מהדש האחורי: דברים מוזרים קורים בסיפוריה של קלי לינק: איש מת שולח מכתבים לאשתו, חייזריות בלונדיניות פולשות למנהטן, זוג בירח דבש משתתף בתחרות יופי אפוקליפטית, בלשית צעירה ניזונה מחלומות.
קלי לינק מתמרנת בין ריאליזם ופנטזיה, בשטח ההפקר שבין אליס מונרו וג'יי קיי רולינג. היא שוזרת ספורי מדע בדיוני עם מעשיות סבתא, סיפורי אגדות עם סדרות טלוויזיה, וטווה מהם עלילות מתח, מסתורין ואימה.
"דברים מוזרים קורים" הוא אוסף הסיפורים הראשון של קלי לינק. סיפורים מהספר זכו בפרסי טיפטרי, נבולה ו-World Fantasy Award והספר זכה בפרס ספר השנה של Salon.com ואחד מ- 25 ספרי השנה של Village Voice לשנת 2001.

"כשמתים," סמנתה אומרת, "לא צריך לצחצח שיניים…"

"כשמתים," קלייר אומרת, "גרים בקופסה, וכל הזמן חושך, אבל לא פוחדים אף פעם."

קלייר וסמנתה הן תאומות זהות. הגיל שלהן יחד הוא עשרים שנה, ארבעה חודשים ושישה ימים. קלייר יותר טובה מסמנתה בלהיות מתה.

הבייביסיטר מפהקת ומסתירה את פיה ביד ארוכה ולבנה. "אמרתי לצחצח שיניים ושהגיע הזמן לישון," היא אומרת. היא יושבת ברגליים שלובות על כיסוי המיטה הפרחוני ביניהן. היא לימדה אותן משחק קלפים בשם "פאונס", עם שלוש חפיסות קלפים, אחת לכל אחת מהן. בחפיסה של סמנתה חסרים הנסיך-עלה והשתיים-לב, וקלייר לא מפסיקה לרמות. הבייביסיטר מנצחת בכל זאת. על זרועותיה יש עדיין פתיתים של קצף גילוח יבש ונייר טואלט. קשה לדעת בת כמה היא – בהתחלה הן חשבו שהיא בטח מבוגרת, אבל עכשיו היא בקושי נראית מבוגרת מהן. סמנתה שכחה איך קוראים לבייביסיטר.

לקלייר יש הבעה עקשנית. "כשמתים," היא אומרת, "נשארים ערים כל הלילה."

"כשמתים," עונה הבייביסיטר בחדות, "כל הזמן קר ולח מאוד, וצריך להיות מאוד מאוד בשקט או שהמומחה ייקח אותך."

"יש רוחות רפאים בבית הזה," קלייר אומרת.

"אני יודעת," הבייביסיטר אומרת. "גרתי כאן פעם."

---

משהו מתגנב במעלה המדרגות,
משהו עומד מחוץ לדלת,
משהו מתייפח, מתייפח בחשכה;
משהו נאנח לרוחב המחצלת.

קלייר וסמנתה מבלות את הקיץ עם אבא שלהן בבית שנקרא "שמונה ארובות". אמא שלהן מתה. היא מתה כבר 282 יום בדיוק.

אבא שלהן כותב ספר על שמונה ארובות ועל המשורר צ'רלס צ'טהאם רַאש, שהתגורר בבית בסוף המאה הקודמת, ברח לים בגיל שלוש-עשרה וחזר בגיל שלושים ושמונה. הוא התחתן, הוליד ילדה, כתב שלושה כרכים של שירה גרועה ומעורפלת ורומן גרוע ומעורפל אף יותר בשם "זה שצופה בי מהחלון", ואז נעלם שוב ב-1907, הפעם לתמיד. אבא של סמנתה וקלייר אומר שחלק מהשירים די קריאים והרומן לפחות לא נורא ארוך.

כשסמנתה שאלה אותו למה הוא כותב על ראש, הוא ענה שאף אחד אחר לא עשה את זה ולמה היא וסמנתה לא הולכות לשחק בחוץ. כשציינה שהיא סמנתה הוא הזדעף ושאל איך אפשר לצפות ממנו להבדיל ביניהן אם שתיהן לובשות ג'ינס וחולצות פלנל, ולמה שאחת מהן לא תתלבש כולה בירוק והשנייה בוורוד?

קלייר וסמנתה מעדיפות לשחק בפנים. שמונה ארובות גדול כמו טירה, אבל מאובק יותר וחשוך יותר מהטירות שסמנתה מדמיינת. יש בו יותר ספות, יותר רועות חרסינה עם אצבעות סדוקות, פחות חליפות שריון. אין תעלת מגן.

