בשנות השמונים הסתובב בכל רחבי אמריקה פוסטר שעליו צוירה V גדולה ואדומה על רקע שחור. התמונה הזו הופיעה בשלטי חוצות ובמודעות בעיתונים מבלי שאף אחד ידע מה היא מציינת. לאחר זמן מה הופיעה אותה תמונה שוב ומתחתיה הכיתוב "הם באים". הקמפיין הפרסומי הזה, היה למעשה למיני סדרה בטלוויזיה שהיוותה אבן דרך בצורת ההתייחסות למדע הבדיוני בציבור האמריקאי – לא עוד ז'אנר נחות, כי אם מיני סדרה רצינית שעסקה בנושא רציני ששמה דגש על המחזה דרמטית מעולה.

הסדרה שבה מדובר היא המיני-סדרה המקורית "וי" – אירוע טלוויזיוני שגרר אחריו מיני סדרה נוספת בשם "וי – הקרב האחרון" וסדרה ארוכה יותר שנמשכה תשעה-עשר פרקים עד לביטולה ואשר נשאה את השם "וי – הסדרה". "וי" חייבת את קיומה לאדם אחד ויחיד, האיש שהגה אותה, כתב, ביים בכשרון רב וזכה לראות אותה קורמת עור וגידים רק בכדי להיחטף מידיו על-ידי חברת ההפצה ולקבל כיוון אחר לגמרי מזה שאליו שהתכוון, למורת רוחו הגלויה. שמו של אדם זה הוא קנת' ג'ונסון, ובו תעסוק סקירה זו.

קצת היסטוריה

קנת' ג'ונסון (קני בפי חבריו) נולד בפיין-בלאף ארקנסו וגדל בוושינגטון. עוד בהיותו בכתה ח' הוא החל לעשות תסכיתים לרדיו באמצעות רשמקול פשוט, בהשפעת התסכית המפורסם על-פי "מלחמת העולמות" של אורסון וולס. ג'ונסון הצעיר שיחק במחזות בית הספר, התחיל את דרכו האקדמאית בלימודי שיקספיר באוניברסיטה הקתולית של שיקספיר ועבר משם למחלקת הדרמה של קרנגי-טק (היום אוניברסיטת קרנגי-מלון). בתקופה זו, יצירתו החלה לנוע לכיוון ההפקה הטלוויזיונית ואז גם רכש את חבריו הראשונים בתעשייה, ובהם תסריטאי אלמוני דאז בשם סטיבן בוצ'קו.

בקרנגי לא היו לימודי קולנוע וטלוויזיה אבל ג'ונסון התחבר לאגודת חובבי הסרטים המקומית והפך במהרה למנהלהּ. קודמו בתפקיד ניהל פסטיבל סרטים וג'ונסון זכה לביים את הסרט הראשון שלו בגיל 21. ג'ונסון היה כותב מוכשר והרבה לכתוב מחזאות למגירה. בגיל 24 הוא התמנה, בזכות ניסיונו בבימוי, למפיק בפועל של תוכנית בתחנה מקומית ומשם התחילה הקריירה שלו לתפוס תאוצה.

האיש השווה מיליונים

בשנות השבעים סופר בשם מרטין קאידין כתב ספר מדע-בדיוני בשם "סייבורג" על אסטרונאוט שנפגע בתאונה ואברי גופו שנהרסו מוחלפים בטכנולוגיה חדשנית ועושים אותו על-אנושי. הספר כשלעצמו קודר ואפל ומתעסק בשאלות מוסריות מרחיקות לכת. קאידין הצליח למכור את הזכויות לספרו לאולפני יוניברסל והספר ושני המשכיו הפכו לסרטי טלוויזיה, שהפכו בהמשך לסדרה בשם "סטיב אוסטין – האיש השווה מיליונים", בכיכובו של לי מיג'ורס. שלושת סרטי הטלוויזיה היו דרמטיים יחסים וקודרים. המפיקים החליטו שהסדרה עצמה תפנה יותר לקהל של ילדים, כך שניתן יהיה לשווק סביבה מוצרי לוגו שונים המבוססים על הגיבור הראשי. הֶרְב בנט, מפיק הסדרה דאז, יצר קשר עם ג'ונסון בעקבות היכרות מוקדמת וג'ונסון הצטרף ככותב.

