בין האופנות הבולטות ביותר במדע הבדיוני של השנים האחרונות נמצא העיסוק בייחודיות הטכנולוגית – השלב המשוער שממנו והלאה הבינה הממוחשבת תהפוך לדבר שאיננו מסוגלים להעלות אפילו בדעתנו. רבים מסופרי הז'אנר שכותבים על העתיד הקרוב הרבו לעסוק בכך, ביניהם ורנור וינג'י, צ'רלס סטרוס ועוד. בדרך כלל התמונה שהם מציירים קודרת למדי: התמודדות חסרת סיכוי של בני האדם הישנים והחדשים עם מציאות שמשנה את עצם ההגדרה מהו אדם.

לא כך בספרו הנוכחי של וולטר ג'ון ויליאמס. כאן אכן תמצאו תבונות טכנולוגיות עילאיות, אך ויליאמס הקפיד להכניס להן פרוטוקולי הגנה שהוא מכנה "אסימוביים", שמשאירים אותן כפופות תמיד לבני האדם. התוצאה היא מציאות מורכבת אך יציבה, שעומדת על סף הייחודיות אך אינה עוברת אותה – כבר 1,500 שנה.

"מרחבים מסתברים" מציג מציאות עתידנית מדהימה, שבה בני האדם התקרבו ככל שרק ניתן לאלים מבחינת יכולת השליטה שלהם בטבע, בחיים ובמוות, אך לא ויתרו על האנושיות שלהם. 11 תבונות-על ענקיות מעשה ידי אדם שולטות על עשרות יקומי כיס מלאכותיים שבהם יכולים בני האדם לממש את כל הפנטזיות שלהם. בחיי הנוחות שמציעה המציאות הזאת למאות מיליארדי האנשים יש הכל. יש עולמות בהשראת ימי הביניים, שבהם אפשר להציל נסיכות, להילחם באורקים ובטרולים ולהגשים הלכה למעשה את כל הפנטזיות והאגדות; ביקומים אחרים קמו אוטופיות דתיות; עולמות נופש תת-מימיים; ערי-ענק מודרניות; ממלכות; דמוקרטיות; כל מה שיכול האדם להעלות בדמיונו.

שינוי לא פחות משמעותי עברו האנשים עצמם. בעתיד שמצייר לנו ויליאמס, הם יכולים להחליף גופים על פי גחמה, לסגל את עצמם לחיים מתחת למים, להפוך לענקים, להחליף מין וחשוב מכל – לגבור על המוות. לכל אדם יש גיבויים שמהם ניתן לשחזר אותו אם חלילה ימות, כך שהדבר היחיד שיאבד לו הוא זכר הזמן שחלף מאז הגיבוי האחרון. יחד עם טכנולוגיות תיקון הגוף המתקדמות, התוצאה המתקבלת היא חיי נצח לכל.

במציאות הזאת חי גיבור הספר, אריסטיד: אדם יליד תקופתנו, שהיה בין אלה שתכנתו את 11 הבינות המלאכותיות שמפעילות את כל היקומים. כעת הוא נודד ברשת חורי התולעת שבין העולמות המלאכותיים וחוקר את המרחבים המסתברים – האזורים שצצו ב"שטחים המתים" שנוצרו בעולמות השונים בלי תכנון מוקדם. חיפושיו מובילים אותו להיתקלות עם שודדים בעולם פנטזיה ולחשיפתה של קנוניה שתדרדר עד מהרה את היקומים למלחמה כוללת מול נבל עליון שמכנה את עצמו "הנוקם", לאחר מאות שנות שלום.

תהפוכות הגורל והחלטותיו מובילות את אריסטיד לנדוד עם הקוראים בין עולמות רבים ויקומים, שם יחליף את שמו ואת זהותו בתכיפות לא פחותה מאשר את גופו. פה הוא מרגל ושם הוא מצביא, או שמא יועץ, משורר, מורד או אסיר. מעמדו הגבוה כיוצר הבינות המלאכותיות, וכן סוד כמוס מעברו, מובילים לכך שהוא נמצא בלבהּ של כל תפנית ותפנית במהלך המלחמה הבלתי נמנעת עם הנוקם, שזומם לשעבד את כל האנושות. עוד על כך, מיד.

בכתיבתו מרבה בדרך כלל ויליאמס לעסוק בשאלות של שימור הזהות האנושית במציאות טכנולוגית מתקדמת, כפי שעשה בסיפורו "העולם של אבא" שהתפרסם ב"בלי פאניקה" לפני כמה שנים. אחד הכלים שהוא מנצל לשם כך בספרו הנוכחי הוא הרומן רב התהפוכות בין אריסטיד לבין אשתו לשעבר דלג'יט. דרך סיפור האהבה הטעון שלהם מנסה הסופר לחשוף את מגוון הדרכים שבהן היחסים המורכבים ביניהם משתנים ומתעוותים בכל פעם שזהויותיהם וזכרונותיהם מתחלפים. פוגמת בכך העובדה שדלג'יט עצמה אינה דמות מעניינת מספיק כדי שהרעיון הזה יתפתח באמת. שוב ושוב, כל מה שהיא עושה הוא לשקף את אריסטיד, בלי להפוך בעצמה לדמות מלאה עם קיום עצמאי, וחבל שכך.