הבית פתוח לקהל ובמשך היום אנשים – משפחות – שנוסעים בשדרת הרכס הכחול עוצרים לבקר בשטח ובקומה הראשונה; הקומה השלישית שייכת לקלייר וסמנתה. לפעמים הן משחקות במגלי ארצות ולפעמים הן מלוות את השרת בסיורים שהוא עורך למבקרים. אחרי כמה שבועות הן יודעות בעל פה את ההרצאה שלו ומדקלמות אותה בלי קול ביחד איתו. הן עוזרות לו למכור גלויות ועותקים של ספרי השירה של ראש למשפחות התיירים שנכנסות לחנות המזכרות הקטנה.

כשהאמהות מחייכות אליהן ואומרות כמה הן מתוקות, הן מסתכלות בהן ולא אומרות כלום. באור העמום ששורר בבית האמהות כמו מהבהבות, חיוורות ועייפות למראה. כשהן עוזבות את שמונה ארובות – האמהות והמשפחות – הן נראות קצת פחות ממשיות משנראו לפני ששילמו את דמי הכניסה, וברור שקלייר וסמנתה לא יראו אותן שוב לעולם, אז אולי הן באמת לא ממשיות. עדיף להישאר בתוך הבית, הן רוצות לומר למשפחות, ואם אתם מוכרחים לעזוב, לכו ישר למכוניות שלכם.

השרת אומר שהיער מסוכן.

אבא שלהן נשאר כל הבוקר בספרייה בקומה השנייה, מקליד, ואחר הצהריים יוצא לטיולים ארוכים ברגל. הוא לוקח איתו את מכשיר ההקלטה הקטן שלו ובקבוק שטוח של "ג'נטלמן ג'ק", אבל לא את סמנתה וקלייר.

השרת של שמונה ארובות הוא מר קוסלאק. רואים שהרגל השמאלית שלו קצרה יותר מהימנית. יש לו עקב מוגבה בנעל אחת. שערות שחורות קצרות צומחות מאוזניו ומנחיריו ואין לו שום שיער על הקודקוד, אבל הוא נתן לסמנתה וקלייר רשות לחקור את כל הבית. מר קוסלאק סיפר להן שביער יש נחשים ארסיים ושהבית רדוף רוחות. הוא אומר שהרוחות וגם הנחשים הם חבורה די נבזית, וסמנתה וקלייר צריכות להישאר על השבילים המסומנים ולהתרחק מעליית הגג.

מר קוסלאק מצליח להבדיל בין התאומות גם אם אבא שלהן לא. הוא אומר שהעיניים של קלייר אפוֹרות, כמו פרווה של חתול, והעיניים של סמנתה אפֹרות, כמו האוקיינוס כשיורד גשם.

סמנתה וקלייר הלכו לטייל ביער ביום השני שלהן בשמונה ארובות. הן ראו משהו. סמנתה חשבה שזאת אישה, אבל קלייר אמרה שזה נחש. המדרגות לעליית הגג היו נעולות. הן הציצו מחור המנעול, אבל היה חשוך מכדי לראות משהו.

---

אז היתה לו אישה, ואומרים שהיא היתה ממש יפה. היה גבר אחר שרצה ללכת איתה, ובהתחלה היא לא הסכימה כי היא פחדה מבעלה, אבל אחר כך היא הלכה. בעלה גילה את זה, ואומרים שהוא הרג נחש ולקח קצת מהדם שלו והכניס לוויסקי ונתן לה. הוא למד את זה מאיש אחד מהאיים שהיה איתו באונייה. ותוך שישה חודשים בערך נוצרו בה נחשים והם נכנסו בין הבשר והעור שלה. ואומרים שהיה אפשר לראות אותם עולים ויורדים ברגליים שלה. אומרים שהיא היתה פשוט חלולה עד למעלה, וככה זה המשיך עד שהיא מתה. אבא שלי אמר שהוא ראה את זה.
עדות בעל פה על שמונה ארובות

שמונה ארובות נבנה לפני יותר ממאתיים שנה. הוא נקרא כך בגלל שמונה הארובות, שכל אחת מהן גדולה כל כך שיש בה מקום לסמנתה וגם לקלייר. הארובות עשויות מלבנים אדומות ובכל קומה יש שמונה אחים, בסך הכול עשרים וארבע. סמנתה מדמיינת איך צינורות הארובה צומחים למעלה כמו גזעים עבותים של עץ אדום ופורצים דרך גג הרעפים של הבית. ליד כל אח יש מתקן עצים שחור וכבד ועֶרְכָּה של דוקרני ברזל בצורת נחשים. קלייר וסמנתה משחקות בדו-קרב בדוקרנים-הנחשים מול האח בחדר שלהן בקומה השלישית. רוח עולה בחלק האחורי של הארובה. כשהן תוחבות לתוכה את הפנים הן מרגישות איך האוויר הלח זורם למעלה כמו נהר. לצינור הארובה יש ריח ישן ומפויח ורטוב, כמו אבנים מנהר.