הסדרה זכתה לפופולריות רבה בשנות השבעים. הפרקים שג'ונסון כתב היו ייחודיים יחסית בהתמקדות שלהם בדרמה האנושית ובהזנחה היחסית של מוטיב ה"אקשן". ג'ונסון התגלה ככותב דרמטי מוכשר ובמאי מצוין שכישוריו הוכיחו את עצמם היטב במהלך העונה השניה, כחשב על יצירת גירסה ביונית ל"כלתו של פרנקנשטיין". רעיון זה הניב את "האשה הביונית", הפרק בעל הרייטינג הגבוה ביותר בתולדות הסדרה, אשר יצר שילוב מנצח של כתיבה דרמטית וקודרת ושל משחק מצוין של שחקנית שבאה במקום הנכון ובזמן הנכון – לינדזי ואגנר. הפרק בן שני החלקים, שהסתיים בהקפאתה של האשה הביונית, הוביל גל של תגובות צופים נלהבים שרצו עוד. ג'ונסון מונה לאחד ממפיקי הסדרה ואחרי זמן מה החיה את הדמות בפרק שנקרא "שובה של האישה הביונית", גם הוא בשני חלקים ובשילוב של מנה גדושה של דרמה. הצופים הוסיפו ללחוץ, והדבר הוביל לחוזה משחק שמן ללינדזי ואנגר ולמינויו של ג'ונסון למפיק הבלעדי של סדרת הספין-אוף של האיש השווה מיליונים, סדרה שנקראה בפשטות "האישה הביונית".

בסופו של דבר, 'האיש השווה מיליונים' שרד חמש עונות, ואילו לאישה הביונית היו שלוש. בשתי השנים הראשוניות של האישה הביונית היו חפיפות רבות בין הדמויות שבשתי הסדרות. אחרי המעבר של הסדרה לרשת אחרת בעונה השלישית שלה, חדלו ההצלבות הנ"ל ובמקום זה נוסף אליה מקס הכלב הביוני. בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים אוחדו ואגנר ומייג'ורס לשלושה סרטי טלוויזיה שהמשיכו את הסיפור, ובאחד מהם הופיעה אפילו סנדרה בולוק בתור ביונית דור ההמשך, אך כל זה כבר נעשה ללא מעורבותו הפעילה של ג'ונסון.

הענק המדהים

אחרי הסדרות הביוניות, ג'ונסון כבר נשא על גבו את התווית של "איש המדע הבדיוני של יוניברסל". לכן, כאשר הגיע אליהם עם הצעה לביים בשבילם את המחזה שכתב עפ"י אייבנהו של וולטר סקוט, קיבל מהם בתמורה הצעה לכתוב ולהפיק את הפיילוט לסדרה חדשה שהם מתכננים: "הענק המדהים", על-פי הקומיקס הנודע של סטן לי וחברת מרוול. אייבנהו מעולם לא הופק, אך בינתים הענק המדהים סיפק לג'ונסון עבודה למשך חמש עונות בתור מפיק, כותב ובמאי.

הפיילוט של "הענק המדהים", אשר היה באורך של סרט מלא, הוא סרט טלוויזיה כמו שרק ג'ונסון יודע לביים, והז'אנר שבו ג'ונסון מצליח במיוחד. הפרק סיפק דרמה מעולה וסוחפת, בעל סיפור שמצליח לעניין לכל אורכו; המיצוי המיטבי של המדיום הטלוויזיוני בעיניי. ג'ונסון לקח את הבסיס של הקומיקס ושינה אותו משמעותית. "הענק" הפך לדרמה למבוגרים, שמו של הגיבור הראשי השתנה לדיוויד, בכדי להימנע מכפלי האותיות ששלטו בקומיקסים של חברת מרוול (ברוס באנר במקור) והעלילה הפכה הרבה יותר בוגרת והדגישה את בדידותו של הגיבור. נעימת הסיום כונתה "האיש הבודד" והתנגנה בסופו של כל פרק, כמעין תזכורת לכך שהסיפור הוא בעצם סיפור עצוב, גם אם הטוב מנצח, ודיוויד באנר ייאלץ להמשיך להיאבק במפלצת בפנים. הנעימה נכתבה ע"י ג'ו הארנל שעוד יעבוד עם ג'ונסון בהמשך.

