ימי תל אביב האחרונים / לביא תדהר וניר יניב
מאת המערכת
מן הכריכה האחורית: בעיר הנקרעת לגזרים באלימות שאיש לא יודע את פשרה, נאבקים שלושה על חייהם – יוצרת סרטים דוקומנטרים, תלמיד ישיבה וכבאי מטורף. הם מנסים לשרוד ולמצוא משמעות, אף במחיר אובדנם. ובעוד תל אביב הולכת ומושמדת, מתרומם בלב העיר הר מסתורי הנראה כעולם זר, אחר. האם שם תימצא ישועה? האם יש ממש בשמועות הקדחתניות על בואו של המשיח?
האם התום יוכל להמשיך ולהתקיים, האם תקווה תוכל לצמוח מתוך החורבן, בשעה שהעיר מאבדת מגע עם העולם החיצון וסוגרת על עצמה ועל הילדים המעטים שנותרו בה, משחקים ומלקטים מזון בין ההריסות?
"ימי תל אביב האחרונים" הוא תערובת לוהטת של דימויים מקראיים, אימה נוסח ה"פ לאבקרפט ותרבות ישראלית, בחלקו מותחן ובחלקו דיון מעמיק בטיבה של אמונה. זהו רומן מקורי וסוחף שבו, תחת הייאוש והמאבק לקיום, ההומור נוכח תמיד.
זהו שיתוף הפעולה השני של הסופרים לביא תדהר וניר יניב. ספרם המשותף הראשון, "רצח בדיוני", ראה אור בשנת 2009, גם הוא בהוצאת אודיסיאה.
חלק ראשון:
רישומים ראשוניים
שינויים אלימים, דוקומנטרי (הקלטת וידיאו, חלק ראשון – הגר)
אני עומדת בתחנה המרכזית הישנה ומצלמת פליטים מדרפור כשזה מתחיל. השמים מתכהים קלות. קודם האוויר היה חם ודומם, אבל כעת עולה רוח שמחליקה על לחיי כלשון רטובה, ואני יכולה להריח מלח. זה מרגיז אותי משום שאני צריכה להשמיע עוד קטע קריינות קצר והסצנה מולי משתנה. אבל אין לי ברירה. זה הדוקומנטרי השלישי שלי. אולי צפיתם בעבודות הקודמות שלי – בית סגור, על בית היתומים בבאר שבע, או העיניים הצבועות, על הזונות הרוסיות בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב. אני מתייחסת ברצינות לסוגיות חברתיות – לדעתי חשוב להביא אותן לידיעת הציבור, אף על פי שקשה להתפרנס מזה, ואני עדיין צריכה לעבוד כסדרנית בבית קולנוע שלושה ימים בשבוע. לא אכפת לי, לפחות זו עדיין עבודה בסרטים, ואני לא תקועה בעבודות מלצרות כמו כל הבנות שרוצות להיות שחקניות וזמרות ורקדניות בתל אביב.
באתי לכאן, לתחנה, כדי לצלם את הפליטים שהסתננו לישראל דרך הגבול עם מצרים. הם מדרפור שבסודן, והם באו לכאן בחיפוש אחר מקום שבו לא יהרגו או יענו או יאנסו אותם. בתגובה, הממשלה שמה אותם מאחורי סוגר ובריח. ארגוני זכויות האדם המקומיים פנו לבית המשפט העליון, שקבע כי המעצר אינו חוקי. בעקבות זאת העצורים נזנחו ברחובות באר שבע ובמקומות אחרים בארץ, והיום זורקים קבוצה בתל אביב.
בעודי מצלמת איני יכולה שלא להבחין שנעשה חשוך יותר – ובכן, לא ממש חשוך יותר, השמש נראית עמומה יותר והשמים אינם כחולים בוהקים אלא מאפירים והבזקי צבע חולפים בהם, אדומים ושחורים, ועננים מתאספים לכדי ספירלות מוזרות. זה קורה מהר מאוד. על הקרקע מתגודדים הפליטים, שנראים אבודים וחסרי תקווה, ומעט אנשי זכויות האזרח שחיכו להם כאן מחלקים להם כריכים ומנסים להתאים בין האנשים לשמות שמופיעים ברשימות שלהם. אני מקווה שהם יצליחו למצוא לכולם מקומות מגורים. הייתי מציעה בעצמי, אבל אני חולקת דירה עם שני שותפים. בכל אופן, עכשיו כבר כמעט כולם מביטים למעלה. הרוח מתחזקת והאוויר מרגיש מוזר, כאילו עובר בו זרם חשמלי. השערות שעל זרועותי מזדקרות ואני מזיעה. אני מפנה את המצלמה אל השמים. נקודות של אור מנצנצות במרחבי הסופה המתערבלת. הן נראות ככוכבים, אבל –
הרוח מתחזקת עוד יותר, דוחקת בי, כאילו מנסה לקחת מידי את המצלמה. אני מסתובבת והמצלמה עוברת על פני מסוף הנוסעים הישן ומישהו צורח.