החדר שלהן היה פעם חדר הילדים. הן ישנות יחד במיטת אפריון שדומה לספינה עם ארבעה תרנים. יש לה ריח של נפטלין, וקלייר בועטת מתוך שינה. צ'רלס צ'טהאם ראש ישן כאן כשהיה ילד, וגם הבת שלו. היא נעלמה יחד עם אביה. אולי בגלל חובות הימורים. ייתכן שהם עברו לניו אורלינס. היא היתה בת ארבע-עשרה, אמר מר קוסלאק. איך קראו לה, קלייר שאלה. מה קרה לאמא שלה, סמנתה רצתה לדעת. מר קוסלאק עצם את עיניו, כמעט בקריצה. גברת ראש מתה שנה לפני שבעלה ובתה נעלמו, הוא אמר, ממחלה מסתורית שכילתה את גופה. הוא לא זוכר איך קראו לילדה הקטנה והמסכנה, הוא אמר.

בשמונה ארובות יש מאה חלונות בדיוק, ובכולם אותן שמשות מקוריות מזכוכית גלית עבודת יד. עם כל כך הרבה חלונות, חושבת סמנתה, שמונה ארובות אמור להיות מואר כל הזמן, אבל העצים מצטופפים סביב הבית ולכן החדרים בקומה הראשונה והשנייה – אפילו בקומה השלישית – ירוקים ואפלוליים, כאילו סמנתה וקלייר מתגוררות עמוק מתחת לים. האור הזה הופך את התיירים לרוחות רפאים. בבוקר, וגם לפנות ערב, יורד ערפל על הבית. לפעמים הוא אפוֹר כמו העיניים של קלייר, ולפעמים הוא אפרורי, כמו העיניים של סמנתה.

---

פגשתי בחורשה אישה,
שפתיה נחשים בורקים.
עיניה המפתות קרצו
כמו לפידים דולקים.

לפני כמה לילות נאנחה הרוח בארובה של חדר הילדים. אבא שלהן כבר כיסה אותן וכיבה את האור. קלייר התגרתה בסמנתה שתכניס את הראש לתוך האח, בחושך, והיא עשתה זאת. האוויר הרטוב והקר ליקק את פניה ונשמע כמעט כמו קולות שמדברים בשקט, ממלמלים. היא לא הצליחה לפענח מה בדיוק הם אומרים.

מאז שהגיעו לשמונה ארובות אבא שלהן בעיקר מתעלם מקלייר וסמנתה. הוא לא מזכיר אף פעם את אמן. ערב אחד הן שמעו אותו צועק בספרייה, וכשירדו למטה היה על השולחן כתם גדול ודביק מכוס ויסקי שנדחפה ונפלה. זה הסתכל עלי מהחלון, הוא אמר. היו לזה עיניים כתומות.

סמנתה וקלייר נמנעו מלציין שהספרייה נמצאת בקומה השנייה.

בלילה מדיפה הנשימה של אביהן ריח מתקתק משתייה, והוא מבלה יותר ויותר זמן ביער ופחות בספרייה. לארוחת ערב הם אוכלים לרוב נקניקיות ושעועית מקופסה על צלחות נייר. הם יושבים בחדר האוכל בקומה הראשונה, מתחת לנברשת האוסטרית (שמכילה 632 נטיפי בדולח בדיוק, כולם בצורת דמעות), ובזמן האוכל אבא שלהן מדקלם את השירה של צ'רלס צ'טהאם ראש, שלא מעניינת את סמנתה וגם לא את קלייר.

הוא קרא את יומני הספינה של ראש, והוא אומר שגילה בהם הוכחה שהשיר המפורסם ביותר של ראש, "כובע המומחה", הוא בכלל לא שיר, ובכל מקרה ראש לא כתב אותו. זה משהו שאחד האנשים בספינת הלווייתנים היה אומר כדי לזמן לוויתן. ראש רק העתיק אותו והדביק לו סיום ואמר שהוא שלו.

