לִיה נולדה בדיוק 12 שנה אחרי שאמה, מרת רֵנדון, תפסה אותי והביאה אותי מהיער אל ביתה יחד עם עוד כמה מאחיותי. עד שהיא נולדה, הבית היה חשוך בשבילי. היא היתה היצור החמוד ביותר שראיתי מאז שעזבתי את היער. כשהעבירו אותה לחדר נפרד, נבחרתי אני לשמש לה כמקור אור.

"את, פיה, שלא תעשי לנו צרות", הזהיר אותי אביה. "אל תחשבי לנסות עלינו את התעלולים שלך. בקושי נשארו לנו פיות, אבל אם תפגעי בה – את מתה".

טיפש. כאילו יכולתי לפגוע ביצור החמוד הזה. כאילו אני לא יודעת מה עושים לפיה שלא מצייתת לבעלים שלה. נפנפתי אליו בכנפי בבוז והסתובבתי אל הקיר.

ביני לבין ליה נרקם קשר מיוחד. אף פעם לא ידעתי שבן אנוש מסוגל לצחוק, להתחשב. היא היתה שוכבת במיטה ומקשקשת אלי בשפה תינוקית. כשלמדה לחייך התחלתי לחכות לשעות האלו, שלפני השינה, רק כדי לראות אותה ואת חיוכה. גם אחרי שגדלה היא מעולם לא פגעה בי, לא טלטלה אותי באוויר או העירה אותי כדי שתוכל להמשיך לשחק, רק עוד קצת. היא היתה ילדה מקסימה. כשגדלה עוד קצת, והתחילה להתרוצץ סביב הבית ובחצר האחוזה, תמיד היתה חוזרת אלי ומספרת לי על המעשים שעשתה, המשחקים ששיחקה. היא קראה לי מור. בן האנוש הראשון שקרא לי בשם. אהבתי אותה כאילו היתה פיה.

אני זוכרת פעם אחת שיצאנו לשחק בחוץ. היה אסור לה להוציא אותי החוצה, אבל היא בכל זאת הוציאה אותי. "רק לפעם אחת", היא נופפה אלי באצבע שמנמנה. "ואחר כך אמא אמרה שאני חייבת להחזיר אותך פנימה". אחרי שיצאנו ליה החלה להתרוצץ במעגלים בחצר עד שהיא התעייפה, ואז היא חזרה אלי לשמוע סיפור.

"מור", היא שאלה אותי, "למה את לא למעלה עם כל הפיות בשמיים?"

חייכתי אליה. "התפקיד של הפיות למעלה הוא לעשות לנו אור. והתפקיד שלי הוא להיות אתך. בשביל זה אני כאן".

היא תפסה בי בשתי ידיה, הרימה אותי והחזיקה אותי קרוב לפרצופה. "ואת תמיד תהיי אתי?"

הבטתי בעיניה הגדולות והתמימות, ונאנחתי. מה יכולתי כבר להגיד לה? שבעוד תריסר שנים היא תצא אל היער עם עוד כמה מחברותיה ותצוד פיות כמוני? שבעולם שלה אני פיה פשוטה, מקור אנרגיה ולא יותר? "תמיד אהיה אתך, ליה", שיקרתי לה. "או לפחות, כל עוד תרצי אותי".

"למה שאני לא ארצה?" היא שאלה בפליאה.

לא עניתי לה. אמה קראה לנו מפתח הבית. "בואי ניכנס, ליה. כבר מאוחר".

כשליה היתה בת חמש שמעתי את הוריה מתווכחים. היא כבר נרדמה, ואני התקרבתי אל דלת חדר השינה שלהם והקשבתי.

"הילדה נקשרת יותר מדי אל הפיה הזאת". זה היה כמובן מר רנדון. תמיד הוא היה נגדי, מהרגע הראשון.

"אז מה?" שאלה אישתו. "הפיה לא מזיקה לה. היא תגדל ותצא מזה, ובינתים אתה צריך לשמוח שיש לה חברה למשחק. או שאתה מעדיף לשלוח אותה לעיר, שתהיה סופסוף בין בני גילה?" קיוויתי שהוא ישאיר אותה בבית. או שאולי ישלח אותי אִתה, לעיר. אחרי הכל, קשה להשיג פיות נוספות בסחר.

"לא לעיר. את יודעת שלא יהיה לה סיכוי לקבל שם חינוך אמיתי".

"אז תשאיר אותה כאן. היא צריכה את האימון הזה, במגע עם פיות, דיבור אִתן. אם אני הייתי מקבלת את ההזדמנות הזו לפני שנשלחתי אל 'מעון הציד' אולי המצב היה יותר טוב. מי יודע, יכולנו אפילו לקבל אדמה מהאדון. להיות אדונים לעצמנו".

