"איכס! "

היא ניסתה לקום על רגליה, מסומאת על ידי הנחיל. מישהו אחז בכתפה. הייסונג. אף אחד אחר לא היה מפלס למענה דרך אל תוך ביצת החרקים – אך הוא עדיין תמך בה כשהחליק במקומו ומשך אותה הצידה. ג'ולי ניתזה מהקיר. הייסונג התמוטט על הרצפה. היא נחתה עליו.

למרבה המזל, הטרמיטים החלו להתפזר. ג'ולי ירקה בגועל והביטה סביבה, לא אדישה להיותה על חזהו של הייסונג. היו חרקים בשערו וחרקים על הרצפה וג'ולי צחקקה כדי להיפטר משרידיה המצמררים של תחושת הרגליים הקטנות על עורה. אולם היה חם מדי להשאר יחד. בניין המשרדים היה מחניק בשמש הקיץ. היא טפחה בחיבה על זרועו והחלה להתגלגל הצידה.

הייסונג אחז במותניה. "חכי. את בסדר?"

"היי!" אמרה ג'ולי, בלי התנגדות של ממש.

הוא הסיט את ידו הפנויה אל ערימת הזבל המגוחכת שעל הרצפה והצליח לבלבל אותה כשהרים חופן של קישוטים – כדור כחול-לבן מנצנץ, איש שלג מפלסטיק, אייל צעצוע אדום חוטם. ג'ולי קימטה את גבותיה במבוכה. הייסונג חייך. "חג מולד שמח", אמר ונשק לה.

---

מה עשה האדם ההוא בבניין? החלק הזה של העיר היה אמור להיות ריק, אבל היו אי אלו אנשים קשי עורף שנשארו להילחם בכוחות עצמם נגד החרקים. היו גם בוזזים, מחפשי ריגושים ושלל סוגים אחרים של פסיכים. ככל הנראה ביקש האיש לגנוב כל מה שיוכל לשאת. הוא היה הבלתי-מורשה מספר עשרים שראו היום.

ג'ולי שפשפה את מרפקה החבול שעה שעמלה לצד הייסונג על חיסול הטרמיטים. זו היתה עבודה מלוכלכת. החרקים נמצאו בתוך בקירות, בתיקיות, ונחשול של גופות צהובים שקופים מתפתלים פרץ אפילו מתוך כיסא נוח באחד המשרדים. האוויר התאבך מרוב טרמיטים מעופפים ואבק. הם התקשו לאתר את הקן. ג'ולי נעזרה באקדח הדמיית החום שלה לאיתור הכיסים הגרועים יותר בקירות, ואילו הייסונג פינה באותה עת מרחב לנשימה בעזרת מרסס הדבק. הם פיזרו פתיונות והציבו משואות פרומונים.

בסופו של דבר התברר שהיו כבר שלוש מושבות אם. הטרותרמוס אאוראוס מאצ'ובסקי נע מהר – מהר מדי יחסית לשם בעל 12 הברות. ג'ולי קראה להם בקיצור מאצ'ואים, כמו לאסואים, אם כי שמו של מי שברא אותם בוטא כמ-חוב-סקי. לאנס מחובסקי. התינוקות שלו היו קטנים ממרבית זני הטרמיטים, אולם התנהגו כאילו דיממו מתאמפטמין.

החרקים החריבו את מרבית הקומה העליונה של הבניין, שככל הנראה שימשה את משרדי ההנהלה ואוחסנה בה סחורה שפג תוקפה. מאחור צנחו על הרצפה אינספור קופסאות שנלעסו לגזרים בידי המאצ'ואים, והותירו ניצוצות של נייר אריזה מבריק, קרטון ומה שנראה כ-26 מיליארד קישוטי חג מולד ומוצרי חג אחרים, כמו מריה וסנטה קלאוס בגודל של כוס בירה. ג'ולי רמסה בדרכה את עיי החורבות בתחושת אשמה מטרידה.

"זה יכניס אותנו לרשימת הילדים הטובים או הרעים?" קראה להייסונג שמאחוריה, תוך שהיא מתכווצת עם כל מעיכה וקול נפץ של פתית שלג, שדון וצינית תחת מגפיה.

"את יודעת באיזו רשימה את נמצאת", אמר.

---

מובן שהם היו טיפשים כמו נעליים כששילבו ככה בין עבודה ואהבה. סבא של ג'ולי נהג לומר 'אל תחרבן במקום שבו אתה אוכל', אבל בשפה בוטה יותר. אבל ג'ולי בוקיין ווויליאם הייסונג היו בני זוג במחלקה לדגה, חיי בר ופארקים עוד לפני שהפכו לזוג נאהבים. אף אחד מהם לא רצה להתפטר מעבודתו. סביר להניח שאילו היו מבקשים העברה היתה נוצרת להם בעיה אחרת, כשאחד מהם היה מועבר לצדה האחר של מונטנה, במרחק שלא היה מאפשר להם להתראות בקביעות. אז היו להם חוקים.

חוק מספר אחד: הישאר לבוש בזמן המשמרת.

"תפסיק עם זה!" צחקה ג'ולי כשחמקה מהייסונג מחוץ לבניין המשרדים. אולם הוא תפס אותה בקלות. המדרכה היתה שוממת. הדרך ריקה. ג'ולי הניחה להייסונג לקחת אותה בשבי והם התמזמזו בו במקום, ליד מכונית נטושה, מטונפים מלכלוך ומזיעה, לעין כל.

"אני שמח שאת בסדר", אמר.

"הבניין הבא", אמרה.

"הבחור היה יכול לשבור לך את המפרקת".

"ואתה נתת לו ללכת".

"נכון". הייסונג ליטף את העור העדין מאחורי אוזנה של ג'ולי ועורר בה צמרמורת.

"באנו לעבוד, לא ליהנות", אמרה, אך קריצתה פגמה בניסיונה להיראות רצינית. היא אהבה לדרבן את הצד השובב שבו – מעניין אם זה היה הצד האירי או זה של רוכב המישורים בן השיין? ועכשיו היא שמחה במיוחד על הצד הזה שלו. הדממה היתה נוראה אף מהחרקים.

מיסולה שבמונטנה היתה רחוקה מלהיחשב מטרופולין גדול, עם אוכלוסיה של 60,000 איש, אבל הדממה הלא טבעית גרמה לה להיראות גדולה יותר. ככל שראתה, רחובות מרכז העיר היו חסרי חיים ורק קולות מסוקים מרוחקים הדהדו בהם. היא הריחה עשן ודלק.

"בוא נזוז", אמרה. "אנחנו בפיגור".

"כן, המפקדת".

