מהי פנטסיה ישראלית? זו השאלה שעליה מנסה לענות אוסף המאמרים החדש שיצא לאחרונה בהוצאת גרף, בעריכת הגר ינאי ודניאלה גורביץ'. התשובה המשתמעת מרוב המאמרים חותכת, אם כי חובבי הז'אנר עשויים לחשוב שאינה בהכרח מדויקת: "אין דבר כזה, אבל היינו רוצים שיהיה".

עשרים המאמרים והמסות בספר מחולקים לארבעה פרקים, אשר עוסקים, על פי הסדר, בהגדרת הפנטסיה, בדרכים שבהן מתבטאת הסוגה במדיה השונים, ביחסי הגומלין שבין הפנטסיה העברית לבין תרבויות אחרות וסוגות קרובות, ובאופנים שבהם התבטאה רוח הפנטסיה במקורות היהודיים. רוב המאמרים מעניינים, חלקם אף מעניינים מאוד, כך שסביר להניח שכל אדם המתעניין בספרות הלא-ריאליסטית יגלה כאן שפע של נושאים למחשבה.

מה שבולט לעין לא פחות הוא העובדה שקשה מאוד להבין על איזו "פנטסיה" בעצם מדברים הכותבים. כאן גם בעייתו הגדולה ביותר של קובץ המאמרים הזה.

הספר, בצדק רב, נפתח בשני מאמרים שמציעים הגדרות שונות לסוגה מנקודות מבט טקסונומיות והיסטוריות. בראשון, דניאלה גורביץ' דנה בפנטסיה כשם כללי לכל הספרות הלא-ריאליסטית ומנסה לסווג אותה לסוגים שונים על פי האופן שבו הם מתייחסים למציאות. עוקב אחריה מאמרו של עמנואל לוטם, שמספק מבט מתוך הז'אנר על ההיסטוריה שלו ועל המקורות שהעניקו לו השראה. השילוב של שניהם מעניק יחד מסגרת תיאורטית שיכלה לסייע רבות לכותבי המאמרים האחרים.

אך אז מגיעים יתר המאמרים, וההגדרות הנאות שנפרשו בהקפדה כה רבה בפרק הראשון נותרות כאבן שאין לה הופכין. במקום להסתמך עליהן, נראה שכל כותב ניסה להמציא את הגלגל מחדש ולהגדיר את הסוגה לעצמו. התוצאה: מבלבלת ולא אחידה. כך קורה שבעוד שחלק מהכותבים, דוגמת נועה מנהיים, עוסקים בפנטסיה קלאסית, אחרים נמנעים מכל הפרדה בינה לבין הריאליזם המאגי ולעתים אף לכתיבה הפוסטמודרנית. הגדיל לעשות מנחם בן, במאמרו על "שירת הפלאות בעברית", כשבחר להתייחס לכל מטאפורה יצירתית כאל הפנטסיה במלוא תפארתה. לדידו, די בקמצוץ של דמיון כדי שיצירה תרבותית תהפוך לפלא.

המחסור במסגרת תיאורטית ובהגדרה משותפת של נושא הספר פוגע מאוד ביכולתו לענות על השאלה המרכזית שלו. כיצד נברר מהי פנטסיה ישראלית אם איננו מסכימים אפילו על המושגים שבהם אנחנו משתמשים? חוסר ההסכמה הזה גם מאפשר סתירות מוזרות במקצת בספר, כפי שקורה למשל כשמיד אחרי מאמרה של גיל הראבן, שלועגת בין השאר למושגים שמשמשים את התיאוריה הביקורתית הפוסטמודרנית, בא שמואל דובדבני ומשתמש באותן מושגים ממש כדי לנתח את הפנטסיה ככלי לביקורת חברתית בקולנוע הישראלי. התחושה שמתעוררת עקב כך היא של חוסר בדיאלוג מפרה בין הכותבים, אשר במקום זאת כותבים מתוך עולמות רוח נפרדים לחלוטין.

