המצנח
מאת שלי לי
תרגום: ענבר גרינשטין
גשם יורד סביבי ברכות, מצל על העולם בשכבה אפורה שנייה. במקום כזה מוטב כנראה שאף קרן שמש לא תחדור את שמיכת הערפיח העבה. מוטב שאלוהים לא יראה מה קורה כאן, מה אני עושה.
במקום אלוהים, הנשמ"ה שלי מרחפת כמו תמיד כמטר ממני, זוהר כחול שגודלו כאגרוף, חבוק בחשכה. היא מקטלגת את כל פעולותי, מקליטה כל הבעת פנים בשעה שהיא מסתחררת סביבי כנווד חסר בינה. היא מטרידה אותי הרבה פחות משהיא מטרידה אחרים, ומצד שני – אני לא חי למען הנשמ"ה, ננו-שומר מנגנוני החיים, ואני לא מייחס לה תכונות שאין לה. הדסקית הכחולה, המצוידת בעשרות אלפי ננו-מצלמות, אינה אלא כלי למעקב. מקום אחסון לשמירת זכרונות שלמוח האנושי אין יכולת או חפץ להחזיק בהם.
בהולכי בסמטאות השוק השחור הגדול ביותר בשנחאי, אני מציין לעצמי אנשים בלי לנסות ליצור אִתם קשר ישיר. המוכרים פורשים לאורך הסמטאות פורנו של מציאות מדומה, תכשיטים מזויפים ותרופות "במרשם".
בדרכי אני רואה בהדרגה כליות, לבבות, מוחות, לעתים גלגלי עיניים. הסוחרים המנוסים מוכרים אותם בזוגות, אך יש בהם כמה שמחזיקים בהם בתפזורת בגיגיות גדולות של פורמלין.
שוטטתי כבר ביותר שווקים שחורים לאיברים מרוב האנשים; ניו דלהי, כווית, אם כי את רוב האיברים החשובים קניתי בארצות הברית, בניו ג'רזי קרוב לבית. יש דברים שבהם אפשר לחסוך בהם על חשבון האיכות, אבל לבבות וריאות, כבדים ולבלבים – ודם נקי – הם שווים כל דולר נוסף.
היום אני כאן בשנחאי כדי למצוא דבר אחד בלבד. המסע הזה יהיה האחרון מבין הסיורים שלי בגיהינומים האלה, הפעם האחרונה שאני קונה ומוכר דברים שאין לראות בהם מוצר עובר לסוחר.
האהבה גורמת לנו לעשות דברים טפשיים, בלי לדעת למה, אך בידיעה שהם שווים את המחיר.
כשהייתי בן 12, פגשתי את אהבת חיי, ושבוע לאחר מכן איבדתי אותו. למדתי באקדמיה הבינלאומית בוושינגטון, מקום ששמונים אחוזים מהילדים בו היו פרחחים ממשפחות של אנשי צבא. עשרים האחוזים הנותרים, שביניהם הייתי גם אני, היו בני דיפלומטים זרים. בארוחות אולי דיברנו על נושאים שונים, אבל מכל בחינה אחרת היו חיינו דומים מאוד.
באחד מימי שישי הוציא המורה שלנו מתוך ארגז מצנח ענקי, בד מלא חיים, חובק-כל, עשוי מכל הצבעים שאפשר להעלות על הדעת. הכרנו את המשחק, וכל אחד התיישב מול רצועת צבע אחת.
הבחנתי במבט עיניו של נער מצדו השני של החדר, שישב מול רצועה בצבע זהה לשלי. כחול קובלט, קר וכהה כמצולות הים.
המורה השתעל פעמיים ושפמו קפץ עם תנודות שפתיו. "היכון… ירוק כהה"!
בן רגע משכנו יחד בקצוות המצנח, והצבעים נסקו מהרצפה. הדבר דמה לצפייה בתוכי צבעוני גדול הממריא בהילוך אטי.
שני צללים נעו במהירות אל מתחת למצנח כשזה התרומם למלוא גובהו, ואני שמעתי רק את קריאותיהן הנרגשות של שתי נערות בתוך הבועה שיצרנו מתחת למצנח. צלליהן המצחקקים קראו "אוו" ו"אהה" עד שהמורה החליט שהגיע הזמן להמשיך הלאה.
"קדימה, כחול קובלט"!
למשמע המילים קמתי ממושבי, וכשהמצנח נסק לתקרה ושתי הנערות התגלגלו ויצאו מתחתיו, החלקתי אני פנימה.