ראיתי שהאפשרות שבתה אותו. ב'מעון הציד' יש מאות בנות, כולן רוצות להיות אלו שלכדו הכי הרבה פיות, שיקבלו תמורה גדולה מהאדון. ליה יכולה להיות זו שתציל אותו. זו שתביא לו את הנחלה הנכספת.

"מוסכם", הוא אמר לבסוף. "ותלמדי אותה גם את – עוד לא שכחת איך עושים זאת, נכון?" הוא חשף את שיניו בחיוך.

"לא, לא שכחתי".

"ואני אחפש לה שידוך מתאים. כזה שיפיק פיות ברמה גבוהה. ליה צריכה להיות מוכנה בערך עוד שלוש שנים, ואף פעם לא מוקדם מדי להתחיל לתכנן…"

שלוש שנים. שלוש שנים בלבד עד שהילדה המסכנה תשודך עם גבר מתאים, ותעבור את כל התהליך הכואב של הבאת פיות לעולם. שלוש שנים. ומשם הדרך ל'מעון הציד' קצרה. לא השליתי את עצמי אפילו לרגע שנוכל להמשיך לשמור על קשר אחרי שהיא תיכנס למקום האיום ההוא. "פעם ציידת – תמיד ציידת" היו אומרים אצלנו ביער. אף פיה לא מעזה להסתכן ככה. חזרתי בשקט לצד מיטתה של ליה. באותו לילה לא ישנתי.

אחרי כן ליה התחילה לקבל שיעורים מאמה על ציד ועל היער. היא היתה חוזרת מהשיעורים ההם שקטה ועצובה.

"למה זה חייב להיות ככה?" היא שאלה אותי פעם אחת. "היער, ו… כל השאר". היא נמנעה מלהזכיר את המלה ציד. תמיד היתה ילדה עדינה ומתחשבת.

"ככה זה", עניתי לה. לא רציתי לסכסך בינה לבין הוריה ולהסביר לה על השקפות העולם שלי. אבל להסביר את הכל מנקודת מבט של בן אנוש – לא יכולתי. "תשאלי את אמא שלך, אני בטוחה שהיא תסביר לך".

"אבל מור… זה לא צודק. אין דרך אחרת?"

"לפעמים אין דרך אחרת. לפעמים יש רק אפשרות אחת".

"אז למה דווקא אני? אני לא רוצה לעשות את זה". שמחתי על הגישה שלה.

"עדיף שתדברי עם אמך על הנושא. היא יודעת על זה יותר ממני. עכשיו זמן לישון, כבר מאוחר".

היא נשכבה בצייתנות על המיטה ועצמה את עיניה. כעבור דקות אחדות היא נרדמה.

כשהשנים עברו ראיתי איך היא מתרחקת ממני יותר ויותר. למרות התנגדותה בהתחלה, ראיתי איך ההטפות של אמה עושות את שלהן. היא כבר לא החשיבה אותי ליצור חי, אלא למטרה שצריך להשיג. בערך בגיל שבע היא הפסיקה לדבר אלי, לספר לי דברים. אני המשכתי לעמוד על השולחן לצד מיטתה כמו תמיד, אבל הקשר בינינו נותק. חודשיים לפני יום הולדתה השמיני היא וחברה נכנסו לחדר, מדברות בהתלהבות.

"אז מתי זה יקרה?" שאלה אותה חברתה.

"בקרוב, בקרוב". היא היתה מאושרת. הן התיישבו על המיטה, מתעלמות ממני, כרגיל.

"את מי בחרו לך?"

"אני עוד לא יודעת. מישהו עשיר, לפי מה שהבנתי. ואמא אמרה לי שהוא כמעט נוצץ בחושך מרוב אבק הפיות שיש לו בגוף. ייוולדו לי הרבה פיות… נהיה עשירים!"

לא רציתי להאמין למה שאני שומעת. ליה שלי, הילדה החמודה, עומדת להיכנס להריון פיות, ואחר כך לעבור ל'מעון הציד' כדי שתוכל לצוד את הפיות שלה. וכל העסק משמח אותה.

"לי עוד לא בחרו מישהו", אמרה חברתה בקנאה. "את חושבת שזה יכאב?"

"אמא הסבירה לי את הכל. זה לא אמור להיות כל כך נורא. ותחשבי על זה – לעבור ל'מעון הציד'. זה אומר שעוד שמונה שנים חוגגים לי בגרות!"

טקס הבגרות. נותנים לילדה בת שש עשרה תואר של ציידת וכבר היא נחשבת לבוגרת. ואז היא יוצאת החוצה ליער וצדה אותנו. רק המחשבה על כך שזה יהיה גורלה של ליה גרמה לי להתכווץ.