האיש היה ממולאטופו, מקום שסמנתה וגם קלייר לא שמעו עליו מעולם. אבא שלהן אומר שהאיש היה כנראה איזה מכשף, אבל הוא טבע זמן קצר לפני שראש חזר לשמונה ארובות. אבא שלהן אומר שהמלחים האחרים רצו לזרוק לים את הארגז של המכשף, אבל ראש שכנע אותם להשאיר אותו אצלו עד שאפשר היה להוריד אותו ליבשה, עם הארגז, ליד החוף של צפון קרוליינה.

---

כובע המומחה משמיע רעש של אָגוּטִי;
כובע המומחה משמיע רעש של פֶּקָארִי עם קולר;
כובע המומחה משמיע רעש של פקארי עם שפתיים לבנות;
כובע המומחה משמיע רעש של טַפִּיר;
כובע המומחה משמיע רעש של ארנבת;
כובע המומחה משמיע רעש של סנאי;
כובע המומחה משמיע רעש של קוּרָאסוֹ;
כובע המומחה גונח כמו לווייתן במים;
כובע המומחה גונח כמו הרוח בשערה של אשתי;
כובע המומחה משמיע רעש של נחש;
תליתי את כובעו של המומחה על הקיר שלי.

הסיבה שלקלייר וסמנתה יש בייביסיטר היא שאבא שלהן פגש אישה ביער. הוא הולך לפגוש אותה הלילה, והם יעשו פיקניק ויסתכלו בכוכבים. בעונה הזאת אפשר לראות את הפֶּרְסֵאידים חוצים את השמים בלילות בהירים. אבא שלהן אומר שהוא מטייל עם האישה כל יום אחר הצהריים. היא קרובה רחוקה של ראש וחוץ מזה, הוא אומר, הוא צריך ערב חופשי וקצת שיחת מבוגרים.

מר קוסלאק לא מוכן להישאר בבית אחרי רדת החשכה, אבל הוא הסכים למצוא מישהי שתשמור על סמנתה וקלייר. אחר כך אבא שלהן לא הצליח למצוא את מר קוסלאק, אבל הבייביסיטר הגיעה בדיוק בשבע. הבייביסיטר, שאף אחת מהתאומות לא קלטה את שמה, לובשת שמלת כותנה כחולה עם שרוולים קצרים מתנפנפים. סמנתה וגם קלייר חושבות שהיא יפה במין צורה מיושנת.

הן היו בספרייה עם אבא שלהן וחיפשו את מולאטופו באטלס עם כריכת העור האדומה כשהיא הגיעה. היא לא דפקה בדלת הכניסה, היא פשוט נכנסה ועלתה במדרגות, כאילו ידעה איפה למצוא אותם.

אבא שלהן נתן להן נשיקת פרדה חפוזה, אמר להן להתנהג יפה ושהוא ייקח אותן העירה בסוף השבוע לראות את הסרט של דיסני. הן ניגשו לחלון לראות אותו הולך אל תוך היער. כבר התחיל להחשיך ובאוויר ריחפו גחליליות, ניצוצות קטנטנים צהובים-לוהטים. כשאבא שלהן נעלם לגמרי בין העצים, הן הסתובבו והסתכלו בבייביסיטר. היא הרימה גבה. "טוב," היא אמרה. "איזה מין משחקים אתן אוהבות?"

---

נגד כיוון השעון סביב הארובות,
אחת שתיים ושוב.
חישורי אופניים נוקשים כשעון;
מפחיתים מימיו של אדם בכל סיבוב.

בהתחלה הן שיחקו רביעיות, אחר כך הן שיחקו שמונה משוגע, ואז הן הפכו את הבייביסיטר למומיה – הן מרחו על זרועותיה ורגליה קצף גילוח מחדר האמבטיה של אבא שלהן ועטפו אותה בנייר טואלט. זאת הבייביסיטר הכי טובה שהיתה להן בחיים.

בתשע וחצי היא ניסתה להשכיב אותן לישון. קלייר לא רצתה ללכת לישון וגם סמנתה לא, אז הן התחילו לשחק את משחק המתים. משחק המתים הוא משחק "נגיד ש" שהן משחקות כל יום כבר 274 ימים, אבל אף פעם לא ליד אבא שלהן או מבוגר אחר. כשהן מתות מותר להן לעשות מה שהן רוצות. הן יכולות אפילו לעוף: פשוט קופצים מהמיטה של חדר הילדים ומנפנפים בידיים. יום אחד זה יצליח, אם הן יתאמנו מספיק.

למשחק המתים שלושה חוקים.

אחת: מספרים הם חשובים. התאומות מנהלות רשימה של מספרים משמעותיים בפנקס כתובות ירוק שהיה שייך לאמא שלהן. הסיור של מר קוסלאק הוא מקור טוב למידות ולסכומים חשובים: הן כותבות היסטוריה טרגית של מספרים.