הצבעים החמימים והבהירים פגעו בעורי והתחזקו יותר ויותר כשהמצנח נאטם על הרצפה. נדמה היה כאילו הצבעים חיים, מתעופפים מול עיני כרקדנים בתלבושות בוהקות, מסתובבים ומסתחררים. אדומים סמוקים, צהובים בהירים, ורודים זרחניים סיננו את האור שהסתנן ממעל אל הביצורים הצבעוניים שלי.
התבוננתי בכתלים שיצר המצנח, הבטתי בצלליות חברי לכיתה, המתלחשים ותוהים מה מתרחש מעבר למחסום הבד המפריד בינינו.
ואז פניתי וראיתי אותו.
לא נדרש לי זמן רב למצוא את הביתן העלוב המתחזה לחנות בקצהו המערבי של השוק. מובן שבחוץ לא היו תלויים שלטים, אך די היה במבט אחד מבעד לחלון המאובק כדי לקלוט את נצנוץ הדסקית הכחולה הזוהרת על הדלפק ולדעת שמצאתי את המקום הנכון.
האדם העומד מאחורי הדלפק נושא את עיניו ומביט בי מבעד למשקפיו כשאני נכנס בדלת. כפות רגלי נוקשות על קרשי רצפת העץ בהתקרבי.
"ערב טוב, איש צעיר", אומר האיש. האנגלית הסינית שלו יוצאת מפיו בסטקטו של עיצורים רכים, כפי שרוב הסינים מבטאים מילים זרות.
"התקשרתי בשבוע שעבר בשביל ה–"
"הסגת הנשמ"ה," מסיים האיש את המשפט במקומי. הוא מחייך ולוחץ על כפתור על הדלפק.
צבע שחור מכהה את חלונות החנות ואור בהיר ממלא את החדר.
"רוב האמריקנים הם אנשים מאוד מנומסים," הוא אומר. "על כל פנים, אתה דיברת אתי בנועם בשיחתנו האחרונה".
חיוך קטן עולה על שפתי, אבל אני לא חש צורך לענות.
"הנשמ"ה שלך", אומר האיש ומצביע על הדסקית הכחולה התלויה כמטר וחצי לשמאלי. "היא מדגם חדש למדי, שנות החמישים או השישים המוקדמות של המאה ה-21. אתה בקושי בן שלושים".
"אבחנה טובה".
"אם אתה צריך תוספת זכרון, אולי זווית צילום נוספת לנשמ"ה שלך, פיתחתי – "
"אני רוצה רק את ההסגה", אני קוטע את דבריו. הסוחרים בשנחאי יודעים לשכנע יפה מאוד אם מניחים להם לדבר. אין לי שום חפץ בדבר שלא יועיל להחזיר את ליאם אלי.
האיש מושך בכתפיו והודף את הדסקית הכחולה שעל הדלפק. "רק ניסיתי", הוא אומר. "בלי הנסיונות האלה לא היה לי במה להאכיל את המשפחה שלי".
אני בוחן את הדסקית. היא נראית בדיוק כמו נשמ"ה, חלקה מלמעלה, כבדה בערך כמו דסקית הוקי, אבל בתחתיתה, במקום הבליטות הקטנות של הננו-מצלמות, יש חריצים זעירים שדרכם עוברים חוטים שקופים.
זה מה שיעזור לי לצרף את פיסות חייו של ליאם זו לזו, כל דבר שאירע לפני שנפגשנו ואחרי כן, בתוך המצנח ומחוצה לו.
"וכל מה שאני צריך הוא להפעיל את המסיג, להניח לו לזהות את הנשמ"ה והאותות ישוגרו בחזרה אל המוח?" אני שואל אותו.
"משום מה אנשים חושבים שאדם צריך לב פועם כדי לחיות", הוא אומר. "אבל יש מקרים נדירים שבהם כל מה שדרוש הוא כלי, שבב זכרון במוח, והמסיג יכול להשיב את המתים לתחייה".
לאחר רגע אני מהנהן ומניח את המסיג בכיסי. "אני מבין שהכסף הועבר בלי קושי".
"תמיד טוב לעשות עסקים עם אנשים אמינים". האיש חוזר ולוחץ על אותו כפתור שעל הדלפק והאורות בחדר מתעממים. החלונות מתבהרים משחור לאפור.
"אני מקווה שהיא שווה את זה", הוא אומר בעת שאני פותח את הדלת.
הזמזום השקט של הנשמ"ה שלי, המרחפת קרוב לאוזני, מלווה אותי בשעה שאני יוצא מהדלת ומשאיר למוכר "הוא שווה".