"מה קרה לפיה שלך?" שאלה פתאום חברתה. "היא לא נראית טוב".

מצמצתי והזדקפתי, בתקווה שליה לא תשים לב להבעה שלי.

"אל תשימי לב אליה. היא פשוט נמצאת כאן כבר המון זמן, זה הכל. היא של אמא שלי, את יודעת". היא חייכה. "בקרוב יהיו לי פיות משלי".

לא יכולתי עוד להישאר חסרת פעולה. עדיין זכרתי את ליה הקטנה ששיחקה איתי. ידעתי שמה שאני מתכננת אסור, אבל הייתי חייבת לקחת את הסיכון. הייתי בטוחה שאם נצליח להגיע ליער, הפיות החופשיות יתנו לנו מחסה. אז יום אחד, כשהוריה לא היו בבית, ניצלתי את ההזדמנות.

"ליה, בואי", קראתי לה. היא הרימה את עיניה מהספר שקראה.

"אמא? חזרתם?"

"ליה, זאת מור. בואי". התרוממתי מהשולחן.

"מה? מה את רוצה, מור?" היא הניחה את הספר בצד. "אמא אמרה לך לקרוא לי?"

"כן. בואי אתי, אין לנו הרבה זמן. את חייבת לבוא אתי".

"למה? מה קרה?"

"אני עושה את הכל רק לטובתך. בואי אתי". הכנסתי קצת שכנוע במשפט. אסור היה לי, אבל זה הפך הכל ליותר פשוט. ומי בכלל היה יכול לגלות?

היא קמה על רגליה בהבעה אטומה. "לאן הולכים?"

לא עניתי לה והובלתי אותה החוצה. כמו שקיוויתי, הנוכחות שלה גרמה לסורקים שעל החומה להתעלם ממני. טכנולוגיה אנושית מטופשת. הייתי צריכה לברוח כבר מזמן. בחוץ היה קריר וחשוך. רוב הפיות כבר נרדמו, והחשכה היתה כמעט מוחלטת. התחלתי לעוף לכיוון העיר בגובה נמוך, כדי שליה תוכל לעקוב. בעיר נוכל להשתמש ברחפת, ידעתי, וזו תהיה הדרך המהירה ביותר להגיע אל היער. כשהגענו אל העיר פנינו אל תחנת הרחפת הקרובה ביותר. כשהרחפת הגיעה נמנעתי מלהסתכל מתחתיה. ידעתי שאחיותי הפיות משועבדות כדי להניע את הרחפת הזו. את עושה את זה כדי להציל את ליה, שיננתי לעצמי והוריתי לה להיכנס פנימה. היא צייתה ופסעה פנימה באופן מכני. הנוסעות היחידות שהיו ברחפת שנסעה לכיוון היער היו ציידות. הסתתרתי בגלימה של ליה במהלך כל הרחיפה אל היער.

היער היה חשוך ולח. "מור, מה קורה?" ליה התחילה להשתחרר מהשפעת השכנוע.

"רק עוד קצת, חמודה. ותנסי להיזהר מהעצים". חיפשתי את הנתיב שיוביל אותנו אל לב היער ואל אחיותי הפיות.

"הם לא יעשו לי שום דבר, נכון?" היא החלה להתבונן סביבה בחשש.

"אם לא תתקרבי אליהם. ואל תשימי לב למה שהם יגידו, ברור?" מצאתי את הדרך והתחלנו להתקדם בה לאטנו, ליה קרובה אלי עד כמה שאפשר. העצים רשרשו כשעברנו לידם, אבל לא אמרו מילה. ככל שנכנסנו יותר לתוך היער, ליה נראתה מפוחדת יותר ויותר. בכל פעם שנשמע קול היא קפצה והסתובבה לאחור, מבוהלת.

"אני לא יכולה יותר", היא מלמלה. כשהתקרבנו למשכן הפיות היא הסתובבה לפתע והחלה לברוח ממני.

"ליה!" קראתי לה. הילדה לא הקשיבה לי והמשיכה לרוץ.

אני בטוחה שהענף ההוא לא היה שם קודם. אני בטוחה. ליה נתקלה בו, ונפלה בעיוורון לתוך השיחים שבצד הדרך. העצים נראו כרוכנים מעליה, מאיימים עליה.