שתיים: התאומות לא משחקות את משחק המתים ליד מבוגרים. הן בדקו את הבייביסיטר והחליטו שהיא לא נחשבת. הן אומרות לה מה החוקים.

שלוש הוא החוק הכי טוב והכי חשוב: כשמתים, לא צריך לפחד משום דבר. סמנתה וקלייר לא בטוחות מי זה המומחה, אבל הן לא פוחדות ממנו.

כדי להיות מתות הן עוצרות את נשימתן וסופרות עד 35. לשָם אמא שלהן הגיעה, מינוס כמה ימים.

"את לא גרת פה אף פעם," אומרת קלייר. "מר קוסלאק גר פה."

"לא בלילה," אומרת הבייביסיטר. "זה היה החדר שלי כשהייתי קטנה."

"באמת?" סמנתה אומרת. קלייר אומרת, "תוכיחי."

הבייביסיטר סוקרת את סמנתה וקלייר כאילו היא מודדת אותן: כמה גדולות, כמה חכמות, כמה אמיצות, כמה גבוהות. ואז היא מהנהנת. הרוח נושבת בצינור הארובה, ובאור העמום של חדר הילדים הן יכולות לראות את חוטי הערפל הלבנבנים שמסתננים החוצה מהאח. "לכו תעמדו בארובה," היא אומרת. "תדחפו את היד למעלה כמה שאתן יכולות. בצד שמאל יש חור קטן עם מפתח בפנים."

סמנתה מסתכלת בקלייר, שאומרת, "לכי." קלייר גדולה מסמנתה בחמש-עשרה דקות ומספר לא ידוע של שניות, ולכן היא יכולה להגיד לסמנתה מה לעשות. סמנתה נזכרת בקולות הממלמלים ואז מזכירה לעצמה שהיא מתה. היא הולכת לאח ונדחקת פנימה.

כשסמנתה נעמדת בארובה היא יכולה לראות רק את שפת החדר. היא יכולה לראות את שולי המרבד הכחול אכול העש, ורגל אחת של המיטה, ולידה כף רגל של קלייר שמתנדנדת קדימה ואחורה כמו מטרונום. השרוך של קלייר נפרם ויש לה פלסטר על הקרסול. מתוך הארובה הכול נראה מאוד נעים ושליו, כמו חלום, ולרגע כמעט חבל לה שהיא צריכה להיות מתה. אבל זה יותר בטוח, באמת.

היא דוחפת את יד שמאל גבוה ככל יכולתה ומעבירה אותה על פני הקיר המתפורר עד שהיא מרגישה רווח. היא חושבת על עכבישים ואצבעות קטועות וסכיני גילוח חלודים, ואז נוגעת בפנים. העיניים שלה עדיין מושפלות, ממוקדות בפינת החדר וברגל הקופצת של קלייר.

בתוך החור יש מפתח קטנטן וקר, עם השיניים כלפי חוץ. היא שולפת אותו החוצה ומתכופפת חזרה לתוך החדר. "היא לא שיקרה," היא אומרת לקלייר.

"ברור שלא שיקרתי," הבייביסיטר אומרת. "כשמתים אסור לשקר."

"אלא אם כן רוצים," קלייר אומרת.

---

הים חובט בחוף, איום ואפור.
מבעית ונוטף הערפל בחלון.
אחת, שתיים, שלוש, מצלצל השעון.
הבוקר לא בא, לא יבוא, לא יחזור.

סמנתה וקלייר נהגו לנסוע למחנה של שלושה שבועות כל קיץ מגיל שבע. השנה אבא שלהן לא שאל אם הן רוצות לחזור לשם, ואחרי שדנו בזה הן החליטו שעדיף ככה. הן לא רצו להסביר לכל החברים שלהן שעכשיו הן חצי-יתומות. הן רגילות שמקנאים בהן שהן תאומות זהות. הן לא רוצות לעורר רחמים.

עוד לא עברה אפילו שנה, אבל סמנתה מגלה שהיא שוכחת איך אמא שלה נראתה. לא את הפנים שלה כמו את הריח, שהיה קצת כמו חציר יבש וקצת כמו שאנל 5 וקצת כמו עוד משהו. היא לא מצליחה לזכור אם לאמא שלה היו עיניים אפֹרות, כמו לה, או עיניים אפוֹרות כמו לקלייר. היא לא חולמת יותר על אמא שלה, אבל היא כן חולמת על "פרינס צ'ארמינג", סוס חום שרכבה עליו פעם בתצוגת סוסים במחנה. בחלום, לפרינס צ'ארמינג לא היה בכלל ריח של סוס. היה לו ריח של שאנל 5. כשהיא מתה יכולים להיות לה כמה סוסים שהיא רוצה, ולכולם יש ריח של שאנל 5.

