"לוחמי החלל" ו-"מלחמה לנצח"
שתי גישות לתיאור המלחמה המאורגנת במדע-הבדיוני

במהלך ההיסטוריה האנושית אמנים רבים ניסו להראות את חווית המלחמה והקרבות בצורה ריאליסטית. חלק הצליחו, אך הרוב כשלו; כך, למשל, קרבות האבירים נראים לנו עד היום רומנטיים והרואיים. כמעט שאין יצירות אמנות שיספרו לנו בצורה ריאליסטית על מלחמות הקתולים והפרוטסטנטים אשר קרעו את אירופה בימי הביניים, על הטבח האיום שערכו בירושלים האבירים הנוצרים ועל ההשמדה של התרבות הדרום אמריקאית על ידי הספרדים.

אך הכל השתנה במאה העשרים: במלחמת האזרחים הספרדית ובמלחמת העולם הראשונה, נחשף העולם לשיטות קרב מודרניות שבהן אין מקום לגיבורים אמיצים ולגינוני אבירים, למלחמות שבהן אלו שקמו והסתערו באומץ נקרעו לגזרים בידי מכונות ירייה, לקרבות חסרי תועלת שנתארכו למשך שנים ובהם נהרגו מיליונים. האימפקט של יצירות האמנות שאותה יצרו החיילים אשר טעמו את חווית הקרב המודרנית היה אדיר: מציורי פיקאסו ועד ספריו של טולקין, מהדאדאיזם ועד אורוול.

גם ספרות המדע הבדיוני ניסתה לתאר מלחמות, בצורה זו או אחרת. חלק מהכותבים כתבו על המלחמה בצורה פנטסטית משהו, לא מציאותית כמעט: ניבן הוא דוגמא טובה לכך. חלק מהכותבים כתבו על מלחמה בצורה "אמיתית" יותר, משכנעת יותר ואמינה הרבה יותר, כפי שעשה, למשל, דן סימונס ב"היפריון".

למרות קיומם של מאות ספרי מדע בדיוני הדנים במלחמה, ישנם שני סופרים עיקריים המסמלים שתי גישות לתיאור המלחמה: רוברט אי היינליין בספרו: "לוחמי החלל" וג'ו הולדמן בספרו " מלחמה לנצח".

אני משער שאין צורך לפרט יותר מדי על "לוחמי החלל", רוב חובבי המד"ב קראו את הספר, שתורגם לעברית ואלו שלא קראו, בוודאי ראו את הסרט. הספר מספר על ג'וני ריקו, טוראי שגויס לחיל רגלים ועל מסלול התקדמותו בצבא תוך כדי לחימה בגזע זר.

רוברט היינלין, שהתחנך באקדמיה צבאית ואף שירת כקצין בחיל הים האמריקאי בשנות השלושים, פירסם את "לוחמי החלל" בתחילת שנות הששים. תמונת המלחמה בספר היא כתמונת המלחמה כפי שהצטיירה אצל האמריקאים אחרי מלחמת העולם השנייה: רומנטית, ברורה והרואית מאד; גם החייל הפשוט ביותר יודע את מטרותיה ולוחם בנחישות למען חבריו ואומתו, בתמורה למאמציו הוא מתוגמל. לג'וני ריקו המוכשר קל לטפס בסולם הדרגות במהירות. המשטר הוא תמיד צודק ותמיד חכם, הנתינים נאמנים לו ויודעים ששיטתו היא הצודקת. נוצרת זהות מוחלטת בין המשטר שהוא אוליגרכיה צבאית פסאודו-דמוקרטית, לבין המלחמה: המלחמה צודקת ולכן המשטר צודק. יש לציין שהספר נכתב ללא שמץ לאירוניה או ביקורת, נראה שהיינליין באמת האמין בשיטה זו, האמין שהעולם יהיה יותר טוב אם היא תתקיים, עקב אמונה זו מבקרים רבים האשימו אותו, לא לחלוטין בלי צדק, בפשיסטיות.