אני לא מבינה מה קורה. המצלמה מראה שהפליטים רצים, אבל הם לא יודעים לאן ללכת, הם פשוט בורחים לכל הכיוונים. נשמע צליל רוטט נמוך, ונדמה שהאדמה רועדת. כשאני מסתובבת אני רואה דוכן שווארמה ונשמע פיצוץ ואני חושבת – מחבלים. זו מתקפת מחבלים. הם תמיד מנסים לפגוע בתחנה המרכזית הישנה. חלקו הקדמי של דוכן השווארמה מתפוצץ החוצה ולבנים עפות מעל לראשי. נשמעות צרחות נוספות, ואני עדיין מצלמת את מקור הפיצוץ. הקירות הישנים מתנודדים, הם רוטטים כמעט כעשויים מקפא, ומשהו נדחף מתוכם, ענק ולא מובן, משהו כמו אור נוצץ וריח המלח מתחזק והרוח דוחקת בי, ושוב אני כמעט נופלת, ופתאום כל הזוויות משתגעות.
משהו דומה לעמוד אוויר נע דרך תחנת האוטובוס, קורע מבנים, קורע את הדרך, משליך אנשים. אני מביטה דרך המצלמה בעת שמשפחה מדרפור נשאבת אל חלל האוויר ו – זו המחשבה שעולה בי – נקרעת לגזרים וחלקיהם עפים סביב כתפוזי דם ומתרסקים כנגד הקרקע. אני מנסה לרוץ אבל המערבולת שבאוויר מושכת גם אותי לעברה, עוד אנשים נקרעים לגזרים ואני רואה חסיד זקן, לבוש שחורים, מתרומם באוויר ומתפוצץ. גשם דם יורד על התחנה המרכזית הישנה והשמים מתכהים עוד יותר מעלינו, והרוח נאנקת בין המבנים. עוד – משהו – עולה באטיות מן הקרקע ואז עוד אחד, וכעת מכוניות עפות באוויר ואני רואה אוטובוס מרוסק מלא באנשים, הוא נמעך על הכביש ודם זולג מבין החרכים שהיו פעם חלונות. אני רצה, אני מחזיקה את המצלמה אבל היא לא פונה לשום מקום, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה לברוח. אני מוצאת את דרכי בין חפצים והרוח שואבת אותי, פעם פה ופעם שם, אבל כל עוד אני מצליחה להישאר באמצע בין המשבים אני לא נשאבת. בכל מקום אנשים צורחים ואני מבינה שגם אני צורחת. משהו פוגע בפני ואני מנסה שלא להסתכל אבל כשזה נופל אני רואה את זה, זו כף יד, אני אפילו שמה לב לטבעת הנישואים ולשערות העבות שעל מפרקי האצבעות, יד של גבר. האם זה קורה בכל רחבי העיר? האם לאיראנים יש איזה נשק חדש והם משתמשים בו עלינו? אולי חיזבאללה? או חמאס? או גדודי חללי אל-אקצה? אני רצה מהר ככל שאני יכולה, מתרחקת מן התחנה, ללא כיוון. אני חושבת שהמצלמה עדיין פועלת.
הבשורה על פי הכבאי, חלק ראשון (אלי – גנוז?)
בסך הכל היה זה יום מוצלח ביותר, למרות שהוא לא התחיל כך. מוקדם בבוקר הצלנו ילד שנתקע בחדר אמבטיה נעול איפשהו בדיזנגוף, וכל שאר המשמרת ישבנו בתחנה ולא עשינו כלום מלבד להתווכח על שימוש נכון בגרזנים באופן כללי ועל שימוש נכון בזה שלי באופן פרטי, נושא שאבי ויקותיאל היו מוכנים לבזבז עליו הרבה יותר מדי זמן.