"מור, תעזרי לי!" היא בכתה, דמעות זורמות מעיניה. "תעזרי לי…"

לא נדרש להם זמן רב. העצים ביער פיתחו שנאה לבני האנוש במשך שנים רבות. תמיד הזהירו אותנו מפני תאוות ההשתלטות שלהם. הם לא העזו לגעת בבני האנוש שעברו על השביל, אבל בת אנוש חיה, נושמת, ששוכבת לידם חסרת מגן, היתה בשבילם מתנה. פרס לא צפוי. העצים התקבצו סביבה, יוצרים טבעת שחצצה בינה לבין השביל. ואז הגיעה המכה הראשונה. זה היה עץ גבוה וזקן, ועליו לחששו כאשר הניף ענף כבד והנחית אותו על גבה של ליה, קורע חלק מבגדיה. בזה אחר זה הם הצליפו בה, ואני עמדתי בצד ולא יכולתי לעזור לה במאום. היא צרחה והם רק הוסיפו להכות. רציתי להגיד לה שאין טעם, שאולי אם היא תשכב בשקט ולא תיאבק הם יעזבו אותה במנוחה, אבל לא הצלחתי לומר דבר. היא התפתלה ובכתה והם הוסיפו להלום בה, קורעים את עורה ומשאירים פסים אדומים במקומות בהם פגעו. מכאיבים לה. ליה המשיכה לבכות גם כאשר ענפיהם של העצים סביבה סגרו עליה לבסוף, חונקים אותה באחיזה ממנה לא יכלה להשתחרר. לא היה לי זמן להגיב. הרגשתי כאילו כל היער עד למה שקרה לה. כשהכל נגמר התקרבתי אל גופתה הדוממת. העצים, שבינתיים חזרו למקומם כאילו דבר לא קרה, לא השאירו ממנה הרבה. רק עצמות, ודם. הרבה דם.

"מה עשית?" זאת היתה פיה. אחת משבע השליטות של המועצה. הייתי צריכה לנחש שהן ישימו לב אלי במוקדם או במאוחר. רק חבל שכבר היה מאוחר מדי.

"רק רציתי להציל אותה", אמרתי. "לא התכוונתי שזה יקרה".

"ברור שלא התכוונת. את מבינה בכלל מה המשמעות של מה שקרה?"

"היא מתה. אבל אני הצלתי אותה, את יודעת מה הם היו עושים לה…"

"אני יודעת. ואני גם יודעת עד כמה חמור מה שעשית".

לא האמנתי. "את רוצה להגיד לי שהייתי צריכה לתת לה להפוך לציידת?"

"אני רוצה להגיד לך שהעצים הרגו בת אנוש. פתחו בפעולה אלימה כנגד בן אנוש. הפרו את ההסכם של היער". ההסכם של היער. הסכם של שלום רופף בין בני האנוש לבין העצים והפיות. עדיין לא הבנתי למה זה קשור.

"מה זה אומר?" קיוויתי שהיא לא תענה.

"זה אומר מלחמה". טיפשה, הוסיפה נימת קולה. "מלחמה בין היער לבין בני האנוש. מלחמה שבה אנחנו, הפיות, נפסיד בלי שום קשר לצד שינצח. והכל בגלל מה שעשית בשביל בת אנוש". היא הביטה בי ונדה בראשה. "אני במקומך הייתי מתרחקת בזמן הקרוב מפיות אחרות".

"אבל זה היה כדי להציל אותה. את לא יודעת מה היו עושים לה אם לא הייתי מביאה אותה לכאן…"

"אני יודעת טוב מאוד. ולמרות שהמנהג הזה אולי נראה לך אכזרי, הוא חיוני. את בעצמך לא היית קיימת כאן אם ילדה קטנה לא היתה נכנסת להריון, ספוגה באבקת פיות, לפני כמעט עשרים שנה. אל תשתמשי בתירוצים שכאלה".

"את לא הייתי מדברת כך אם הציידת שלך היתה מצליחה ללכוד אותך. את לא חיית כל השנים אצל בני האדם, רחוקה מעמך. מה את כבר מבינה?"

"אותם בני אנוש", היא הטעימה, "שמאוסים עליך כל כך, הם הסיבה לקיומנו. את חייבת להבין".

"אבל היא היתה נאנסת… היא בסך הכל ילדה קטנה".

"ואנחנו רק עם קטן שמנוצל בגלל התכונות שלו". היא התרוממה באוויר. "כדאי שאלך לבשר למועצה על המלחמה". היא הסתובבה והתרחקה אל תוך היער.

כשהיא נעלמה פניתי בחזרה אל גופתה של ליה, והתחלתי לחפור את הקבר. לא השתמשתי בקסם. הייתי חייבת לה לפחות את זה. בלילה הראשון אחרי שקברתי אותה נשארתי לידה כל הלילה. היא תמיד העדיפה שאהיה לצידה.

ליה שלי תישאר ילדה לנצח, טהורה לנצח. נוחי על משכבך בשלום, ילדה שלי.

---

הסיפור נכתב בעולם שהומצא בסדנת הכתיבה הרחובותית.

למבט אחר על אותו עולם, ראו גם את סיפורה של בתולה, מאת יולי גנטמן.