על כך הוא זכה במהלומה ובנשיקה של אישור. האמת היתה שבמערכת היחסים שלהם ג'ולי היתה זו שלבשה את המכנסיים. או לפחות כך היא אהבה לחשוב. הייסונג היה רחוק מלהיות קלישאת הטלוויזיה טונטו, אך נראה ששמח למלא את רצונה, בין השאר כי ראשה היה מהיר משלו. רוב הגאדג'טים שלהם היו פרי תכנונה של ג'ולי. שמם נודע ברבים בזכות כישוריה הטכניים. יומיים עברו מאז שכל עובד ציבור במונטנה, מכל הדרגים – עיר, מדינה ושלטון מרכזי — נקרא אל הדגל. אך מעטים מפקחי הדגה, חיי הבר והפארקים מסוגם השתתפו בפועל בקרבות.

מיסולה היתה נתונה מזה למעלה משלושים שעות בבידוד של מב"מ, בעת שדיוויזיית הרגלים הרביעית ויחידות המשמר הלאומי ניסו להשתלט על האזורים הנגועים. משטר צבאי הוכרז ברוב שטחה של מדינת "השמיים הגדולים" ובשטח שכנתה איידהו.

"סורקת", אמרה ג'ולי בעת שבדקה את דלתות הזכוכית של הבניין הסמוך. קומת הקרקע יוחדה למסחר: בית קפה וחנות לבגדי נשים. שתיהן היו נעולות. רק מעטים נענו לדרישת מב"מ והותירו את עסקיהם ובתיהם לא נעולים. אין בעיה. הייסונג השתמש במוט הפריצה שלו על דלתות בית הקפה והם נכנסו פנימה.

ג'ולי היתה משוכנעת למדי שהמקום היה נקי. אפילו כשהמאצ'ואים לא זזו, גופיהם היו חמים יותר מהטרמיטים הרגילים – והחרקים הללו מעולם לא עצרו לרגע. אקדח הה"ח שלה אמנם חדר רק מהחלון אל החדר החזיתי, אולם אילו היו מאצ'ואים במקום כלשהו בבית הקפה היא היתה קולטת את תנועתם או עקבות שהשאירו בחוץ, במקומות שבהם החרקים הסתננו מבעד לחריצים ולסדקים סביב חלונות, דלתות ופתחי איוורור. ככה הם זיהו את בניין המשרדים הסמוך. ה' אאוראוס מאצ'ובסקי היה רעבתן. אפילו עם כמות של עץ יבש או נייר שהספיקה לכלכל מושבה ויותר, המאצ'ואים תמיד שלחו סיירים להרחיב את שטחי המרעה שלהם.

ג'ולי והייסונג סרקו את החדרים האחוריים של בית הקפה והמשיכו אל חנות הבגדים. כעבור דקות מעטות הם פרצו אל תוך הראשונה משמונה הדירות שבקומות העליונות. זו היתה עבודה חמה. הרביע שהוקצה להם כלל שני גושי רחובות שאותם היו אמורים לטהר עד השקיעה, כך שקצב העבודה שלהם היה רצחני. סרוק כל חדר. השאר פתיון אם חשוד. עדכן את המפה. המשך לנוע.

"גם אם תשלם לא תקבל תרגול כזה", התנשפה ג'ולי ממרומי גרם המדרגות של הקומה השלישית. היא קיוותה שהייסונג יחייך ויגיד את לא צריכה תרגולים, מתוקה.

הגולם המגודל רק הנהן ואמר "וואלה".

ג'ולי צחקה. הוא שלח מבט תוהה לעברה – ובכל זאת, ככל שרצתה להתקוטט, לא היה לזה זמן. אבל היא תעלה את זה שוב, במקלחת, הוא לא יתחמק מזה.

"אתה אחלה דייט, הייסונג", אמרה.

"על מה את מדברת?"

אני אוהבת אותך, חשבה בליבה, אבל נזהרה ושמרה את המילים הללו לעצמה. מוטב היה להתלוצץ. ככה החלה מערכת היחסים שלהם, קלילה ופשוטה, ורוב הזמן היה לה נוח להשאיר אותה ככה. אבל היא היתה מטורפת עליו. על מי היא מגינה?

"סורקת", אמרה בעת שהתקרבה לבניין הבא.

כשהיו בפנים הם מילאו את מימיותיהם בכיור בשירותי הגברים וחטפו ארוחה קלה של כנפיים מטוגנות, מלוחות ואצבעות גבינה תפלות שמצאו במזווה. ניזונים משאריות, כמו המאצ'ואים. למרבה הצער, תרמיליהם כמעט התרוקנו ממשואות ומפתיונות. בקרוב ייאלצו לחזור ברגל לג'יפ הדח"פ שלהם, שנותר בהמשך הרחוב.

הם הגיחו אל שמש אחר הצהריים המאוחרים כשעוד לא סיימו אפילו שני שליש מהמכסה שלהם. האכזבה עוררה את רוגזה של ג'לי, אך כנראה גם חידדה את חושיה. היא חשה בעיר הריקה כמי שעומדת על הבמה. אולי לכן הבחינה בשינוי באווירה. קולות נשמעו מעבר לפינה הקרובה.

"אתה שומע את זה?" שאלה. "או שיש לנו חבורת אזרחונים שהיו אמורים להתפנות, או שצוות ג'וקים אחר צד ברביע שלנו באופן לא חוקי, ואני לא רוצה שיבצעו הריגות שאמורות להיות שלנו. בוא ניכנס בהם".

"לא תזיק לנו עזרה".

"באיזה צד אתה?"

"בואי פשוט נגמור את הסיפור", אמר הייסונג, אבל היא כבר התרחקה ממנו. הם יכלו לנהוג, אבל הג'יפ שלהם היה בכיוון השני, וג'ולי רצתה להפתיע ככל הניתן את הקבוצה השניה.

היא נמצאה עדיין במרחק של שני בניינים מפינת הרחוב כשהקולות התחלפו בצרחות. "זהירות!" צעק גבר כשג'ולי פתחה בריצה, עם אקדח הה"ח מתנדנד בידה האחת. התרמיל נצמד אל כתפיה. הייסונג עקף אותה במהירות והיא הכפילה את מאמציה תוך שהיא מקללת בשקט. מה לא היתה נותנת בעבור זוג רגליים ארוכות כשלו.

הוא הגיע אל הצומת לפניה ושניהם קפאו במקומם. חמשת הגברים והנשים שברחוב היו בלתי מורשים, זה היה ברור. בלי מדים, בלי ציוד. הם גם הפילו המון כסף כשנבהלו במהלך בריחתם ממוסד לפרעון צ'קים. מאצ'ואים יצאו במהירות מכניסה אחרת של הבניין, כאילו המבנה הדו-קומתי פער את פיו ונשם. הערפל היה צהוב מרושע. מחושים אדירים של חרקים שטפו על פני שטרות הנייר שעל הרצפה ואפפו את האנשים הצורחים.