"לא יכולת לנסות לפתוח את הדלת באופן קצת יותר נורמלי לפני שפירקת אותה ככה?" אמר אבי.
"כמעט הורדת לילד ההוא את הראש עם הדבר הזה, יא פסיכי", אמר יקותיאל.
כיוון שזה לא רעיון טוב לספר למישהו שאני לא שם פלאפל עבש על חייהם של ילדים או של כל אחד אחר, לא טרחתי לענות, אלא השתמשתי בתרגיל הישן – הרכנתי ראש והבטתי ברצפה.
"אה, קותי, עכשיו העלבת אותו", אמר אבי. "אתה חייב להודות שהוא הצליח להוציא משם את הילד בתוך חמש שניות".
פחות מחמש שניות, תודה רבה.
"הוא כמעט קרקף את הילד בחמש שניות", אמר יקותיאל. "אני אומר לך, הבחור הזה מסוכן. אין לו רגשות בכלל".
יש לי רגשות. אני זוכר מה הרגשתי כשראיתי את מגדלי התאומים בוערים בטלוויזיה. ליתר דיוק, כשראיתי את הכבאים עובדים שם. קינאתי בהם, רציתי להיות שם במקומם, בכל יום ורגע מחיי. כי אם יש רגש אחד שאני לא יכול לסבול, הרי הוא שעמום. אני טיפוס פעלתני. וכל מה שהיה לי היום זה ילד טיפש ודלת מעץ. יש לי רגשות – רגשות חזקים, חתיכת אידיוט שכמוך – הם פשוט שונים משלך.
"טוב, עזוב", אמר אבי. "כבר הגיע זמן לצהריים?" אבל עוד לא הגיע הזמן, וכשהגיע הזמן, לא אנחנו היינו אלה שאכלנו – אבל אני סוטה מן העניין.
"מוקדם מדי", אמרתי, ובדיוק כשאמרתי את זה הרגשתי משהו, אובדן רגעי של שיווי משקל, אולי רעד באדמה. "הרגשתם את זה?"
"אהא, אז עכשיו אתה כן מרגיש משהו!" אמר קותי.
"די, קותי", אמר אבי, ואז הייתה עוד תנועה, רעד, וכולנו, ללא קשר למצבנו הנפשי או לחסרונו של כזה, הרגשנו בכך.
"מה לעזא…?" אמר קותי.
"רעידת אדמה!"
רעידת האדמה הרצינית האחרונה בישראל התרחשה בתחילת המאה העשרים. לא העזתי לקוות לעוד אחת בימי חיי.
"זו לא יכולה להיות רעידת אדמה!" אמר קותי, ואז, טוב, היה נדמה שכל הבניין עולה באוויר, ויורד, ואז נשברו כל החלונות.
"אלוהים!" אמר קותי.
"אני לא מאמין…" אמר אבי.
מבחוץ נשמע רעש נורא של מתכת נמחצת ובטון נשבר והתפרצות סילון מים, שלאחר רגע נראה מבעד לחלון שלנו בקומה השנייה.
"אלוהים!" אמר קותי.
"אנחנו חייבים לצאת מכאן!" אמר אבי, וזה היה הדבר ההגיוני ביותר שיצא מפיו כל היום. רצנו אל העמוד, שבשלב זה כבר נטה בזווית מגוחכת למדי. אבי החליק למטה ראשון, ואני מיד אחריו. בחצר, כבאית המענה הראשוני שלנו נעה כרקדנית בטן. השנייה, כבאית מטיפוס נץ, הייתה כבדה ויציבה יותר, ולכן רק נעה בעדינות על גלגליה, כשוקלת כיצד להגיב לכל ההתרחשויות, הסולם הארוך שלה מצלצל בקול מעל להמולה. פיסות של עץ ובטון הומטרו עלינו, וכן פריטי ציוד שונים – צינורות כיבוי, מסכות גז, מעילים חסיני אש, גרזנים, פטישים, קאטרים וקצת פורנוגרפיה רכה. כעבור זמן-מה גם קותי נפל עלינו. הוא מעולם לא הצטיין עם העמוד. אבי אחז בו והתחיל לגרור אותו. באוויר היה ריח משונה. הכל נראה מוזר. זה היה נהדר. ובדיוק חשבתי על משהו שיכול לשפר אפילו את זה.
"אנחנו חייבים לצאת מכאן!" חזר אבי ואמר.