המלחמה הייתה תמיד רומנטית אצל האמריקאיים, כיוון שאין צורך לציין שמלחמות העולם והקרבות המודרניים השפיעו בעיקר על אירופה. ארצות הברית כמעט ולא חשה בהשפעות האיומות של המלחמה, מלחמות העולם לא הסבו לה נזק רב ואחוז זעיר מאוכלוסייתה היו חיילים אשר השתתפו באופן פעיל בלוחמה. מלחמת העולם השנייה הצטיירה באור רומנטי ולא כמלחמה אמיתית של ממש. החזית הייתה מרוחקת מהעורף ומעט מאד חיילים אמריקאים נהרגו (באופן יחסי כמובן) והדבר החשוב ביותר: מטרות המלחמה לא היו שנויות במחלוקת, ארה"ב נכנסה למלחמה רק אחרי שתקפו אותה.

כל זה השתנה בויטנאם, כחלק מהדוקטרינה האנטי-קומוניסטית מטופשת של "מדיניות הדומינו" נשלחו מאות אלפי חיילים אמריקאיים כדי להלחם על אדמת ארץ אשר לא רצתה בהם, התוצאות היו הרסניות, לראשונה בתולדותיה נחשפה ארצות הברית למלחמה מודרנית אמיתית אשר פגעה בה, וגרמה לרבבות קורבנות ללא סיבה מיוחדת, הדי מלחמה זו מהדהדים עד היום. בין החיילים חסרי המזל שנשלחו לויטנאם היה טוראי ג'ו הולדמן, אשר התגייס בשנת 67 ושירת בדיביזיה הרביעית כלוחם בהנדסה קרבית. במהלך שירותו נפצע וקיבל את "לב הארגמן" כמו גם מדליות סטנדרטיות אחרות.

חוויות המלחמה חסרת התוחלת בויטנאם הולידו את "מלחמה לנצח", יצירתו הבולטת ביותר של הולדמן ואחת החשובות במדע הבדיוני בפרט ובספרות הכללית בכלל. מנדלה, גיבור ספרו, הוא חייל הנשלח לחזית המלחמה בחייזרים, בדיוק כמו ריקו. אבל בניגוד לריקו, המלחמה שמנדלה נשלח אליה היא מלחמה שונה לחלוטין: מלחמה נצחית, המתארכת עוד ועוד בגלל פערי הזמן הנגרמים עקב תנועה במהירות האור.

ההשוואה בין ריקו לבין מנדלה, בין "לוחמי החלל" ל"מלחמה לנצח", היא השוואה מתבקשת מאליה בין שתי גישות לתיאור המלחמה: הגישה הרומנטית והגישה הריאליסטית. הגישה הרומנטית היא זו רווחה בארה"ב שלפני ויטנאם: האדרת המלחמה וצביעתה בצבעים הרואיים מאד, הגישה הריאליסטית היא הגישה שרווחה בארה"ב המפוכחת: המלחמה ככאוס מוחלט, ללא גיבורים, ללא מנצחים. ההבדלים מתבטאים תחילה בפרטים הטכניים: חליפת החלל של ריקו כל יכולה, בעוד חליפת החלל של מנדלה מוגבלת ומסוכנת. ריקו טס בחלל בנוחות לעומת מנדלה שנאלץ להידחס למין תא מלא בנוזל המגן עליו מפני התאוצה. ריקו משוטט לו בחלל ללא דאגה בשל תורת היחסות, מנדלה נענש במאות שנים של פערי זמן הנפתחים בינו לבין שאר העולם.

גם האויבים משתנים: ריקו נלחם כנגד אויב אכזר ונורא, מפלצת טורפנית וחזקה. מנדלה נלחם כנגד יצורים הדומים לבני אנוש, חלשים ומעוררי רחמים. בעוד שהחייזרים של היינליין שואפים להשמדת האנושות, לא ברור במשך רוב הספר מה החייזרים של הולדמן רוצים. אפילו לא מצליחים לתקשר איתם.