שלושה מהם הצליחו להגיע אל הטנדר שלהם תוך שהם חובטים בפראות בשערם ובפניהם. הם הותירו בתוך הנחיל מאחור קיטבג ואת חבריהם.

"ג'ימי!" צווחה אישה מתוך הטנדר.

"עצרו!" צעקה ג'ולי. הם התעלמו ממנה. המנוע רעם והדודג' רָאם הגדול זינק לעבר ג'ולי והייסונג מבעד לחרקים בניסיון ליירט את אחד האנשים. הבחור השני הסתער בכיוון ההפוך.

הן ג'ולי והן הייסונג לא החזיקו נשק אמיתי, אז ג'ולי העמידה פנים שיש לה כזה. אקדח הה"ח דמה למטול קרני מוות מאדימי, בקנהו הקצר ולוח התצוגה העגול כצלחת שבצדו. ג'ולי הניפה אותו קדימה בתנוחת אקדוחן קלאסית וכיוונה אותו לעברם. מישהו בתוך הטנדר צעק. הרכב זינק הצידה.

הייסונג ריסס אותם במרסס הדבק שלו, ששטף את השמשה, את הדלת הפתוחה ואת המטומטמים שהם ניסו להציל. המטומטמים נפלו, מצופים חומר אפור דביק, מלא במאות חרקים. הטנדר סטה שוב – נהגו עיוור – וצלל ברוב הדר אל תוך חלונה הקדמי של מכבסה, בתוך מטר של שברי זכוכיות שהתנשא אל על. אזעקות החלו לצלצל. שלט ניאון, פסגת הכביסה, החליק והתנפץ על גוף הטנדר.

"לכל הרוחות", אמר הייסונג.

ג'ולי כמעט איבדה את עקבותיו של העבריין החמישי, שהיה בעברו האחר של נחיל החרקים, אך הוא נבהל והביט לאחור אל ההמולה. היא ראתה את שיערו ואת זקנו החומים וזיהתה את התרמיל הענקי.

"זה אותו בחור מהמקום של חג המולד!" צעקה ג'ולי תוך כדי ריצה אל הנחיל המתנחשל.

הייסונג אחז בזרועה. "תעזבי אותו", אמר.

"מה?!"

"האנשים האלה פצועים. אני צריך עזרה".

ג'ולי הציצה אל המטומטם הנאנח ברחוב ואל העבריינים ההמומים שבמכונית. איש מהם לא נמלט אל הכיוון שאליו ברח החמישי. הם בכלל היו יחד? "הייסונג, אסור לנו לתת לו לברוח! משהו לא בסדר –"

"אם לא תפעילי את הקשר אני אדביק אותך בעצמי", אמר.

---

משטרת המדינה ומחלקה מהדיוויזיה ה-4 נענו לקריאה והגיעו בשני רכבי סיור, שני רכבי שטח חמושים במקלעים ומשאית צבא במשקל חצי טון. ג'ולי הופתעה. היא ציפתה לכל היותר לרכבי סיור, אפילו אילו היו תופסים את בוץ' קסידי ואת כנופיית החור שבקיר.

המעצר שיבש את ציד החרקים שלהם. ג'ולי תיעבה את הרעיון שיהיה עליה לוותר על הרביע שלהם, אבל סמל המשטרה דרש שימסרו עדות ומפקד המחלקה שלח את אנשיו אל הבניין הנגוע. "נראה לי שהיה לנו מספיק בידור ללילה אחד", אמרה ג'ולי להייסונג. היא רכנה לעברו והתבוננה בשודדים האזוקים, החבולים והחבושים מובלים אל חלקה האחורי של המשאית. "הממ. מתאימה לך אמבטיה?"

"כן".

בלי שטויות. זה מה שהיא אהבה אצלו. אלוהים יודע שהיא סיפקה מספיק עבור שניהם. בגלל זה לא הצעת לי לעבור לגור איתך? תהתה בעת שנכנסו לרכב הסיור של הסמל. אחד מאנשיו יסיע את ג'יפ הדח"פ בחזרה אל המפקדה.

פרוורי אזור העסקים נראו כאזור קרב. חמש מדורות ענק השמיעו קולות נפץ במגרש החנייה של הוול-מארט ושלחו את עשנן אל שמי העיר כענני חורף. משאיות מטען אזרחיות וכלי רכב צבאיים נדחסו, חסמו את הרחובות וחייבו את מלוויה של ג'ולי לעצור לעתים תכופות – משאיות ריקות יוצאות, משאיות עמוסות נכנסות.

אפר נשר בנקישות על השמשה הקדמית בשעה שג'ולי הביטה החוצה ונשכה את שפתיה. המשאיות שנכנסו היו עמוסות גושים מגושמים עטויי פלסטיק. החיילים שפרקו את המשאיות עטו מנשמים, משקפיים וביגוד מגן, למרות חום הקיץ. אחרים פטרלו במגרש עם רובי דבק ולהביורים.

הם עסקו בשריפת עצי חג המולד – מאות רבות של עצי חג המולד. המחזה נראה כהזיה שטנית מוטרפת. תגידי משהו מצחיק, חשבה ג'ולי, אך מוחה כאילו התרוקן. היא אהבה את חג המולד. בתקופת התבגרותה החגים היו התקופות הטובות בחייה, כשהיא ואימה ביקרו את בני דודה בטמפה ואִמה עטתה תחפושת משכנעת של נורמליות, שתתה פחות, חיבקה אותה יותר ואפילו הצטרפה למזמורים, לבישול ולסרטים ישנים ונדושים כמו אלו חיים נפלאים.

כשצפתה בעצים הבוערים היא חשה כאילו כל הזכרונות הללו הופכים לאפר. גרוע מכך, ג'ולי ידעה כי זו היתה אחת מהשריפות היותר קטנות במונטנה. השמועות ספרו על שריפות שהשתוללו על פני שטחי יער נרחבים מזרחית למיסולה, על קו פרשת המים היבשתי. התופת הזאת כללה מספר זעום של עצים. הספירה האחרונה שהגיעה לאוזניה דיברה על פחות מאלף, אשר הפכו לגדמים חרוכים על מגרש האספלט השטוח של וול-מארט. העצים הללו נכרתו מגינות עירוניות ומשטחים פתוחים – לא רק לשם השמדה אלא גם כדי לדגום מהם טרמיטים.

ליד כל מדורת קבורה ניצב אוהל לבן. טכנאים בציוד מגן צהוב פסעו הלוך ושוב בין העצים החדשים לבין אוהליהם, כשם נושאים מזמרות, צנצנות, ערכות כימיות, מגרפות, רשתות, ספקטרומטרים ומחשבים נישאים.