אחרי הפיילוט המצוין, ג'ונסון כתב סרט טלוויזיה מצוין נוסף שבוים בידי אחרים, והמשיך להפיק, לכתוב ולביים עוד פרקים בסדרה. פרק אחד שלו (שוב סרט טלוויזיה או פרק בשני חלקים) אשר נקרא "married" או "כלתו של הענק המדהים", עשה היסטוריה כשהשחקנית מארייט הרטלי זכתה באמי על משחקה בו כאישתו השניה של דיוויד באנר שגוססת מסרטן.

סיבה אחת, בעיקר, גרמה לג'ונסון להמשיך עם הסדרה גם אחרי פרק הפיילוט – הזכות לעבוד עם השחקן הראשי ביל ביקסבי. ביקסבי, שהיה מצוין בתפקידו כדיוויד באנר, הכניס מימד אנושי לכל פרק. הטרגדיה האישית אשר חווה במהלך צילומי הסדרה, עקב מות אישתו, השפיעה רבות על האופי הקודר של משחקו של השחקן המחונן והבמאי הדרמטי הזה בסדרה. הכוכב השני של הסדרה היה השרירן לו פרינגו, אשר שיחק את הצד השני באישיותו של באנר, הלא הוא הענק. פרינגו כבד שמיעה היה המועמד השני לשחק את הענק אחרי ריצ'ארד קייל הזכור לטוב כ"מלתעות" מסדרת סרטי ג'יימס בונד. הצלע השלישית בסדרה היה השחקן ג'ק קלווין ששיחק את העיתונאי הצהוב והקרצייתי שרדף אחרי הענק בכל אמריקה והעניק לו מעמד שללא ספק הושפע מהסדרה ה"נמלט".

בסוף שנות השמונים הופקו לענק-המדהים שלושה סרטי טלוויזיה, בעיקר כדי שישמשו כפיילוט לסדרות על גיבורים אחרים של מרוול שתוכננו לצאת בעתיד. הראשון היה די חלש והוא הציג את האל תור. השני היה הרבה יותר טוב והוא הציג את הגיבור דרדוויל (בקרוב הסרט עם בן אפלק) ששוחק ע"י רקס סמית ואת הפושע הרע קינגפיין בגילומו של ג'ון רייס דיוויס המצוין. הסרט האחרון, "מותו של הענק המדהים", היה החשוב מהשלושה, ובסופו נפל הענק אל מותו. האירוניה היתה שביקסבי עצמו נפטר מספר חודשים אחרי השלמת הסרט וכך נסתם הגולל סופית על כל המשך אפשרי לסדרה, מה שלא ימנע כמובן הפקת סרט קולנוע על הענק בשנה הקרובה.

הפסקה קלה לפני המנה העיקרית

זה הזמן לדלג קלות לשנת 83, ללא צורך לפרט את הפרויקטים שג'ונסון היה מעורב בהם עד אז. נזכיר רק את Senior Trip, סרט טלוויזיה קטן ועתיר רייטינג שהופק לרשת CBS ועסק בטיול של תלמידי בית ספר. השחקנים מאותו סרט נשארו ביחסים טובים עם ג'ונסון וקיבלו ממנו תפקידים בפרויקטים עתידים. ביניהם ראוי במיוחד לציין שחקנית אחת בשם פיי גראנט שעברה לככב גם בפרוייקט הבא הקשור למד"ב שג'ונסון הפיק, ביים וכתב.

זה לא יכול לקרות כאן, גרסת החיזרים

בשנות השלושים כתב סינקליר לואיס ספר בשם "זה לא יכול לקרות כאן", אשר עסק בעלייתו האפשרית של הפשיזם לשלטון בארה"ב. ג'ונסון אשר ידע שאין סיכוי ממשי שיתייחסו אליו ברשתות הגדולות כאדם בעל השפעות קלאסיות, ניגש למשרדי האחים וורנר ומכר להם טיוטה של תסריט בהשראת הספר שלו נוסף "טוויסט" קטן ומשמעותי – הכובשים שמנהיגים שלטון פשיסטי בארה"ב מתגלים כחייזרים שבאו לאכול אותנו. ההתלהבות היתה רבה וג'ונסון שראה הזדמנות להעביר רעיון חשוב בצורה פשוטה לקח את הפרויקט בשיא הרצינות.