הפן המעניין ביותר להתייחסות הוא הצבא כפי שהוא מצטייר בעיני הסופרים השונים: בעיני היינליין הצבא והמלחמה מסודרים: כל אחד יודע מה הוא תפקידו, קל להתקדם, אם אתה טוב כמובן. המפקדים יודעים להודות בטעות, החיילים נחושים ומוכנים לקרב. חלומו הרטוב של כל נגד בצה"ל: צבא ממושמע, מסודר, מאורגן שמתנהל בדיוק כפי שקרב מתנהל בתרגילים במטכ"ל. הצבא אצל הולדמן שונה לחלוטין: אין חשיבות לחייל הבודד, הוא לא מודע לתמונה הכללית, הוא נשלח בשרירות לב ממקום למקום ללא שום תכלית. הוא נפצע ומדמם לרוב בלי לראות את האויב . מנדלה, גיבור הספר, מקבל קידום אוטומטי ללא שום קשר להכשרתו או לניסיונו, הוא רק בן 24 והופך להיות מפקד חטיבה, הוא מקבל מדליות ועיטורים ללא שום קשר למעשיו או לרצונו. ככל שהמלחמה נמשכת כך האירועים הופכים להיות סוריאליסטיים יותר ויותר, בדיוק כמו ב "מלכוד 22".

ריקו זוכה לכבוד ולהוקרה. החברה האזרחית בספרו של היינליין תומכת בלוחמים, בדיוק כפי שקרה במלחמת העולם השנייה; ואף יותר מכך, המשטר הצבאי האידיאלי שמתואר בספר הוא-הוא הלוחמים, והם זוכים לפריבילגיות שאין לאזרחים רגילים, בנוסף לכבוד הרב. הגיבורים של הולדמן, גיבורי ויטנאם, זכו במקרה הטוב לבוז קר. מנדלה האומלל מגן על חברה שאת חוקיה הוא לא מבין, חברה שממנה הוא זוכה לקיתונות של לעג ובוז, התגמול היחידי שלו הוא כספי, וגם תגמול זה נשלל ממנו לבסוף.

ניתן לומר שההשוואה בין שני הספרים היא בעצם השוואה בין שתי מלחמות: מלחמת העולם השנייה ומלחמת ויטנאם, יש שיאמרו שזו השוואה בין שני סופרים: האחד, היינליין, קצין בחיל הים, אשר לא התנסה בקרב ממשי והשני, הולדמן, חייל פשוט אשר התנסה בקרבות ואף נפצע בהם. אני חושב שההשוואה היא השוואה בין שתי גישות לחיים: הראשונה הרואה את המלחמה כחוויה מעצבת ומחשלת, ואת הצבא כארגון היררכי מסודר והוגן אשר מקדם את הראויים, גישה אשר הייתה רווחת בעבר, גם במדינת ישראל טרום מלחמת יום כיפור. השנייה אשר רואה את המלחמה כעוול, כפשע של ממש, שרירותית וכאוטית ואת הצבא כארגון סהרורי ומוזר אשר מתנהל לפי חוקים לא ברורים.

שני הספרים משובחים, מהנים וגם מעוררי-מחשבה. למרות זאת, אני חושב שעדיפה גישתו של הולדמן לנושא המלחמה, במדינה כמו ישראל, שחוותה מלחמות קשות ולעיתים מועלות בה תביעות לכונן אוליגרכיה צבאית נוסח היינליין (זכות הצבעה למשרתים בצבא בלבד), יש לשים לנגד עינינו את ספרו של הולדמן, להעדיף את גרסתו של החייל הפשוט, על פני גרסתו של הקצין, את הפציפיזם על פני המיליטריזם.

שלום לנצח – ביקורת