"זה כמו תוכנית 9 מהחלל החיצון", אמרה לבסוף ג'ולי. היא חגה על מושבה כדי לא להסיר את מבטה מהוול-מארט בשעה שפילסו את דרכם מבעד לתנועה הכבדה.

"את בסדר?" שאל הייסונג.

כנראה שם לב לרעד בקולה, מה שהטריד אך גם שימח אותה. "בטח", אמרה. "אני מרגישה מצוין. רעבה. משתוקקת לצאת כבר מהבגדים האלה".

דברים אלה משכו אליה את מבטו של השוטר שליד ההגה, בחור מנומש לבן. ג'ולי חייכה לעצמה ומצב רוחה השתפר.

העצים לא היו באשמתי, חשבה.

המפקדה שכנה בבית ספר לגיל הרך מעבר לפינה, מה שנשמע דבילי, אבל סיפק חלל מסודר והרבה שולחנות עבור פקידי המב"מ והצבא שניהלו את העניינים. הם גם רצו להיות ליד מעבדות השדה שלהם. מיד אחרי שהרכב עצר, ג'ולי קפצה ממנו וזינקה הישר פנימה, בחיפוש אחר הסוכנים כוכלין או ריבס. שוב היא הרגישה אותה תחושה צורמנית של סוריאליזם. גברים ונשים בעלי קולות קשוחים ישבו בין מחשבים ניידים ומכשירי רדיו, מוקפים בציורים אותיות האל"ף-בי"ת בכל צבעי הקשת, תרשימי מערכת השמש ודינוזאורים מצוירים מחייכים.

היא מצאה את ריבס ראשון, גבר גבוה ורזה ששיערו סמיך בגון החיטה. הוא דיבר בטלפון, אבל ג'ולי אמרה "יש לנו בעיה".

ריבס זיהה אותה מיד. הוא כיסה את פומית הטלפון בידו והנהן. "היי, בטח, שמענו על כנופיית הבנדיטים הקטנה שלך. עבודה יפה. רק תעזרי לשוטרים ואני אעשה כל שביכולתי למזער את עבודת הניירת. תודה".

"לא. שמע. אני צריכה רשומות נדל"ן וגישה למסד הנתונים הפליליים שלך".

"מה?"

"עליתי על משהו גדול יותר משוד", אמרה. "תוכל לעזור לי עם רשומות נדל"ן?"

זו היתה נקודת התחלה טובה. מה היה הקשר בין שני הבניינים? המחבל היה עשוי לתקוף עסקים מתחרים במטרה להשמיד אותם – או אולי היה פה עניין אישי? אולי הוא היה סתם עובד נרגן. האינסטינקט של ג'ולי אמר אחרת, אבל זו היתה אפשרות שדרשה בדיקה.

ריבס קימט את מצחו לעומתה. "על מה בדיוק אנחנו מדברים כאן, מיז בו-קיין?"

"מישהו שותל חרקים בעיר".

"את מתכוונת שהוא מכניס אותם פנימה?"

"כן".

ריבס הניף יד אחת וצעק מעבר לחדר. "לֶבֶּר! היי, לֶבֶּר!"

גם הבחור השני היה לבן. כולם היו לבנים, מלבד ההיספנים והשחורים בצבא ואי אלו אסייתים והיספנים בין הסוכנים הממשלתיים. מונטנה לא היתה מדינה הטרוגנית, ובוודאי שלא יחסית לפלורידה. ג'ולי היתה רגילה להיות האישה השחורה היחידה ברדיוס של קילומטרים רבים. מכרים חדשים גמגמו בדרך כלל כשהגו את שמה הדרומי, בעיקר כשניסו להגות אותו, אך לפעמים פשוט כדי ללעוג לה. גיברת בו-קיין, מיז בוי-שיין. העובדה כי המושל הגה אותו נכון העידה על רצונו להשקיע בה, אך ג'ולי תמיד חשה את אות הקלון של הזרות.

"לבר, זאת בו-קיין", אמר ריבס. "היא אומרת שהיא ראתה מישהו מכניס חרקים אל העיר. אני רוצה לדעת איפה הם פגעו, כמה חמור ולמה. בדוק שוב את המ"מ. תשיג לי משהו מהר".

"אין בעיה", אמר לבר. "בואי אלי לעמדה".

מ"מ לא היה רעיון מפתיע עבור ג'ולי. התקשורת שרצה השערות על מפגעים מבית ששחררו את המאצ'ואים, למרות הצהרות מנוגדות שנשמעו מפי פקידי הממשל. לבחורים הלבנים הללו, בחליפות של 500 הדולר, היו תשובות מכאן ועד להודעה חדשה – הם אמרו שהם יודעים מי יצר את הטרמיטים ולמה – אבל ג'ולי לא בטחה בהם. לא עד הסוף.

הייסונג הצטרף אליה במפקדה בשעה שלבר חזר איתה על אותן שאלות חצי תריסר פעמים והטיל ספק בכל דבר שראו. זו היתה עבודתו, הוא היה חוקר פדרלי. לבר לא התנשא עליה אך גם לא קיבל את דבריה כפשוטם. הוא חלק עליה לעתים קרובות מדי. האם דמיינה זאת? כן, היה לה קשה עם בעלי סמכות, קושי שמקורותיו נבעו עוד מאמה, מוח וויסקי הקשישה, ומאביה, שקפץ מהעגלה כשהיתה בת חמש. לא זה היה העניין. ג'ולי העדיפה לחשוב שהיא פשוט מושלמת מדי למערב האמריקני, שופעת עצמאות, מרץ וידע.

לדוגמה, היה זה מאוד דון-קישוטי מצדה לצחוק על שמו של ד"ר לאנס מחובסקי, אבל ג'ולי חשדה בצלחת התולעים הזאת כבר מאז התדרוכים שקיבלה ממב"מ, שהיו, ובכן, קצרים מדי.

"את בטוחה שראית את אותו אדם?" שאל לבר, בניסיון חוזר להסיט אותה מדרכה.

"כן. שמע", ג'ולי החלה מאבדת את סבלנותה, "או שמישהו מנסה לחסל את התחרות, או לפרוע חשבון, או שניהם, ולא אכפת להם מי עוד ייפגע".

"אני מבין את דאגתך", אמר לבר.

היא רתחה מזעם בשעה שתקתק בשלווה במחשבו. האם ניסה לעכב אותה? למה? אולי פשוט הם לא רצו שתחולל מהומה. נדמה כאילו במב"מ התמחו באנשים קרי רוח וחלקלקים כמוהו, ששידרו לציבור תחושת רוגע ובטחון.