"רגע!" צעקתי. "יש לי רעיון טוב יותר!" ורצתי אל הנץ. לצדה, המשאית הקטנה יותר כמעט החלה לקפץ.
"אתה משוגע!" צעק אבי, אבל בכל זאת גרר את קותי לעברי ולעבר המשאית.
"תיכנס!" אמרתי ופתחתי את דלת הנהג ונכנסתי. "נצא מפה – אבל כמו שצריך!"
יבורכו יצרני הכבאיות, אף פעם אין להן בעיית הנעה. אבי הכניס את קותי למושב הנוסעים, ובעצמו עבר לעמדת העמידה האחורית. וכך, בגלגלים מצווחים וסולמות מקרקשים, התרחקנו מן התחנה שבשלב זה כבר החלה להתפרק ברצינות, ומן הכבאית הקטנה יותר שהתהפכה והשפריצה מים וקצף לכל הכיוונים. כל העניין הזכיר לי את תחנת הכיבוי הישנה בפתח תקווה, שנשרפה עד היסוד פעמיים בתוך פחות מעשר שנים. חבל שלא הייתי מוצב שם בזמנו. אבל יותר מכל, מחשבה אחת מילאה את מוחי: זה עומד להיות יום ממש מוצלח!
תמלילי אורי (רישומי שיחה אינטרנטית, בן צימרמן, ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית)
< בןז> אז הטיסה ביום רביעי.
< אורי> מחכה ל7אות אותך אח שלו! אני ילמד אותך לקלל בעב7ית.
< בןז> אני כבר יודע לומר בן זונה – זה בן של בחורה ששוכבת בשביל כסף, כן?
< אורי> כן, אבל הכי טוב לקלל בע7בית.
< בןז> ערבית? אבל אלה האויבים שלכם, לא?
< אורי> ע7בית זו שפה 7שמית ביש7אל, כמו עב7ית ואנגלית.
< בןז> לא ידעתי. מה אפשר לומר בערבית כדי להרגיז מישהו?
< אורי> תגיד כוס אמק.
< בןז> מה זה?
< אורי> זה הפות של אמש'ך.
< בןז> נחמד. אנסה לזכור את זה. כוס אמק.
< אורי> עובד כל פעם. תזכו7 שאומ7ים כוס כמו מוס.
< בןז> כוס כמו מוס. אני אזכור.
< בןז> אז איך מזג האוויר אצלכם? חם כמו במדבר? אצלכם קיץ?
< אורי> אביב, תן 7גע אני אלך לחלון לבדוק, אח שלו.
< בןז> הלו? אתה עוד שם?
< אורי> מצטע7, משהו משונה קו7ה, לא יודע.
< בןז> ?
< אורי> 7עידת אדמה או משהו, לא יודע, מוז7 מה שקו7ה ב7חוב.
< בןז> מה?
< אורי> אתה לא תאמין לי, אבל אני חושב אני 7ואה טו7נדו.
< בןז> מה???
< אורי> אנשים עפים. אני לא מאמין.
< בןז> אתה צוחק עלי, נכון?
< אורי> אני נשבע! 7גע לוקח את את המצלמת רשת, ינסה לה7אות לך.
< בןז> זו איזו מתיחה? כי זה לא מצחיק.
< בןז> אתה שם?
< בןז> אורי? אתה שם?
< אורי> סליחה, חיברתי ת'מצלמה. 7ואה?
< בןז> לא.
< אורי> שמתי על החלון, 7ואה?
< בןז> רואה משהו, לא בטוח מה.
< אורי> אנשים עפים! אתה 7ואה אנשים עפים!
< בןז> לא יכול להיות. אתה עושה משהו. שמת את המצלמה מול הטלוויזיה או משהו, אתה מראה לי סרט. אני יודע איך זה עובד.
< אורי> נשבע שזה אמיתי! אני א7אה לך אותי במצלמה, טוב?
< בןז> אני לא מאמין. ניסיון יפה, אבל זה לא הצליח.
< אורי> כוס אמק!
< בןז> היי!
< אורי> אני נשבע שזה אמיתי, אני אומ7 לך, זה מטו7ף, אני לא יודע כמה זמן אני יצליח להחזיק
< בןז> אני לא כזה פתי.
< אורי> 7וח כמו טו7נדו.
< בןז> נו כבר, תפסיק.
< הודעת מערכת: אורי התנתק ואינו מקוון כרגע>
< בןז> כוס אמק.