שישים ימים בלבד הוקצבו לג'ונסון כדי לסיים את הפקת הסדרה, כשלכך קדמו 19 ימי כתיבה ידנית של התסריט בן 230 העמודים, השקעה בליהוק ובהקמת והקמת הצוות. ג'ונסון נעזר בצוות הטכני שעבד איתו על הענק ועל הסדרות הביוניות, ובראשם במאי היחידה השניה של "וי", ג'ון מקפירסון שאחראי לעיצוב החלליות וג'ו הארנל שאחראי על הפסקול המצמרר של ההפקה. שחקנים ותיקים כמו פיי גראנט לוהקו לתפקידם במהירות, ואחרים נוספו רק יום אחד לפי תחילת הצילומים. ביניהם היו מארק סינגר האלמוני דאז שגילם בסדרה את מייק דונובן והתגלה כבחירה מוצלחת ביותר וג'יין באדלר שהיתה הרעה המושלמת עוד לפני שהוציאה מילה מהפה.

בעידן שקדם לשימוש המסיבי במחשבים בסרטים בדיוניים, יוצרי "וי" השתמשו בכל טריק אפשרי בכדי ליצור את אשליית האפקטים המיוחדים. הסדרה היתה גדושה במודלים מוקטנים, חלליות מודולריות שיכולות לשמש הן כמטוסי קרב והן כספינות תובלה, רקעים מצוירים ביד אומן, מנוף שמרים חלליות לצורך המראה ונחיתה ומנגנון מורכב להמחשת היריות מנשקי החיזרים שעלה אלף דולר לכל הבזק. על הכל ניצח ג'ונסון ביד רמה, תוך שהוא מוציא פנינים מלחץ עצום של חברת האחים וורנר, ומגלה שוב את כישרונו ותושיתו בכל יום ויום של הצילומים.

סמוך מאוד לתחילת הצילומים ארע משבר קשה שהפך מאז לאגדה הוליבודית – השחקנית דומיניק דאן, שהיתה אמורה לגלם את דמותה של רובין מקסוול נרצחה ביום החמישי של הצילומים על-ידי חבר קנאי ומטורף במהלך חזרה שעשתה עם השחקן דיוויד פקר לנגד עיניו המשתאות. הקטע השפיע קשות על הצוות שהחל זה עתה להתגבש. בצר לו, ג'ונסון שיבץ במקומה את השחקנית בליר טפקיין והותיר בסדרה מספר צילומי גב של דאן כמחווה לטרגדיה האנושית שלה מהגב בסדרה עצמה.

כשהסתיימה לבסוף ההפקה הגרנדיוזית, ג'ונסון נשאר עם פרק ראשון ארוך ברבע שעה מהמקובל. בצעד חסר תקדים אישרו לו אנשי וורנר להשאיר את הסדרה כמו שהיא, כשהחלק הראשון הוא באורך של שעה וארבעים וחמש. מסע הפרסום הנרחב שנעשה לסדרה הבטיח לה הצלחה עצומה ברייטינג ואיפשר לג'ונסון להמשיך הלאה עם ההרפתקה הטלוויזיונית שלו. חברת האחים וורנר אמנם לא קיבלה את הצעתו להמשיך את ההצלחה במספר סרטי טלוויזיה באורך מלא, אולי יצרו לבקשתו מיני סדרת-המשך בת שלושה חלקים. עם זאת, הגישה של ג'ונסון לסדרה הופסקה כליל מאותו שלב והלאה והוא נאלץ להסתפק בקבלת קרדיט כאחד הכותבים של "וי, הקרב האחרון". מטבע הדברים, ללא מעורבותו הפעילה, הסדרה פנתה לכיוונים שונים ממה שתכנן במקור, כשהבסיס העלילתי והדרמטי של ג'ונסון החזיק מעמד גם במיני-סדרה. אולם הדגש מכאן והלאה עבר לקטעי הפעולה. בסדרה הארוכה שבאה בהמשך בלט כבר המעבר לדגש מוחלט על ה"אקשן", כשאחדים מהפרקים נראים כמו חיקוים של "צוות לעניין". הסדרה עצמה נמשכה 19 פרקים והסתיימה בסוף פתוח מאוד, כשהתסריט שנכתב לפרק העשרים לא צולם מעולם.