מב"מ אמרו שהטרמיטים היו רק שחבור גנטי אחד מני רבים, שפותחו על ידי קבוצות עצמאיות וצוותי מחקר ביולוגי ממשלתיים במענה למחלות ולמזיקים של תעשיית החקלאות. ההתחממות הגלובלית תגביר את האיומים על היבול במאה ה-21. גם התקפות מעשה ידי אדם היו אפשרות סבירה, ופקידי מב"מ והבית הלבן – בשקט – תמכו במאמצים לסיכול איומים מן הסוג הזה.

מחובסקי עבד בשירות חברת דאונטק. ניסוי האמת שבחרו לנהל ראשון היה מיועד להיערך נגד יריב צנוע יחסית, הידוע בכינויו חלודת אורנים, פטריה שהשמידה חלק ניכר מכלכלת החגים של מונטנה במשך שלוש שנים ברציפות. היא פגעה באשוחית הכחולה ובכל זני האשוח – במילים אחרות, העצים הפופולריים ביותר במדינה. בשל ההסגר ותביעות הנזיקין מקליפורניה, אורגון וקולורדו, שהחלודה התפשטה אליהם באמצעות עצים וזרעים מיובאים, מדינת השמיים הגדולים חטפה מהלומה כבדה. המשתלות תפסו כ-15 אחוז מכלכלת מונטנה. לא כולן היו חוות של עצי חג מולד, כמובן, אבל כל התעשיה סבלה.

הטרוטרמס אאוראוס היה טרמיט מדברי. הוא לא היה יכול לשרוד בצפון הלח והקר, לא לאורך זמן – אפילו לא בקיץ. זה היה מנגנון הבטחון שלו למקרה של כשלון. מחובסקי הכליא את החרקים שלו עם זבוב שחור ועם החלודה עצמה. הגנים של הזבובים האיצו את חילוף החומרים של המאצ'ואים. הגנים של החלודה דאגו שהם יהיו תלויים לתזונתם בפטריה. ה' אאוראוס מאצ'ובסקי היו אמורים לפלס לעצמם נתיב בקצב היסטרי בשטח החווה הנגועה, ולבסוף להיחלש ולגווע לאחר שכילו את מלאי העץ הנגוע בחלודה.

להתרבות מהר, להתפשט מהר ולמות מהר. העובדה שהמאצ'ואים הצליחו לשרוד גם בלעדי החלודה, היתה הסתגלות בלתי צפויה. אופס.

"אז מה הלאה?" שאלה ג'ולי והחוותה אל הייסונג ואל עצמה. "אנחנו רוצים לעזור, לפני שהבחור הזה יכניס עוד חרקים אל תוך ההסגר. שנינו מכירים את העיר ויש לנו ידיים טובות. אתה יכול לצרף אותנו לצוות?"

"אהיה אתכם בקשר", אמר לבר.

"מתי? היום?"

"נהיה בקשר", אמר לבר.

---

זה היה נפנוף. ג'ולי והייסונג יצאו מהמפקדה ללא תשובות. היא רק ייצרה לעצמה עוד ועוד שאלות, כגון מאיפה השיג המחבל לא סתם מושבת מלכה אחת, אלה רבות? איך הוא אוסף אלפי חרקים ומכניס אותם אל תוך העיר? אדם אחד לא יכול לאסוף ולשמר מושבה בכוחות עצמו.

ג'ולי גם לא אהבה את תגובת היתר שלה זכתה כנופיית השודדים. נכון, הצבא הביא למדינה חטיבה שלמה, אבל היו להם על הראש גם 60,000 פליטים ושריפות ומגיפה. אף אחד לא היה יכול להרשות לעצמו להפריש עשרים אנשים מיותרים, אלא אם כן חששו ממה שהיא והייסונג יגלו באתר. מי היה מודאג? הממשל הפדרלי? מישהו מקומי? האם היתה לה דרך לאתר מבעד לסבך שרשרת הפיקוד מאיפה ניתנה הפקודה לשלוח לשם מחלקה שלמה?

כך שמיד אחרי שיצאו החוצה, ג'ולי שלפה את האייפון שלה והקלידה מספר עם הקידומת של לוס-אנג'לס, תוך שהיא בוהה מבעד לאפר.

הקו צלצל רק פעם אחת.

"בוקיין?" גבר צעיר.

"א"ם, אתה עומד למות על זה", אמרה.

"רק נדמה לי או שאת מתקשרת אלי בטלפון נייד?" קולו עלה אוקטבה.

"תקשיב, פשוט –"

"מפגרת". הוא ניתק.

"לא יאמן". ג'ולי פנתה לעבר הייסונג והשחילה את זרועה סביב מותניו. היא חשה עייפה ואבודה ושמחה שהוא אִתה. "הוא פשוט נחזור אלי הביתה", אמרה.

"עזבי". הייסונג חיבק אותה. " קודם כל בואי נסתבך במשהו".

---

הבית שלה היה דרגש באוהל גדול, מוקף אוהלים גדולים אחרים, באתר שבו המב"מ שיכן חלק מקבוצות אכיפת החוק האזרחיות בצפון העיר. להייסונג הוקצה מקום באוהל גברים קרוב, אולם הם פנו אל הטנדר שלו, שלא ממש סיפק להם פרטיות, אבוד בתוך ים של כלי רכב ששימשו שוטרים, פקחים, כבאים ופועלים לצרכי לינה ומשרדים. מגרש החניה הרחב המה אנשים.

"חתיכת סוטה", אמרה ג'ולי.

הייסונג פתח את דלת תא הנוסעים בלא תגובה וסימן לה להיכנס. הלפטופ שלו היה תחוב מאחורי מושבו. הוא מסר לה אותו וגירד את גבה כשהקלידה. מב"מ פרסו רשת אלחוטית כמעט בכל רחבי המחנה. היא היתה איטית בשל עודף שימוש, אבל זה היה טוב. המיילים של ג'ולי יהיו כעכבר קטן בקרקס שפועל בלי הפסקה.

זו המפגרת החביבה עליך, הקלידה.

נמחלת. ראיתי חדשות, את מתוחה. מה קורה?

אני צריכה קצת רקע, הקלידה. תוכל לחטט קצת בשבילי?

חיטוט הוא שמי השני.

א"ם היה חבר שהכירה ברשתות, שם החליפו זה עם זו עצות טכניות וטיפים צרכניים. היא היתה די משוכנעת שהוא לא באמת מלוס אנג'לס. למיטב ידיעתה אולי הוא היה אפילו כאן, במיסולה, או במיין, במילאנו או במוסקבה, אבל את הקווים שלו הוא ניתב דרך לוס אנג'לס, ככיסוי. הוא אמר שהוא מבוקש על ידי האף-בי-איי. אלה בטח היו דאווינים של חנונים, אבל א"ם ידע מה הוא עושה.