שארית כתבי מוישה, או עדות ליובוויטש (גנוז)
הם יצאו את הישיבה ומצאו כי העולם השתנה. הם היו שלושה, ומוישה בן העשרים ושבע הבוגר שבהם. כולם חבשו כובעי פדורה. "האם לא אמר הרבי מליובוויטש, 'קרבה עת הגאולה'?" מלמל מוישה. במרחק נשמעה צווחה, ויללת סירנה שנקטעה פתאום.
"חיים ארוכים לאדוננו, מורנו ורבנו, מלך המשיח לעולם ועד!" אמר נועם, מזמרר-למחצה. הוא היה הצעיר שבהם, האחרון מביניהם שהגיע לישיבה. סביב ראשיהם נראה כי הכוכבים משתוללים בתבניות משונות. רוח חזקה נשבה על פני הרחוב. במרחק נשמעו יריות אקדח וצווחות נוספות.
"אך ידידי", אמר דניאל, השלישי, והיטיב את כובעו כנגד הרוח, "האין פרשנות אחרת? הרי מוות וחורבן סביב לנו!"
"באמת, דניאל", אמר מוישה. הוא שלף חפיסת נובלס וניסה להוציא סיגריה, אך הרוח חטפה אותה מידו והשליכה אותה אל החושך המתגבר. הוא הביט אחריה בעצב. "האם לא אמר חותנו של הרבי, 'שאל אותי לדברי ואומר לך כי בקרוב יבוא העולם האמיתי, ויושבי העולם יקומו וישמחו, והוא, הרבי, ישיב אותנו מגלות'?"
"זה נכון", הודה דניאל. "אז מה דעתך על הטבח הזה, מוישה?"
"ברור", אמר מוישה, "כי הגיעה אחרית הימים. כפי שנובא, כך היה. וכמו שאתה יודע, כאשר יבוא מוישיח -"
"חיים ארוכים לאדוננו, מורנו ורבנו, מלך המשיח לעולם ועד!" אמר נועם.
"כן, כן", אמר מוישה. "עכשיו, כמו שאמרתי – "
כבאית נעה במהירות לכיוונם. איש מופרע, מגחך, ישב מאחורי ההגה. שלושת נערי הישיבה זינקו לאחור בעת שהמשוגע נסע על פניהם. במרחק הם ראו יאכטה מרחפת באוויר, הפוכה, מפרשיה נגררים על האדמה.
"מטורף אחד!" קרא נועם. נשמע פיצוץ חזק. טיפות רכות, חמות, של גשם החלו ליפול, מכתימות את מעיליהם הכבדים והשחורים של שלושת הבחורים.
"אני חושב שעלינו… אנחנו צריכים ללכת ולראות אם אנחנו יכולים לעזור לאנשים!" אמר דניאל. הוא הופתע כאשר מוישה, שהתקפל לכדי כריעה חלקית, ידיו על ברכיו בעודו מתנשם בכבדות, התיישר פתאום, זינק עליו והצמיד אותו לקיר. "רק הטהורים יחיו, טיפש אחד!" הוא אמר. "המשיח חוזר אלינו. למה ציפית? כאן לא ירושלים! זו תל אביב, עיר של פריצי חיות, עיר החטאים! למה ציפית, שאלוהים ייתן לגויים וללא מאמינים לקום לתחייה לצדנו?"
"אני לא בטוח לגבי זה, מוישה… עזוב אותי".
מוישה שחרר אותו. דניאל עיסה את גרונו. "זה לא בסדר", הוא אמר. "אני מצטער. אני… אנחנו חייבים לנסות לעזור". הוא לא חיכה. בטרם היה למוישה זמן להגיב, דניאל זז. הוא זינק במורד הרחוב, והסיר את מעילו הכבד בעודו רץ.
מוישה הביט בו כשרץ. נדרש לו רגע להתעשת לנוכח העלבון. ואז, "רואן סולטזו נישט אפייל אין קייבר!" הוא זעק אחריו, המילים ביידיש נורו לעברו כחצי רעל. מי ייתן ולא תמצא מנוחה בקבר!
לצדו, נועם החל מתנודד מצד לצד. "מושיח", הוא שר. "מושיח, מושיח, מושיח, נא נא נאנא נאנא. מושיח, מושיח, מושיח – "
"אה, שתוק", אמר מוישה. "זול דיר ליגו איו קיבר דר אייבר!" הוא צעק אחר דניאל. שזכרותך תשכב בקבר! נועם פנה והרים את ראשו. "היי, תראה", הוא אמר. "זה כל כך יפה".