"לאן המפתח מתאים?" סמנתה אומרת.

הבייביסיטר מושיטה את ידה. "לעליית הגג. אתן לא באמת צריכות אותו, אבל יותר קל לעלות במדרגות מאשר בארובה. לפחות בפעם הראשונה."

"את לא מתכוננת להכריח אותנו ללכת לישון?" קלייר אומרת.

הבייביסיטר מתעלמת מקלייר. "אבא שלי היה נועל אותי בעליית הגג כשהייתי קטנה, אבל לא היה לי אכפת. היו שם אופניים והייתי רוכבת עליהם מסביב לארובות עד שאמא שלי נתנה לי לצאת. אתן יודעות לרכוב על אופניים?"

"ברור," קלייר אומרת.

"אם תרכבו מספיק מהר, המומחה לא יוכל לתפוס אתכן."

"מה זה המומחה?" סמנתה אומרת. אופניים זה בסדר, אבל סוסים רצים מהר יותר.

"המומחה חובש כובע," אומרת הבייביסיטר. "הכובע משמיע רעשים."

היא לא אומרת שום דבר נוסף.

blockquote>כשמתים, הדשא ירוק יותר
על הקבר. הרוח הקר דוקר.
עיניך שוקעות, השרירים נרקבים.
תתרגל לאטיות, צפה לעיכובים.

איכשהו עליית הגג גדולה ובודדה יותר מכפי שסמנתה וקלייר חשבו שתהיה. המפתח של הבייביסיטר פותח את הדלת הנעולה בקצה המסדרון, ומתגלה גרם מדרגות צר. היא רומזת להן לבוא קדימה ולמעלה.

עליית הגג חשוכה פחות מכפי שדמיינו. האלונים שחוסמים את האור במשך היום, והופכים את שלוש הקומות הראשונות לאפלוליות וירוקות ומסתוריות כל כך, לא מגיעים עד למעלה. אור ירח מאובק וחיוור זורם בשפע מהחלונות המלוכסנים ומאיר את העלייה לכל אורכה. היא רחבה מספיק בשביל משחק סופטבול וזרועה תיבות שבתוכן, מדמיינת סמנתה, אנשים יכולים לשבת – להסתתר ולהתבונן. התקרה נטויה בשיפוע, משופדת על שמונה גזעי הארובות. הארובות נראות איכשהו חיות מכדי שייכלאו במקום הריק והמוזנח הזה; הן פורצות כמעט בכעס דרך הגג ורצפת העלייה. באור הירח נראה כאילו הן נושמות. "הן יפות כל כך," היא אומרת.

"איפה הארובה של חדר הילדים?" קלייר אומרת.

הבייביסיטר מצביעה על הארובה הקרובה ביותר מימין. "זאת," היא אומרת. "היא עוברת דרך אולם הנשפים בקומה התחתונה, הספרייה, חדר הילדים."

על מסמר שנעוץ בארובת חדר הילדים תלוי חפץ שחור וארוך. הוא נראה גבשושי וכבד, כאילו הוא מלא דברים. הבייביסיטר מורידה אותו, מסחררת אותו על אצבעה. בדבר השחור יש חורים והוא שורק בעוגמה כשהיא מסובבת אותו. "כובע המומחה," היא אומרת.

"הדבר הזה לא נראה כמו כובע," אומרת קלייר. "זה לא נראה כמו שום דבר." היא הולכת לבדוק את הארגזים והתיבות שבערמה ליד הקיר הרחוק.

"זה כובע מיוחד," אומרת הבייביסיטר. "הוא לא אמור להיראות כמו שום דבר. אבל הוא יכול להישמע כמו כל דבר שאת יכולה לדמיין. אבא שלי הכין אותו."

"אבא שלנו כותב ספרים," סמנתה אומרת.

"גם אבא שלי כתב." הבייביסיטר תולה את הכובע חזרה על המסמר. הוא מצטנף בקדרות על הארובה. סמנתה מסתכלת עליו. הוא צונף אליה. "הוא היה משורר גרוע, אבל בכישוף הוא היה גרוע עוד יותר."