ג'ולי הקלידה את כתובות שני הבניינים ומידע על מחובסקי. אולי החבר ההאקר שלה יגלה הקשרים שנעלמו מעיניה.

הוא לא העמיד את סבלנותה במבחן. רק עשרים דקות נדרשו לו. אם היתה שווה משהו היא היתה קופצת על הייסונג או לפחות מתמזמזת קצת, אבל היא כבר לא היתה בת 19 – היא היתה בת 34 ועבר עליה יום ארוך. שניהם נמנמו. אנשים אחרים חלפו במגרש החנייה בצעקות ובטריקת דלתות בשעה שג'ולי התכרבלה על המושב הארוך כשראשה על ירכו של הייסונג. הלפטופ צפצף.

את תקועה בחרא עד הצוואר, כתב א"ם. הרבה מהרשומות של דאונטק חסומות. נחסמו על ידי הממשל הפדרלי. רוצה לשמוע את החדשות הטובות?

"לא יאמן", אמרה ג'ולי. יש חדשות טובות?

א"ם זרק עליה חופן קבצים. תהני, אמר. יצאתי. את לא מכירה אותי.

"לא יאמן", אמרה ג'ולי שוב.

דאונטק הכירו את הטרמיטים טוב כל כך כי הם עשו בחרקים האלה ניסויים כמקור לאנרגיה נקיה. טרמיטים יכולים להפיק עד שני ליטר של מימן מעיכול פיסת נייר אחת. החיידקים המהונדסים במערכת העיכול שלהם הפכו כל חרק לביו-כור יעיל. זו הסיבה שבגללה אקדחי הה"ח של ג'ולי היו כל כך יעילים.

וזו גם היתה הסיבה שא"ם חשב שאפשר להפוך טרמיטים מהונדסים לפצצות תבערה חיות. זוג מתרבה יכול להסתנן לשטח אויב – קטנטן, חסר משמעות, אורגני, בלתי ניתן לאיתור – ואז להתרבות עד שיגיעו למסה קריטית. טרמיטים עשו אהבה שלוש פעמים ביום, ציין א"ם, וחלק מהמימון של דאונטק הגיע מהסוכנות למיזמי מחקר הגנתי מתקדם, במילים אחרות, הפנטגון. סודי ביותר.

"מאיפה אמרת שאת מכירה את הבחור הזה?" שאל הייסונג, שקרא מעבר לכתפה של ג'ולי.

"בסדר, אז חלק מזה מופרע".

"חלק מזה?"

"הנה החדשות הטובות. הקובץ הבא. תראה את זה".

הבניין הראשון שבו פגשו במחבל היה משכנו של המרכז הארצי להזמנות ומכירות של בית החגים, מותג ששווה מיליארד דולר בתחום אספקת הציוד לחג המולד, לחנוכה, לקוואנזה ולפסחא. האמברגו על עצי חג המולד בשנים האחרונות צמצם את רווחיהם במחצית. מעניין יותר היה שתאגיד האב ששלט בבית החגים החזיק בבעלותו גם את הבניין השני, ועוד רבים אחרים במיסולה. א"ם לא הצליח למתוח קו מקשר חד משמעי בין מסווה התאגיד לבין דאונטק, אבל טען שזה מובן מאליו. מי עוד היה יכול לספק למחבל חרקים? אם מסתכלים על המספרים של א"ם, הכל נראה כמו תרמית ביטוח. הם זיהמו את האחזקות העסקיות של עצמם ובאותה הזדמנות גם בחנו תכנית נשק רווחית במידה מטורפת.

הייסונג רק הניד בראשו. "איך אנחנו תמיד מסתבכים בדברים כאלה?" שאל.

"לא יאמן, מה?"

"את, אה, רוצה לספר את זה לסוכן לבר?"

"לא". פגשה ג'ולי בעיניו ואמרה, "לא. זו העיר שלנו".

---

הם גלשו בחזרה לתוך מיסולה בשעות בין הערביים. מעבר הטנדר של הייסונג מבעד לקווי הצבא היה פשוט למדי. היו להם תגי זיהוי וכן תרשימים ומפות שהיו מלאים חלקית. "אנחנו רק מנסים לסגור עניינים", אמרה ג'ולי לסגן שבחן את אישור המעבר שהונפק על ידי מב"מ, וזה לא היה שקר. היא חיפשה נקמה.

הדברים הפכו מורכבים יותר אחרי רדת החשיכה. קודם כל הם עבדו בלי אורות. וגרוע מכך, הם היו רק שניים וא"ם סיפק ארבע כתובות למעקב. הייסונג הציע שיתפצלו, אבל ג'ולי סרבה. העיר החלה לידום, אבל עדיין סבבו בה בוזזים וסיורי צבא ואלוהים יודע מי עוד נמצא בשטח. מוטב היה להישאר ביחד. אם ישתעממו אולי היא תאזור אומץ ותציע לו את המפתח לביתה. חבל שלא היה שום דבר משעמם בשעה הראשונה, כשטסו מאתר לאתר באורות כבויים וחיטטו בתא המטען בחיפוש אחר תרמיליהם, אקדחי ה"ח וציוד נוסף.

פעם אחת רמסו אופנוע נטוש שנזנח במרכז הכביש. בפעם אחרת כמעט מעכו כלב משוטט. ג'ולי רצתה לרדוף אחריו, היה לה מקום חם בלב לבעלי חיים, אך הייסונג שכנע אותה להתרכז במשימה.

ואז החלה הציפייה. הם הסתירו את הטנדר שלו במקביל למאפיה, בצד השני של הרחוב שבו נמצאו משרדי חברת המשכנתאות, שנראתה בעלת הערך הגבוה ביותר מבין ארבע המטרות.

ג'ולי אחזה בידו. "כמה נראה לך שהניירת שווה אם המאצ'ואים יאכלו אותה?" שאלה.

"הכל עכשיו אלקטרוני, לא?" אמר הייסונג. "אני חושב שהביטוח ישלם להם יותר על אובדן שעות עבודה וערך נדל"ן מאשר על תיקי נייר. אולי הם יוכלו לשחק קצת עם המסים, במקרה שערימת קבלות תיעלם במפתיע. לא יודע. אם הם מוחקים כל מקום שבבעלותם זה בטוח שווה להם מלאנת'לפים".

"ובינתיים החרקים בולסים בתים של אנשים אחרים. חבורה של –"

ביפ! צג המקלט נדלק.

"זה ערוץ שתיים", אמר הייסונג. "אנחנו במקום הלא נכון".

"סע!" צעקה ג'ולי, בדיוק ברגע שבו הוא התניע את הרכב. היא העריכה שיש להם חמש דקות, אולי אפילו עשר, אבל לא רצתה לפספס את הטרף. מתוך התלהבות היא הרימה את מצלמת הווידאו מהמושב שלידה והצמידה אותה לחזה כמדען מטורף. "הה! הה-הה! תפסנו את הבן זונה!"

