המפלצת מתבונן בשני התרמילאים המשרכים את דרכם במעלה הגבעה הבוצית, נאבקים במשקלם של התרמילים הכבדים, עיניהם מחפשות את שלט האכסניה שיאפשר להם להשיל מעליהם את התיקים, להתחפר במיטה חמה, אולי לישון כמה שעות. כמה הופתע לגלות שהוא נהנה לארח, מוצא סיפוק במבטי הכרת התודה שתולים בו תרמילאים ומטיילים כשהוא מושיט להם מפתחות מחוברים למטילי נחושת כבדים וממורקים, בשמחה שעולה על פניהם כשאלה מובילים לחדרים נוחים, שבהם מיטות עטויות סדינים נקיים ומקלחות מעלות אדים. לבו מפרפר במעין פורקן חריף, בלתי מוסבר, למראה חיוכיהם.

ועכשיו זוכה האכסניה של המפלצת למוניטין מצוין בקרב מביני דבר, ומי שחוזרים אליה יותר מפעם אחת נהנים לגלות שהיא נותרת קטנה, ביתית ולא מוכרת, עם אותו בעל בית חייכן שיודע לדבר עם כל אורח בשפתו, מסביר פנים תמיד, בכל שעה. בחוץ, אחד התרמילאים מושיט יד לעזור לחברו להתגבר על מכשול בלתי נראה בדרך, שעודנה חלקלקה ומתעתעת לאחר הגשם שירד בבוקר. הם ביחד, כנראה, חושב לעצמו המפלצת, אם כי עדיין ניתן לקוות שמדובר רק באחווה של אחים לצרה, שני מטיילים בודדים שנפגשו בדרך לאכסניה, תעו לכאן בהחלטה של רגע ואיש אינו יודע היכן הם.

פעם עוד פחד שהמוניטין שקיבלו ההרים לאחר שמטיילים כה רבים הלכו בהם לאיבוד ירתיע תיירים ויסכל את מה שנראה, על פניו, כדרך מושלמת לעשות למחייתו. אבל בני האדם בשלהם – נמשכים אל יופיו הפראי של האזור, באמונה עיוורת שלהם זה לא יקרה.

מעל דלפק הקבלה מתנוסס שלט שמפרט את אמצעי הבטיחות שבהם יש לנקוט בעת הטיול בהרים, והוא מקפיד להסב אליו את תשומת לבו של כל אורח חדש. אם ההרים נושאים באשמה על פשעים שלא ביצעו, חפים מהמוניטין שלו זכו שנים כה רבות, לא נראה שזה מפריע להם יתר על המידה. כשפה ושם מטייל טיפש במיוחד מתעלם מאזהרותיו, יוצא לבלי שוב אל ההרים בלי הכנה הולמת, עולה במפלצת זעם בל יתואר. הוא שוצף וקוצף, נסער כולו, על האורחים הנותרים שאיזו מין התנהגות זו, והחוצפה, זלזול כזה בחיי אדם, ולא יישמע כדבר הזה באכסניה שלו. אם יש דבר שהמפלצת מאמין בו זו חשיבותם של חיי אדם.

בטנו המקרקרת קוטעת את קו המחשבה שלו. אלה החודשים הקשים, מחוץ לעונת התיירות. המבקרים המעטים מתחממים ליד האח המרכזית, שותים משהו, נפתחים זה לזה, מדברים על תוכניותיהם לעתיד, ואם מישהו מהם זוכר את הפרטים, יודע מי בא ומי הולך ומתי, התקופה הזו עלולה להיות מסוכנת.

הדלת נפתחת. המטייל הראשון מועד פנימה, השני נכנס בזהירות אחריו, סוגר את הדלת במאמץ להותיר מאחוריו את הרוח המייללת. שני תרמילים נושרים אל הרצפה. שני תרמילאים ניגשים אל הדלפק. מחליפים חיוך נבוך. המפלצת נדרך. לא ביחד, למרות הכל. הראשון שולף כרטיס אשראי, הוא הזמין חדר מראש, לפני שבוע… המפלצת פותח מחברת עבה, מאתר את ההזמנה ומקבל את התשלום בחיוך. התרמילאי השני שואל בחשש אם יש אולי מקום בשבילו. הוא שולף מתיקו ארנק מהוה ופותח אותו בתקווה למצוא שם די כסף למקום חם ללילה.

חיוכו של המפלצת מתרחב. אלמלא היו התרמילאים עייפים כל כך מהטיפוס במעלה הגבעה, מנשיאת התרמילים הכבדים, מנדודים ודאגות, אולי היו מבחינים ברוחב המטריד של החיוך, בלובן המבהיק של השיניים, בגימור החד מעט של הניבים. יש לו חדר מתאים בדיוק, אין מה לדאוג.