בשמים חלף שובל של אש. הוא נראה למוישה מוכר בצורה משונה. זה נראה כמו משהו מתוך – משהו מתוך –
מלחמת המפרץ, הוא חשב. הראשונה, הוא חשב. טילים, הוא חשב. הוא התחיל לרוץ אבל לא היה לאן. הוא שמע את תחילתו של פיצוץ; ואז לא היה דבר. שום דבר.
המכתב לאח (שחזור מארכיב דיגיטלי)
סבבי בבי בבי, אח שלי! אחוי! מה שלומך? זה חתיכת חומר חזק, גבר, זה עושה שהאדמה תזוז! אחוי! יאבא דבה דבה! זוכר שהיינו בלבנון והחיזבאללה הדפוקים האלה ירו את הטיל על המוצב והרגו את יוסי? זה אותו דבר רק שיש זיקוקים, יפים מאוד, ויוסי לא צורח כמו נקבה! אני יושב על המרפסת ומסתכל בעולם חולף על פני. אתה מפסיד חתיכת מופע, גבר שלי. זוכר את הדוגמנית שסיפרתי לך עליה, טלי, זו עם הציצים הגדולים? היא וחברה באו אתמול בלילה, דיברנו, צחקנו, עישנו קצת דובי, שמתי אחד מהסרטים האלה בטלוויזיה, קצת ויסקי, ידה ידה ידה, ואז עשינו סרטים משלנו במיטה שלי. כן, גבר. ואז החברה, היא כזו ביאצ'ה, היא יורדת לי וכשהיא עולה יש לה חתיכת נייר בפה והיא מנשקת אותי ומעבירה לי אותה, ואני אומר, "כאילו, מה זה?" והיא אומרת, "זה החומר הטוב, מר חומרטוב", ואני צוחק כל כך חזק כלומר מה זה החארטה הזה, מר חומרטוב? ואז זיינתי אותה מאחורה. כן.
אז האסיד הזה בדיוק מתחיל לעבוד והבחורות הלכו ואני כאן לבד, נרגע, חושב עליך, אח שלי, שם רחוק בהודו עם בחורות סקנדינביות עירומות לגמרי על החוף ומסיבות בירח מלא וכל החרא הזה ואני עושה לעצמי מסיבת ירח מלא, למה לא? רק שבערך בוקר, אבל האסיד עושה לי סרטים בראש. סרט אחד, זה כמו הקוסם מארץ עוץ, אבל הפוך. וכל הצבעים היפים נעלמים מן השמים והעולם הופך אפור ושחור ותל אביב היא בוערת והבניינים נופלים ומכאן למעלה בפנטהאוז, ועם האבא המליין שלי שנמצא בלוס אנג'לס כדי להתחכך עם מילצ'ן וארד וכל שאר הבחורים הישראלים בעיר הסרטים, כל הדירה שלי, גבוה מעל לעיר כמו אלוהים מזדיין. כאילו, מה שמו בסרט ההוא, עשרת הדיברות. לא משנה. אחוי!
יש את הדבר הזה שזז דרך העיר, כמו "זה כבר לא קנזס, טאנטו" אתה מבין מה אני אומר? מה המילה האנגלית לזה, הוריקון? הוריקין? – אה, הוריקן, המאיית של וורד הוא הזונה שלי. הם כמו הוריקנים שזזים בעיר וקורעים אותה ומשליכים אנשים ומכוניות וטנקים לצדדים. אני חושב שהם עלו על הבית שלך! אני חושב שהם עלו על אמא שלך! טוב, אח שלי, אני לא אאכזב אותך! אולי אני קצת מסטול, אבל בשם אלוהים אני חייל ישראלי ואני לא אתן למפלצות, ערביות או אחרות, להרוס את העיר הזו ולקחת ת'אמא של החבר הכי טוב שלי ולעשות ממנה רוטב עגבניות. זהו זה! אני לוקח את הרובה, אתה מכיר את רובה הציד של אבא שלי, זה עם הכוונת הטלסקופית? הוא כאן, חבוב! אני מרים את הרגליות ו – הנה! הנה זה בא…
בום!