הייסונג שעט דרך העיר באורות דולקים. הם היו בטוחים שהמלכודת שלהם מושלמת ולא חששו להניס את האיש. המהירות היתה חשובה מעט פחות מלהגיע לשם בחיים.

"זהירות!" צרחה ג'ולי כשהייסונג הקיף פינה ומצא כביש זרוע כלי רכב דוממים. הפגוש הסמוך אליה פגע בביואיק לבנה בנתז של ניצוצות. הייסונג ניתז כמו כדור בין המכוניות ולחץ על הבלמים בעוצמה שמעכה את חזה של ג'ולי כנגד חגורת הבטיחות.

"איפה הוא?"

"אני לא — הנה!" ג'ולי פרצה מתוך הרכב והעמיסה את תרמילה על כתפיה תוך כדי ריצה. מעליה היתמר אחד מ"גורדי השחקים" של מיסולה, קומפלקס משרדים בן שש קומות, מוקף בניינים נמוכים ממנו.

לקסוס כהה שחנתה באחת הכניסות לחניה היתה שייכת ככל הנראה לקרבן שלהם. הוא פתח את דלת הנהג לפני שהיה מאוחר מדי. המלכודת שלהם משכה אליה מצ'ואים מכל עבר.

הטירוף שאפף אותו דמה לטורנדו בגובה שלושה מטרים. בתוכו הוא צווח ובעט, ומדי פעם קרע חורים דמויי-אדם בסערת הטרמיטים הצהובה המבהיקה. די היה לג'ולי במבט אחד כדי לראות שבגדיו נושרים ממנו בקרעים.

"הוא יכול לנשום?" צעק הייסונג מאחוריה.

למי אכפת? חשבה ג'ולי. "עוד כמה שניות זה ייגמר!"

האיש, עיוור למחצה, מבולבל ועירום – ואלוהים יעזור לו אם היה גם רגיש לדגדוגים – נחבט בחוסר אונים במכוניתו בעת שהמצ'ואים פרצו לתוך הרכב היוקרתי. גושים רטובים של חרקים התנחשלו על השמשה.

ג'ולי צהלה. תפסתי אותך! חשבה. היא ניסתה לכוון אליו את מצלמת הווידאו בשעה שזינקה על המדרכה.

אבל גם היא איחרה את המועד.

סליל ארוך של טרמיטים נסחף מהאיש הרע ועמעם את הילת האורות הקדמיים של הייסונג בשעה שהנחיל המרפרף והדוחה אפף את ג'ולי.

"געעעעע!" צווחה.

לא היה ספק שהם החביאו את המשואות שלהם מספיק טוב, כך שהאיש דרך על התיל הנסתר בכניסה לבניין. אף אדם עם כוונות טובות לא היה אמור להכנס לקומפלקס הבניינים הזה הלילה. האות החשמלי שהתריע במקלט של הייסונג פתח באותה הזדמנות חופן של חפיסות כימיות שכיסו את האיש בערפל בלתי נראה. פרומוני המין של המאצ'ואים היו רפים מדי לחוטם האנושי, אפילו אם מהלו אותם בחתימה הכימית של חלודת אורנים, אבל האיש הרע שמע כנראה את המשואות מתבקעות וראה את החיווט של ג'ולי ואת המשדר.

לרוע המזל הן ג'ולי והן הייסונג לא שמו לב למשואה הנוזלת שכנראה שברו או הפעילו בתוך הטנדר שלו. גם הם היו מצופים במיצי מין והמצ'ואים נתקפו אמוק נלהב ומבולבל. החרקים ניסו לאכול כל דבר שבא ממקור צמחי – למשל כותנה.

ג'ולי אחזה בחלק גופה העליון בשעה שנפלה וחבטה במדרכה בניסיון למעוך את הטרמיטים, אך ללא הועיל. היא הוקירה תודה על כל לגימת אויר. החולצה התפרקה בידיה והמכנסיים נשרו ממותניה. אחריהם נפלה החזיה והיא מעדה, מבולבלת וקצרת נשימה.

האיש הרע נחלץ ראשון מהנחיל. אולי איבד את מפתחותיו. אולי הרעיון לקפוץ לתוך אורגיית החרקים במכוניתו נראה נורא מכדי שיעלה אותו על הדעת. על כל פנים, ישבנו הלבן החיוור חצה את הרחוב בריצה מהירה, לחייו בוהקות באורות הג'יפ של הייסונג.

"עצור או שאני יורה!" צעקה ג'ולי בשעה ששחתה אחריו בין המצ'ואים. גם הייסונג היה על רגליו, אך מעד על האריג הקרוע של הג'ינס שלו. התמזל מזלה של ג'ולי שמכנסיה נפרמו לחלוטין – ונעלי הניילון שלה היו שלמות. היה לה מזל משמיים שהיא לבשה את מקטורן העור שלה, ששרד. אחרת היתה לבושה פחות מחשפנית, והיא לא היתה קטנת גזרה. היא חשה את עצמה מקפצת בשעת ההסתערות שלה על האיש הרע, כשהיא חמושה רק במצלמת וידאו ותו לא. מה היתה עושה אילו היה לה אקדח?

"ג'ולי!" צעק הייסונג.

המכלים שנותרו לצד הרכב של האיש הרע היו ראיות חיוניות – האם יכלו לאתר על פי הציוד את אלה שארזו למענו מושבות של טרמיטים בגלילי הפלדה הללו? – אבל היא רצתה שהפסיכי הזה ישלם אישית על מעשיו. היא לא עצרה.

המרדף העירום היה בעיצומו.

הם יצאו במהירות מאור הפנסים, אבל הבחור לא ראה מספיק אור שמש. הגב שלו היה שזוף במקצת אבל אחוריו דמו לשתי רוחות רפאים עגולות, בוערות בלילה. הוא רץ כאילו עוד נותרו עליו אי אלו חרקים, במקומות החשובים.

ג'ולי המקפצת החלה לפגר אחריו. היה לה קר והיא צעקה בתסכול "עצור! אמרתי לך לעצור!"

העולם הפך לסופרנובה. הרחוב שלפניהם התלקח באורם של שני זרקורים מסנוורים וחטיבת הרגלים הרביעית מסמרה את האיש הרע ב-15 רובים, כמה רובי דבק ומגאפון. "עצור! ידיים למעלה! זה צבא ארצות הברית ואתה –" הקול הוסט הצדה. " הם לא לבושים", אמר ופנה מחדש במלוא העוצמה. "אתה עצור!"