כשאני חושב על זה בדיעבד, ליאם לא היה יפה במיוחד. שום דבר בו לא גרם לו להתבלט לעומת אחרים. הוא היה נער רגיל למראה, נמוך ממני אולי בסנטימטר, רזה, שיער חום שזקוק לתספורת, אוזניים זקורות מעט. הוא היה קטן, תמים ומעורר רחמים בצורה חמודה.
אבל העיניים שלו, העיניים הכחולות והמימיות האלה, שהיו עשויות להיות מורכבות מגבישי קרח, הן ננעצו בי בעוצמה שרק אש תשתווה לה. אני זוכר בבהירות איך כל צבעי המצנח התערבבו והיטשטשו עד שקפאו במקומם.
נשימתי נעתקה כשהוא קרב על ארבע בלי לנתק את מבטו ממבטי.
ושם, בזמן שקפא, הוא המיס אותי בנשיקה.
ועתה, בעומדי מול הגוף שעל השולחן, אני מושיט את ידי ומעביר את אצבעותי בעדינות על שפתיו של ליאם. הדם זורם בגוף, האיברים מתפקדים.
זה לא ליאם בגופו. הדמות הממשית היחידה שלו שאני זוכר היא מגיל 12. את כלי הקיבול הזה הרכבתי מהתמונות בנשמ"ה שלו. אצטרך להסתפק בכך.
הצד הגופני בכלל לא חשוב, אני מזכיר לעצמי כשאני מביט בנשמ"ה הכחולה המונחת ליד ראשו של ליאם. מכל הדברים – איברי הגוף, העור האנושי, הדם – הדבר שהכי התקשיתי להשיג היה הנשמ"ה של ליאם.
הוא נדקר למוות ליד נהר כלשהו בנברסקה. אלקורן ריבר. שוב ושוב צפיתי בהקלטה בנשמ"ה שלו. שיננתי כל תנועה, כל מבט מבוהל ועדיין תמיד הקיבה שלי מתהפכת, ותמיד החזה שלי כואב.
אבל עכשיו אני אתקן את הכל. אעניק לליאם הזדמנות שניה, ולעולם לא אתן לו לשוב ולהיפגע.
אני מניח את המסיג ליד הנשמ"ה שלו ומפעיל אותו.
המסיג מתעורר לחיים בקול זמזום ואני יושב מאחורי הצג ומניח לדברים להתגלגל. נדרשו לי שבע שנים, שבהן סרקתי את כל כדור הארץ בחיפוש אחר "חלקים", שביקרתי במקומות שבהם אפילו הסיוטים לא מעזים לבקר.
ובכל זאת, למסיג נדרשת חצי דקה בלבד להעביר את כל המידע, חיים שלמים, מארכיבי הנשמ"ה.
וכך מתחיל תהליך התקנת הזכרונות מחדש – כל מילה, כל מאורע – לשבב המותקן במוח.
אבל שעה שאני יושב ובוהה במד ההתקדמות, אני מבין שמדובר בהרבה יותר מכך.
מילים יכולות לשקר. אנשים יכולים להשלות את עצמם, אבל סדרת פעולות שנקלטה בנשמ"ה, דפוסים שנוצרו למרות המילים והמחשבות, הן האמיתות הגולמיות שהחיים והמוות גם יחד לא יוכלו להפוך על פיהן.
ההגיון נקלט בראשי וגורם לשערות על זרועותי לסמור.
פס טעינת המידע מתמלא ונעלם, והגוף על השולחן מתחיל פתאום לנוע.
אני מאלץ את עצמי לקום מהכיסא בברכיים פקות.
עיניו של ליאם נפקחות באחת ונפנות אלי.
"מה קורה?"
הוא נוגע בצד ראשו, ממצמץ ומחליק באיטיות מקצה השולחן.
"תיזהר", אני אומר ונע קדימה כדי לעזור לו. "לפני שאתה מנסה ללכת, בדוק אם הרגליים שלך חזקות מספיק".
אצבעותיו מתעקלות סביב זרועי בכוח לא מוכר כשהוא בוחן את כוחו של הגוף החדש.
"מה קורה?" הוא שואל שוב, והפעם פונה ומתבונן בי.
אני חש את החיוך עולה על פני כשאני מביט לתוך עיניו. הן נראות בדיוק כפי שזכרתי, אותו גוון כחול מהמם. נדרשו לי שנתיים למצוא את העיניים האלה.
"אתה באמת לא זוכר אותי בכלל?" אני שואל אותו.
העוויית הפנים הגורמת למצחו להתקמט מוכיחה לי שהוא באמת לא מזהה את פני. לבי שוקע לקיבתי.