פגעתי בה, חבוב! איזו ביאצ'ה רצה שם למטה וצורחת, אני מתכוון, איך גבר יכול להתרכז ולכתוב לחבר הכי טוב שלו? בום! תמיד רציתי לעשות את זה! בום! אני יורה בחולרות האלה, גבר, בדיוק הורדתי מישהו דרך החלון של הדירה שלו בזמן שהפרצוף הקטן והמפוחד שלו הציץ החוצה – בום! בום! בום!
גבר, שְכח מהודו, שכח מגואה, זה ה-דבר! אני כמו אלוהים מזדיין, אתה שומע? אני כמו ג'יימס קמרון בטיטניק. אני מלך העולם!
היי, אחד מהטורנדואים האלה עובר כאן למטה. הוא, ככה כאילו, מושך לתוכו מכוניות וחתולים ועציצים – היי, זה כמו שיר, אח שלי – מכוניות וחתולים ועציצים – וואו וואו וואו! היי, רגע! כל הבניין מתחיל לרעוד, כאילו, כל מה שחסר זה שיר של קיילי מינוג, להלהלה, להלה, להלה, לה, לה, לה, לה, לה, והדבר הזה, יש בתוכו אנשים והם מסתחררים, אני חושב שהם צורחים, אני אפילו לא יכול לכוון כמו שצריך, הרוח מושכת אותי, היא מנסה לתפוס את המחשב הנייד – וואו וואו וואו! אח שלי, אני –
סיפורו של הילד הראשון (רני, גנוז)
שולה, השכנה שלנו מהקומה השנייה, בדיוק עפה כמו סופרמן החוצה מהחלון שלה. ראיתי את זה כי הסתכלתי על דברים בחוץ, והיא עברה ישר מולי. גם אני רוצה לעוף, אבל אמא תצעק עלי אם אני אנסה. בפעם האחרונה שניסיתי הייתי ממש זהיר: הייתה לי מסכה של ספיידרמן והמצאתי חבל דביק מיוחד בדיוק כמו הרשתות של ספיידרמן, רק קצת יותר עבה כי לקחתי אותו מהחבל של הכביסה ומרחתי עליו ריבת פטל. בסוף עיקמתי את הקרסול והיא כל כך כעסה שלא קיבלתי דמי כיס במשך חודש. היא יכולה להתנהג ככה לפעמים. היא אומרת שיש לה מספיק צרות גם ככה, אבל אני לא מאמין לזה. זאת אומרת, היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, לקנות מה שהיא רוצה, לאכול מה שהיא רוצה. אז היא צריכה לעבוד – אז מה? גם אני יכול לעבוד. בקיץ האחרון עבדתי במינימרקט שבצד השני של הרחוב, ארזתי שם דברים בשקיות ניילון, קיבלתי עשרה שקלים לשעה. הרווחתי מספיק כדי לקנות מודל מגניב של בואינג AH-64D אפאצ'י לונגבואו, שזה, כאילו, מסוק התקיפה הכי טוב אי-פעם. אבל ברור שאמא לא הסכימה שאני אקנה אותו. היא רוצה שאני אחסוך כסף. הסברתי לה שאפילו אם אני אחסוך את הכסף, בסופו של דבר כל מה שרציתי זה לקנות מודל של AH-64D, אז למה לחכות?
הכל רועד, והקירות משמיעים קולות מוזרים. בחוץ יש צרחות. פעם שמעתי את אמא צורחת, כשהעובדת הסוציאלית ההיא באה לבקר. היא צעקה כמו משוגעת אז, אבל כששאלתי אותה על זה היא הייתה שקטה מאוד וזה הפחיד אותי. כשהייתי קטן הייתי צורח לפעמים, אבל מבוגרים לא אמורים לצרוח. אמא אמרה שזה ככה. ועכשיו המון מבוגרים צורחים בחוץ, ברחוב. חלק מהם עפים, כמו השכנה שלי, שולה. אולי קצת יותר לאט. הם מרעישים המון. אמא אמרה שאם משהו קורה, שאם משהו מפחיד אותי, אז להתקשר אליה לעבודה. אבל אני לא מפחד. אני כבר לא תינוק, אני הגבר בבית. זה מה שסבא אומר לי כל הזמן, ואני צריך להגן על אמא. אולי היא בצרה. אולי יש עובדים סוציאליים בכל מקום, ובגלל זה כולם צורחים. אמא שונאת עובדים סוציאליים. אולי הם נושכים אותך, או עוקצים אותך, כמו דבורים. פעם עקצה אותי דבורה. בכיתי במשך יומיים – אבל הייתי קטן אז. הצרחות בחוץ לא מפסיקות. אמא בעבודה עכשיו. אולי עקצה אותה עובדת סוציאלית. אני ממש צריך AH-64D – הייתי יכול לטוס לשם ולהציל אותה.