בעיה אחרת נוגעת לכך שבסיפור שבנה לנו ויליאמס הכל סובב סביב אריסטיד עצמו – המלחמה, היחסים בין בני האדם לבינות המלאכותיות ואפילו מניעיו של הנוקם. בכולם אריסטיד נמצא במרכז העניין ומכוון את ההתרחשות. בשלב מסוים אמנם ניתן רציונל שמנסה להסביר מדוע זה כך, אבל יש בו משהו מאולץ. איכשהו, אריסטיד תמיד יהיה זה שמקבל את ההחלטות החשובות ביותר, ואם לא די בכך, הוא תמיד זה שיודע לפני כולם מה הדבר הנכון לעשות. החריג היחיד לכך הוא מקרה יחיד שבו שיקול הדעת שלו נפגם מסיבות שאינן תלויות בו. אפשר לקבל מצב שבו הגיבור הוא מוכשר, מקושר ויעיל תמיד, אבל קשה מאוד לקבל את זה שאף דמות אחרת לא יוזמת דברים חיוביים שלא עלו בדעתו של אותו גיבור יודע-כל.

אך אם מתעלמים מהבעיות בעיצוב הדמויות, מגלים ספר שופע רעיונות. המציאות רחבת הידיים שיצר עבורנו ויליאמס מאפשרת לו לשאול שאלות מרתקות על יחסי אדם וטכנולוגיה, על מהות החיים האנושיים, על מחירם של חיי נוחות ואפילו על אלוהות, מאין באנו ולאן אנחנו הולכים. את התשובות הוא בוחר לחפש לא מתחת לפנס, אלא דווקא בדברים שקורים מתוך החלטה לא מודעת, באותם מרחבים מסתברים שעל שמם קרוי הספר. כביכול, הוא אומר, האנושות אינה מה שהיא אומרת על עצמה, אלא דווקא מה שהיא עושה בלי להבין, וזה בסדר גמור.

"מרחבים מסתברים" הוא גם ספר מודע מאוד לעצמו, וככזה הוא שופע התייחסויות ליצירות אחרות בז'אנר. וינג'י ואסימוב, כאמור, מוזכרים במפורש, והספר מרבה להשתמש בתבניות עלילתיות ארכיטיפיות המוכרות לכל קוראי הז'אנר. בולטת בהן התבנית שבה נפתח הספר, עם גיבור הפנטסיה העשוי ללא חת שיוצא למערכה עם חרב קסומה וסוס. כמובן, את הסוס מחליפה פה חתולה קיברנטית והחרב אינה סתם חרב קסמים, אך המבנה העלילתי זהה.

ההתייחסות הספרותית המעניינת ביותר בעיני היא ליקום של ג'ון וארלי, ובמיוחד לספר "חוף הפלדה". הדמיון בין המציאות של "מרחבים מסתברים" לבין החיים בלונה של וארלי עצומים. בשני המקרים מתוארת מציאות טכנולוגית מתקדמת מאוד בחלל, עם המון אפשרויות לשינוי הגוף והזהות ולחיבורי אדם-מכונה. חשוב מכך, בשניהם שקועה האנושות בחיי נוחות נהנתניים, עם מידה לא מעטה של רקבון תרבותי ותלויה לחלוטין בבינות מלאכותיות שמשרתות אותה. אפילו כדור הארץ, שאצל וארלי ננטש לחלוטין, הפך שולי מאוד אצל ויליאמס, גם אם הנסיבות אחרות.

אך כאן מסתיים הדמיון והופך לביקורת נוקבת על תפישתו של וארלי. ב"חוף הפלדה", חיי הנוחות וחוסר המעש מוצגים כרקבון ממאיר שהורס את האנושות מבפנים, גישה שוויליאמס אינו מוכן לקבל בשום פנים ואופן. אדרבה, בשיחה שנערכת בין אריסטיד לנוקם בשלב די מאוחר בעלילה, מציג האיש הרע עמדה דומה מאוד לזו של וארלי ונסתר מיד. גיבורנו משיב לו: "אנחנו פשוט לא מתנהגים באופן הרצוי לך. אנחנו מלאים סתירות והפכפכים ומושכים לכמה כיוונים בו-זמנית – וברוב המקרים זה עובד לתועלתנו" (ע' 265). במילים אחרות, מה שוארלי תופס כתחלואים, עבור ויליאמס הוא הוכחה ניצחת לחיוניותו הרבה של הגזע האנושי וליכולתו להישאר נאמן לעצמו ועדיין להתאים את עצמו למציאות המשתנה. אין פה זניחת ערכים, אלא חיים אמיתיים ודינמיים, כפי שצריך להיות.

"מרחבים מסתברים" הוא ספר מעניין מאוד, מושך לקריאה ובעיקר גדוש ברעיונות. למרות בעיות בעיצוב הדמויות והנטיה ליפול מפעם לפעם לקלישאות, הקריאה בו מומלצת מאוד לחובבי הז'אנר. בעיה קטנה מצאתי בתרגום הספר, ובעיקר בעריכת התרגום – אף שבדרך כלל אני מעריך את עבודתו של מתרגם הספר, יונתן בר, הפעם נדמה שחדרו למוצר הסופי יותר מדי ניסוחים מאונגלזים שעשויים לפגום בהנאתם של מי שרגישים לדקויות השפה.