בקיץ שעבר, סמנתה רצתה יותר מכול שיהיה לה סוס. היא חשבה שהיא מוכנה לוותר על הכול בשביל סוס – אפילו להיות תאומה לא היה שווה כמו סוס. גם עכשיו אין לה סוס, אבל אין לה גם אמא, והיא לא יכולה שלא לתהות אם זו אשמתה. הכובע צונף שוב, או אולי זאת הרוח בארובה.

"מה קרה לו?" קלייר שואלת.

"אחרי שהוא הכין את הכובע המומחה בא ולקח אותו. אני התחבאתי בארובה של חדר הילדים כשהמומחה חיפש אותו, והוא לא מצא אותי."

"לא פחדת?"

נשמע רעש משקשק, מרעיד, נוקש. קלייר מצאה את האופניים של הבייביסיטר והיא גוררת אותם אליהן בכידון. הבייביסיטר מושכת בכתפיה. "חוק מספר שלוש," היא אומרת.

קלייר חוטפת את הכובע מהמסמר. "אני המומחה!" היא אומרת ושמה את הכובע על ראשה. הוא נופל על עיניה. על השוליים הרפויים והמדולדלים תפורים כפתורים קטנים ולא-סימטריים, שבוהקים ומחזירים את אור הירח כמו שיניים. סמנתה מסתכלת שוב ורואה שאלה שיניים. בלי לספור היא יודעת לפתע שיש על הכובע ארבעים ושתיים שיניים בדיוק, ושאלה שיניים של אָגוטים, של קוּרָאסוֹאים, של פקארים עם שפתיים לבנות ושל אשתו של צ'רלס צ'טהאם ראש. הארובות גונחות, והקול של קלייר רועם וחלול מתחת לכובע. "תברחו, או שאתפוס אתכן. אני אוכל אתכן!"

סמנתה והבייביסיטר בורחות וצוחקות כשקלייר עולה על האופניים החלודים והרועשים ומדוושת בפראות בעקבותיהן. היא מצלצלת בפעמון האופניים תוך כדי נסיעה, וכובע המומחה מיטלטל למעלה ולמטה על ראשה. הוא רושף כמו חתול. צליל הפעמון צווחני ודק והאופניים מייללים ומייבבים. הם נוטים קודם לימין ואחר כך לשמאל. הברכיים של קלייר בולטות לשני הצדדים כמו משקולות מאולתרות.

קלייר משתחלת פנימה והחוצה בין הארובות ורודפת אחרי סמנתה והבייביסיטר. סמנתה אטית, היא מסתובבת ומסתכלת אחורה. כשקלייר מתקרבת היא משאירה יד אחת על הכידון ומושיטה את היד השנייה קדימה לעבר סמנתה. ברגע שהיא עומדת לתפוס את סמנתה, הבייביסיטר מסתובבת אחורה ותולשת את הכובע מהראש של קלייר.

"אוף!" הביביסיטר אומרת, ושומטת אותו. טיפת דם, שחורה באור הירח, נוצרת על החלק השמנמן בידה של הבייביסיטר במקום שכובע המומחה נשך אותה.

קלייר יורדת מהאופניים, מצחקקת. סמנתה מסתכלת בכובע המומחה, שמתגלגל הלאה. הוא מאיץ, פונה, חוצה את רצפת העלייה ונעלם בחבטות במורד המדרגות. "תתפסי אותו," קלייר אומרת. "את יכולה להיות המומחה עכשיו."

"לא," הבייביסיטר אומרת ומוצצת את כף ידה. "הגיע הזמן לישון."

כשהן יורדות במדרגות אין זכר לכובע המומחה. הן מצחצחות שיניים, מטפסות למיטת-הספינה ומושכות את השמיכות עד הצוואר. הבייביסיטר יושבת בין רגליהן. "כשמתים," סמנתה אומרת, "עדיין מתעייפים וצריכים ללכת לישון? עדיין חולמים?"

"כשמתים," הבייביסיטר אומרת, "הכול הרבה יותר קל. לא צריך לעשות שום דבר שלא רוצים. לא צריך שֵם, לא צריך לזכור. לא צריך אפילו לנשום."

היא מראה להן בדיוק למה היא מתכוונת.

---

כשיש לה זמן לחשוב על זה (ועכשיו יש לה את כל הזמן שבעולם), סמנתה מבינה בדקירה קטנה של כאב שעכשיו היא תקועה לנצח בין גיל עשר ואחת-עשרה – תקועה עם קלייר והבייביסיטר. היא מהרהרת בזה. המספר 10 הוא נוח ועגול, כמו כדור ים, אבל זאת לא היתה שנה קלה בסך הכול. היא תוהה איך 11 יכול היה להיות. חד יותר, כמו מחטים אולי. במקום זה היא בחרה להיות מתה. היא מקווה שהחליטה נכון. היא תוהה אם אמא שלה היתה מחליטה להיות מתה במקום להיות מתה אילו היתה יכולה.