אומת הזרים

בשנת 1988 הופק סרט הוליבודי מצליח למדי ששמו בעברית היה "חקירה בעיר זרה" בכיבובם של ג'ימס קאן ומנדי פטנקין. נקודת המוצא של הסרט היה נחיתתה של ספינת עבדים חיזרית במדבר מוהבי והטמעתם של רבע מיליון 'טקנטונים' בעקבות כך באוכלוסייתה של לוס-אנג'לס. הבלשים בסרט, אחד מהם טנקטוני, חקרו ארוע שהתרחש בתוך קהילת החיזרים שלמעשה התנהגה כקבוצה אתנית סגורה בתוך הקהילה של העיר לוס אנג'לס. הסרט לא התעמק כלל בצד האנתרופולוגי של המצב, והפך למעשה, כהגדרת ג'ונסון למעין "מיאמי מחלק מוסר עם ראשים מחודדים". ג'ונסון אף הבחין בכך שלשוטר החיזר יש אמנם משפחה, אבל בסרט כמעט שלא עשו דבר עם האלמנט הזה. מנקודה זו והלאה ג'ונסון בחר לבנות את הסדרה "אומת הזרים" אותה בנה על אותו רעיון.

ג'ונסון ביסס את הסדרה על האלמנט המשפחתי, אולם זו לא החזיקה מעמד מעבר לעונה הראשונה שלה, ובעיקר בשל נפילתה למחלה הידועה של העונות הראשונות בטלוויזיה האמריקאית – אי-הצגת יותר מרעיון אחד בכל פרק. למרות הכשלון היחסי, הופקו בכל זאת בסדרה 22 פרקים טובים למדי. בתפקידים הראשים לוהקו גארי גרהאם ואריק פיירפוינט (שעובדים עם ג'ונסון עד היום), ובתפקידים ראשיים לא פחות לוהקו מישל סקרבלי, שון סיקס, לורן וודלנד וטרי טראס.

חמש שנים עברו וג'ונסון קיבל הצעה להמשיך את 'אומת הזרים' בסרטי טלוויזיה. ג'ונסון קפץ על המציאה ויצא לעשות חמישה סרטים שמיצו עד למקסימום את כוחו בעשיית סרטי טלוויזיה ועלו בהרבה על רמתה הסדרה המקורית. שני הסרטים הראשונים שודרו בארץ פעם בודדת בערוץ 2, ושלושת האחרים הופיעו כמה פעמים בערוץ הסרטים.

בשנים האחרונות ג'ונסון מוסיף לעסוק ביצירה נון-סטופ. אחד הדברים האחרונים שבהם עסק הוא בימוי פרקים בסדרה "שבעה ימים" בהפקת חברו הטוב ג'ון מקפירסון (משודרת היום בישראל בערוץ AXN). הסדרה מזכירה מאוד את העלילות שהיו בפרקים של האיש השווה מיליונים ובהפקות נוספות שבהן ג'ונסון היה מעורב. במרכז הסידר נמצא פרויקט ממשלתי שמאפשר לחזור שבעה ימים לאחור בזמן ולתקן נזקים קטסטרופליים שאירעו. הגיבור אמנם הותאם לשנות התשעים, אבל הוא דומה לסטיב אוסטין בהרבה מאוד מובנים.

מעריציו של ג'ונסון שמחו מאוד לשמוע לאחרונה על אחריותו להפקת ה-DVD של המיני סדרה המקורית של "וי". מסתבר שהסדרה (בדיוק כמו פרקים אחדים שהוא צילם בסדרות אחרות) צולמה במקור בפילם על מנת שיהיה ניתן להפיץ אותה להקרנה בבתי קולנוע אירופיים. ההשוואה לגירסה הקודמת של התוכנית מוכיחה שאכן נעשה כאן שיפוץ מסיבי אשר כלל אף שיפוץ של הסאונד ושלל תוספות אחרות. ניתן רק לקוות שעיבוד דומה ייערך גם על הפקות פילם נוספות של ג'ונסון, ובכללן "הענק המדהים" וסדרות נוספות.