"א-אני מצטער", אומר ליאם. הוא משחרר את זרועי ופוסע מעט בכוחות עצמו.
אחרי שעבר מטר וחצי-שניים הוא מסתובב. "איך לכל הרוחות…?" הוא מתחיל לצחוק. גיחוך משתאה שמזכיר לי גירוד ציפורניים על קירות ראשי.
הוא חזר. אהבת חיי, תחילת ילדותי וסופה, עומד ממש מולי.
הנה הילד שנישק אותי בעוצמה ששום ילדה לא השתוותה לה מעולם.
שקט ממלא את המחסן המרווח, כצלילי צעקה עצומה שדוקרת אותי שוב ושוב עד שאני לא מסוגל לסבול את זה יותר.
"האהבה היא נס מוזר," אני אומר. אני מתקשה לדבר. מאז שאיבדתי אותו הרגשתי כאילו אני זה שאבד.
ומאז היום ההוא חציתי את הארץ לאורכה ולרוחבה עם לב שכבר לא הרגשתי שהוא שלי, כשאני נושא סודות שיכולתי לספר רק לליאם.
אני נוטל את דסקית הנשמ"ה מהשולחן ומושיט אותה לליאם. "זה שלך", אני אומר לו, ומקיש את הקוד הסודי בקודן שעל הקיר. "קח אותה ולך הביתה אל המשפחה שלך".
דלתות המחסן נפתחות לצדדים ואור שמש שוטף את הרצפות ואת הקירות בזוהר צהוב, חמים וסתווי.
תחושת חוסר משקל מלווה את האור המחלחל בתוכי. כה אוורירי עד שמתחשק לי לעוף.
זו התחושה השמיימית שנלווית להגשמה.
הוא יוצא החוצה ומדשדש לדרכו, אך לפני כן הוא פונה לאחור ומחייך אלי חיוך קטן. "ואתה? תגיד לי איך קוראים לך, כדי שאוכל להודות לך כראוי על ה… נס הזה".
אני מחייך ומניד בראשי. "לא מגיע לי". החיוך נמוג משפתיו ואני סוגר את הדלתות.
המסיג מחזיר את האמת, את החיים, זכרון כה מוחשי שהופך למציאות עצמה, יפה וקפוא ועומד מול עיני.
אבל אני לא רוצה את האמת, אני לא סובל את החיים האמיתיים. ובכלל, לא באמת רציתי את ליאם.
רציתי את הליאם שלא יכול לגדול, שלא יכול להזדקן. את ליאם שצועד על קצות אצבעותיו בקצות חלומותי, מוקף בצבע שאינו דוהה לעולם.
הילד שמתחת למצנח.
כל הזכויות שמורות © 2010, שלי לי. התפרסם במקור ב-Cosmos Online.
יום ראשון, 18 ביולי 2010 בשעה 21:04 קישור לתגובה
קצר, ויפהפה.
יום שלישי, 20 ביולי 2010 בשעה 4:11 קישור לתגובה
האמת, לא ממש הבנתי. אם המדובר בסיפור שנועד להציג את הצד של שוק האיברים (כולל הקלטות אישיות), ניחא
אבל אם המדובר במה שאהבת נעורים יכולה לעשות לענין- זה נראה לי קלוש. כלומר, החזרת את אהבת נעוריך ו? כלום? הוא הולך לדרכו בלי שתנסה לעשות משהו כגון (למשל) חידוש הקשר?
ומה עם המספר? כלומר- מה קרה לך שכל חייך מאז גיל 12 לא הצלחת לצאת מאותה אהבה וגם לא עשית כלום בנדון?
יום שני, 26 ביולי 2010 בשעה 8:29 קישור לתגובה
נטפוק קטן – איברים בפורמלין לא יכולים לשמש לשום דבר חוץ מלימוד או (לאנשים מאוד מוזרים) אסתתיקה. הפורמלין אמנם משמר היטב מבחינת הצורה אך לא מבחינת חיות הרקמה.
יום ראשון, 28 בנובמבר 2010 בשעה 16:09 קישור לתגובה
YossiN, הסיפור הזה הוא כמו סוג של אמנות. הוא לא בא לנתח או לדון בבעיות, או להציע עצות ופתרונות. הוא בא לתאר אדם ורגש, כפי שבאים לידי ביטוי במציאות ולעשות את זה בכתיבה יפה.
והוא הצליח, לטעמי, מאד.
השאלות שהעלית הן שאלות שצריכות לעלות ולהיפתר בין הקורא לעצמו.