"הכפר הקטן שכן למרגלות ההר האדום. אנשי הכפר לא עסקו בחקלאות אלא כרו מכרות ענק בהר האדום ובהר הכחול הסמוך לו. והאבנים שהפיקו היו מפורסמות בכל הארץ…"

"זה הסיפור על סבא, נכון?" שאל הקטן.

אמו הנהנה בראשה והמשיכה, "בצד השני של ההר האדום הייתה מאורת דרקון, שלכפר היה אתו הסכם: הדרקון ישמור על הכפריים מפני שודדים ואילו הם יתנו לו רבע מאבני החן שהם מפיקים. במשך שנים נשמר ההסכם. אנשי הכפר התעשרו מאד והיו לקנאת כל הכפרים השכנים. כנופיות שודדים ניסו שוב ושוב לתקוף את הכפר, ובכל פעם הדרקון הגדול מנע מהם והרתיע שודדים אחרים.

"אך יום אחד הגיע זר לכפר. הוא הביא איתו מכשירים מוזרים שאיש מהכפריים לא ראה מימיו. הוא קרא להם "מכונות". הוא הראה להם כיצד מכונה אחת יכולה לעשות עבודה של עשרה גברים. אנשי הכפר התרשמו מאד וקנו שתיים.

"כולם היו מרוצים בהתחלה – הכפריים כי נאלצו לעבוד פחות קשה, והדרקון כי קיבל יותר אבנים טובות.

"אך המכונות חצבו בהר והתקרבו במהירות למאורה, והדרקון לא אהב את זה. הוא פנה לאנשי הכפר והסביר להם את הבעיה. הזקנים הסכימו אתו, אבל ראש הכפר, גבר צעיר ונמהר, לא הסכים. הוא הבטיח למצוא פתרון, ולפתרון שמצא קראו אישימקאטה.

"אישימקאטה היה יוצר חרבות ידוע וסייף מהולל.

"ראש הכפר הבטיח לו רבע מהאבנים המופקות באותה שנה כדי שייפטר בשבילם מהדרקון שהפך עבורם לנטל.

"אישימקאטה התחיל לעבוד. יומם ולילה עבד על החרב שלו, החרב שתחדור את עורו העבה של הדרקון, החרב שתוכל להשחיז אבנים יקרות, החרב הקסומה.

"מקץ שלושה חודשים הייתה החרב מוכנה.

"אישימקאטה חיכה במקום בו השאירו הכפריים את האבנים עבור הדרקון.

"לפתע שמע רעש נורא, הוא הרים את עיניו וראה חיה ענקית עם כנפיים שכיסו את השמש, יורדת מטה לעברו, הוא הרים את החרב ובדיוק כשהדרקון היה מעליו…"

"אני יודע" צעק הקטן "סבא תפס אותו בציפורניו, טלטל אותו וזרק חזרה. אז הוא לקח את החרב לעצמו ואת האבנים ומאז לא נראה יותר בכפר".

הדרקונה האם חייכה אליו. "ועכשיו לך לישון. הכנתי לך מצע של אבני אודם כמו שאתה אוהב. צחצחת שיניים? פלטת מימן? חשוב מאד לפלוט…"

"כן אני יודע. כדי לא להתפוצץ בלילה כמו הדוד ווילי", אמר הקטן באנחה.

"לילה טוב חמוד". האם רכנה לחבק אותו. "או, מתחילים לגדול לך קשקשים קשיחים, בקרוב תוכל לצאת איתנו למעופי בוקר".

היא יצאה מהכוך הקטן אל הכוך הגדול ששימש כחדר שינה עבורה ועבור הדרקון הגדול.

"הוא נרדם". אמרה לדרקון האב.

"שוב סיפרת לו את הסיפור הטיפשי על החרב? חרב קסומה, באמת, אני חוזר ואומר שהחרב הזאת טובה רק לדבר אחד – לנקות שיניים", והוא שלף מהערימה את החרב והשחיז את שיניו עד שנצצו באור המאורה הזהוב.

מוקדש לקרן בראון