עכשיו יש עשן ברחובות, קצת כמו מה שקרה כשכיבינו את מדורת ל"ג בעומר, אבל מגניב יותר, כי בעשן הזה יש צבעים. ואני שומע בום חזק, ועוד בום ועוד בום, כמו הרעמים שהיו בחורף, אבל אני כבר לא מפחד מרעמים. אני ילד גדול. אני צריך למצוא את אמא.
אני הולך לחדר ולובש את הסווטשירט הכחול שאני שונא אבל אמא אוהבת, אני לוקח את הילקוט שלי ומרוקן אותו על המיטה שלי, ואז מחזיר פנימה רק את הדברים המועילים, כמו הסכין הקטנה שאמא לא יודעת עליה וקצת מסקינג טייפ וסוללות ופוסטר שמראה את פירוט המבנה הפנימי של F16I של לוקהיד מרטין, שאותו הוצאתי ממגזין תעופה, כי אף פעם אי-אפשר לדעת. הכל זז, ודברים נשברים במטבח, אז אני לוקח את המפתחות שלי ויוצא ומוודא שנעלתי את הדלת כי אמא תרצח אותי אם לא. אני יורד במדרגות ויוצא אל הרחוב.
יש רוח, ובכל מקום יש שלוליות מלוכלכות, וחלק מהבניינים נראים מוזר, ויש עשן צבעוני. אין אנשים ברחובות ואף אחד כבר לא צועק. זו בעיה, כי קיוויתי שמישהו אולי יעזור לי להגיע לעבודה של אמא. אבל אין אף אחד. ואז אני נזכר בטלפון הסלולרי שלי. אני מחפש בילקוט, מקווה הוא עוד שם. בדרך כלל אני שונא אותו, כי אמא מתעקשת שאני אשמור אותו פועל, והיא תמיד מתקשרת בדיוק כשאני באמצע משהו. עכשיו אני חושב שזה רעיון טוב. אבל הטלפון לא באמת פועל – הוא מודיע שאין קליטה. אף פעם לא ראיתי את זה קודם. אני מקווה שלטלפון של אמא יש קליטה, אחרת היא עלולה לצעוק עוד יותר משהיא צעקה אז. אמא פשוט שונאת כשדברים מתפרקים.
אני הולך במורד הרחוב אל תחנת האוטובוס. אני מקווה שאוטובוס יגיע ושאוכל לבקש מהנהג שייקח אותי אל אמא. ואז אני שומע משהו חדש, והעשן מתערבל מסביב לעצמו, ומשהו ענק יוצא מתוכו.
זה בואינג AH-64D אפאצ'י לונגבואו!
זה כל כך מגניב! ראיתי כזה רק בטלוויזיה, ובתמונות כמו אלה שבביטאון חיל האוויר ובספר המטוסים הגדול ובמדריך המלא למסוקים קרביים. זה הלונגבואו, לא ה-AH-64 הרגיל, אני יכול לראות את ההבדלים. אמא לא יכולה, אבל אני יכול. והוא אמיתי!
והוא יורה! מגניב! אני חושב שאלה טילי הלפייר, והם עפים מעלי ואני לא יכול לראות במה הם עומדים לפגוע, איפשהו מעל לבניינים. יש רעש פיצוץ חזק, יותר כמו רעם מכל דבר אחר, ואני חושב שאני שומע בניין נופל. ואז עולה עשן מן הלונגבואו… לא, יש עשן מסביב ללונגבואו, העשן עם הצבע המוזר, ועכשיו הלונגבואו מסתובב… לא, אולי משהו מזיז אותו, כמו כשאני משחק עם אחד המודלים שלי, נניח F15E, סטרייק איגל של מקדונל דאגלס, שהוא מגניב, אבל לא מגניב כמו לונגבואו. במיוחד אחד אמיתי. ועכשיו הלונגבואו שוכב על הצד והוא נופל ואני מרגיש את הרוח של הרוטור – הוא ענק! – הוא יורד ישר אלי, הרוטור מתקרב אל הראש ש–