הוא לוקח את הכסף, מדריך את אורחיו הטריים בדרכי האכסניה ומוביל אותם לחדריהם. כאן המטבח, הוא מציין בדרך, והמקלחות, שירותים יש בכל קומה. "החדר שהזמנת בקומה השניה", הוא משלח את האחד לדרכו. "ושלך", הוא פונה אל הטרף, "בשבילך יש לי חדר חם ונעים כאן למטה. בוא. אני אראה לך".

אם מישהו ישאל, המטייל העייף נרדם ברגע שצנח על המיטה הרכה, השכים קום והמשיך בדרכו עם שחר. אין חתימה בשום ספר, אין הוכחה שהיה פה, איש לא יודע לאן נשאה אותו הדרך ואיפה בדיוק הגיעה אל סופה. כבר קרה שמחפשים שבאו לאתר קורבן כלשהו לנו באכסניה הזו ממש – הוא טיפל בהורים האבלים ופינק אותם ככל יכולתו, הניח לעצמו לרחם עליהם, לנחם אותם על אובדנם, ידע מה הוא חב להם, גם אם הם לא היו מסוגלים להעלות בדעתם את האפשרות. פעם אחר פעם הביט בתמונה שנשאו קרוב ללבם, הדחיק את הדחף ללקק את שפתיו והניד בראשו בעצב. לא, הוא לא זוכר שראה אותו – וממילא לא יכול להיות שהיה בין אורחיו, הוא הרי מקפיד כל כך להסביר לכולם על הסכנות בהרים…

המפלצת שוכב במיטתו, עיניו עצומות, בטנו מלאה, מגרונו עולה גרגור מרוצה, שפתיו נקיות מסימני דם. כמו אחרי כל ארוחה הוא חושב על הלילה ההוא, בצפון הקר, בבחורה הטעימה-למראה ההיא ואיך סיפרה לחבורה שהתאספה בחדר המרכזי של אכסניית נוער עלובה על נער שנעלם לפני שני לילות, וכמה דאגה כשגם שני חבריה למסע איחרו להגיע בלילה שלמחרת.

"זה בעל האכסניה, זו התיאוריה שלי", אמרה. "הוא אוכל אנשים. זה מושלם, לא? אם אני הייתי אוכלת אנשים, הייתי פותחת אכסניית נוער באיזה חור. ככה האוכל מגיע עד אליך, ועוד משלם לך על זה, ומי בכלל יודע איפה כל המטיילים הזרוקים מסתובבים?" צחוק בעבע על שפתיה, צחוק שהרשתה לעצמה מפני ששני חבריה חזרו לבסוף, אחרי שסתם הלכו לאיבוד בדרך. "הדאגתם אותי", מלמלה אליהם בעודה נצמדת לאחד מהם ומניחה לו לנשק אותה ארוכות. "נבזים, זה מה שאתם". והמפלצת ישב, פעור פה ועיניים, ושאב לתוכו כל שביב מהשיחה המורבידית שהתפתחה בין המטיילים – מי שילם בוויזה ולכן הוא בטוח, כי יש מי שיודע שהוא שם; מי מטייל לבד, ולכן נמצא בסכנה. מי התקשר הביתה ויידע את הוריו איפה הוא.

"אבל בסרטי אימה מפלצות צדות גם קבוצות", מחה מישהו, אבל היא רק נופפה בידה בביטול. "ואז הורגים אותן בסוף", ציינה. "במציאות, גם מפלצת אוכלת אדם צריכה להיות חכמה".

הוא השתוקק לטעום אותה, כה מתוקה היא נראתה לו אז. האם, סוף כל סוף, הגיע הקץ לנדודיו? אם יהיה זהיר, וחכם, אם יבחר במקום הנכון… האם, האם באמת זה יהיה מושלם, כמו שאמרה?

ויותר מכל הבחין בכך שאף אחד לא תהה ברצינות מה עלה בגורלו של הבחור מהלילה הראשון, זה שהזמין חדר מראש באכסניה אך לא הופיע. אולי הוא שינה את דעתו, אולי מצא מקום אחר, פגש מישהו ועבר לגור אתו, הכל יכול להיות. אף אחד לא מעלה על דעתו כמה מדויק, וכמה מוטעה, היה הניחוש המבודח שלה. וכמה מופתע הוא היה לגלות שהוא נהנה כל כך לנהל אכסניה… המפלצת משלב את אצבעותיו על כרסו ונרדם, שבע ומרוצה.