ג'ולי השיגה את הבחור, אשר עמד בלא ניע באור הבוהק, מטיל צל דק כעכברוש וידיו מוצלבות על הסחורה שלו. מאחוריה הצטרף לחגיגה גם הטנדר של הייסונג, אולם עצר כשהמגאפון צעק שוב. "עצור!" תריסר חיילים רצו קדימה כשקסדותיהם החלקות עולות ויורדות באור הזוהר. ג'ולי ניסתה למשוך ככל יכולתה את מעילה אל מתחת למותניה, אך יותר מכך רצתה שהאיש הרע יראה את הגיחוך על פניה.

הוא היה אותו טיפוס חום שיער שראתה קודם לכן.

"תפסתי אותך", אמרה.

---

החיילים השתייכו ליחידת אבטחה שהוקצתה לשני בנקים סמוכים. לא היו להם שמיכות או ברזנטים בהישג יד, אבל אחד מהם נתן לג'ולי את מכנסיו וזכה בסיבוב של שריקות ופרשנויות, שעוצמתן הוכפלה כשהודתה לו בנשיקה צנועה.

לא חלפו אלא דקות ספורות ומב"מ נחתו עליהם כמו טון של גללי סוסים. עשרים סוכנים, לא פחות, נדחפו בין החיילים, לקחו את האיש הרע ובודדו את ג'ולי והייסונג. זה היה בסדר. ג'ולי כבר העבירה את מצלמת הווידאו שלה לרב"ט בלי המכנסיים וביקשה שישמור עליה בשבילה – ושיבריח אותה לידי צוותי CNN שמחוץ לעיר אם היא לא תחזור לאסוף אותה בעצמה. בנוסף להתקפת המאצ'ואים על האיש הרע והמרדף של ג'ולי, הסוני הדיגיטלית הכילה ראיונות שהקליטה מבעוד מועד איתה ועם הייסונג, כדי להסביר את הכל באמצעות מפות מפורטות, מסמכיו של א"ם ורשומות נדל"ן. הייסונג כבר העלה את הקבצים הללו ליוטיוב, אך לעת עתה סימן אותם כמסמכים פרטיים ובלתי פעילים.

החלק הקל הסתיים. הסוכן ריבס הביא אותם אל האוהל הרפואי, לטיפול בשריטות ובחבלות שחטפו, ומשם אל הקפטריה, לארוחה חמה, משחק עד הסוף את תפקיד השוטר הטוב – וג'ולי והייסונג היו מתוקים כחמאה ופטפטו אתו כמו עם בן משפחה אובד. בכניסתם בחזרה למיסולה הם הפרו הסגר פדרלי, אך באותה הזדמנות הם גם לכדו את הנבל. השאלה אם ישקעו או יצופו היתה תלויה בדרך שבה יחליט ריבס לשחק. בסופו של דבר הציפורניים נשלפו. ריבס רצה מהם את כל המידע שאספו, את המקורות שלהם, נדר שתיקה והתפטרות מרצון מצוותי החרקים. ג'ולי גיחכה והגישה לו הצעה נגדית.

"לא נראה לי", אמרה. "אני חושבת שמב"מ צריך לתת לנו ציון לשבח בפומבי עבור גבורה העולה מעל ומעבר לחובתנו המקצועית".

"אנחנו יכולים לתבוע אתכם".

"אנחנו נשיג עורך דין ונפיץ את הסרטים שלנו ברשת, שכל העולם יראה איך מב"מ בוחן את תוכנית הנשק הביולוגי שלו על אזרחים תמימים".

"מה?"

"שמעת אותי. פצצות תבערה אורגניות. אנחנו יודעים שדאונטק נמצאים באותה מיטה עם הפנטגון".

ריבס לטש בה את עיניו.

"אנחנו לא רוצים להשתין על המצעד שלכם", אמרה ג'ולי. "אנחנו אמריקנים טובים. היינו מעדיפים לא לעשות רעש מתכנית החרקים שלכם, אבל אם נצטרך להגן על עצמנו, לא נהסס. מה שלא אמור לקרות – אנחנו גיבורים".

ריבס הושיט לאט את ידו. "את רוצה עם הצל"ש הזה גם מדליה?" שאל, והם חתמו בתקיעת כף. ג'ולי צחקה.

אבל למחרת בבוקר היא והייסונג שוב כוסו זיעה וחרקים. מלחמת הטרמיטים המשיכה. לפחות נדמה היה שכעת הם הצליחה להוביל מעט מול המאצ'ואים, כיוון שאיש לא הביא יותר מושבות חדשות מבחוץ. יותר הרגיז אותה שנדרשו לריבס ארבעה ימים עד שהתקשר לעדכן אותם.

ג'ולי היתה צריכה לנבור בתרמילה כדי להוציא ממנו את הטלפון כשזה צלצל, והניחה בצד את אקדח הה"ח ואת מכשיר הקשר הצבאי.

"בוקיין?" שאל ריבס. הוא ביטא את השם נכון.

האיש הרע היה עוזר זוטר במתקני המחקר של מחובסקי. הוא זימר כמו כנרית מאושרת. הווידוי שלו אפשר למב"מ לחשוף קשרים בין מועצת המנהלים של דאונטק לבעלות על בית החגים. התברר שהעסקים היו בכי רע. ממש רע. יותר ויותר אמריקנים הפכו את חג המולד לחג יותר ויותר חילוני, והשקיעו בשלל מיני זבל ריקניים – בובות מדשאה מתנפחות, מצגות גג, עצי פלסטיק – אבל התחרות על המכירות הנקודתיות הללו היתה עקובה מדם ובית החגים איבדו את שולי הרווח שלהם כשמכירות העצים נשטפו באסלה.

מישהו החליט לעגל פינות, לנצל את התפרצות המאצ'ואים ולחסל את העסק ואת כל חברות הבת. זה היה היקפה של המזימה, בלי שום מעורבות פדרלית, בלי שום תכנית נשק של גברים בשחור, רק החשודים הרגילים – אי אלו שליטים לא יוצלחים של תאגיד, שהעמידו לנגד עיניהם פיצויים שמנים במקום עבודה קשה. אנשים עמדו להישלח לכלא. בית החגים ייכתש עד עפר בתביעות.

כשג'ולי ניתקה את השיחה היא היתה כמעט מאוכזבת, בשעה שעמדה ליד טלאי דביק מלא טרמיטים ברחוב אפוף עשן במיסולה. "זה נגמר", אמרה להייסונג. "אין שום קנוניה. ריבס תפר את הכל".

"אולי בפעם הבאה", אמר בחיוך וחיבק אותה אליו בצורה מגושמת.

---

כל הזכויות שמורות © 2009, ג'ף קרלסון. פורסם במקור בגליון דצמבר 2009 של כתב העת אסימוב'ס

---

אתר הבית של ג'ף קרלסוןעיניים ארוכות