הקושי בהגדרת הז'אנר משתלב לא מעט גם עם השאלה הלא רשמית שמעלים, במפורש או במשתמע, כמעט כל המאמרים בספר: מדוע אין פנטסיה עברית? על כך בדיוק מנסה לענות הראבן, במסה המרתקת "על דברים שלא יעלו על הדעת", אשר סוגרת את חלקו הראשון של הספר. טענתה העיקרית היא שהספרות העברית כולאת את עצמה בתוך גבולות של בינוניות, שבה החריגה מהריאליזם מוקצה מחמת מיאוס, וגם הריאליזם עצמו נדחק לתוך גבולות צרים למידותיו ודוחק החוצה את כל הנושאים החורגים מהמוכר והיומיומי – אפילו סיפורי גבורה ואסונות. בחברה מגויסת כחברה היהודית בישראל, היא טוענת, המחויבות האידיאולוגית ל"פנטסיה" שניסתה הציונות ליצור במציאות מוחקת כל אפשרות ליצור פנטסיה אחרת. "אצלנו מנחמים ומתנחמים לא בפנטזיות, אלא ב'בניין ארצנו'" (ע' 57), היא מסכמת.

הסבר מזווית קצת שונה מעלה גם אילנה גומל, במאמר חווייתי מאוד ומרתק שבו היא דנה במקום החשוב שמילא עבורה המדע הבדיוני כיהודיה בברית המועצות המרגישה כ"חייזר" יהודי בחברה עוינת. "הילת המסתורין של ה'שונה' אינה מובנת לצברים", היא מסכמת (ע' 179). לדידה, תחושת השורשיות של ילידי הארץ נוטעת אותם במלוא העוצמה בתחומי הריאליזם ומרחיקה אותם משאלות הזהות ומתחושת חוסר השייכות הנמצאות בלבו של המדע הבדיוני. מאמרה מסתיים בקריאת תגר: "נווד נשאר נווד, גם כשהוא מנסה להתיישב. הצברים הם שצריכים להתמודד עם הפנטסיה העמוקה של קיומנו" (ע' 180).

לנוכח תחושת ה"היעדר" הזאת של הפנטסיה בספרות העברית בארץ, לא מפתיע שרק מיעוט מהכותבים בחרו להתייחס לקיים, ולא להתמקד דווקא במה שאיננו. כך עשו, לדוגמה, נועה מנהיים, במאמרה על הפנטסיה בספרות הילדים של נורית זרחי, או הגר ינאי במסה על יצחק בשביס זינגר. והתייחסות מפורטת ליצירות פנטסיה עבריות מהעשור האחרון? אלה אינן קיימות כמעט אפילו אצל שתיהן. לא תמצאו בספר התייחסויות לשימוש הפנטסטי המרתק שעשו סופרים כשמעון אדף, הגר ינאי או אסף אשרי במקורות העבריים ובמיתוסים המסופוטמיים; לא תמצאו בו כמעט התייחסויות לספרות הדיסטופית והאפוקליפטית שרווחת בישראל כבר כמה עשורים; וגם לא אזכורים לסופרים הצעירים שמפרסמים כיום סיפורים קצרים בכתבי עת כ"חלומות באספמיה" או "בלי פאניקה", למחזות מקוריים שהחלו להיות מוצגים בשנים האחרונות באירועי קהילת החובבים בארץ ועוד.

עיקר כוחו של הספר הוא באתגר שהוא מציב בפני קוראי, כותבי ומבקרי הזרם המרכזי בישראל. לקושי שגילו הכותבים במציאת פנטסיה עברית מובהקת נלווית מעין אצבע מאשימה שמפנה הספר כלפי הציבור הישראלי. מעל הכל הוא מעורר את השאלה "למה?" מדוע פנטסיה מתקיימת פה רק בשוליים? מה יוצר את הגבולות שגורמים ליצירה העברית להתרכז כמעט אך ורק בעלילות משפחתיות ובסיפורים פסיכולוגיים על אנשים רגילים? וחשוב מכך – איזה מחיר אנחנו משלמים על כך? את התשובה לכל אלה מציע הספר לקוראים למצוא בעצמם, בתקווה שמתוך השאלה יבוא השינוי.