בשנה שעברה הם למדו שברים בבית ספר כשאמא שלה מתה. שברים מזכירים לסמנתה עדרים של סוסי בר, עקודים ונקודים וטלואים. הם רבים כל כך, ואת יכולה לשבור בגללם את הראש אם לא תיזהרי. ברגע שנדמה לך שהשתלטת על אחד מהם, הוא זוקף את הראש ומשליך אותך מעליו. המספר האהוב על קלייר הוא 4 – היא אומרת שהוא נער גבוה ורזה. סמנתה לא מתלהבת כל כך מבנים. היא אוהבת מספרים. לדוגמה המספר 8, שיכול להיות כמה דברים בבת אחת. אם מסתכלים עליו בצורה אחת, 8 נראה כמו אישה כפופה עם שיער נפוח ושופע. אבל אם משכיבים אותו על הצד הוא נראה כמו נחש מפותל עם הזנב בפה. זה דומה קצת להבדל בין להיות מתה ללהיות מתה. אולי כשסמנתה תתעייף מהאפשרות הראשונה היא תנסה את השנייה.

על הדשא, מתחת לאלונים, היא שומעת מישהו קורא בשמה. סמנתה יורדת מהמיטה והולכת לחלון חדר הילדים. היא מסתכלת החוצה דרך הזכוכית הגלית. זה מר קוסלאק. "סמנתה, קלייר!" הוא צועק למעלה. "אתן בסדר? אבא שלכן שם?" סמנתה יכולה כמעט לראות את אור הירח זורח דרכו. "הם כל פעם נועלים אותי בחדר הכלים. שדים ארורים," הוא אומר. "אתן שם, סמנתה? קלייר? ילדות?"

הבייביסיטר באה ועומדת ליד סמנתה. הבייביסיטר מניחה אצבע על שפתיה. העיניים של קלייר נוצצות אליהן מהמיטה החשוכה. סמנתה לא אומרת כלום, אבל היא מנופפת למר קוסלאק. גם הבייביסיטר מנופפת. אולי הוא רואה אותן מנופפות, כי קצת אחר כך הוא מפסיק לצעוק והולך. "תיזהרו," הבייביסיטר אומרת. "הוא יגיע בקרוב. זה יגיע בקרוב."

היא נותנת לסמנתה יד ומוליכה אותה חזרה למיטה. קלייר מחכה שם. הן יושבות ומחכות. הזמן עובר, אבל הן לא מתעייפות, הן לא גדלות.

---

מי שם?
רוח ים.

דלת הכניסה נפתחת בקומה הראשונה, וסמנתה, קלייר והביביסיטר שומעות משהו מתגנב, מתגנב במעלה המדרגות. "תהיו בשקט," הבייביסיטר אומרת. "זה המומחה."

סמנתה וקלייר שקטות. חדר הילדים חשוך והרוח מתפצחת כמו אש באח.

"קלייר, סמנתה, סמנתה, קלייר?" הקול של המומחה מטושטש ורטוב. הוא נשמע כמו הקול של אבא שלהן, אבל זה מפני שהכובע יכול לחקות כל רעש, כל קול. "אתן עוד ערות?"

"מהר," הבייביסיטר אומרת. "צריך לעלות לעליית הגג ולהתחבא."

קלייר וסמנתה חומקות מבין השמיכות ומתלבשות במהירות ובשקט. הן הולכות אחריה. בלי לדבר, בלי לנשום, היא מושכת אותן למסתור שבארובה. חשוך שם מכדי לראות, אבל הן מבינות מצוין את הבייביסיטר כששפתיה מבטאות בלי קול את המילה, למעלה. היא עולה ראשונה כדי שהן יוכלו לראות איפה אפשר לאחוז ואיפה הלבנים שבולטות החוצה בשביל הרגליים שלהן. אחר כך תור קלייר. סמנתה רואה את הרגל של אחותה מטפסת למעלה כמו עשן. השרוך עדיין פרום.

"קלייר? סמנתה? לעזאזל, אתן מפחידות אותי. איפה אתן?" המומחה עומד ממש מחוץ לדלת הפתוחה למחצה. "סמנתה? אני חושב שמשהו נשך אותי. אני חושב שנחש ארור נשך אותי." סמנתה מהססת רק לרגע. אחר כך היא מטפסת מעלה, מעלה, מעלה בארובת חדר הילדים.

---

על הספר

ביקורת באתר האגודה

ארנק הפיות – סיפור מתורגם